משפחתובלוגיה

דברים שנשאתי בערב שנערך ביום 2.2.2023 במכון התרבות הרומני בתל אביב בשיתוף עמותת "תרבות" סיגט (גב' פנינה זילברמן), לכבוד יציאתו לאור של הספר "נפשנו חיכתה" מאת אמונה אֵלון

אמונה אֵלון נולדה בירושלים להוריה פרופ' פנחס פלאי ופנינה פלאי. הוריה היו בני דודים. שני הסבים שלה היו אחים. 

היתה נשואה לרב בנימין (בני) אלון ז"ל, בנו של שופט בית המשפט העליון פרופ' מנחם אלון.

זהו ספרה החמישי ("שמחה גדולה בשמים", "ותכתבו: אהובתנו", "במופלא ממני" ו- "בית על מים רבים".

זכתה בפרס היצירה לסופרים ומשוררים (2015), פרס שר החינוך לתרבות יהודית (2018).

אמונה אֵלון – נפשנו חיכתה

הסופר עטור הפרסים דניאל מנדלסון הוציא לאור לפני 17 שנים את ספרו האבודים – שישה מתוך שישה מיליון.

הוא סיפר שהוא התחיל את המחקר המשפחתי שלו ביום הבר מצווה שלו.[1] הוא נסע ברחבי העולם בחיפושיו אחר הסיפור המשפחתי של משפחתו מבולכוב שבגליציה.

רק כשהוא היה כבר עמוק במחקרו ובחיפושיו הוא הגיע לתובנה שהוא חיפש את הסיפור הלא נכון:

"לכל אורך הנסיעה הייתי מאוכזב מכך ששום דבר שראינו ושמענו לא אישר את הסיפורים שידעתי; לכל אורך הנסיעה רציתי עלילה מרתקת. רק כשהקשבתי לג'ק גרין הבנתי שעד עתה חיפשתי את הסיפור  הלא נכון – הסיפור איך הם מתו במקום הסיפור איך הם חיו".[2]

בספר "נפשנו חיכתה", שלרגל השקתו התכנסנו הערב, מתחילה המחברת להיאסף אל אבותיה[3] ומספרת את סיפורה המשפחתי לבעלה המנוח, הרב בני אֵלון, שנפטר ב- 2017.

הגם שהמחברת מספרת את הסיפור, לכאורה, לבעלה המת, היא מספרת אותו לעצמה, על מנת לנסות ולהבין את קורותיה.

הספר מחולק ל- 4 חלקים: קרפטים, ירושלים, ניו יורק, ירושלים.

הספר פותח בפייגא וידר, לימים הסבתא-רבתא של המחברת, המוליכה אותנו בשדירה המרכזית של סיגט כשהיא יוצאת משער הגימנסיה העירונית, חולפת על פני בית הדפוס המשפחתי ורצה לגדת נהר האיזָה. שם בסבך בין העצים היא טווה חלומות רומנטיים.

ומנקודה זו, בשנת 1891, מוליכה אותנו המחברת, ברומן אפי, מסיגט לירושלים ומשם לניו יורק ובחזרה לירושלים.

פייגא וידר, העירונית מסיגט, נישאה בשידוך ל"קודש" (מן הסתם זה אינו שמו האמיתי) קאהן, עילוי בתורה "שהגיע מאחד הכפרים שמצפון לעיר"[4]. הגם שהמחברת אינה מייחסת לכך משמעות, אנו נחשפים כבר בתחילת הסיפור לפער בין העירוניים לבין הכפריים, ולהתנשאות (המוכרת לנו) של בני העיר על הכפריים. חרף זאת, כאשר היא מתארת את מעבר המשפחה לכפר דוברוני (Velika Dobron) היא מתארת אנשים חמים ואושר רב.[5]  

הסבא-רבא, קודש קאהן נשבה בקסמי הקבלה וציפה לפגוש את אליהו הנביא.[6] ענין זה מטלטל את נפשו ומערים קשיים רבים בפני המשפחה. קודש קאהן, שסיפור לידתו נקשר בנס שעשה אליהו הנביא בעת לידתו[7], ייחל לפגוש את אליהו הנביא והאמין בכוחו לגרום לכך שיבוא.

ב- 1902 עקרה המשפחה מסיגט ועלתה לירושלים וקבעה את משכנה בדירה צרה המשקיפה על בית הר השם. אולם הם נאלצו לעבור מדירה לדירה, והמחברת מתארת לנו בפרטי פרטים את החצרות בהם התגוררו, את ניצול כל שטח (אפילו מתחת למדרגות) ואת קשיי המחיה.

המחברת לוקחת אותנו הלוך ושוב בין סיגט וכפרי הסביבה לירושלים ומשם לניו יורק ובחזרה לירושלים ולסיגט.

בין לבין היא סועדת את בעלה הגוסס על הכורסא בירושלים. לאחר מותו היא עוברת לדירה חדשה, אולם הזכרונות לא מרפים ממנה.

במסע אמיץ אל תוך נבכי ה DNA שלה היא נוסעת לסיגט, מהלכת בה, יושבת בבית הקפה שנפתח בקומת הקרקע של בית הקולנוע הידוע לנו בשם ההונגרי VIGADO, ומחפשת את הסיפור של הסבתא-רבתא פייגא וידר קאהן.

המסע שלה סוקר אירועים הסטוריים רבים: עלילת הדם של "טיסה אֶסלַר" (1882), פרעות קישינב (1905), מלחמת העולם הראשונה והשפעותיה על היהודים בארץ, המחתרות בתקופת המנדט וגם אירועים בני זמננו כפינוי גוש קטיף ואחרים.

היה קל לקחת את הסיפור אל סיפורי קודש ושיר הלל לעילוי התורני קודש קאהן. אלא שהחיפוש האמיתי של המחברת הוא בפיצוח הסיפור של "הדבק המשפחתי" – הסבתא רבתא פייגא, שליכדה את המשפחה.

ובתוך כל זה, המחברת עורגת לתמונה של סבתא-רבתא שלה:

"חיפשתי בין התצלומים המשפחתיים הישנים שנשמרו בבית הוריי, חיפשתי אצל קרובינו הקרובים והרחוקים, חיפשתי בארכיונים ציבוריים שנשמרים בהם דרכונים ותעודות אחרת. חיפשתי וחיפשתי, ולא מצאתי ולו תמונה אחת של סבתא-רבתא שלי פייגא".[8]

וכשהיא מגיעה לסיגט, תגובתה הראשונה היא:

"סיגט.

הנני, פייגא יקירה. באתי אליך.

לא מצאתי תצלום של פייגא, אבל הנה הוא נוף מולדתה".[9]

בהקשר הזה, רציתי לספר לך, אמונה, ולכם, קהל נכבד, שבשנת 2014 החליטה עיריית סיגט לציין 70 שנה לשילוח יהודי העיר לאושוויץ.  את האירוע הוליכה עמיתתנו גב' פנינה זילברמן, מנהלת עמותת תרבות סיגט, אשר פועלת שנים רבות להנצחת זכר הקהילה היהודית בסיגט.

באירועים השתתפה דמות נוספת חשובה ויקרה – הגב' אלינה מרצ'יניאן מסיגט. היא פעילה שנים רבות בהנצחת הקהילה שחרבה בשואה. כיום היא מנהלת את מוזיאון אלי ויזל בעיר. אלינה מוזכרת בספר פעמים רבות כמי שהדריכה את אמונה בסיגט וסיפקה לה מידע רב.

לקראת הארוע שנערך ב- 2014 ביקשו המארגנים מהמשתתפים לשלוח תמונות של בני המשפחה מסיגט.

16 שנים לפני כן, ארע למשפחתי נס. לאחר 54 שנים מאז שאמי, ילידת העיר סיגט, נקרעה ממשפחתה על הרציף באושוויץ ביום 21.5.1944, מצאתי בשיקגו (ארה"ב) תמונות של סבי וסבתי, של אחיה ושל שתי אחיותיה של אימי ושלה עצמה. בגיל 70 ראתה אימי לראשונה תמונות של בני משפחתה המתים.

והנה עירית סיגט מבקשת לקבל תמונות. דובר על תערוכה של תמונות. מה רבה היתה ההפתעה, כאשר הגענו לסיגט, כשראינו שהתמונות קובצו לקולאז' מדהים שהוצב באופן קבוע בכניסה לאולם מועצת העיר.

אני מביע תקוה, אמונה, שגם את תמצאי תמונה של סבתא-רבתא שלך פייגה קאהן (לבית וידר) ותסגרי עוד מעגל.

והנקודה הזאת, מביאה אותי לעוד זוית על ספרה של אמונה:

רבים מהמתכנסים כאן הערב, הם דור שני לשורדי שואה. המשפחות שלנו, מסיגט והסביבה, נקרעו משורשיהן ורבים מהם הושמדו בשואה. הסיפורים שאנחנו שמענו עסקו, בחלקם הגדול, בשואה.

משפחתה של אמונה משקפת סיפור אחר. ומבחינה זו, זה סיפור מרענן ומרתק. אנחנו לא מתמקדים במיקומו של הגטו או בתנאי המחיה בו, לא ב- 4 הטרנספורטים שיצאו מתחנת הרכבת של סיגט, המוכרת לנו.

אנחנו מתרכזים בחיים עצמם. אנחנו עומדים על המרפסת במלון גרדינה מורי וצופים בחתונה מקומית, צופים על עבר נהר האיזה, לסבך העצים ומעלים בדמיוננו את המשפחות שלנו חיות חיים שלמים ומאתגרים, חוות לידות, נישואין וגם פטירות ואירועים עצובים.

המחברת לא נותנת הנחות למשפחתה ומשלבת את הטוב עם הפחות טוב. סיפורים על חסכים ביחסי אב ובן או אב ובת….. הסיפור העצוב על גורלן של בנות המשפחה שנקראו בֵטי…. המשתרשר עד לאמה של המחברת שהיתה גם פערל וגם בטי וגם רבקה, אשר סבלה מהיחס אליה מצד חברותיה בחברה הכללית ובכלל.

בספר מביאה המחברת מספר פעמים איגרות ששלח סבה מירושלים לבנו בניו יורק. מעבר לחילופי המידע המקובלים, מבקש הסב מבנו עזרה כלכלית. והבן, הנמצא בניו יורק, תומך מצידו בבני משפחה נוספים בניו יורק ונאלץ לשלוח תמיכה גם לירושלים.

האגרות הזכירו לי את חילופי האגרות בין הסבא-רבא ההונגרי שלי (לא זה הסיגטאי) לבין בתו "הדודה מרים" בירושלים.

"הדודה מרים" עלתה לארץ בשנת 1936 ועבדה בבית החולים "שערי צדק". אחד מבני דודיו של אבי העביר לי לפני שנים מכתבים שכתב הסבא-רבא לדודה מרים (בהונגרית מתובלת בעברית). במכתביו, תינה הסבא-רבא (נתן פרידמן, ששמו ההונגרי היא איגנץ, כמו שמו ההונגרי של הסבא-רבא של המחברת – קודש קאהן) את הקשיים שבהם הוא נתקל. מדי פעם הוא מודה לדודה מרים על הכסף ששלחה לו.

זהו נרטיב שונה מזה שרבים מאיתנו מורגלים בו.

לא זו אף זו, המחברת מתארת נסיעות מירושלים לסיגט ולמונקץ' לבקש עצה מה"רעֶבֶּע". ללמדכם, שהקשר נמשך.

זה הזכיר לי בדיחה שסיפר לי ידידי הטוב, ד"ר ד"ר נחי (מנחם) קרן (קרץ) המומחה הכי גדול ליהדות סיגט ומחברם של מספר ספרים אודות יהדות סיגט והסביבה והחברה החרדית, כולל ספר ההנצחה "סיגט – העיר שבלב"). אני בטח אהרוס את הבדיחה, אבל מדובר שם על יהודי מסיגט ויהודי מורשה שנפגשים. אז היהודי מורשה מציג את עצמו כאדם זה וזה מורשה. הוא שואל את הסיגטאי מהיכן הוא. הסיגטאי עונה בגאווה מסיגט, ומוסיף: "איפה זה ורשה?". ללמדכם, שיהודי סיגט ראו בסיגט את מרכז העולם.

ספרה של אמונה אלון הוא לא רק סיפורי מעשיות. הוא סיפור אמיתי, על משפחה אמיתית, בשר ודם, ספור המשלב סיפורים משפחתיים עם מחקר גנאלוגי ארכיוני, עם התמודדות עם אי-דיוקים בתיאור המשפחתי ועם כנות ופתיחות רבים לספר את האמת.

המחברת יצאה למצוא את "בית אימי שלי" וכשהיא מלווה בבנה אמיתי וכשהיא מלווה באהבת בעלה המנוח, היא טווה ריקמה אנושית רגישה ומרגשת.

אם לא קראתם – לכו לקרוא!

רוני גולן

תל אביב, 2.2.2023

---

[1] האבודים, עמ' 45.

[2] האבודים, עמ' 190.

[3] נפשנו חיכתה, עמ' 8.

[4] נפשנו חיכתה, עמ' 13.

[5] נפשנו חיכתה, עמ' 80.

[6] שם, 39.

[7] שם, 81.

[8] שם, 16.

[9] שם, 22.