ביום 2 באפריל 2012, לפני מעט יותר מחודש, נחשף לציבור האוסף הגדול והחשוב של העתקי הטפסים אשר מולאו בעת עריכת מפקד האוכלוסין הפדרלי בארצות הברית בשנת 1940 (להלן: "מפקד 1940"). על פי החוק הפדרלי, טפסי המפקד נותרים חסויים במשך 72 שנה מאז עריכתו, ואז נחשפים לציבור.
מפקדי אוכלוסין הן מקור מידע גנאלוגי חשוב ביותר, ומפקד 1940 הוא אחד מן האוספים הגנאלוגים החשובים ביותר של זמננו, שכן הוא מהווה מעין "תצלום מסך" של ארצות הברית של לפני 72 שנה, ומבחינת רבים המחפשים רמזים לגבי בני משפחתם מדובר בפרק זמן שהוא בקושי "היסטוריה". בנוסף, מפקד 1940 מסייע בהשלמת פערים לגבי תקופה שאינה מתועדת כל כך מבחינה גנאלוגית כך שמעתה שבירת קירות-מחקר שהורמו בארצות הברית של שנות ה-30 וה-40 עשויה להיות קלה יותר.
3.8 מיליון "תמונות" ובתוכן פרטיהם של כ-151 מיליון תושבים אמריקאיים נכון ליום 1 באפריל 1940 (זהו "היום הקובע"; המפקד עצמו נערך במשך יותר מיום אחד, כמובן, אך הנפקדים נשאלו על מצבם ביום הקובע).
רבים חיכו ליום הזה, ולמן הרגע בו שוחררו הקבצים הדיגיטליים הרלוונטיים על ידי הארכיון הלאומי (The National Archives and Record Administration) – בדיוק בשעה תשע בבוקר, שעון החוף המזרחי – "התנפלו" כולם על השרתים. בתוך ארבע שעות, נרשמו בשרתי הארכיון כ-22 מיליון "פגיעות" (Hits; זהו תיאור למספר ה"פעילויות" שבין הדפדפן לשרת. בעת טעינת דף-אינטרנט אחד יכול להירשם מספר גדול של "פגיעות") אשר נוצרו על ידי כ-2 מיליון משתמשים (Visitors; מספר זה אינו מתאר "משתמשים ייחודיים", ויכול להיות שאדם אחד מעלה את המונה מספר פעמים). את ההתנפלות אפשר לראות בגרף אשר נלקח מ – Google Insights for Search ועוקב אחר שאילתת החיפוש 1940 Census.
השיא, זה המסומן ביום המסומן בריבוע ובו האות "A", נרשם, כמובן, ביום 2 באפריל. אך מה שעוד עולה מן הגרף הוא שמיד לאחר מכן היתה ירידה משמעותית בנפח החיפושים.
מה הסיבה לנפילה? ככל הנראה, אכזבה שהובילה לחזרה לשגרה. ראשית, האכזבה נבעה מכך שעיון בטפסי המפקדים היה כמעט בלתי אפשרי במשך רוב יום השחרור, וזאת לאור התעבורה הגדולה. שנית – האתרים האחרים אשר הבטיחו להעלות גם הם את חומרי המפקד – ובראשם Ancestry.com, FamilySearch.com ו – MyHeritage.com – "התמהמהו" לעשות כן. תמונות הטפסים הועלו בהדרגתיות במשך כל אותו היום ובמשך היום למחרת ורק לאחר ימים אחדים היו כל התמונות זמינות לעיון. עיון, לא חיפוש.
תהליך המפתוח של מפקד 1940 – כלומר, הפיכתו מאוסף של תמונות דיגיטליות שלא ניתן לחפש בהן טקסט למאגר מידע בר-חיפוש – החל באותו הרגע בו שוחררו הקבצים. מיד לאחר העלאת התמונות, החלו שלוש השחקניות הראשיות במשחק בתחרות עזה שאינה סמויה מן העין על התואר "הראשונה": מי תהיה הראשונה שתאפשר חיפוש בבסיס הנתונים של מפקד 1940? וכדי שלא לצאת וידן על התחתונה, החליטו שלוש השחקניות הראשיות לקחת את הפרויקט צעד-אחר-צעד, וכל אחת מהם מעדכנת בכל פעם כשיש חדש, ובפרט כשמדינה נוספת הצטרפה למאגר המידע הניתן-לחיפוש. כך, יש הרבה הזדמנויות להיות מוכרת כ"ראשונה"…
חשוב לשים לב: שתיים מן השחקניות הראשיות הן חברות מסחריות גדולות (שלא לומר ענקיות): Ancestry.com ו – MyHeritage.com. הראשונה היא ענקית אינטרנט אשר באמתחתה כשני מיליון מנויים-בתשלום ומנייתה נסחרת בבורסת הנאסדק ומשקפת שווי שוק של יותר ממיליארד דולר. השניה הפכה בשנים האחרונות לענקית אשר רכשה מספר גדול של חברות גנאלוגיות בשווי של מאות מיליוני דולרים. השחקנית השלישית, FamilySearch.org, הינה ארגון ללא מטרות רווח הפועל בחסותה של כנסיית קדושי אחרית-הימים (Latter-day Saints, ובקיצור: LDS Church). כנסייה זו – המכונה גם "הכנסייה המורמונית" – ידועה בחיבתה העזה לגנאלוגיה, ובאמתחתה האוסף הגדול ביותר של רישומים היסטורים גנאלוגיים, אשר שמור במרתפי הכנסייה בסולט-לייק סיטי, יוטה. הזיקה של הכנסייה לגנאלוגיה קשורה לפרקטיקה של הטבלת המתים, ומדי פעם מעלה את חמתם של צאצאי יהודים שהוטבלו לאחר מותם.
כיוון שאנו חיים בעידן של שקיפות-מידע (לפחות בזירה האינטרנטית, אם לא בזירה הפוליטית) – מעדכנות שלוש השחקניות הללו בהתקדמותן בפרויקט. מיי הריטייג' מציינת זאת מיד לפני טופס החיפוש; אנססטרי מעדכנת בטבלה מיוחדת (ראו בתחתית העמוד המקושר) מפקדיהן של אילו מדינות כבר מופתחו; ופמילי סרץ' מראה מפה מאירת-עיניים (ככל שהצבע כהה יותר – אחוז גבוה יותר של טפסים מופתחו). שתי האחרונות מסתייעות בעשרות אלפי מתנדבים שנרתמו למשימה.
בעת כתיבת שורות אלו, ההובלה של הכנסייה המורמונית אינה מוטלת בספק. מיי הריטייג' מאפשרת כעת חיפוש בטפסי המפקד של רוד איילנד (RI) וניו-יורק (NY); אנססטרי מאפשרת כעת חיפוש בטפסי המפקד של נוואדה (NV), דלוואר (DE) ומחוז קולומביה (DC); פמילי סרץ' מאפשרת חיפוש בכל הרשומות הזמינות – כלומר, גם במדינות שמפתוחן לא הושלם עדיין – ועד כה השלימה למפתח רבות ממדינות המערב: מונטנה (MO), וויומינג (WY), איידהו (ID), אורגון (OR), יוטה (UT), נוואדה (NV), אריזונה (AZ). מדינות נוספות גם הן זמינות כבר בפמילי סרץ'. על פי הבלוג הפופולרי, The Ancestry Insider, נכון לאתמול – 7 במאי 2012 – פרסמו באנססטרי 0.81% מסך רשומות המפקד, במיי הריטייג' – 0.82%, ולעומתן פרסמו בפמילי סרץ' 2.56% מן הרשומות – יותר מפי שלושה מן החברות המסחריות.
המאבק, כאמור, נמצא בעיצומו, והראשונה להכריז על 100% מפתוח תזכה להרבה נקודות זכות. אך שם לא תיגמר התחרות. ברגע שתמופתחנה כל הרשומות – תגיע העת להתחרות על חיפושים מורכבים בהן, וגם הקרב הזה צפוי להיות מעניין.
בינתיים, כאמור, מובילה הכנסייה המורמונית בצעדי ענק על שתי החברות המסחריות הגדולות. אז נכון שגם הכנסייה המורמונית אינה חפה משיקולים פיננסיים, והיא נחשבת ארגון עשיר מאוד (אפילו מועמד לנשיאות יש לה), אבל אולי זוהי עוד דוגמא לכוחה של אמונה…
לא כולם בני אצולה. לא כולם נצר לרבנים (טוב, אולי כולם נצר לדוד המלך או לפחות לאברהם אבינו). ומכל מקום, לא כולם נולדו בערי בירה. יש גם כאלה שבאו מכפרים קטנים או אפילו קטנים מאוד. לדוגמא, אני.
אפילו אבותי באו מחור נידח! אבא שלי נולד בכפר קטן (מאוד) בצפון-מזרח הונגריה. שם הכפר הוא Laskod ואם זה נשמע לכם מוכר, זה בגלל שבטח כבר הטרדתי אותכם עם השם הזה בעבר (עלילת דם פרטית לפסח).
מכל מקום, הכפר הקטן הזה משתרע על שטח קטן יותר מאשר 15 קמ"ר וכיום יש בו כ- 1,000 תושבים בלבד. תחשבו כמה תושבים היום שם בתחילת המאה ה- 20. מכל מקום, זה כזה חור נידח, שהוא אפילו לא מופיע במאגר הקהילות של הג'ואישג'ן! הקהילה הקרובה ביותר היא Petneháza שבה היו ב- 1930 רק 85 יהודים.
לא רחוק מהחור הנידח הפרטי שלי, יש חור נידח אחר, אבל חור נידח בעל חשיבות רבה לנוצרים המקומיים. בכפר Máriapócs שוכנת כנסיה ומנזר (גברים). לפי המסורת, ב- 1696, לאחר השלמת איקונין של הבתולה אוחזת בישו, החל האיקונין לבכות. המקום הפך למקודש ונודע בכל רחבי הונגריה.
כפי שתוכלו לראות מצילום האוויר של המקום, המתחם עצום. בכפר הקטן המונה כ- 2000 תושבים בלבד נמצא מתחם אדיר הקולט אלפי מאמינים. הניגוד בין גודלו של המתחם לבין גודלו של הכפר הוא עצום.
מתחם המנזר והכנסיה ב - Máriapócs
כאשר ביקרנו בהונגריה במסגרת משפחתית ("טיול שורשים") היו כאלה שהתענינו יותר אז ע' שחיפשה להעשיר את הטיול באיזו אטרקציה תיירותית, עלתה על כך שהאתר הזה מהווה אתר תיירות באזור, וכך ביקרנו בו בדרכנו מכפר אבותינו אחד לשני, ממש על הדרך. כשאמרנו לאבי שאנחנו מבקרים ב- Máriapócs הוא הופתע מאוד. הוא שמע את השם של המקום בתור ילד. המקום הוזכר בתור אתר עליה לרגל.
איפה היה המקום הזה הוא לא ידע. בביקור גילינו שזה היה מאוד, אבל מאוד קרוב לכפר "שלנו". ברי, כי יש להתייחס בזהירות לעדותם של אנשים על מרחקים ומידות, כאשר הם היו קטנים (אנשים גבוהים – חדרים גדולים).
אני קורא עכשיו את "זיכרונות מהונגריה 1948-1944" של הסופר ההונגרי הגולה שאנדור מאראי ("הנרות בערו עד כלות", "גירושין בבודה" ועוד). מאראי מספר בספר זה את חויותיו מסוף מלחמת העולם השניה ועד לכניסת הרוסים להונגריה. הוא מתאר את היחס של הרוסים לאוכלוסיה המקומית, את החורבן שהותירה המלחמה בבודפשט ועוסק רבות בספרות ובשירה ההונגרית ובסקירה שלהן. הספר תורגם על ידי רותי גליק, שהוסיפה לו הערות שוליים, שבלעדיהן הקורא הישראלי לא היה יכול להתמודד עם הספר. מבחינה זאת, הערות השוליים של רותי גליק מעניינות יותר מהספר.
ב- 13.5.2012 יתקיים בבית ציוני אמריקה בתל אביב, המפגש הראשון בסדרת "המילה הכתובה" – "דוברי הונגרית בספרות, עיתונות ואמנות ב(ארץ) ישראל". במפגש הראשון יתקיים גם פאנל על "שיחה על מקור ותרגום" בהשתתפותם של יהודית רותם, איתמר יעוז-קסט ורותי גליק.
בספר "זיכרונות מהונגריה" של מאראי, הוא מתאר את ההרס בככר דיס בבודפשט, בו שכר הארמון המלכותי, אשר בו "השתכן" העוצר – האדמירל הורטי. כשהוא מתאר את עושי דברו של הורטי, הוא כותב:
"מתחתיו ניצבו הכפופים לו – כל אותם אישים חשובים שהתנהגותם אומרת כבוד; כן, הכרה שביראת כבוד, כמו פסלי הקדושים המקומיים בפסטיבל במריאפוטש, אלא שגולפו מעץ ונצבעו בצבעים בוהקים, שבהם בוהה קהל מאמינים פעור פה…" (עמ' 139).
המתרגמת, רותי גליק, ציינה בהערותיה שמריאפוטש היא "עיירה במזרח הונגריה שהייתה למרכז לצליינות חשוב, ובה תמונת איקונין מפורסמת של מריה אם ישו, השומרה בכנסייה יוונית-קתולית עתיקה".
אז הנה, הכפר מריאפוטש, שהוא ליד הכפר הנידח שלי, זכה לתהילת עולם בספרו של מאראי וקם לתחיה. אמן!
אבל, זה לא החור היחיד שקם לתחיה ממש לאחרונה. רק ביום השואה האחרון סיפרתי על הכפר Mezőkovácsháza, כפר הולדתו של חברנו אליעזר סנה וגם של אמו המנוחה של הרמטכ"ל, בני גנץ ("משואה לתקומה (באופן האישי ביותר)"
גם הכפר הנידח הזה קם לתחיה ממש לאחרונה.
לפני כחודש השיקו הונגריה ורומניה מיזם משותף, במימון האיחוד האירופי, למיחזור מנורות פלורסנטיות במזוקובצ'הזה. תחת הכותרת: "שתי מדינות, מטרה אחת, הצלחה משותפת!" נפתח מפעל למחזור מנורות פלורוסנטיות, אשר יקטין את הזיהום. שיתוף הפעולה יוצא הדופן מתבצע ממש באזור הגבול שבין שתי המדינות.
אז אפילו החור הנידח הזה (שספר התורה חולץ ממנו) עלה לכותרות. טוב, לא ממש כותרות. כותרות משנה. אבל לחור נידח זה הרבה.
מבין שלל מקורות המידע המשמשים גנאלוגים באשר הם – תמונות הן אלו שמצליחות לגעת בנו בצורה החזקה ביותר. דמויות רבות בעץ המשפחה הן בעבורנו שמות, תאריכים וסיפורי חיים – אך כשמצטרפת לפרטים אלו ולו תמונה אחת, מדורת-הדמיון מקבלת חומר תבערה. התמונות הישנות בהן אנו מעיינים מגרות את הדמיון הרבה יותר מאשר מספרות, הן חושפות טפח ומכסות טפחיים. אורית כבר כתבה כאן על הפנטזיה ה"קטנה" שלה: למצוא תמונה של סבתה. גם רוני סיפר כבר על ראשית מחקרו המשפחתי, אשר בבסיסו – תמונה. גם אצלי צצות ומופיעות מדי פעם תמונות של דמויות חסרות-פנים בעץ המשפחה והן תמיד מצליחות לגעת.
אבל את התמונות האחרונות שקיבלתי לידיי לפני ימים אחדים אני לא מצליח להוציא ממחשבותיי. והכל קרה לגמרי במקרה. ואולי לא…
* * *
לפני כשלושה שבועות, הושק מאגר מידע מקוון חדש: "ילקוט הפרסומים" – שינויי שמות. "ילקוט הפרסומים" הינו חלק מ"רשומות", העיתון הרשמי של מדינת ישראל. לא מדובר בעיתון כמו "ידיעות אחרונות" או "מעריב", ואפילו לא כמו "הארץ", אלא בפרסום המרכז את כל ההודעות הרשמיות של המדינה, כולל הצעות חוק שהונחו על שולחן הכנסת (מופיעות ב"הצעות חוק"), חוקים שאושרו סופית על ידי הרשות המחוקקת (מופיעים ב"ספר החוקים"), תקנות שונות המתקבלות כתוצאה מחקיקת משנה (מופיעות ב"קובץ התקנות"), כמו גם הודעות מנהלתיות שונות. אלו האחרונות מתפרסמות ב"ילקוט הפרסומים". כל החומר הלה הוא בבחינת חופשי לעיון הציבור, וכיום חלקים רבים ממנו זמינים באופן מקוון.
הנה, למשל, חוברת "ילקוט הפרסומים" אשר פורסמה ביום 22 באפריל 2012, כוללת, בין היתר:
הודעה על מינוי חברים לוועדות פסיכיאטריות מחוזיות לפי חוק טיפול בחולי נפש
הכרזות על אזורים נגועים במחלת הניוקסל
הודעה על הסמכת פקחים במועצה האזורית עמק יזרעאל
ועוד כהנה וכהנה…
עד שנת 1979 פורסמו ב"ילקוט הפרסומים" טבלאות המרכזות מידע על שינויי שמות בקרב אזרחי ישראל ששינו רשמית את שמם. אמנם, רבים מן הקבצים ההיסטוריים הללו היו זמינים ברשת מזה שנים אחדות – באדיבותן של חברות מסחריות, דוגמת נבו – אך בעבור חוקרי משפחותיהם החומר היה בלתי-יעיל בעליל, כיוון שלא ניתן לחפש בו. מדובר בקבצי פי.די.אף ללא עיבוד כלשהו.
בחסותה של העמותה הגנאלוגית לחקר שורשי משפחה, פעל במסירות החבר וראש סניף רעננה של העמותה, אמנון עצמון, לקידום הפיכת האוסף החשוב הזה למאגר מידע יעיל. בסיועם של אנשים טובים, ובזכות טכנולוגיית זיהוי-אות (OCR=Optical Character Recognition), ניתן כעת לחפש בשינויי השמות באמצעות חיפוש טקסטואלי. ביחד עם המאגר המתעד את שינויי השמות אשר תועדו ב"פלסטיין גאזט" – העיתון הרשמי של ממשלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל – בין השנים 1948-1921, מצויים כעת בידי חוקרי שורשים בארץ ישראל ובמדינת ישראל בסיסי נתונים המתעדים חילופי שמות בשנים הקריטיות לנושא זה.
כאשר עדכנתי את חברי פורום "שורשים משפחתיים" בדבר המאגר החדש, חשבתי שנחמד יהיה להביא גם דוגמא משלי. חיפשתי בו קצת משינויי השמות הידועים לי מקרב בני משפחתי – ומצאתי. הנה הדוגמא שהבאתי שם:
* * * רס"ן ארנון לבנת (ליבמן) ז"ל נולד בשנת 1937 בכפר-ויתקין. כאשר הגיעה העת להתגייס לצבא, ולמרות שעבר את המבחנים לקורס טיס – החליט ללכת אחר חברו הטוב אשר לא עבר את הבחינות לטיס, ויחדיו הם שירתו בגדוד צנחנים. עוד וויתור משמעותי רשם כאשר עמד לסיים את קורס הקצינים וראה את חבריו הצנחנים נערכים לצניחה מבצעית בימי מלחמת סיני. למרות שידע שהדבר יעלה לו באובדן הקצונה המיוחלת, הצטרף אליהם וצנח ב"מיתלה". לאחר סיום השירות הצבאי ולאחר תקופה מסוימת בחיים האזרחיים, חש כי לא מיצה את יכולותיו בשירות הצבאי וחזר לקורס טיס. הוא השלים את הקורס והמשיך לשרת כטייס וכמדריך בחיל האוויר במסגרת שירות קבע. בינתיים, נישא והקים משפחה. כאשר נפל בקרב – ביום הראשון של מלחמת ששת הימים – היה אב לילד בן 3; בנו השני נולד שבועות אחדים לאחר נפילתו.
הטייס ארנון לבנת (ליבמן) הוא דודי, אח-אמי, ואני קרוי על שמו.
במהלך שירות הקבע בחיל האוויר, עיברת את שם משפחתו. השם הנבחר היה: לבנת. הרישום ב"ילקוט הפרסומים" הוא מיום 28 במאי 1965, ומופיעים בו גם רעייתו ובנו. המשפחה כולה הפכה באחת לעברית יותר.
* * *
למחרת הפרסום בפורום "שורשים משפחתיים" אודות המאגר החדש – הגיב אחד מחברי הפורום, אילן גיא (שמו המלא מובא כאן באישורו; עברות שמו מ"אגייב" ל"גיא" מופיע גם הוא ב"ילקוט הפרסומים"), להודעתי שהכילה את הדוגמא הנ"ל, וכך כתב: ארנון, ריגשת אותי. הכרתי את ארנון ליבנת ז"ל באופן אישי. היה גבר שבגברים!!! ולא יסף. מיד שלחתי לאילן מסר פרטי, ואת ההמשך היה לי קשה לצפות מראש.
בדבריו אליי, סיפר לי אילן כי שירת כמדריך צעיר ב"מכין לטיס", וכי הוא זוכר היטב את הצנחן-לשעבר, זה שצנח ב"מיתלה", ואשר הגיע אליהם והיה מבוגר משאר החיילים. היה זה קורס טיס 34, אשר בוגריו קיבלו לפני שבועות אחדים את אות "כנפי הזהב". אמי קיבלה את האות אשר הוענק לאחיה. אילן, אשר היה מדריך ניווטים, בילה עם פרחי הטיס שעות רבות במסעות ניווטים ברחבי הארץ. תוך כדי העלאת זכרונות, הוסיף אילן כי באלבום שלו יש כמה תמונות בהן מופיע גם דודי. כעבור זמן קצר כבר נחתו התמונות בתיבת המייל שלי.
להתרגשותי לא היתה גבול. פתחתי אותן אחת אחת, בחנתי אותן בקפידה, ובכל אחת ואחת מהן זיהיתי בקלות את דודי אשר רק תמונות מעטות שלו הכרתי עד כה.
כשהעברתי את התמונות לבני המשפחה – הסתבר כי זו להם הפעם הראשונה בה הם רואים את התמונות הללו. ובפרט, ראו אותן לראשונה אלמנתו ושני בניו.
* * *
9 תמונות אשר צולמו לפני כחמישים שנה, ומחילופי המיילים ושיחות הטלפונים עם בני המשפחה בעקבותיהם ברור שהן מיד העלו זכרונות מן הימים ההם. 9 תמונות אשר עשו מסע ארוך בשבילי החיים ומחזיקות בגווני השחור-לבן שלהן את מה שהיה ולא יחזור. ובפרט, את מי שכבר לא יחזור.
בזכות מאגר מידע גנאלוגי חדש, חזר אלינו דודי ז"ל בתמונות שלא ראינו מעולם, כאילו מוסר דרישת שלום ממרחקים, 45 שנים לאחר נפילתו בקרב. וכך, החל מהשנה, תהיה דמותו אשר נשקפת למולי בעת צפירת ההתייחדות של יום הזכרון מוחשית הרבה יותר מתמיד.
חניכי המכין לטיס, קורס 34, באימוני ניווט, שנת 1960 לערך (ליחצו על תמונה להגדלה). ראשון מימין: מדריך הניווטים, אילן גיא (אגייב). שלישי מימין: צביקה הס. שני משמאל: דודי, ארנון לבנת (ליבמן) ז"ל. יתר המופיעים בתמונה אינם מזוהים. התמונה באדיבות אילן גיא.
העיתון "כלכליסט" מדווח היום כי אתר הקופונים "גרופון" מציע חיסכון של עד 70% בתרומה ל"יד ושם". אתם יכולים לרכוש תרומה בסך 20 ש"ח ל"יד ושם" כשהיא משקפת 70% הנחה.
בתמונת המסך שמופיעה בכתבה ב"כלכליסט" מופיע הכיתוב: "חסכו עד 70%" בצמוד למחיר התרומה.
מיחסי הציבור של החברה המפעילה את האתר, נמסר לכלכליסט כי ציון ההנחה הוא ברירת מחדל של המערכת וכי סכום התרומה במלואו מועבר ל"יד ושם".
אם תכנסו עכשיו לאתר של גרופון: http://www.groupon.co.il/ תוכלו להיווכח שמישהו הצליח לעקוף את "ברירת המחדל של המערכת" וכרגע לא מצויינת הנחה כלשהי לתרומה.
כשהסתיימה מלחמת העולם השניה, נדדו מיליוני אנשים ברחבי אירופה. נהוג לקרוא לאנשים אלה "עקורים". אנשים אלה נעו ממחנות הריכוז ומחנות העבודה בחזרה לביתם וכאלה שנדדו ממקום מגוריהם לעבר עתיד חדש. לתוך אותם "עקורים" הסתננו גם נאצים שנמלטו למקומות מחסה ואף עריקים מהצבאות השונים. את היהודים שהגיעו למחנות העקורים בדרכם לעתיד חדש (ושלא השתקעו מחדש במקום מגוריהם הקודם) נהוג לכנות כ"שארית הפליטה".
עבור העקורים הוקמו מחנות עקורים, או באנגלית Displaced Persons Camps, הידועים בכינוי DP Camps. את העקורים עצמם מכנים DP. מחנות אלה הוקמו במקומות שונים באירופה ונודעו בקיצור DP Camps. קשה לתאר כמה מחנות עקורים היו באירופה. רשימה מקיפה (אך לא מלאה) שלהם נמצאת באתר המוקדש לנושא זה: http://www.dpcamps.org/.
מחנות העקורים השונים נבדלו זה מזה במאפיינים רבים. בחלק מהם התקיימה פעילות ציונית ענפה והתארגנות לקראת עליה ארצה. רבות נכתב על מחנות העקורים ומחקרים שונים נערכו אודותיהם. ראו לדוגמא חומר של "יד ושם" – http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=8404
עורכי הערך "Displaced persons camp" בויקיפדיה האנגלית מכנים בשם זה גם את מחנות העקורים של פלסטינאים בלבנון, של פליטים בדרפור ועוד.
מחנה עקורים מיוחד במינו הוקם בכפר דייגים איטלקי קטן בשם Fano, על שפת הים האדריאטי, בסמוך לעיר הנמל Ancona. במחנה עקורים זה הוקמה הכשרה לבחורים ובחורות צעירים, על מנת להכשירם לקראת הקמת קיבוץ דייגים בארץ ישראל, על שפת הים התיכון. לשם כך, נשכר מבנה גדול בכפר, שהיה מבנה בית הספר לדייג (Scuola Pescara), ובו שוכנו חברי הגרעין.
שמו של הגרעין היה "מגדלור" וחבריו הוכשרו בבנית סירות, דיג, שיט, תפירת רשתות דייגים ותיקונן ועוד. המחנה פעל במשך כשנתיים, בין השנים 1946 – 1948. בין הקבוצות העיקריות שהגיעו לכפר הדייגים היו "הקבוצה הפולנית" ו"הקבוצה ההונגרית". אמא שלי הגיעה למקום בין הראשונים, ולמרות מוצאה ה"הונגרי" (לכאורה) הגיעה עם "הקבוצה הפולנית", בעוד שאבי הגיע למקום עם "הקבוצה ההונגרית".
תיקון רשתות בפאנו (במרכז קרולה שלומוביץ(גולן))
בשל חברותה של אמי עם הקבוצה הפולנית, נוסח החמין שנהג בביתנו היה הגירסה הפולנית (שעועית, בשר, תפוחי אדמה, עצמות מח, ביצים) ולא הגירסה ההונגרית (עם גריסים) (ראו: "עוד נמשכת שיירת הצ'ולנט" של ארנון – 30.12.2003).
סיפורו של מחנה העקורים בפאנו לא זכה לחשיפה רבה. הוא מצוין כשהוא שזור בקורות חייהם של חלק מהמשתתפים, כמו במקרה של אשר לאור (זיגמונד למנסדורף) באתר מוזיאון לוחמי הגיטאות או בחוברת שהוציאה ליאורה המר, ביתו של אחד הניצולים.
אמא שלי, שהיתה מראשונות ההכשרה, היתה גם בין האחרונות שעזבו את המקום. בעזבה את המקום, קיבלה לידיה עשרות תמונות המתעדות את ההכשרה. אלבום זה נשמר בידיה עד היום.
לפני מספר שנים, מצאתי בארכיון של מוזיאון השואה של ארצות הברית (השוכן בוושינגטון הבירה), תמונה של "קבוצת נוער יהודיה הבונה ספינת דייג "הראשונה" לקראת עלייתם לארץ ישראל":
היתה זו התמונה היחידה באוסף של מוזיאון השואה בנושא מחנה העקורים ב- Fano. פניתי למוזיאון השואה בדואר אלקטרוני והתעניינתי בתמונה. קיבלתי תשובה מהירה ונמסר לי שהזכויות בתמונה הן של ה- Joint וכי ניתן לקבל עותק של התמונה בתשלום. המשכתי בהתכתבות עם מוזיאון השואה והזמנתי מהם את התמונה. לאחר שמסרתי את פרטי כרטיס האשראי לחיוב, פנתה אלי אחת האוצרות מהמוזיאון וביקשה לשאול אותי מדוע אני מתעניין בתמונה.
השבתי לה שהורי הכירו בכפר הדייגים ב- Fano, שניהם עברו הכשרה לקראת עליתם וכי אבי השתתף במפעל העליה ב', עד שהגיע תורו לעלות ארצה. הוא הצטרף לספינת המעפילים "אורכידאה", אשר הפליגה מפורמיה (Formia) באיטליה לעבר ארץ ישראל. בהיות הספינה בלב ים ולאחר שהתגלו על ידי מטוסים אנגליים, קיבל הצוות תשדורת רדיו מהארץ ונצטווה לעצור ולהמתין. בהמשך נמסר לצוות כי עליו לשנות את שם האוניה מ"אורכידאה" ל"מדינת ישראל" ולהכנס לנמל תל אביב כאנית העולים (ולא המעפילים) הראשונה שתכנס מיד לאחר הכרזת העצמאות. וכך היה, הצוות צבע מחדש את שם האניה, וביום 16.5.1948 (יום לאחר הכרזת המדינה) נכנסה האניה לנמל תל אביב (נמל חיפה היה עדיין שטח צבאי סגור, שכן הבריטים טרם השלימו את פינוי כוחותיהם).
סיפורה של "מדינת ישראל" מסופר באתר של הפלי"ם ("סיפר הפלגתה של "מדינת ישראל"). אלא, שיש להוסיף פרט אחד שאינו מופיע שם: שמה המקורי של האניה היה "אורכידאה" וכך הפליגה מאיטליה. יש גם לתקן שגיאה הסטורית: לפי עדותו של אבי, שהיה איש צוות על האניה, הפליגה האניה מנמל פורמיה ולא ממפרץ גאטה. כפי שמתואר באתר הפלי"ם, האניה הפליגה מאיטליה ביום 8.5.1948. באותו יום, זמן קצר לפני ההפלגה, שלח אבי גלויה מפורמיה לאמי, שהיתה בפאנו. הגלויה נשמרה אצל אמי והיא נושאת את חותמת הדואר של פורמיה: 8.5.1948:
גלויה ששלח מנחם גולדשטיין (גולן) לקרולה שלומוביץ (גולן) מאי 1946
מנחם גולדשטיין שולח גלויה לקרולה שלומוביץ הנמצאת בפאנו
את כל זה סיפרתי לאוצרת ממוזיאון השואה בוושינגטון. היא מיהרה להשיב לי שמאחר והענין שלי בתמונה הוא אישי ולא מסחרי, הרי שהם ישלחו לי את התמונה ללא חיוב. כעבור מספר ימים הגיעה אלי התמונה בדואר, ארוזה בצורה מושלמת ובגודל גדול, כשהיא מודפסת ברזולוציה מעולה.
אף ללא עזרתה של אמי, זיהיתי בתמונה את אחד מחבריהם של הורי: לאון ירוחם (ירוחים) – מתכופף, השני מימין. אמי זיהתה את מרבית המופיעים בתמונה ואת פרטיהם העברנו למוזיאון השואה.
היתה זו תחילתה של ידידות מופלאה עם מוזיאון השואה בוושינגטון. אוצרת של המוזיאון, אשר הגיעה לישראל מדי פעם כדי לאסוף פריטים עבור המוזיאון, קיבלה מאמי את האלבום המלא, על כל 70 התמונות מפאנו. כל התמונות נסרקו באיכות מעולה על ידי המוזיאון ואמי הוסיפה לכל תמונה את זיהוי האנשים המופיעים בה. המוזיאון דאג להשיב את האלבום על ידי שליח, לאחר שסיים את העבודה. לימים, פנה אלינו המוזיאון מספר פעמים נוספות, כאשר קיבל חומרים הנוגעים לפאנו, על מנת שאמי תסייע בפענוח החומרים.
לאון (אריה) ואַלָה (עליזה) ירוחם, שנמנו על חברי "הקבוצה הפולנית" סיפרו לי שבתקופה שהם היו בפאנו, היה שם ילד יהודי קטן עם כינור, בשם מוניו אמריליו. מוני עצמו אישר לי לאחרונה שאכן עבר בפאנו בדרכו לצ'ילה, ממנה עלה לארץ ב- 1952.
מוני אמריליו הוא המלחין הנודע והאהוב, ששיריו מלווים אותנו שנים רבות. באתר של מוני ניתן להזכר בכל השירים שהלחין מוני.
כאשר שהה אבי בבארי באיטליה ופעל במסגרת העלאת מעפילים לארץ, הגיע למקום בחור יהודי ודרש במפגיע להפגש עם "מנחם גולדשטיין". הבחור היה אליעזר יליד הונגריה. מדוע הוא ביקש לפגוש את אבי, שאותו לא הכיר? מסתבר שאליעזר שכר חדר בפירט אשר בגרמניה. הדייר הקודם (אותו לא הכיר) היה אבי. בעלת הבית, שחיבבה את אבי, הודיעה לאליעזר שתשכיר לו את החדר רק אם הוא ישאר על שם אבי, וכך קיבל אליעזר, שלא מרצונו, את זהותו של אבי בפני בעלת הדירה. בהיותו בהכשרה אחרת באיטליה, שמע מישהו מזכיר את שם אבי והחליט לחפשו.
ההכרות הזאת בין השניים הולידה חברות אמיצה בין השניים, הנמשכת עד היום. אליעזר הצטרף לגרעין בפאנו ובו הכיר את אשתו לעתיד, דינה, שהיתה חברה בקבוצה הפולנית עם שתי אחיותיה, עליזה ורחל. דינה ומשפחתה באו מהעיירה Lunna אשר בבלרוס. אחיהן הקטן הועלה (ביחד עם עוד 654 ילדים) בצרפת על סיפונה של האניה "אקסודוס" ("מדינת היהודים תש"ז") . המעפילים על סיפונה של ה"אקסודוס", וביניהם זליג הקטן, נשלחו בחזרה להמבורג למחנה עקורים.
מסלולה של ה"אקסודוס" (המקור: http://www.exodus1947.org/)
אבי הצטרף לאליעזר בפאנו ושם הכיר את אמי.
בשבת הקרובה יעלה לאקרנים בגרמניה הסרט התיעודי: ENDSTATION SEESHAUPT המתעד את רכבת המוות שיצאה ממחנה הריכוז Mühldorf-Mettenheim לבווריה בחודש אפריל 1945. בין האסירים שהיו על הרכבת היה גם אליעזר והוא מופיע בסרט. בקדימון לסרט אפשר לראות את אליעזר נוסע ברכבת (בתחילת הקדימון) ומשחזר את הנסיעה. חדי העין יוכלו להבחין בתעודה של אליעזר (הכתובה בגרמנית ובה שמו: לואיס סוניוג).
לפני מספר שנים הגיעה חוקרת איטלקיה לארץ, וראיינה חלק מהניצולים במסגרת עבודה שכתבה באוניברסיטת בולוניה. החוקרת, Stefania Pirani, היא ילידת פאנו והסיפור של מחנה העקורים וההכשרה שבפאנו ענין אותה באופן אישי.
את מחקרה פירסמה סטפניה באיטקלית, במסגרת בית ההוצאה לאור האיטלקי Pàtron editore S.r.l
דינה ואליעזר הם חברים טובים של הורי עד היום. בקיץ 2010 השתתפתי בכנס השנתי של האגודות הגנאלוגיות היהודיות (IAJGS) שנערך בלוס אנג'לס. הודעתי לאליעזר ולדינה על כך. כבר ביום הגיעי, הגיע אליעזר למלון מלווה בנכדתו ובבעלה, על מנת לפגוש אותי. הפגישה היתה מרגשת מאוד. כשישבנו ושוחחנו, אמרתי לאליעזר שאני מכיר אותו כל חיי, אך מעולם לא שאלתי אותו היכן (בהונגריה) הוא נולד. אליעזר סיפר לי שנולד בכפר קטן בשם Mezőkovácsháza (מֶזוֹ-קוֹבַצְ'-הַזֹה) במזרח הונגריה, קרוב מאוד לגבול הרומני. לאחר שנפרדנו, חיפשתי ב – JewishGen Family Finder מיהם חוקרי הכפר מקרב הגנאלוגים, ולהפתעתי גיליתי שאיש אינו מחפש קרובים מכפר קטן זה.
אליעזר כיבד אותי בכך שהגיע לשתיים מתוך שלוש ההרצאות שנתתי בכנס ולקראת סיומו של הכנס הגיע עם דינה ועם בנם ג'ק, לבקר אותי והם ארחו אותי במשך יום שלם. הפגישה איתם היתה משמחת מאוד.
בחודש פברואר 2011 צלצל אלי אליעזר. הוא היה מאוד נרגש. הוא סיפר לי שמכר שלו בארצות הברית צלצל לומר לו שהרמטכ"ל החדש, שזה עתה הוכרז על מינויו, בני גנץ, הוא בנה של ילידת הכפר שלהם, מזוקבצ'הזה. אליעזר ביקש ממני לבדוק את המידע.
זכרתי שבני גנץ הוא בנו של נחום גנץ מכפר אחים, שאת שמו שמעתי פעמים רבות. "כפר אחים" קרוי על שמם של האחים אפרים וצבי גובר, שנפלו במלחמת השחרור. הוריהם מרדכי ורבקה גובר היו מחלוצי חבל לכיש, וידידי נפש של משפחתנו. רבקה כונתה "אם הבנים" (ראו הפוסט מ- 22.4.2007: "אם הבנים"). כאשר מרדכי פרש מתפקידו כראש המועצה האזורית לכיש, הציעו תושבי כפר אחים לרבקה ולמרדכי לעבור ולגור בכפר אחים והקצו להם בית. כך אכן היה. רבקה ומרדכי עברו לכפר אחים. בכפר אחים מוצבת אנדרטה לזכר חיילי הכפר שנפלו במערכות ישראל. בראש הרשימה מצויים צבי ואפרים גובר.
בעת שרבקה ומרדכי התגורר בכפר אחים, ראיינה רבקה את תושבי הכפר, ניצולי השואה, והוציאה לאור את סיפוריהם בספר: "אלה תולדות כפר אחים". הספר, עם הקדשה של רבקה להורי, מצוי בספריית הורי. מיהרתי לקחת את הספר מהורי ומצאתי בו את סיפורה של מלכה גנץ, אימו של הרמטכ"ל.
רב אלוף בני גנץ, בנם של נחום ומלכה (לבית וייס) גנץ
בספר מתועדות קורות חייה של מלכה וייס ילידת 1928. מלכה אכן נולדה במזוקבצ'הזה.
כאשר אישרתי לאליעזר, שאמו המנוחה של הרמטכ"ל היא אכן ילידת הכפר שלו, הוא נמלא אושר וגאווה. הוא סיפר לי סיפור וביקש שאביא אותו לידיעת הרמטכ"ל החדש:
לפני שנים רבות, בשלהי השלטון הקומוניסטי, הגיע אליעזר לביקור בהונגריה והגיע לכפר מולדתו. הוא מצא את בית הכנסת על תילו, כשהדלתות שבורות והחלונות פרוצים. אליעזר החל בגישושים אצל המקומיים מה עלה בגורלו של ספר התורה. לאחר שנערכו בירורים נודע לאליעזר בידי מי מצוי ספר התורה הבזוז. אליעזר גמר אומר לפדות את ספר התורה ולחלצו למקום מבטחים.
לאחר שנערכו כל הסידורים לשם כך, הגיע אליעזר במכונית ממדינה אירופאית שכנה, מלווה בנכדיו הקטנים. באמצעות מתווך הושלמה העיסקה. אליעזר שילם ממון רב עבור ספר התורה, והגוי שבידיו היה ספר התורה מסר לאליעזר את ספר התורה. אלא שבאותם ימים חל איסור על הוצאת דברי קודש מהונגריה. אליעזר רב התושיה עטף את ספר התורה בשטיח, הניח אותו על המושב האחורי ועליו הושיב את נכדיו הקטנים. וכך, עברו אליעזר, דינה ונכדיהם את הגבול והגיעו לשוויץ. משם הטיס אליעזר את ספר התורה ללוס אנג'לס. ספר התורה עבר שיקום ותיקון והוכנס לבית הכנסת שבו מתפלל אליעזר עד היום.
את כל הסיפור המרגש הזה כתבתי לרמטכ"ל בני גנץ בשמו של אליעזר. אליעזר חש שעם הצלתו של ספר התורה ועם מינויו של גנץ ל"חייל מס' 1" נצחו גם הרוח וגם הכח. אין בכוונתי לחשוף כאן את תשובתו הפרטית של הרמטכ"ל לאליעזר, אך אומר זאת, שהיה זה מכתב רגיש, עדין ומרגש.
רק לאחרונה שמתי לב לכך שאבא שלי תלה בחדר העבודה שלו את תמונתו של הרמטכ"ל בני גנץ. אף לא רמטכ"ל אחר היה שם לפניו.
מאפרי הקהילה היהודית בהונגריה קמנו וחידשנו ימינו כקדם במולדת ההסטורית של עם ישראל, ביחד עם אחינו מתפוצות מזרח ומערב. בראש הצבא שלנו, שבו שירתנו ובני משפחתנו משרתים בהווה, עומד ראש-מטה-כללי, בנה של ניצולת השואה מהכפר מזוקובצ'האזה, כפרו של החבר שלנו אליעזר.
גיליון ערב החג השני של פסח תשע"ב (12.4.2012) של "זמן השרון" של "מעריב" הוקדש לשערוריות המין שהסעירו את המדינה. בין כל הסיפורים מופיע גם מאמר פובליציסטי של דורון ברוש: "מוכיחים בשער". ברוש מותח ביקורת על הצביעות שהתלוותה לביקורת על שחקני נבחרת ישראל בפרשת נערות הליווי (שחקני נבחרת ישראל בילו עם נערות ליווי במלון בלילה שקדם למשחק עם דנמרק, משחק בו הפסידה הנבחרת 0:5).
כשהוא מתאר את הזעזוע הציבורי מהפרשה, הוא כותב כך:
"בין המזועזעים עד עמקי נשמתם – והצרחות טיפסו לדציבל של "אחים, העיירה בוערת" – ומי שעשה קילומטרז' של צדקנות על העסק היה יו"ר ההתאחדות דאז….".
מה מצא לו דורון ברוש להשתמש בדימוי הספציפי של השיר "שריפה בעיירה" לתגובות הקשורות לפרשת המין של נבחרת ישראל בכדורגל. זה לא דיווח בשידור חי. זה מאמר פוביליציסטי שאותו, יש להניח, כתב בנחת, ושעין העורך עברה עליו.
פוסט אורח על פולי אדלר, המאדאם של החברה הגבוהה ומחברת הספר "בית שאינו בית". נכתב על ידי רחוקת-משפחתי, סמדר גלבע-נונקס.
במושב של אנשי העליה השניה בעמק יזרעאל שבו גדלתי, האמירה "לבת דודה שלך יש בית זונות" לא היתה עלבון אלא הוכחה ניצחת לצידקתה של הדרך הציונית. וכי מה כבר ניתן לצפות מאלו שהלכו לחפש מזלם ב"גאלדענע מדינה"? האם פלא הוא שנערה בת 14 שנשלחה לבדה לארצות הברית ב-1913 יצאה לתרבות רעה, ניהלה בית בושת, והפכה למאדאם המפורסמת בעולם?
למען הצדק ההיסטורי, נערות יהודיות רבות ממזרח אירופה שהגיעו בגפן לארצות הברית נפלו קורבן לסרסורים ועסקו במקצוע העתיק בעולם. פולי אדלר (1962-1900), יהודיה נבונה שמצאה עצמה בין שורותיהן, הבינה מהר מאוד שהפרנסה מצויה בניהול בית בושת יוקרתי. ברבות הימים, משפרשה מעיסוקה, כתבה ספר וזכתה בתואר המפוקפק "המאדאם המפורסמת ביותר בעולם", ועד לימינו אלו, 50 שנה לאחר מותה, לא נמצאה זו הראויה לגזול את התואר מידיה.
אך מה בין העיסוק העתיק בעולם ועיסוקנו בגנאלוגיה? הסבא רבא של כותבת שורות אלו, יש"י (ישראל יהודה) אדלר (1870-1948), הוא גם הדוד של פולי. אדלר, מראשוני המורים בחדר המתוקן ברוסיה, עלה לארץ בשנת 1904 ועסק בהוראה ברחובות, ובבית הספר לבנות בנווה צדק שגם היה אחד ממנהליו. הוא היה מראשוני תל אביב, כתב והוציא ספרי לימוד ועוד כהנה וכהנה עיסוקים למען הציבור. ארבע בנות היו לו, בנות גילה של פולי. אחת (סבתי) הצטרפה למייסדי איילת השחר, השניה לחלוצי חולדה, ומאוחר יותר עברו שתיהן למושב בעמק והקימו משפחות ומשקים לתפארת, ושם נולדתי וגדלתי. אחותן הצעירה בת השבע-עשרה היתה בתל-חי עד לערב הקרב העקוב מדם, ואחותם הבכורה נסעה לאמריקה ולאחר מותה נכתב על מצבתה: "היתה מורה בארצות הברית, למדה עברית ותרבותנו, ואהבת המולדת". בקיצור, משפחה טובה!
יש"י אדלר (במרכז התמונה, מזוקן) בוועידת קרן היסוד, 1936, לצידו של חיים ויצמן
לפני כשנה, כשהחלטנו אחותי ענת ואנוכי לעסוק בחקר שורשינו, יצאנו לדרך מצויידות בזכרון של תמונה מהויטרינה של סבתא, תמונה שאבדה זה מכבר, של אבי-סבתי, יש"י אדלר, עם אחיו ואחותו: מרדכי, נח, ופשה. תמונה שצולמה בשנת 1928 בשיקגו. בעמקי אותה ויטרינה, מאחורי ספרים "מכובדים", מצאנו עותק בעברית של ספרה רב-המכר של של פולי אדלר, A House Is Not a Home (יצא לאור לראשונה בשנת 1953), וכך נודע לנו על בת הדוד המפורסמת לשמצה, בתו של משה, שאף הוא אח של סבא רבא שלנו… חשבנו שהקרובה המפורסמת תקל על חיפוש הקרובים. ואומנם גוגל ברוב נדיבותו מצא שבימים אלו נכתבת ביוגרפיה של פולי, ולמרבה המזל, הסופרת הידידותית לא רק שידעה את שם ששת אחיה של פולי אלא גם מצאה את הצאצאית היחידה של ענף זה. מאחר ששתינו מתגוררות באותו כרך קטנטון בדרומה של קליפורניה, לא רק שנפגשנו, אלא גם התרוצצנו וקפצנו יחדיו מעל גדרות בבית קברות מבעית במימדיו, בחיפוש אחר מקום קבורתה של פולי. ואם זה לא אומר משפחה, אז מה כן?
אני מתגוררת בצד זה של האוקינוס זה מספר שנים ומידי פעם, כשהשיחה קולחת וההזדמנות מזדמנת, בדרך כלל בשיחה עם יהודי טרחן זה או אחר הרוצה לדעת אם יש לי קרובים באמריקה, אענה: בודאי, ואף אספר על הידועה לשימצה. אחד מתוך עשרה יחייך ויתעניין, והתשעה הנותרים יחווירו, יגמגמו, והידד – יעזבוני לנפשי. כך גיליתי שאת הקלף של פולי יש לשלוף בזהירות.
כאמור, לקרובינו באמריקה היה דוד מפורסם בישראל, יש"י אדלר שמו. ובאחד הימים, למזלנו כי רב, קרוב מרוחק מאד התקשר לדודתנו בארץ, וכשענת שוחחה עימו הוא ציין מספר שמות שעזרו לנו למצוא מודעות אבל של אחיו של יש"י, של בניהם ונכדיהם, ומספר שמות של בני דורנו. בדחילו ורחימו שלחתי הודעות מעל דפי הפייסבוק, ומה רבה היתה הקלתי למקרא הודעה זו:
I assume you also aware that the illustrious Polly Adler is one of ours? She was never a point of discussion – quite a Schande, in fact – but as we got older, the truth came out…
… I never knew her but I have a picture of her mother and my grandmother taken out in LA after Polly retired and moved the two of them away from the East Coast. I did make a point of meeting up with her brother, though, and got a better sense of who she was.
תגובות דומות הגיעו מקרובים נוספים, ואלו שהוריהם לא סיפרו להם על פולי הגיבו בשעשוע רב. כמדענית, מסקנתי האחת והיחידה היא שגנים לחוש הומור ממוקמים היטב בקוד הגנטי של בני משפחת אדלר, או כמו שאומרים בעמק, "דם זה לא מים".
לסיום, ובכדי להוסיף חיזוקים לקוד הגנטי, הנה אחת מאימרותיה המפורסמות של פולי אדלר, בת-דוד של סבתי, שהיתה המאדאם המפורסמת ביותר בהיסטוריה:
“I am one of those people who just can't help getting a kick out of life – even when it's a kick in the teeth.”
הסופר משה שמיר הינו/היה אדם מפורסם למדי, בעיקר בשל פעילותו הספרותית, הפוליטית והציבורית. למשך כמעט קדנציה שלמה של הכנסת הוא גם היה חבר בה (הכנסת התשיעית). לכן, אפשר למצוא תיעוד לגביו במקורות רבים: בשל יצירותיו הספרותיות החשובות, זכה לערך בלקסיקון הספרות העברית החדשה[1]; כיוון ששירת בפלמ"ח, מידע אודותיו מופיע במאגר החברים בארגון זה; בשל שיוכו הפרלמנטרי, זכה לדף באתר הכנסת; כיוון שהוא "מפורסם" – ישנו ערך אודותיו בוויקיפדיה. וכיוון שהיה סופר מצליח כבר בצעירותו, לפני עשרות שנים, נכלל ערך אודותיו ב"אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו" בעריכתו של דוד תדהר.
וכך, יכול כל המעוניין לגלוש לאחד משלל האתרים הנ"ל ולרבים אחרים, או לגשת לאחר משלל מקורות מודפסים, וללמוד על קורותיו של שמיר. למשל, שנולד בשנת 1921 בצפת. למשל, שהוריו היו אריה ואלה. ולמשל, שחותנו היה השל פרומקין, ח"כ לשעבר וממקימי ההסתדרות.
הערת אגב על המונח "חותן"
העברית המקראית הבחינה בין חותן וחותנת לבין חם וחמות. הראשונים הם הורי האישה כפי שמכונים על ידי בעלה, השניים הם הורי הבעל כפי שמכונים על ידי אשתו. העברית המודרנית אינה מבחינה בין צמדי המושגים הללו, וכיום – ממש כמו באנגלית ובשפות רבות אחרות – כל חותן הוא גם חם וכל חמות היא גם חותנת. מומלץ לקרוא על כך את שכתב יעקב עציון באתר "השפה העברית".
ובחזרה לענייננו: חזרה בזמן לראשית השבוע ולמרץ 2008
מי שגלש בערך אודות משה שמיר בוויקיפדיה עד לפני ימים אחדים, יכול היה למצוא שם את הטקסט הבא:
כך, על פי ויקיפדיה, היה חותנו של משה שמיר חבר הכנסת לשעבר יחזקאל הן. ועל זה כבר אמר פעם אריק אינשטיין: "והוא בכלל לא ידע שהוא כזה"…
בערך אודות יחזקאל הן בוויקיפדיה הופיעה ה"עובדה" כי בתו היתה נשואה למשה שמיר, ואילו בערך אודות השל פרומקין לא הופיע אזכור נישואי בתו לשמיר. לפחות הם היו עקביים שם בוויקיפדיה…
מה זה ויקיפדיה בכלל?
מי שרוצה לצאת כנגד המיזם המרתק מבית היוצר של קרן ויקימדיה יכול להשתמש בטיעונים רבים, ובראשם זה: "מה זאת אומרת שכל מי שרוצה יכול לערוך מה שכתוב שם? ואם זה לא נכון?!". בבסיס הטענה הזו יש הרבה אמת, ולמרות הטיעון הנגדי אשר מציב את "חוכמת ההמון" כמי שתדאג בסופו של דבר לתקן כל טעות וכל עיוות – לא הכל וורוד בוויקיפדיה, ומה שרלוונטי לענייננו: בפועל, רוב הדפים הם כאלו שלא זוכים לעריכות רבות ובסופו של דבר לא ניתן להבטיח שלא יהיו חפים מטעויות.
אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מוויקיפדיה: כל עריכה שנעשית באתר מתועדת בה. וכך, אפשר לאתר בדיוק מתי התווספה העובדה לגבי חותנו של שמיר. על פי התמונה המובאת כאן (ליחצו להגדלה), השורה אודות אשתו של שמיר התווספה ביום 31 במרץ 2008, על ידי משתמש לא מזוהה (מתועד ה – IP של המחשב בו נעשה שימוש). כלומר, מישהו, שאיננו יודעים אפילו את כינויו המקוון, החליט יום אחד להוסיף את המידע השגוי אודות שיוכה המשפחתי של אשתו של שמיר, ומאז נותרה הטעות בעינה.
כעבור כארבעה חודשים, ביום 19 ביולי 2008, התווספה ה"עובדה" הזו מנקודת המבט ההפוכה לערך אודות יחזקאל הן. גם במקרה זה, המשתמש אינו מזוהה, אך כתובת ה – IP שלו "קרובה" לכתובת ה – IP של המשתמש מן העריכה הקודמת, וייתכן ומדובר באותו אדם (ליחצו להגדלה):
גם התוספת בערך אודות יחזקאל הן עברה בשקט יחסי, אלא שמאחורי הקלעים זעק לפחות אדם אחד, והוא נינו של הח"כ לשעבר. לכל ערך בוויקיפדיה יש "דף שיחה" צמוד, ובו מתנהלים דיונים אודות כל מה שקשור לערך. וכך כתב שם המשתמש Elad2040 בחלוף 4 שנים ויותר מאז שהתווספה השורה אודות שמיר-הן בערך של יחזקאל הן (ככל הנראה רק אז הבחין בטעות):
בנו היחיד של יחזקאל הן הוא אליעזר (לוסיק) הן שהוא סבי. לא היתה לו בת ולכן היא לא היתה נשואה למשה שמיר.
הודעתו נותרה כקריאה בודדה באפילה, ולא ברור לי מדוע לא מחק את המידע השגוי מן הערך עצמו.
עת נתקלתי, לפני ימים אחדים, בטעות המדוברת – תיקנתי אותה בדף אודות משה שמיר, הסרתי את המידע השגוי מן הדף אודות יחזקאל הן (והשבתי לנינו בדף השיחה), והוספתי את המידע הנכון לדף אודות השל פרומקין. באותה הזדמנות, נתקלתי בטעות נוספת שהופיעה בדף אודות משה שמיר בוויקיפדיה: צוין שם שאמו היתה נצר למשפחת ורבין, ולא כך הוא. אמה של אמו של שמיר נישאה לבן משפחת ורבין רק לאחר שהיתה נשואה לבן משפחת אהרנסון, והיה זה אדון אהרנסון שהוליד לה את אמו של שמיר (כך, על פי המתועד במקורות רשמיים יותר מוויקיפדיה…).
אך במקרה הזה – דווקא ויקיפדיה היתה המקום הפחות-מפתיע בו הופיעה אותה הטעות…
המדינה טועה
כל הסיפור הזה התחיל ממייל קצר שקיבלתי בראשית השבוע מידידי, רֹן רבינוביץ, אשר דבוק גם הוא בחיידק הגנאלוגיה. בין היתר, שותף רֹן בפרויקט למיפוי קשרי משפחה בין כל חברי הכנסת לדורותיהם. הפרויקט הוא חלק מסל פרויקטים המתנהלים באתר Geni.com[2]. רון נתקל בטעות בוויקיפדיה תוך כדי עבודה על הפרויקט בג'ני וביקש ממני לטפל בנושא, כיוון שכבר עסקתי בכך בעבר.
אך מעבר לטעות בוויקיפדיה, הפנה אותי רון לטעות במקום מפתיע אחר: האתר הרשמי של הכנסת. באתר הכנסת, מתוחזק מזה שנים אחדות דף המתעד קשרי משפחה בין ח"כים בעבר ובהווה. הטעות אודות הקשר שמיר-הן הופיעה גם בדף הרשמי, הנה ראו בעצמכם (שורה שישית):
פנייה למנהלת אתר הכנסת ולמנהל ארכיון הכנסת הובילה לתיקון מהיר ביותר של התקלה, וכעת מופיע בדף הנ"ל הקשר הנכון בין פרומקין לשמיר.
סיכום והתייחסות קצרה למקורות מידע
אני בוחר להפיק מן הסיפור הזה כמה לקחים, והם קשורים למקורות המידע המשמשים אותנו יומיום במחקר המשפחתי. לצערי הרב, אני חושש כי מקורות מידע אינם זוכים ליחס הולם בקרב הקהילה העוסקת בגנאלוגיה יהודית, ובפרט בקרב הקהילה הגנאלוגית הישראלית (קהילות גנאלוגיות אחרות בעולם הגדול דווקא מתייחסות לנושא הזה ברצינות רבה), אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.
הערכת מקורות. אחד הנושאים הקריטיים במחקר המשפחתי הוא הערכת מקורות, ולו שני פנים: מקור המידע ואופי המסמך. חשוב להבין שאלו הם שני צירים אורתוגונליים זה לזה.
מקור המידע: מהו מקור המידע אליו נחשפתי? האם הוא אמין? האם זהו מקור מידע ראשוני או משני, ואולי אפילו שלישוני (Primary, Secondary, Tertiary)? מי מסר אותו ועל סמך מה? כך, למשל, אין דין שנת לידה הנמסרת בעת רישום היילוד כדין שנת לידה הנמסרת בעת נישואי אדם, או כדין שנת לידה המדווחת בעת פטירתו של אדם.
אופי המסמך/רישום: באופן בלתי תלוי במקור המידע, חשוב לבחון גם את אופי המסמך או הרישום בו נמצא המידע. האם זהו מסמך מקורי או העתק של מסמך מקורי, ואולי מדובר בתיעוד מחדש של מסמך מקורי, או שמא מדובר באינדקס ממוחשב המבוסס על אינדקסים ידניים של רשומות מקוריות? ככל שמתרחקים מן המסמך המקורי, יכולות ליפול בדרך טעויות רבות יותר ומסוגים רבים יותר (למשל: טעות כתיב במקור, טעות העתקה במסמך המבוסס על המקור, טעות הקלדה באינדקס ממוחשב, וכו').
אלו הם שני הפרמטרים החשובים ביותר, לטעמי, הקשורים להערכת מקורות, ועל כל מקור מידע להיבחן על פיהם.
ציטוט מקורות. זהו, כמובן, הצד השני של אותה המטבע. באוספנו מידע ממקורות שונים, עלינו לתעד את מקורות המידע (אחרי שבחנו אותם, כמובן), וכאשר אנו מדווחים עליהם (לעצמנו או לאחרים) – עלינו לצטט את המקור. אין דרך אחרת. המקור למידע הוא חלק בלתי נפרד מן המידע עצמו. מי שהתנסה בסיכום מחקר, ואפילו בתיעוד חלק קטן מן המחקר, יודע שכתיבה המלווה בציטוטי מקורות היא לא עניין של מה בכך, אך היא מאפשרת תקשורת שאין כדוגמתה הן עם עצמך והן עם אחרים.
מידע שמקורו באינטרנט. ברור שאין כאן שום כלל, לא "אל תאמין לשום דבר שכתוב באינטרנט" ולא "אבל כתוב באינטרנט!", וכל מקרה צריך להיבחן לגופו. אך אם נקפיד על הערכת מקורות ועל ציטוט מקורות, הרי שהמידע המקוון אליו אנחנו נחשפים ייבחן כראוי ויצוטט כהלכה. ככלל, בעת ציטוט מקור מקוון, יש לציין גם את התאריך בו נאסף המידע, כיוון שהאינטרנט היא יצור דינמי מאוד ובלתי צפוי (והסיפור שהובא כאן בהחלט מדגים זאת).
הערות שוליים
יוזמה פרטית של פרופ' יוסי גלרון-גולדשלגר, אשר פועל כיום בחסות הספרייה למדעי היהדות באוניברסיטת מדינת אוהיו The Ohio State University. ↑
"פרויקט" באתר ג'ני הינו אוסף של פרופילים באתר תחת נושא משותף, ומאפשר עבודה שיתופית בליקוט הפרופילים כמו גם ביצירת הקשרים ביניהם. נכון להיום, יש באתר ג'ני כ – 8,000 פרויקטים.↑
במגזין גלובס G מהיום (8.3.2012) התפרסם (כמדי שבוע) מדורו של השף ארז קומרובסקי "בביתו בגליל". היום כתב קומרובסקי על "בעקבות הקנישע האבוד". הוא מתאר את ערגתה של שכנתו אורית להגיע למתכון המדויק של הקנישעס האגדיים של סבתה, הממולאים כוסמת.
כותרת המשנה של המאמר:
"הריח של המאכל ההוא, שלא נגעתם בו מאז שסבתא נפטרה, הוא בעצם הגעגוע לחיבוקים שלה, שכבר לא יחזרו לעולם"
"בהקשר למחקר המשפחתי, אני בהחלט מאמין גדול בכך שאתה הוא מה שאבותיך אכלו, ואם כך – הרי שאתה הוא מה שאימותיך הכינו לאכול".
אצל ארנון קיים חיבור הדוק בין המחקר המשפחתי לבין המאכלים המסורתיים. ארנון הדגים לא אחת כיצד באמצעות ניתוח מרכיבי המתכון הוא מגלה את הסיפור המשפחתי (ראו: "סופסוף נמצא הקניידלך האבוד").
קומרובסקי מתאר את ניסיונותיה של אורית לשחזר את המתכון לקנישעס ובעיקר לשחזר גם את "הריח שהיה יוצא מסיר הפלא של סבתא מתילדה שלה". למאמציה נרתם אף השף קומרובסקי ואף אמה ודודתה.
קומרובסקי מעודד את קוראיו לקחת משימה של שחזור מתכון אגדי של סבתא
"משהו שיגרום לגנים שלכם לקפוץ משמחה".
הוא מציע לעשות כן:
"במקום לשקוד על עץ גנאלוגי עתיר ענפים, כמו שמאוד באופנה עכשיו".
אז קומרובסקי בטח לא נגד עצי משפחה. הוא, כמו ארנון, לוקח את המחקר המשפחתי למקום האישי ביותר, למה שמעניין אותו.
טוב, אז ארנון חשב על זה קודם והוא גם משחזר מתכונים וגם בונה עצי משפחה עתירי ענפים
תעודת הפטירה של דוויקו מאורוגוואי נמסרה לי, יחד עם תירגומה לעברית. לתעודה חשיבות רבת ערך, תרתי משמע. לפיכך אמינותה קיבלה חותמת נוטריונית; הנוטריון אישר כי הוא שולט היטב בעברית ובפורטוגזית, וכי מונח לפניו תירגום מדויק של המסמך המקורי. משרד החוץ הוסיף חותמת משלו.
התקשיתי מעט בהבנת הנקרא: הודעת הפטירה נרשמה באחד במאי 1974, אך המנוח הלך לעולמו ב-8 באוקטובר 9288? נראה שהגורמים הרבים שהכשירו את המסמך לא התעניינו יתר על המידה במועד בו הדבר ארע. מבחינתי, לתאריך היתה משמעות רבה: רציתי לדעת אם "האח מאורוגוואי" שהוזכר בעניין אחר, יכול היה להיות דוויקו דנן, ולכן חשוב היה לדעת עד מתי עוד נראה דוויקו באירועים משפחתיים…
תהיתי אם אורוגוואי משמרת מסורת של לוח שנה עתיק, שנסתרה ממני עד כה. אך אם כך, מדוע התאריך המופיע בראש התעודה הוא תאריך גריגוריאני מקובל? בצר לי, פניתי לתעודה המקורית בפורטוגזית, והתחלתי לפענח אותה בסיועו של תרגומון גוגל. והנה גם כאן, שוב, כתוב שהמנוח נפטר ב-8 באוקטובר 9288:
כמי שגדלה על "קום, התנערה עם חלכה…", תאריך הרישום בראש התעודה – האחד במאי – עורר בי זכרונות נשכחים מחד, וקונוטציות מההווה המחקרי מאידך: החל מכישורי הזימרה הדלים של אבי, דרך Aleja 1 Maja – שדרות ה-1 במאי במרכז העיר לודז', ועד לאין-ספור הערים הנקראות "פרבומאייסק*" ברחבי הגוש הסובייטי, האחת מהן מושבה של קהילה יהודית קטנה וגאה. ופרבומאיסק הינה גם צור מחצבתו של דוויקו בעל התעודה הנ"ל.
מכאן היתה הדרך לפיענוח החידה קצרה: חיש קל חיפשתי במפת מונטווידאו את רחוב ה-8 באוקטובר, בית מספר 9288 – וזה נמצא מיד. זו אם כן היתה הכתובת בה נפטר דוויקו – ולא תאריך פטירתו.
במה זכה ה-8 באוקטובר שיונצח ברחובות העיר? חיטוט בנבכי ההיסטוריה המקומית העלה כי לאחר שמונה שנים של מלחמת אזרחים, ב-8 באוקטובר 1851 נחתם הסכם בין הצדדים היריבים באורוגוואי, והמצור בן שמונה השנים על העיר מונטווידאו הוסר. האם זהו המועד שהונצח בשדרת העיר הרחבה? סביר להניח, אך אני לא ערבה לכך. החיפושים ברשת אחר אירועים היסטוריים באורוגוואי הובילו אותי אל נתיב צר מאד: הזכיות ההיסטוריות של אורוגוואי במונדיאל 1930, 1951, וכדורגל בכלל. הנצחונות של אורוגוואי במונדיאל לא ארעו ב-8 באוקטובר. אך לא מן הנמנע שנצחון אחר על הדשא היה זה שהונצח בשדרה.
אז ע' שחיפשה להעשיר את הטיול באיזו אטרקציה תיירותית, עלתה על כך שהאתר הזה מהווה אתר תיירות באזור, וכך ביקרנו בו בדרכנו מכפר אבותינו אחד לשני, ממש על הדרך. כשאמרנו לאבי שאנחנו מבקרים ב- Máriapócs הוא הופתע מאוד. הוא שמע את השם של המקום בתור ילד. המקום הוזכר בתור אתר עליה לרגל.
