משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

על מי הן עובדות

9 בנובמבר, 2014 מאת אורית לביא · 6 תגובות

אמא שלי היתה בדרך כלל בת 38. כך היא נהגה להשיב לי כששאלתי, כשחיוך קל (וערמומי מעט) משוך על שפתיה. מאוחר יותר, כשעשיתי את צעדיי הראשונים בחיטוט במסמכים, למדתי את תאריך לידתה הרשמי בישראל. וכמה עשרות שנים אחר-כך, כשהשגתי את תעודת הלידה המקורית שלה מפולין, תאריך הלידה שהופיע בה היה זהה לזה שהכרתי. אך לא כך אצל מרבית הנשים האחרות שאת קורותיהן חקרתי.

לילי, הגננת אדמונית השיער, היתה ילידת 1916 לפי מסמכיה בישראל. כאשר הגיעה לפלשתינה בשנות השלושים המוקדמות של המאה העשרים, היתה עדיין, אם כך, נערה. אך לפי ספרי הרישום בעיר מולדתה בגליציה היא נולדה ב-1910 – שש שנים קודם לכן. ואולי היא נולדה מוקדם אף יותר, והוריה איחרו לרשום את לידתה: לפי טופס הבקשה לרשיון עליה עבורה, שנחתם ב-1929, היתה אז לילי בת 24. כלומר, ילידת 1905 לערך. הדרך בה הצליחה לילי להצעיר את גילה בשש שנים, או אף ב-11 שנים, נותרה עלומה [וכך גם הסיבה לרווקותה; בטופס העליה רשם המבקש כי לילי היא ארוסתו - האם נואש מלהמתין ונישא לאחרת?].

הלינקה היתה בפולין במהלך השואה, והצליחה להנצל תוך שימוש בזהות ארית. וכמו גברים ונשים אחרים, שניצלו תודות לזהות ארית, היא המשיכה להשתמש בשם הארי ממסמכיה המזויפים עד יומה האחרון. וגם בגיל המזויף: שש שנים פחות מגילה לפי רישום הלידה המקורי שלה, שמצאתי בפולין.

ויש מי שהיו בעלות תעוזה יתרה. מריה היתה רשומה בישראל כאלמנה, ילידת 1906. אך מסמכיה המקוריים בפולין הראו שהיא נולדה ב-1893. ואולי עוד קודם: לפי רישומי הלידה שלה ושל אחיה התאומים, הם נולדו כשלושה חודשים אחריה. השאלה אם היתה זו מריה שנולדה מוקדם יותר, או דווקא אחיה התאומים, תישאר לא מענה לעד. ואגב, מריה לא היתה אלמנה כי מעולם לא נישאה: כרטיסי הניצולה שלה מראים כי היתה רווקה, וכי שם הנישואין לכאורה בו השתמשה היה אף הוא השם שהופיע על מסמכיה האריים המזויפים.

אך הסיפור של סופיה היה מסובך יותר. לפי מסמכיה בישראל, סופיה נולדה ב-1922, כאשר אמה כבר היתה בשנות החמישים לחייה. לפי הערכתי היא נולדה לפחות עשר שנים קודם לכן. רישומי הלידה ממקום הולדתה לא שרדו, ולי היה חשוב להעריך את שנת לידתה.

היתה בידי תמונה של סופיה, משנת 1950. ערכתי סקרון קטן, וביקשתי להעריך את גילה של האשה. התשובות היו מפתיעות. הגברים בין המשיבים העריכו את גילה של סופיה בכ-7 שנים פחות מהערכות הנשים. כל מילה נוספת מיותרת.

לבסוף, סופיה לא החמיצה שום הזדמנות, גם ברגעים קשים. היתה זו היא שהוציאה את תעודת הפטירה של אמה, שנים אחדות אחרי עלייתן ארצה. שנת הלידה של האם, לפי התעודה, מאוחרת בכמעט עשרים שנה משנת הלידה המופיעה במסמכיה האחרים. הכל, כדי שסופיה תוכל לומר על עצמה כך:

* * *

Share

← 6 תגובות

הארכיון הלאומי כמראה

21 באוגוסט, 2014 מאת אורית לביא · ניתן להגיב

האם ניתן לשרטט פרופיל לאומי על פי האופן בו מתייחסת המדינה למידע הלאומי ההיסטורי, דרכי השמירה על המידע, והנגשתו לציבור הרחב? הייתם מאמינים שדווקא לטביה היתה הראשונה באירופה (ככל הידוע לי) להנגיש את כל הרישומים הגנאלוגיים בני יותר ממאה שנה באמצעות האינטרנט? ופולין שניה אחריה.
ובאיזו מידה משקף המבנה בו שוכן הארכיון הלאומי (או המחוזי), את היחס האמיתי של המדינה לנכסים ההיסטוריים שלה? ולסביבה הציבורית, ולציבור שאותו המבנה אמור לשרת?

הנה התשובות שלי, בלי מלים, כמעט.

הארכיון הלאומי, פינלנד

הארכיון הלאומי, פינלנד

ארכיון סרביה

ארכיון סרביה

בנגלדש

בנגלדש

פורטוגל

פורטוגל

הארכיון הלאומי בנורווגיה

נורווגיה

הארכיון הלאומי הצרפתי החדש

הארכיון המחוזי בביאליסטוק, פולין

הארכיון המחוזי בביאליסטוק, פולין

ולסיום - ארכיון המדינה בירושלים (הבנין משמאל)

ולסיום - ארכיון המדינה בירושלים (הבנין משמאל - הקליקו להגדלה)

והנה שלט הכניסה, והדגל המתנוסס מעל סלע קיומנו.

Share

← ניתן להגיב

איפה את (לכל השדים והרוחות) אסתר אייזדורפר

18 במאי, 2014 מאת רוני · 5 תגובות

בואו נעשה את זה קצר: אני מחפש את אסתר אייזדורפר כבר למעלה מעשור. היא השאירה לי רמזים לאורך הדרך, אבל היא חמקמקה ביותר ואני חושש שהיום נסתם הגולל (לעת עתה) על החיפושים אחריה.

מכיוון שהתחייבתי לעשות את זה קצר, לא אלאה אותכם בפרטים הקטנים, אז הנה "תקציר מנהלים":

אסתר אייזדורפר היתה אשתו השניה של הסבא רבא שלי מצד אמא של אבא שלי. גם לה היו אלה הנישואין השניים (הבעל הראשון היה יוסף לפקוביץ'). המידע שאספתי אודותיה במשך השנים הגיע מכל מיני מקורות. היא נולדה ב- 1863 בכפר Patroha בהונגריה. היא נפטרה ב- 1906 בכפר הקטן עוד יותר בהונגריה Nyirbogdagny. יש לי גם את רישום הנישואין שלה, אבל זה כבר פרט שולי.

היו לה ילדים מבעלה הראשון (אין לי מושג מה עלה בגורלם) ושני ילדים (לפחות) מבעלה השני. צאצאי שני ילדים אלה ידועים לי (לא חוכמה גדולה).

איפה היא קבורה, זאת שאלה אחרת. ב- 2007 הוצאתי משלחת חיפושים אחריה, שהיתה מאוד נחושה ומסורה. אחד מחברי המשלחת אפילו תעד את החיפושים אחריה. מאז, כאשר האחיינים שלי פוגשים אותי, הם עלולים לשאול אותי "מה עם אסתר?". אותה משלחת חקרה את בית העלמין (הלא קיים) בכפר שבו נפטרה (ניר-בוגדן) במקשת העגבניות של אכר הונגרי שהציב ליד המצבות הבודדות שבחצר האחורית שלו כלב נבחן במיוחד. הפכנו כל אבן (תרתי משמע) ולא מצאנו שם את אסתר.

עברנו את כל המצבות בכפר הסמוך דמצ'ר (Demecser). היו צעקות מצד אחד של בית הקברות לשני: "אז את מי אנחנו מחפשים?"…. ולא מצאנו אותה. באותו מסע שכללנו את "ערכת בית הקברות" ורכשנו מיומנות רבה בשימוש בנייר זכוכית, גירים צבעוניים, פחם, כפפות גננים ועוד ועוד….(ראו "ערכת בית קברות" מיום 27.8.2007).

 את בית העלמין של Kemecse (קמצ'ה) הסמוכה סרקנו פעמיים, יען כי באותו יישוב גר בעלה ושם גם קבורה ביתה. לשוא!

היום חודשו החיפושים אחרי אסתר החמקמקה. הוחלט לסיים את החיפושים בשני כפרים אפשריים נוספים: Pátroha ו – Gégény (שהדבר היחיד שאפשר לספר עליהם זה שהשמות שלהם כוללים אותיות מיוחדות עם צ'ופצ'יקים, שמצריכים אותי לעשות "קופי/פייסט" כל הזמן).

 את הפרטים על בתי הקברות השגתי מבעוד מועד (רמז למביני ח"ן: פרוייקט בית הקברות של IAJGS וגם האתר של איחוד הקהילות היהודיות בהונגריה). כמו כן נעזרתי בידידי Andras Koltai שעשה לי כמה ברורים חשובים. התברר שבגגן יש שומר לבית הקברות, אבל יש שם כחמש מצבות בלבד. לגבי פטרוהה, המידע אמר שבית הקברות נמצא בקצה רחוב כך וכך, "ליד עבודות מים", הוא פתוח וניתן להכנס חופשי.

תאמנו פגישה עם השומר בגגן. יצאנו לדרך מקישוורדה, בה לנו. חלפנו על פני בית הכנסת המשמש כמוזיאון וראינו מהכביש את בית הקברות הגדול. הידעתם שלקישוורדה יש עיר תאומה? תארו לעצמכם! יותר מאחת…. ואחת מהן היא Karmiel… כך היה רשום על שלט בכניסה לעיר.

הגענו באיחור אופנתי של 2 דקות לנקודת המפגש ברח' פטופי 15. שתי דמויות חשודות עמדו ליד הבית. ממול ראיתי שיש בית קברות. מסתבר שאלו העוזר של מחזיק המפתח והעוזרת של העוזר… שגרה ממול. החלפנו ברכות בהונגרית ("יו נופוט קיוונוק" או משהו כזה) וכמובן שהצגנו את עצמנו (שם המשפחה קודם לשם הפרטי, אחרת זה לא הולך). השומר הגיע בחריקת בלמים (טוב, זו הגזמה. הרכב שלו לא יכול לעשות את זה). החלפנו שוב את כל הברכות ונכנסנו לבית הקברות. אכן היו שם מספר מצומצם של קברים. ביניהם שני קברים משופצים של אייזדורפר. אך, היו אלה קברים שכבר היו ידועים לי ושתמונות שלהם ראיתי אצל עדנה אייזדורפר, שאליה הגעתי בתיווך המוזיאון למורשת היהדות דוברת ההונגרית בצפת.

המקומיים הראו לנו שיטות של ניקוי מצבות שהגשם כיסה אותן…עכשיו אצטרך לעדכן את עב לגבי השיטה החדשה (יש כאן שיטה מתוחכמת של שימוש בזרדים ועשבים עם מים ומטלית).

החלפנו את כל סדרת הברכות וסרבנו בנימוס להצעה לשתות תה/קפה כי "אנחנו מוכרחים לצאת לדרך".

כשהגענו לפטרוהה פנינו לקצה הרחוב המדובר ומצאנו הרבה בתי קברות נוצריים. כל החיפושים שלנו אחר בית קברות יהודי העלו חרס. שאלנו בערך את כל התושבים שחלפו על פנינו איפה ה"ז'ידו טמטה" וכולם הפנו אותנו לכיוון מסוים. אחד אפילו אמר לנו "לשאול בביתה הראשון". שוטטנו לנו בגשם שוטף כשעתיים ולא מצאנו את בית הקברות.

מאחר ואנחנו עקשנים, לא עזבנו את המקום, עד שתפסתי זקנה שהראתה לי שדה חיטה ואמרה שכאן היה ביתה הקברות ו…!!! שיש שביל "ליד הבית הראשון" ותכנסו שם.

ע' שראתה את השביל (כשעתיים קודם לכן!)ואני פטרתי אותה בכך שזה לא יכול להיות  ציקצקה בהנאה. פנינו לשם, והסתבר שגם שם יש כלב אימתני שנובח בהונגרית. אי משם צץ לו הונגרי שחום עור שביקש לדעת מה אנחנו עושים שם, ורק לאחר שהבטחנו לו שאנחנו אנשים טובים, הוא לקח אותנו לקצה השביל. שם מצאנו בתוך הסבך מספר קטן של מצבות. הן היו חבויות בתוך סבך קוצני, שנאלצנו לרמוס. נאלצנו להביא את ערכת בית הקברות מהרכב, אך היא לא היתה יעילה בגשם השוטף שניתך עלינו.

סוף דבר, עברנו על כל המצבות ו….אסתר לא גילתה לנו את פניה.

משם עוד המשכנו למשימה נוספת בבית הקברות ב Nyirmada. מצאנו את הגברת מחזיקת המפתח בביתה ופתחנו את בית הקברות, שהיה מגודר, מקוצץ דשא ומסודר מאוד. Nyirmada היתה (לפי הגזיטרים של הונגריה) הכפר אליו השתייכו כפרי אבותי פטנהזה ולשקוד מבחינה דתית. אז ליתר ביטחון, הסתכלנו, שמא אסתר מסתתרת שם. אבל היא לא…. וגם לא האיש שחיפשנו.

אז בצער רב אני סוגר את פרק החיפושים אחר מקום קבורתה של הסבתא רבתא שלי. חיפשתי בכל הכפרים בסביבה והיא לא נמצאה. אז אולי היא רוצה לנוח על משכבה בשלום ושאני לא אבלבל לה את המח.

יאללה, בסדר!

Share

← 5 תגובות

סיגט, הנה אנחנו מגיעים!

14 במאי, 2014 מאת רוני · 2 תגובות

ההכנות לטקס הזיכרון בסיגט נשלמות

ראש עירית סיגט, אובידיו נמס עם פנינה זילברמן

לפני כחודשיים דיווחתי על טקס הזכרון שמתכננת עירית סיגט ברומניה, לציון 70 שנה לשילוח יהודי העיר לאושוויץ ("סיגט, הנה אנחנו מגיעים!").

מאז נשלמו ההכנות ואנחנו יוצאים בקרוב לדרך.

מרבית משתתפי הכנס יגיעו עד יום שישי הקרוב לסיגט, לפני כניסת השבת וישתתפו בתפילות ובארוחה חגיגית.

אנחנו נגיע לסיגט במוצאי שבת ונשתתף באותו ערב בטקס בתחנת הרכבת. למחרת, יום א, מתוכנן טקס זכרון ליד האנדרטה לזכר הנספים בשואה וביקור בבית הקברות הגדול של סיגט.

בערב מתוכנן קונצרט כלייזמרים בהיכל התרבות העירוני.

ביום ב' יתחיל מיני-כינוס ובו הרצאות שונות. מתוכננות לי שתי הרצאות: בשעה 09:30 ובשעה 10:30. נושא ההרצאה שלי הוא: "התמונות האבודות של משפחתי מסיגט". אספר על משפחתנו ועל כך שלא שרדה ולו תמונה אחת של המשפחה. רק לאחר 54 שנים של חיפושים הצלחנו לגלות את התמונות המשפחתיות שנשלחו מאירופה לקרובי המשפחה בארצות הברית לפני השואה.

התמונות נמסרו לי לפני מספר שנים על ידי בן דודה של אמי משיקגו, ששמר עליהן לאחר פטירת אימו, שהיתה אחותו של סבי.

מארגני הכנס מדווחים כי ההשלמות לטקסים הושלמו וכי העיר נערכת לקראת למעלה מ- 100 משתתפי טקס הזיכרון.

אז גם מצידנו ההכנות הושלמו. המצגת להרצאה מוכנה ואנחנו יוצאים לדרך!!

 

 

Share

← 2 תגובות

"בלב השקט המהדהד העמדנו את אלוהים למשפט"

28 באפריל, 2014 מאת רוני · ניתן להגיב

ביום השואה הזה צריך לקרוא את מה שכתב דובי איכנולד על מסעו בין מחנות ההשמדה בפולין. איכנולד, מנכ"ל "ידיעות ספרים", מודה שיש לו, את מה שהוא קורא, "שריטת שואה". מומלץ מאוד לקריאה.

זהו מסע מיוחד של אנשי רוח (יונה אליאן, אסתי זקהיים, יהורם גאון, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט (בדימוס) ד"ר אליהו וינוגרד, אפרת גוש ואחרים.

הכתבה פורסמה במוסף 7 ימים של 25.4.2014, אך מומלץ (ועדיף) לקרוא את הכתבה ב YNET, משום ששם יש תמונות חשובות שלא נכנסו לכתבה המודפסת. הנה לינק לכתבה ברשת:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4512380,00.html

Share

← ניתן להגיב

בתי הקברות חיים מתמיד

14 במרץ, 2014 מאת ארנון · 4 תגובות

בשנים האחרונות, לא קשה לפספס את ההמולה העסקית בשוק הגנאלוגיה. חברת MyHeritage הישראלית הפכה להיות אחת השחקניות החזקות בשוק לאחר שביצעה מספר לא קטן של רכישות, הגדולה שבהן היא של מתחרתה, חברת Geni; היקפה של עסקה זו, אשר הושלמה בחודש נובמבר 2012, לא נמסר, אך בהודעה בה פורסם על הרכישה פורסם גם כי MyHeritage השלימה סבב גייס של 25 מיליון דולר, כך שאולי יש קשר בין שני פריטי המידע האלו (ואולי ממש לא). העסקה הזו משמעותית לא רק בגלל התחרות שנחסמה, אלא גם בגלל ש – Geni.com היתה שחקנית רצינית מאוד בזירת הווב 2.0. מי שהקים את ג'ני היה דייויד סאקס David Sacks, אחד מהיזמים הבולטים באינטרנט, שהיה קודם לכן אחד ממקימי PayPal ו – Yammer (רשת חברתית עסקית). Yammer נרכשה באמצע 2012 על ידי מיקרוסופט, ומאז משמש סאקס סגן נשיא בחברה.

והנה, לפני שבועות אחדים, הכריזה MyHeritage על שיתוף פעולה חדש ומרתק עם חברת Billion Graves (שבלי שום קשר היתה מעורבת כצד הנרכש בעסקה שהושלמה לפני כשנה). "מיליארד קברים", למי שלא שמע עדיין, פיתחה שירות מרתק שמסייע במיפוי קברים ובמפתוח הכתוב על גבי מצבות. בפשטות (כדאי לצפות בקליפ המשעשע שבדף-הבית של החברה), השירות עובד כך:

  • באמצעות אפליקציה לסמארטפון, יכול כל אחד לצלם מצבות בבתי עלמין ברחבי העולם;
  • התמונות המצולמות עולות אוטומטית למאגר הנתונים של החברה, וכוללות נקודת ציון גיאוגרפית (על פי ה – GPS שבמכשיר). דבר זה מאפשר לחברה למפות את המידע ברמת המצבה הבודדת;
  • במקביל, גולשי האתר מסייעים בפענוח הטקסט שעל המצבות – שימוש נבון בשיטת ה – Crowdsourcing, באמצעות ממשק פשוט ונוח;
  • באופן זה, המצבות לא רק ממופות-אוטומטית, אלא גם ממופתחות ביעילות;
  • כל מי שמשתמש בשירות – גם אם לא צילם וגם אם לא מיפתח – יכול לחפש מצבות על פי פרטים שונים, ומבלי הצורך לדעת היכן האדם המבוקש טמון.

המתחרה הגדולה של "מיליארד קברים" הוא השירות Find a Grave, הוותיק יותר, אשר גם הוא מבוסס על העלאת תמונות מצבות על ידי מתנדבים (אם כי ללא הפיצ'רים החדשניים של "מיליארד קברים"). השחקנית הצעירה הודיעה לפני כתשעה חודשים כי הגיעה ל – 5 מיליון קברים במאגר הנתונים שלה. מספר זה מתגמד לעומת 113 מיליון קברים הממופתחים בשירות של השחקנית הוותיקה, ואולי לאור זאת מגיע שיתוף הפעולה עם MyHeritage. אה, כן, וגם לאור העובדה ש – Find a Grave נרכשה לפני כתשעה חודשים על ידי… Ancestry.com, השחקנית החזקה ביותר(?) בזירת הגנאלוגיה המסחרית, ונכון לעכשיו המתחרה הגדולה ביותר של MyHeritage. אגב רכישות, גם אנססטרי החליפה לאחרונה בעלים, אחרי שנרכשה על ידי חברת ההשקעות האירופית Permira, תמורת 1.6 מיליארד דולר (אכן, המולה בזירה…).

אם כך, מהי מהות שיתוף הפעולה החדש בין MyHeritage לבין "מיליארד קברים", ובמה הוא עשוי לתרום לכל אחד מאיתנו? או, טוב ששאלתם!

ראשית (וברור מאליו), מנוע החיפוש של MyHeritage, ה – SuperSearch, יאנדקס גם את המאגר של "מיליארד קברים" וינגיש אותו בחינם לכולם (שכן "מיליארד קברים" הוא שירות חינמי).

שנית, המאגר של "מיליארד קברים" יהיה זמין לאלגוריתמי ההתאמה החכמה של MyHeritage, ובכך יגדל טווח הרשומות אליהם נגישים אלגוריתמים אלו. כך, יוכלו משתמשי MyHeritage ליהנות מעוד "התאמות חכמות" (המרכאות הן רק בגלל שזהו שם של מוצר) פוטנציאליות.

שלישית, הטכנולוגיה של MyHeritage תאפשר לאפליקציה של "מיליארד קברים" להיות זמינה ב – 25 שפות, ולהציע, בין היתר, מיפתוח תאריכים על פי הלוח העברי, לצד הלוחות הגריגוריאני והיוליאני.

בקיצור, נראה שכולם מרוויחים.

ואיך, לדעתכם, חוגגים שיתוף פעולה שכזה? התשובה ברורה: הולכים לבית קברות! וזה בדיוק מה שעשו בחברת MyHeritage. שמונים מעובדי החברה יצאו למבצע מתוכנן-היטב בבית העלמין "סגולה" בפתח תקווה, ובתוך 3 שעות – תוך שימוש בסמארטפונים ובאפליקציה של "מיליארד קברים" – צילמו והוסיפו למאגר הנתונים המקוון למעלה מ – 50,000 צילומי מצבות, אשר מהווים כמעט שלושת-רבעי מן המצאי במקום! חשוב לציין כי בית העלמין "סגולה" מאונדקס היטב באתר המתוחזק על ידי חברה קדישא המקומית, אך החיפוש דרך "מיליארד קברים" – ברגע שיסתיים המיפתוח של המצבות הללו – מאפשר חיתוך לפי שדות רבים.

* * *
בהיותם חלון הצצה קריטי אל העבר, מהווים בתי עלמין מקור מידע מהותי עבור מחפשי שורשיהם. לכן, לא ייפלא כי חידושים טכנולוגים רבים בתחום הגנאלוגיה מתרכזים במקומות אלו. כבר היום יש "ים" של מידע אודות בתי עלמין ברחבי העולם – למשל, פרוייקט המיפוי הבינלאומי של בתי עלמין יהודיים ביוזמת IAJGS, המאגר הבינלאומי המקוון לרישומי קבורה מבית JewishGen, פרוייקט "נשמה", מיפוי בתי העלמין בהר הזיתים, לצד אתרים רשמיים של חברות קדישא רבות (הגדולות שבהן: תל אביב והסביבה וחיפה) ושל יישובים רבים (ראו כאן), ועוד רבים רבים בעולם הגדול. בקרוב, כך נדמה, יהפוך הים הזה לאוקיינוס בו יהיו לכולנו הרבה יותר קל לשחות.

Share

← 4 תגובות

אנחנו חוזרים לסיגט!

1 במרץ, 2014 מאת רוני · תגובה אחת

סיגט היא עיר השוכנת במחוז מרמורש במדינת רומניה, בעברה היתה חלק מחבל טרנסילבניה ההיסטורי ומקום מושבם למעלה מעשרת אלפים יהודים בשיאה. פעלו בה אדמורי"ם גדולים וחשובים, ביניהם אדמור"י שושלת טייטלבאום שהשפעתם ניכרה בכל מרמורש ובמקומות רחוקים יותר. במאי שנת 1944 נשלחו כל תושביה לאושוויץ בארבעה משלוחים. 

מתוך: ויקיגניה - מיזם עברי שיתופי חינמי (ללא מטרות רווח) ליצירת אנציקלופדיה חופשית לנושאים הקשורים למחקר השורשים המשפחתי (גנאלוגיה), בו יכולים כולם לסייע ולהסתייע לצורך מחקרם ולתיעוד תוצריו.

הקוראים הותיקים של הבלוג יודעים ששורשי נטועים גם בטרנסילבניה (ע"ע "טרנסילבניה מכורתי" –  8.6.2007) וש"שריפה בעיירה" מתקשרת אצלי ישירות לסבתי, שזימזמה לעצמה את השיר בסיגט ("האם נדאג שייזכרו גם אחרינו? "שריפה בעיירה"- 15.4.2007). שורשי נטועים לא רק בסיגט עצמה, אלא אף בכפרים שמסביבה ("ממצאים על משפחתי מן העתיד – שנת 2552 Szurdok!" –  פוסט מ 12.3.2011) ואם נסכם, אז כפי שכתבתי עם פתיחת הבלוג שלנו בשנת 2007: "רוני הוא גם בן קרולה בת משה שלומוביץ שנולד באקנה סלטינה שבצ'כיה וחי את מרבית חייו בסיגט, והוא בן אלי שלומוביץ ורבקה (רובי) ניימן, שנולדה בכפר בדו (בדבלייה) כיום באוקראינה. קרולה היא גם ביתה של זלטה (ז'ני) אבגניה קרמרוצקי, אשר נולדה בקובנא אשר בליטא ("על הכותבים").

לאורך חיי הגנאלוגיים "פיספסתי" שתי הזדמנויות (לפחות) להיות נוכח באירועים משמעותיים הקשורים למחקרים שלי: לא נסעתי לכפר הדייגים (שהוא בעצם עיר) Fano באיטליה לציון 60 שנה לסיום מלחמת העולם השניה. החמצתי את המפגש המרגש עם בני העיר Fano  שנתנו מקלט להורי לאחר השואה ואימצו אותם כשווים, במהלך שהותם במחנה עקורים מיוחד שהיה הכשרה לקיבוץ דייגים ("משואה לתקומה (באופן האישי ביותר)" – 18.4.2012). עירית פאנו ערכה טקס קבלת פנים לניצולים ששהו בפאנו לאחר השואה, ציינה את בניית האניה "הראשונה" בידי הניצולים. שמעתי שבעת הטקס, קמה אשה מפאנו והתחילה לשיר את ההמנון הלאומי שלנו -"התקוה" .

הפספוס השני היה בעת שה- Centrum Judaicum בברלין הזמין אותי לפתיחת תערוכה, שבה הוזכר מחקר שערכתי על הילדגרד דונדורף. גם אז לא נסעתי. בדיעבד הצטערתי על כך.

בחודש מאי הקרוב יערך בעיר סיגט אירוע הסטורי. עיריית סיגט, מוזיאון אלי ויזל (השוכן בעיר) והקהילה היהודית בסיגט יקיימו טקס זכרון לציון 70 שנה לשילוח יהודי סיגט לאושוויץ.

כ- 10,000 יהודי סיגט שולחו לאושוויץ ב- 4 משלוחים, בין ה- 16 ל- 22 בחודש מאי 1944. באחד ה"משלוחים" היו לנו נציגים: סבא וסבתא שלי ושלושת בנותיהם: רוזה, קרולה והני. באותו יום נותק הקשר בין המשפחה שבאירופה למשפחה שבארצות הברית. לסבא שלי היתה אחות שהיגרה לשיקגו בשנת 1913. היתה זו "הדודה חנה". היא שמרה על קשר עם אחיה ואחותה שבסיגט, אך במהלך המלחמה נותק הקשר. כאשר חזרו אמי ואחותה לסיגט לאחר השואה, הן חיפשו את הכתובת של הדודה חנה, אך לשוא.

במשך 54 שנים חיפשה אמא את הדודה חנה, על מנת לבקש ממנה תמונות משפחתיות שאולי נשתמרו אצלה. בשנת 1988 נסעתי לשיקגו לחפש את הדודה חנה. למרות שעשיתי הכל נכון, לא מצאתי את הדודה חנה. בדיעבד הסתבר שהייתי מרוחק מספר בלוקים מבנה Sam. הייתי זקוק לעוד 9 שנים על מנת למצוא את המשפחה בשיקגו. ג'ק, בנה של הדודה חנה, החזיק עדיין בתמונות המשפחתיות שנשלחו מסיגט לשיקגו. ג'ק לא היסס ושלח לנו את התמונות: תמונה משפחתית של סבא וסבתא עם שלושת בנותיהם, עומדים בפוטו "שטרן" בסיגט, תמונה של אחיה של אמא, מלך, צועד בככר המרכזית של סיגט, תמונה של מלך ורוזה הקטנים וגם תמונות של בני הדודים של אמא.

את סיפור אובדן הקשר שבין המשפחה בסיגט למשפחה בשיקגו כבר יצא לי לספר (גם בשיקגו, בנוכחות המשפחה המורחבת).

עיריית סיגט בשיתוף מוזיאון אלי ויזל (אלי ויזל הוא יליד סיגט) והקהילה היהודית בסיגט יערכו בין הימים 17-20 בחודש מאי, אירועי הנצחה וזיכרון ליהודי העיר.

FINAL MEDIA RELEASE

 

המארגנים בצד הישראלי של האירועים תרגמו את ההזמנה לעברית (וגם הוסיפו בס"ד וגם תאריך עברי…), והרי היא לפניכם:

בקול הקורא, מצוטטים דבריו המרגשים ראש עירית סיגט (הקרויה כיום ברומנית: סיגטו מרמצייה):

“This Commemoration is an act of Remembrance of the Jewish citizens of Sighet who
were once our neighbours and friends. Their Legacy should never be forgotten. By the
exhibits and testimonies that we will promote during the month of May our young generation
has the opportunity to get closer to Jewish culture and history in addition to school education
on the topic. We hope that other Communities in Romania will conduct similar events as they
have a significant contribution to fight prejudice and racism”

אז החלטתי לנסוע פעם נוספת. נחזור לסיגט עם התמונות שצולמו שם בין השנים 1923-1939, נעמוד במקום בו הם צולמו וגם ביום ב', 19.5.2014, תהיה לי הזדמנות לספר את הסיפור של משפחתנו במקום בו התרחשו הדברים. בכנס זוטא שיערך שם, בבית העיריה. לדברי המארגנים יהיה תרגום סימולטני לרומנית.

פרטים נוספים על הכנס וחומרים גנאלוגיים רבים אחרים ניתן למצוא באתר שהוקם לזכר יהדות סיגט: "סיגט – העיר שבלב" (כשמו של ספר בשם זה שיצא לפני מספר שנים). באתר מופיע, בין השאר, ספר חברה קדישא של סיגט עם שמות הקבורים בבית העלמין ומיקום הקברים.

האתר זמין ברשת ובו גם חומרים גנאלוגיים רבים, בכתובת: http://sighet.org/

מענין לענין, באותו ענין. ממש לאחרונה, פרסם חברי הטוב, ד"ר מנחם (נחי) קרן-קרץ את ספרו "מרמורש סיגט – אורתודוקסיה קיצונית ותרבות יהודית-חילונית למרגלות הרי הקרפטים".

נחי הוא "האורים והתומים" בכל הקשור לסיגט ויש לו ספריה מדהימה בכל הקשור לסיגט והסביבה. הספר הנוכחי מתבסס על עבודת הדוקטורט (בעצם הדוקטורט השני של נחי והוא כבר בדרך לדוקטורט השלישי!) של נחי: "החיים התרבותיים במחוז מרמורש (הונגריה, רומניה וצ'כוסלובקיה) 1944-1874".  כפי שנחי מסביר בפתח הדבר לספרו, החלק הראשון של הספר הוא עיבוד של החלק האקדמי של הדוקטורט שלו ואילו הכחלק השני כולל "סקירה לקסיקוגרפית של המחברים שפעלו במרמורש ושל העיתונות היהודית והלא -יהודית שהתפרסמה בה".

נחי מסיים את פתח הדבר לספרו במסר:

מי ייתן וספר זה יביא לתודעת הקוראים את העובדה, כי לפני שנים רבות בארץ רחוקה אחת חי ציבור יהודי גדול, רובו שומר תורה ומצוות, שבקרבו התפתחו חיי תרבות שוקקים. מרכז תרבות זה התקיימם במקביל לקיומו של מרכז חרדי-חסידי תוסס וחשוב ביותר והושפע ממו בבה במידה שהשפיע עליו. כל זה התרחש לפני המלחמה ההיא, במחוז הקרוי מרמורש ובירתו סיגט, בו חיו משפחותיהם המסועפות של אבי ואמי במשך דורות רבים עד לגירושן והשמדתן בשואה".

ברוח זו אנו חוזרים לסיגט 70 שנה בדיוק לאחר שגרשו אותנו משם, מתוך תקווה גם לפגוש דור מקומי צעיר שמתעניין במה שקרה בעבר.

 

Share

← תגובה אחת

גרעין של אמת – מותחן חדש על המדפים

16 בפברואר, 2014 מאת אורית לביא · 3 תגובות

 לשכת התיירות של סנדומייז' סמוכה לצלע הצפונית של כיכר העיר המרכזית. שם פגשתי בביקורי הראשון בעיר את המדריכה המקומית דורוטה, אשה צעירה ונעימה מכפר סמוך. שני דברים נחרתו בזיכרוני מהיום שביליתי עם דורוטה במחוז סנדומייז': סבתה, שסיפרה לדורוטה כי בילדותה אסרו עליה להתקרב לבתי היהודים סמוך לחג הפסח; והקתדרלה שבעיר, שהתמונות על כתליה מנציחות באכזריות פיגורטיבית את עלילות הדם, כפי שהצטיירו בדמיונם של הפולנים (לבעלי קרביים חסונים במיוחד: הנה קישור לדוגמה).

דורוטה גם סיפרה על בית הכנסת ברחוב ז'ידובסקה, אשר רצפתו נמוכה ממפלס הרחוב, והיה צורך לרדת במספר מדרגות כדי להיכנס אליו מכניסתו הראשית בעבר, כדי לקיים את הפסוק "ממעמקים קראתיך יה".

כיום נמצא בבניין הארכיון האזורי של סנדומייז' – הארכיון הראשון בו ביקרתי מחוץ לישראל. שם מצאתי את התעודות המשפחתיות המהוהות מראשית המאה ה-19, ושם החל המסע הגנאלוגי הראשון שלי בפולין.

בבניין זה מתחיל סיפורו של זיגמונד מילושבסקי, "גרעין של אמת". הספר יצא לאור לפני שבועות ספורים בהוצאת פן / ידיעות אחרונות, בתירגומה של ענת זיידמן. הגנאלוג היושב בארכיון לפנות בוקר הוא זה אשר רואה לראשונה גופה, המוטלת בבית הקברות היהודי העתיק שלמרגלותיו.

זהו ספר נוסף בסדרה שכתב הסופר על אודות התובע המשטרתי, תאודור שצקי. פיענוח פרשיית הרצח הוא ליבו העלילתי של הספר, והוא מתרחש על רקע יחסי הפולנים והיהודים, בפולין בכלל ובסנדומייז' בפרט.

אם הקורא האירופי המצוי רואה את דמותו של התובע שצקי כגיבור הראשי של הספר – הקורא הישראלי עשוי לראות את יחסי הפולנים והיהודים כגיבור העיקרי, בוודאי בקריאה ראשונה.
רק בקריאה שניה, דמותו של התובע החוקר המשטרתי שצקי מקבלת תווים משלה, דומים אולי לאלה של יוצרה: איש העיר הגדולה ורשה, ואולי אף אזרח העולם, המתוודע לחברה קרתנית היושבת על כורסאות המסתירות תחתיהן שדים מהעבר המכוער, מאיימים כל רגע להתפרץ.

את דעתו של הסופר על חלק מהפולנים בני זמננו, הוא מתמצת בתיאור אחת מהדמויות בספר: "…דמות של פטריוט יפה תואר, איש עסקים הגון, תושב המשלם במועד מיסים גבוהים, מומחה לאמנות, משכיל רב אשכולות, איש העולם הרחב. במילה אחת, אדם נוסף עשוי ללא חת, בן העיר סנדומייז', שאנשיה ישרים, הגונים ואציליים, שרק אחת לכמה זמן מעלים איזה יהודי על הקלשון, או משספים למישהו את הגרון ומשאירים אותו בין השיחים".

ואכן, חלקים רבים בספר מתארים את רבדיה השונים של החברה הפולנית כיום, ויחסה ליהודים – גם אם רבים מהפולנים החיים היום לא ראו מעולם יהודי אלא בדמות הבובות הנמכרות בחנויות הסובנירים. אך במקביל, לעתים נדמה שהחברה הישראלית אינה שונה מאד מהפולנית (וגם החברה הישראלית לא יוצאת נקייה מביקורתו של הסופר, אם כי בעדינות של מבקר מן החוץ; וכאיזון מחמיא הסופר לנשים הישראליות שהן הכי סקסיות בעולם!).

ולעתים, הדמיון בין הפולנים לבין דמות הפולניה הישראלית כפי שהיא מצטיירת בישראל כיום, רב מאד, ומעורר שאלות בדבר הזיקה בין הזהות היהודית לבין הזהות שנשאלה מארץ המוצא. באחד הקטעים היפים בספר, מבהיר הסופר מפיו של הפרופיילר המשטרתי, מדוע "מיץ מרה" הוא הביטוי המאפיין ביותר את השפה הפולנית.

"הוא מסמל מצב נפשי-רוחני טיפוסי של תושבי גדות הוויסלה. את המרירות, התסכול, הלעג, שבבסיסו אנרגיה שלילית ותחושת חוסר מימוש עצמי, את הגישה השלילית והמצב הקבוע של היעדר סיפוק".

גיציה קוחנה, הכוהנת הגדולה לחשיבה שלילית, לא היתה מנסחת את זה טוב יותר.

.

לא ארחיב כאן יותר על הספר ושלל רבדיו. יש הרבה מה לומר, בין השאר על נקודות חולשה רבות שהספר אינו חף מהן. אך הפעם רציתי לכתוב על אחד מגיבורי המשנה שבספר, הגנאלוג רומן מישינסקי.

אהבתי את הכינוי שמעניק המחבר למקצוע הגנאלוג: "בלש הדורות". אך אל תטעו, מילושבסקי ממש לא מחניף  לגנאלוג המצוי – או ללקוחותיו של הגנאלוג המקצועי. הספר רחוק מלחזק את ביטחוננו העצמי.

כך הוא כותב, בין היתר, על הגנאלוג מישינסקי ולקוחותיו:

"בתחילת פעילותו, כמו בספר בלשי, הוא בעיקר המתין לטלפונים ובהה בתקרה, אך בסוף התחילו להגיע לקוחות. מפה לאוזן, ומעבודה לעבודה הם הלכו והתרבו, אך לדאבונו מרביתם לא היו עלמות שחורות שיער עם רגליים ארוכות עטויות גרביונים. באו בעיקר טיפוסים משני סוגים. הסוג הראשון היו משקפופרים מתוסבכים באפודות, עם הבעת פנים של "אכלו לי, שתו לי", שכישלונם בחיים היה כה גדול, שקיוו למצוא את המשמעות והערך שלהם  אצל אבותיהם שנרקבו כבר מזמן. בענווה ובהקלה הם קיבלו את המידע שהם צאצאים של אף אחד משום מקום, כמו ציפו גם למכה הזאת.

לקוחות מן הסוג השני…נתנו מן ההתחלה להבין שהם לא משלמים כסף על מנת לשמוע שמוצאם משושלת של עגלונים שיכורים ונשים נפקניות, אלא כדי לגלות את שורשי האצולה שלהם…".

גם בענייני אתיקה, מוטב לא לקחת דוגמה ממישינסקי:

"מי הוא? היסטוריון לבלר, שבעבור בצע כסף מעלים לפולנים המשופמים את אבותיהם היהודים, ומוצא להם שרשים בקרב האצולה…".

רק כאשר נקרא מישינסקי לסייע בפיענוח תעלומת רצח בת זמננו, הוא חש לראשונה שהוא עושה דבר בעל משמעות [העונג העצום שחשתי למקרא ספר המתחיל בגנאלוג היושב בארכיון סנדומייז' נמחק כלא היה].

ונניח שהלקוח של מישינסקי, ההוא שממנו יש להעלים את שורשיו היהודיים, היה זכאי לירושת ענק מדודה ישראלית שמעולם לא שמע עליה – האם גם אז היה מעדיף לא לדעת על שורשיו? זאת לאו דווקא שאלה תאורטית בימים אלה. האם נכדיו (או ניניו) הנוצריים של הקצב היהודי בעיירה הקטנה בגליציה, שונים מהפולנים הקרתנים, או מהאוקראינים, בני זמננו?

כאמור, בפרק הפתיחה יושב הגנאלוג מישינסקי לפנות בוקר בארכיון סנדומייז', לבדו, ומעלעל בספרי הרישום. אל תנסו את זה! אין שום סיכוי שיתנו לכם לשהות לבד בין מדפי הארכיון, ביום או בלילה. ניתן לשער שזהו חלק מהחופש הפרוזאי שנטל לעצמו הסופר.

לבסוף, בעניין שם הספר, "גרעין של אמת". לפני כשבע שנים, כאשר חבריי ואני התחלנו לכתוב במשפחתובלוגיה, הזכרנו פה ושם את רעיון ה"גרעין של אמת" כפי שהוא בא לידי ביטוי בעיסוקנו (בתמצית, אין לקבל כל סיפור משפחתי כאמת היסטורית, אך בכל סיפור יש גרעין של אמת שיש ללכת בעקבותיו). בינתיים, השימוש בביטוי הזה הפך כה שכיח, עד שהפך לקלישאה. כדי לדעת מה יחסו של הסופר לביטוי, תצטרכו לקרוא את הספר.

Share

← 3 תגובות

MyHeritage – Kudos!

18 באוקטובר, 2013 מאת רוני · ניתן להגיב

כבוד לחברת מיי הריטג' הישראלית. החברה הוכרזה על ידי העיתון הכלכלי "גלובס" כסטארט-אפ המבטיח ביותר בישראל לשנת תשע"ד – 2013!

מיי הריטג' במקום הראשוןאין זו הפעם הראשונה שמיי הריטג' זוכה להערכות מצויינות. אנו התייחסנו אליה פעמים רבות (ראו: "מורשת ברשת, וגם בבית התפוצות" מאת ארנון, 17.12.2009 וכן: "אינטרנטיזציה של המחקר המשפחתי (או: "מורשת ברשת" מחדשת ומרגשת)" מאת ארנון כבר ב- 2007 ועוד ועוד).

לאחרונה רכשה MyHeritage את מיזם Geni, ונדמה כי היא צעדה באופן סופי לקדמת הבמה הגנאלוגית העולמית.

בעידן של ביקורת ציבורית על בריחת מוחות ועל "ירידת" מיזמים מהארץ, יש לברך על ישיבתה של MyHeritage בישראל.

אפרופו ישיבתה של מיי הריטג' בישראל, משרדי החברה שוכנים באור יהודה (לאחר שעברה לשם מבני עטרות). אור יהודה הופכת לאט לאט למרכז גנאלוגי של ממש: שוכן בה מרכז מורשת יהדות בבל וגם מרכז מורשת יהדות לוב (שימו לב לחידוד הנפלא של שם האתר שלהם).

ואם עלתה בראשכם המחשבה הבלתי נמנעת על "אקזיט", ראו מה אומרת על כך החברה ב כתבה בעתון "גלובס" מחודש ינואר 2013.

ברכות ל גלעד יפת, המייסד והמנכ"ל על החזון וההצלחה. כבוד! Kudos!

Share

← ניתן להגיב

על גירושין, גרושות וגרושים

13 באוקטובר, 2013 מאת אורית לביא · 3 תגובות

היה זה ט"ו באב תרס"ד, יום טוב בישראל. בבסרביה, ניתן לשער, הדי הפרעות שאירעו שנה קודם לכן טרם שככו. אך יש לקוות שעבור מלכה היה חג האהבה יום טוב, שהרי היה זה יום נישואיה. השניים.

מלכה היתה אז גרושה בת 29, וחתנה דוב – בן 21. הרומנטיקנים מוזמנים להפליג בדמיונם: מלכה היפה, הנועזת, התאהבה בבחור הצעיר דוב. לאחר שניצפו מתנים אהבים בחורשה שליד הנהר, הסכים בעלה של מלכה לתת לה גט. הזוג המאושר בחר ביום האהבה ליום נישואיו, ומאז הם חיו באושר… אך התרחישים הסבירים יותר הם אחרים.

בחתונתם לא הייתי, וכוסית של יין לא גמעתי עמם. המזכרת שקיבלתי מחתונתם כוללת את סך הכתובה, ובלשון המקור: "הכתובה ע"ס 24 רובל". במונחי העיירה: כלה בחצי מחיר. תשעים ושניים זוגות נישאו באותה שנה בעיירה, וסכומי הכתובה לא נקבעו בשוק החופשי. בחור שנשא לאישה בתולה (כך במקור), רשם בכתובה 48 רובל, ואילו בחור שנשא לאשה גרושה – 24 רובל. גם לאלמנות ציוו חצי מחיר.

הסטטיסטיקה של הזוגות שנישאו באותה שנה באותה עיירה בבסרביה מאלפת. היא כוללת מידע על 92 זוגות בלבד – מספר טקסי הנישואין שנערכו בעיירה באותה שנה. גם אם המדגם קטן מכדי לקבוע מסקנות מובהקות סטטיסטית, ניתן ללמוד ממנו על דפוסי הנישואין והגירושים בעת ההיא.

בניגוד לאמונות של חלק מבני זמננו על אודות הימים ההם, רק ארבעה גברים נישאו מתחת לגיל עשרים, וגיל הנישואין החציוני של הגברים הנישאים לראשונה היה 25 שנה. אצל הנשים הנישאות לראשונה – הגיל החציוני היה עשרים. יחד עם זאת שישה זוגות נישאו לראשונה כאשר שני בני הזוג היו מעל גיל שלושים – כ-10% מבין הזוגות שנישאו לראשונה.

רישום נישואין לדוגמא, גרושה עם "בחור"

אך הדבר המעניין ביותר העולה מתמונת הנישואין באותה שנה הוא מספר הגרושים והגרושות. מתוך 92 הכלות – 14 היו גרושות, שהן כ-15% מהכלות. קשה לגזור מכך מה היה שיעור הגירושין בעיירה באותה עת, שהרי גרושות רבות לא נישאו כלל. אך ניתן להסיק ששיעור הגירושין היה לפחות בסדר גודל של 15%  – יותר משיעור הגירושין בישראל ב-1970, והרבה יותר משרבים מאיתנו היו משערים ביחס לבני דורם של רבי-סביהם או סבי-סביהם.

מבין החתנים, רק שבעה היו גרושים – כמחצית ממספר הכלות. בניגוד למלכה השובבה, גרושות לא מעטות נאלצו להסתפק בחתנים מבוגרים, אלמנים. ושתיים, נישאו מחדש לגבר ממנו התגרשו. מה קרה, אם כך, ליתר הגברים הגרושים?

המקום הוא כאמור, עיר אחת בבסרביה, לא הרחק מקישינב. הזמן: פחות משנה לאחר הפוגרום הראשון בקישינב, פחות משנה לפני הפוגרום השני. ניתן לשער כי גברים רבים רצו להגר הרחק משם, אך הנשים התקשו להותיר הורים קשישים מאחור, ובחרו להישאר במקומן. יתכן אף כי גורלן שפר עליהן בהשוואה לרבות אחרות, אשר ננטשו על ידי בני זוגן, בלא ששוחררו לפתוח בחיים חדשים.

אך גם במקומות אחרים, ובזמנים מוקדמים יותר, מקרי הגירושים רבים מהמצופה. עשר שנים קודם לכן, בעיר קטנה במחוז לובלין, נישואיה של בת הרב לבן הגביר הסתיימו כעבור כשנה בבן זכר פעוט ומפח נפש גדול. פירורי מידע שהשתמרו עשויים לרמז על הסיבה: בן הגביר הצטייר כפוחז, והנישואים המכובדים לא חוללו בו את השינוי המצופה. אולי חובותיו הלכו ותפחו. לאחר גירושיו הוא מיהר להינשא שוב, לא לפני שכלתו הטריה הלוותה לו אלפי רובל (עם 6% ריבית).

מבין שלוש בנותיו של בן הגביר מנישואיו השניים, אחת נישאה והתגרשה ושוב נישאה והתגרשה, והבושה היתה כה גדולה, עד כדי כך ששנים אחר כך, לאחר שנספתה בשואה עם ילדיה, אפילו דף עד לא הופקד לזיכרה. לפי השמועה, אחותה שישבה לבטח בישראל, לא יכלה להנציח אותה ובתוך כך לכתוב בדף העד "גרושה".  ויש שהעלימו מדפי העד את המידע על אודות הגירושין. צדוק ולאה התגרשו בלובלין ב-1932, אך בדפי העד הם הונצחו כנשואים לכל דבר.

יחזקאל קוטיק שופך בזכרונותיו אור על הגירושין במחצית השניה של המאה ה-19:

"באותה עת היה משכיל נודע, ר' אליעזר הלברשטאם…  הוא תמך בתנועת ההשכלה ולביאליסטוק יצא שם של מרכז השכלה. צעירים קנאים הפסיקו את לימודיהם ורכשו השכלה בעזרתו של הלברשטאם. היתה זו תקופת הגירושין המפורסמת, שבה נתגרשו זוגות רבים בשל ההשכלה. החותנים היו אלה שגירשו את חתניהם, שכן לבנות עצמן לא היתה דעה. האב אמר לבתו שבעלה נהיה לאפיקורוס וחייבים להתגרש ממנו."

ועל פסקה זו מעיר פרופ' דוד אסף, עורך זכרונות יחזקאל קוטיק:

"כפיית גירושין על בני זוג, שאחד מהם נטה להשכלה, מצינו כבר בשנת 1829 אצל אברהם דב גוטלובר, שאולץ לגרש את אישתו לאחר שנתגלו ברשותו ספרי השכלה (גוטלובר, זכרונות ומסעות, א, ירושלים תשל"ו, עמ' 245-243). מדברי קוטיק בהמשך (מיינע זכרונות, ב, פרק ג), עולה כי כוונתו כאן לגל גדול של גירושין, שהתרחשו בביאליסטוק בשלהי שנות השישים, והוציאו לביאליסטוק שם של עיר אפיקורסית ומרכז השכלה".

בהמשך, יחזקאל קוטיק מתאר את מות סבתו, ואת האבל הכבד ששרר אז במשפחה ובעיר מגוריה קאמניץ הליטאית כולה. הסבתא היתה ידועה כמי שהשכינה שלום-בית בין בני זוג, וכפי שכותב קוטיק, אמרו שבזמנה לא היה אף לא מקרה אחד של גירושין בקאמניץ. והוא ממשיך:

"כעת, כשהגירושין מתרבים כפטריות לאחר הגשם, כשהאווירה היא כזו שכל אחד רוצה להרחיב ולקרוע בבת אחת את המקום שבו נוצר חור קטן, במקום לתקנו, כפי שנהגו פעם – עתה, כך אני סבור, נשמעים מעשיה של סבתא קצת תמימים. אבל בכל זאת היה בה כשרון גדול ויכולת רבה להחליק, לתקן ולשקם חיים רעים".

ועל כך מעיר פרופ' אסף:

"קשה לקבל תיאור אידילי זה. במקומות אחרים בתחום המושב, מהם נשתמרה סטטיסטיקה על מספרי נישואין וגירושין, עולה תמונה שונה. כך למשל, בין השנים 1868-1861 היו בברדיצ'ב שבוולין 1,004 מקרי גירושין לעומת 3,078 נישואין, כלומר יחס של 3:1 (א' צעדערבוים, דיא גיהיימניסע פון בערדיטשוב, ווארשא תר"ל, עמ' 88)".

אך מאידך, על תיאור הגירושין הצצים כפטריות אחר הגשם, פרופ' אסף מוסיף ומעיר:

"גם זה, כנראה, דימוי  ולא עובדה. על פי נתוני מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1897 נמנו בקרב יהודי תחום המושב בסך הכול 12,589 נשים גרושות ו-3,975 גברים גרושים. מספר זה אינו כולל אמנם את הגרושים שהתחתנו בשנית, אך עדיין זהו מספר נמוך ביחס לכלל האוכלוסייה היהודית בתחום המושב באותה עת (כחמישה מיליון). .."

קשה ליישב את הנתונים המופיעים בשתי ההערות לעיל. אם הם נכונים, נראה ששיעור גבוה מאד מהמתגרשים נישא מחדש. אך גם לפי הנתונים לעיל, מספר הגברים הגרושים נמוך למדי בהשוואה למספר הנשים. הסבר אפשרי אחד הוא שהגרושים נישאו מחדש בקלות רבה יותר מהגרושות. אך מהמדגם שהבאתי בראשית דברי בבסרביה עולה כי גם בקרב החתנים והכלות, מספר הנשים הגרושות היה כפול ממספר הגברים הגרושים. עובדה זו תומכת בהשערתי, כי רבים ממקרי הגירושין היו על רקע של הגירת הגברים לארץ חדשה.

לסיום, לא אשה כמוני תעבור בשתיקה על הערתו של קוטיק, כי "לבנות עצמן לא היתה דעה" (בעניין הגירושין מהבעל הנוטה להשכלה). יותר סביר להניח כי במקרים רבים, דעתן לא נחשבה. וחלקן, יש להניח, אף לא העזו להשמיעה. אך היו גם אחרות, נועזות ופורצות דרך. שוב אזכיר את סבתא שלי, אשר ברחה מבית אביה כדי להנשא לאהוב ליבה, חרף התנגדות משפחתה הנכבדת. אך היה לכך מחיר כבד, וכנראה רק בודדות יכלו לשאתו.

Share

← 3 תגובות