קצת אחרי שהתחלתי במחקר המשפחתי, לאחר שקיבלתי טיפ מקולגה, חזרתי אל הספר אותו קראתי בילדותי, "גיא אוני" (מאת שולמית לפיד), ומצאתי בעמודיו הראשונים את הסבא והסבתא של סבתי, חיים יהושע ואסתר איטה גולדברג. הם, המכונים, "אדון בקר" ו"גב' בקר", היו בעלי "מלון" ביפו אשר שימש אכסניה לרבים מן העולים ארצה במחצית השנייה של המאה ה-19.
תמונתם של חיים יהושע ואסתר איטה גולדברג
חיים יהושע גולדברג נולד בירושלים בשנת 1839, ובמהלך השנים הפך לאחד ממנהיגי הקהילה האשכנזית ביפו, לשם ירד עם אשתו ובנם הבכור, משה, בשנת 1859. בהמשך, שימש גם כמוכתר היהודי בפתח תקווה ובראשון לציון. הכינוי "בקר" דבק בו עוד בנערותו, עת שימש כשוליה לאופה. קורותיו של גולדברג מתועדים באנציקלופדיה לחלוצי היישוב (בעריכת דוד תדהר), אך למרות הפרטים הרבים שם – רבים עוד יותר מקורותיו עדיין עלומים, גם אחרי שתים-עשרה שנות מחקר (למשל: האם היו לחיים יהושע אחים? מהיכן הגיעו הוריו? האם נכונים הפרטים אודות הורי רעייתו? האם לרעייתו היו אחים, ומאין הגיעו הוריה?). לימים, היה בנו, משה, לאחד ממייסדי "אחוזת בית", היא תל-אביב-יפו של ימינו, אך ימיו שם היו קצרים שכן כשנה לאחר שנכנסו לביתם – נפטרה אשתו של משה, והוא עזב את המקום ונפטר כעבור שנה נוספת.
כיום, מכיל עץ הצאצאים של חיים יהושע ואסתר איטה גולדברג מאות רבות של אנשים, עם רבים מהם אני בקשר בפייסבוק, ואף הקמנו קבוצה ברשת החברתית בה אנו "נפגשים". עם זאת, עדויות על אופיו כמעט ולא נשמרו. וגם תמונות כמעט ולא. סביר להניח שבקר היה בעל קשרים טובים עם נציגי השלטון התורכי אשר אפשרו את הסיוע שנתן לעולים החדשים תמורת בקשיש; ואולי אף גבה סכומים מופקעים מן היהודים אשר הגיעו לארץ חדשה, הלומי שמש ובורים בהלכותיה.
על "מלון בקר" דווקא נשמרו כמה עדויות. כך, למשל, בספרו של יעקב ינון, "סביב כיכר השעון – לסייר ביפו עם יד בן צבי", מסופר על חיים גולדברג, אשר היה "הידוע והמפורסם מבין הסרסורים עשר עסקו בהורדת יהודים מן האוניות אל החוף". ינון מספר:
מלונו של חיים בקר היה בית עתיק יומין, זה נשאר לפליטה מימי הרעש שהיה כארבעים שנה לפני בואו [ככל הנראה מדובר על רעידת האדמה שפקדה את ארץ ישראל בשנת 1837 - א.ה.], ושהחריב כמעט את כל יפו. הבית היה בעל שתי קומות. בדיוטה התחתונה נמצא בית-הבד לשמן שומשמין, והמניע היחידי של כל המנגנון היה גמל. הריח המיוחד [...] ממלא אל כל האויר [...] ובייחוד את הקומה העליונה, שם היה המלון המאסף אל תוכו את כל העולים לארץ.
על פי מיטב ידיעתי, וככל שניסיתי לברר אצל קרובי המשפחה הבקיאים בנושא, לא ניתן להצביע כיום על הבית בו שכן "מלון בקר", אך בהחלט טרם התעמקתי בנושא זה (עדיין).
* * *
זמן קצר אחרי שנסענו לארצות הברית, עלה על מסכי הקולנוע בארץ סרטו של דן וולמן, גיא אוני, המבוסס על ספרה של לפיד. בכמה מן הסצינות הראשונות בסרט מופיעות דמויותיהן של אדון וגב' בקר, הלוא הם הסבא והסבתא של סבתי. אמנם, הסרט הוקרן גם בבוסטון, הקרובה למקום מגוריי האמריקאי, אך מסיבות אובייקטיביות לא יכולתי להגיע לשתי ההקרנות.
והנה, לאחרונה עלתה הסדרה "גיא אוני" – גירסה מאורכת ומחולקת-לפרקים של הסרט – על המסך הקטן, בערוץ הראשון. סופסוף נקרתה בפניי ההזדמנות לראות את סבא וסבתא של סבתי בדמויות בשר-ודם. הפרק הראשון בסדרה זכה, כך על פי הדיווחים, ל – 4.8% רייטינג.
התסריט של וולמן מציג את הגב' בקר, בגילומה של השחקנית אנאבלה, כאשה חמה ולבבית, לבושה בפשטות, המתייחסת בחום אמהי לפאניה הצעירה, גיבורת הסיפור. ואת אדון בקר, בגילומו של לופו ברקוביץ', מציג וולמן כאיש עסקים ממולח, בעל מלון היושב במשרדו בחליפה וסוגר עסקאות לא-ברורות בקריצה, להיטיב עם מכריו.
דמויותיהם של גב' בקר והאדון בקר מהסרט "גיא אוני"
סביר להניח שדמויות שוליות כמו הבקרים/גולדברגים לא זכו לתחקיר כלשהו לגבי מראם ואופיים. את מראם אפשר היה להסיק משתי התמונות הבודדות המצויות אצל צאצאיהם; את אופיים – מבין השורות של התיעוד המועט אודות המלון ופעילותו ומעדות משפחתית אחת ויחידה אשר התגלגלה לידיי. בסרט מדברים האדון וגב' בקר ביידיש, ואין לי הכלים להעריך אפילו נכונותו של פרט זה. אבל כדי לתחקר אודות הפרטים הללו נדרש מאמץ רב מאוד יחסית למקומם (השולי) של השניים בעלילה.
ובכל זאת, נחמד לראות את דמויותיה של אבותיי הקדמונים על המסך. נדמה לי שסיפורם האמיתי – זה אשר התחיל בהגעה של משפחותיהם ארצה ונמשך בהסתגלותם לארץ ישראל שטופת-השמש, בנישואיהם, בגידול ילדיהם, במעבר מירושלים ליפו, ואשר כלל קשיים רבים אך גם שמחות רבות – עשוי גם הוא לפרנס ספר או סרט מרתקים. אך קודם לכן, עליי להשלים את התחקיר אודותם, כיוון שהעלילה הזו עדיין מלאה בחורים.
ממשלת ישראל החליטה להקים אתר אינטרנט ממשלתי, בו יתועדו סיפורי חיים של ניצולי שואה החיים בישראל.
שמו של האתר "לדורות". האתר הוקם על ידי משרד ראש הממשלה, המשרד לאזרחים ותיקים ויד ושם. כל ניצול שואה שמתעד את קורותיו מקבל מדליה ותעודת הוקרה וסיפורו מועלה לרשת (אלא אם כן הוא מבקש שלא לעשות כן).
באתר מנוע חיפוש, בו ניתן לחפש לפי החתכים הבאים: שם, ארץ לידה, שנת לידה ועיר מגורים כיום.
עיון במאגר מעלה כי נמצאות בו עדויות רבות של ניצולי שואה. מעניין לקרוא את עדויותיהם של יהודי טוניסיה אשר נרדפו בשואה וסיפורם לא זכה לתיעוד מספק (ראו עדותו של רנה חג'ג' יליד 1930).
באתר טפסים להורדה.
חלק מהעדויות מוקלדות, חלק מופיעות בכתב יד. יש ניצולים אשר האריכו והוסיפו דפים נוספים. האתר אינו חף מטעויות (הקלדה, שיבוש בשמות וכד'), אולם חשיבותו אינה מוטלת בספק, והשיבושים אינם גורעים. ניתן להבין במה מדובר.
ביום שבת האחרון פגשתי לראשונה את ב' וג'. ב' הוא בן-דוד מדרגה שלישית (סבתא-רבתא שלו היתה אחות של סבתא-רבתא שלי), ועל עקבותיו עליתי רק לפני כמה חודשים, לאחר פריצת דרך במחקר משפחת וולקובסקי אשר היתה עבורי "חור שחור" מזה 12 שנה. המייל הראשון שנשלח בזמנו על ידי היה לביתו של ב' – בחורה צעירה מעט ממני – והיא התלהבה כל כך עד שהתקשרה אליי כעבור שעות ספורות בלבד (ואני שמחתי לגלות סופסוף קרובת משפחה שעובדת בהוליווד ונפגשת עם סלבס "אמיתיים" מדי יום). מיד היא קישרה אותי להוריה. שניהם התלהבו מאוד, אך היתה זו דווקא אמה, ג', שנדבקה בחיידק המשפחתי, ומזה כמה חודשים אנחנו מתכתבים זה עם זו במייל על בסיס יומי כמעט.
כשתכננו את הנסיעה לניו-יורק, לקראת חג ההודיה, הודעתי על כך מיד לג'. הם גרים בשולי פילדלפיה, והצעתי אפילו שנבוא לבקר אותם (שעתיים נסיעה, זה באמת כלום). היא הגיבה מיד, וכתבה שתשמח מאוד לנצל את ההזדמנות כדי להגיע לניו-יורק. וכך היה.
נפגשנו מחוץ למסעדה האהובה מאוד על ב' וג', והם הזמינו אותנו לארוחת צהריים מוקדמת. כשהם יצאו מן המונית, ולאחר נשיקות וברכות שגרתיות, הביטה ג' עליי ואז על בעלה ואז עליי שוב, וטענה שאנחנו דומים. אני לא טוב בהכרעות שכאלו…
עוד לפני שנכנסנו למסעדה, לקחה ג' את הילדון יד ביד אל הדלת הסמוכה – חנות הצעצועים השייכת גם היא לבעלי המסעדה – ו"רמזה" לו כי אם יתנהגו יפה במסעדה היא תקנה להם מתנות. וכך היה.
לאחר הסעודה המשותפת, יצאנו לשוטט ברחובות העיר העמוסים והיפים עם קרובי משפחתנו החדשים. האווירה היתה מצויינת, השיחות זרמו והילדים נהנו אף הם (טוב, קנו להם מתנות…). ב' וג' הראו לנו כמה פינות-חמד, ולבסוף התיישבנו לנוח בגן הבמבוק הנפלא אשר הוקם ברחבת הכניסה לאחד מן הבניינים בשדרות מדיסון.
ובעודנו יושבים שם, שותים קפה ומנסים לעצור את הילדים מלהשתולל (השומר המקומי ביקש זאת במפורש), דיסקסנו קצת את המשותף בין קרובי משפחה, ואת הדברים שעוברים מדור לדור ללא אומר. "למשל," ציין ב', "אני נוטה לבחון מאכלים לפי מרקם ולאו דווקא לפי טעם. אם המרקם לא נראה לי – אני לא אוכל זאת. זה לא משהו שלימדו אותי, זה פשוט קיים אצלי מאז ומתמיד." עוד אני מנסה להבין את פשר התכונה הזו, והנה אני נשאל על ידי ב' ישירות: "האם אתה מסוגל לאכול שני מאכלים שחוברו להם יחדיו מלאכותית?"
טוב, על השאלה הזו אני יכול לענות מיד. כשהכרתי את זוגתי, הכרתי גם שילובים מוזרים של מאכלים שהביאה מביתה. מעל כולם, היו שלושה צירופי-ממרחים שכאלו מוזרים ביותר: ריבה עם חמאה (קודם מורחים על הלחם חמאה, אחר כך מורחים הריבה), קוטג' עם דבש (קודם מורחים את הקוטג', ומעליו מטפטפים דבש), וגם קוטג' עם שוקולד (קודם מורחים השוקולד, ומעליו מורחים הקוטג'; ואפרופו מרקם – הנה מישהו המספר על חוויותיו מן השילוב של קוטג' ושוקולד, והוא אכן מתייחס למרקם ולא רק לטעם). ומאז ועד היום אני לא מסוגל לטעום את הצירופים הללו. יתרה מכך – כשזוגתי אוכלת את השילובים המוזרים הללו אני מתחלחל כולי. והיא מצידה, ללמדכם על המקור למנהג ועל ההקשר המשפחתי, אומרת ש"זה בכלל לא מוזר וזה טעים מאוד, זה טעם של סבתא."
ולכן, כששאל אותי ב' את השאלה המפורשת – "האם אתה מסוגל לאכול שני מאכלים שחוברו להם יחדיו מלאכותית?" – עניתי ב"לא" מיידי, ואף פירטתי בפניו את השילובים המוזרים אותם אני מכיר ומהם אני נרתע. הוא עיווה את פניו, נענע מעט את גופו, ובחלוף רגעי הבחילה, השיב: "בחיים אני לא אוכל את זה, איך אפשר בכלל?".
אז אולי אכן יש דברים מוזרים ונסתרים שמקשרים בינינו ובין רחוקי-משפחתנו. ואולי החיבה לסוגים מסויימים של מזון היא זו שאפשרה לנו מלכתחילה ליהנות יחדיו באותה המסעדה ולהתחיל את היום בחיבור מושלם.
והרי לכם עוד חיזוק לכך שהעדפות המזון עשויות בהחלט להיות מולדות: האמצעי שבילדינו (אוטוטו בן חמש) אימץ בשמחה את השילובים המוזרים שהביאה עמה אמו בגנים שלה. הוא נהנה לאכול פרוסת לחם או בייגל מרוחים חמאה עם ריבה (הוא קורא לריבה "דבש אדום"). אחיו הקטן (אוטוטו בן שנתיים) נדבק ממנו, וגם הוא נהנה מן הפרוסות המרוחות צהוב-אדום. ורק הבכור (אוטוטו בן שמונה) מתחלחל כשהוא חושב על השילובים הללו. תנו לו אותם בנפרד – והוא ייקח בשמחה (חמאה, קוטג', שוקולד), אבל ביחד? מה פתאום! טוב, מישהו צריך להיות ילד של אבא…
"המגזין" של "מעריב" דיווח בגליון יום 30.10.2011 (שבעמוד השער שלו הודפס בטעות "30 בנובמבר 2011"), שבאיסלנד יש להיט חדש: מאגר גנאלוגי בו מתועדים כל תושבי האי. במאגר יכול כל איסלנדי לבדוק מהי קירבת הדם של שלו לאיסלנדי אחר. למאגר קוראים "הספר של האיסלנדים".
על פי דברי ההסבר שבאתר (קיימת תמצית קצרה באנגלית), המאגר מתעד את שורשי תושבי איסלנד 1,200 שנים לאחור והוא הוקם על בסיס מפקדים, רישומי כנסיות ורישומים אחרים.
על פי הדיווח, בשל מיעוט האוכלוסיה ובשל העובדה שבאיסלנד אין שמות משפחה, התקשו האיסלנדים "לסנן" את בני/בנות הזוג הפוטנציאליים שלהם (כדי לפסול קרובי משפחה). "הרעיון המקורי היה להשתמש במאגר הנתונים הגיניאלוגי כדי לשלבו עם תיקים רפואיים וכך לגלות אילו מחלות תורשתיות עברו בין הדורות".
בכתבה מדווח כי "לאיסלנדים יש אובססיה לגיניאלוגיה" (וכבר חזרנו וכתבנו על השיבוש במילה זו: צ"ל "גנאלוגיה". הנה קישור לפרסום הרשמי ב"ילקוט הפרסומים" מטעם האקדמיה ללשון העברית – בעמ' 6842).
אז אם חשקה נפשכם לבדוק האם אתם קרובי משפחה של הזמרת האיסלנדית ביורק (שמה המלא: Bjork Guomundsdottir), תצטרכו שם משתמש, סיסמה וקדימה לעבודה….
ורק שלא נתבלבל: שמה הפרטי הוא Bjork ובעצם אין לה שם משפחה, כנהוג במבנה השמות האיסלנדי. השם השני הוא שמו של אביה: Guomundur והסיומת dottir משמעה "הבת של" (daughter… שמצלצל קרוב ל- dottir). לאמור: ביורק בת גואומונדור.
לפני ימים אחדים חגג יוני רכטר יום הולדת 60. שיריו מלווים אותי מילדותי ועד היום, החל בתום של "הכבש השישה עשר" (אליו התחברתי מחדש לאחר שהפכתי לאב) ו"רחוב סומסום", דרך הנחישות של "שיר נבואה קוסמי עליז" והדכדוך של "ערב עירוני", עבור בהתאהבות שב"שוב היא כאן", ועד לפכחון-האבהי של "כל עוד" – זהו חלק בלתי נפרד מפס הקול של חיי. עבורי, מייצג רכטר את ארצישראל היפה והמוכשרת והאינטליגנטית, את ההיפך הגמור מכל מה שהוא "פופולרי" ו"נמוך" ו"צהוב". הרי לכם מגה-סטאר שלא הפך לכזה.
ולכן, כשהתיישבתי לכתוב פוסט משפחתובלוגי לרגל יום הולדתו העגול – הנחתי שאעסוק באסוציאציות ברורות ל"שורשים". למשל, על עלייתו של סבו, האדריכל זאב רכטר, על גביה של "המייפלאואר הציונית"; למשל, על הקשר למלחין פליקס בלומנפלד Felix Blumenfeld, שכן גם הוא וגם רכטר הסב נולדו באותה עיירה קטנה, Kovalevka (המשוייכת כיום לעיר Kirvohrad במרכז אוקראינה). אך כשהתחלתי לבחון את העץ המשפחתי של רכטר, התגלה לי דבר מעניין, אשר קשור גם הוא בעבותות למחקר המשפחתי: הוריו של רכטר הם חלק משרשרת ארוכה של מה שניתן לכנות היום "פרק א', פרק ב'".
הוריו של יוני רכטר (ושל הציירת מיכל לויט) הם האדריכל יעקב רכטר ושרה (מורה שייסדה את המגמה לדרמה בסמינר הקיבוצים). בערך אודותיו בוויקיפדיה – כמו גם במקורות אחרים – מופיע שם אמו כשרה שפיר, וזאת כיוון שלאחר גירושיה מיעקב רכטר, נישאה שרה למהנדס ואיש הנ"מ, ישעיהו שפיר (אשר נפטר לפני חודשים אחדים). שפיר היה נשוי קודם לכן לזהבה, ממנה נולדו לזוג שני ילדים.
עד כאן, פרק-א'-פרק-ב' מצד אמו של יוני רכטר. מצד אביו, התמונה קצת יותר מורכבת…
לאחר גירושי ההורים, נישא יעקב רכטר לשחקנית חנה מרון, ויחדיו הם הביאו לעולם שלושה ילדים, אחים-למחצה של יוני רכטר. עוד לפני כן, היתה נשואה מרון לשחקן יוסי ידין. לאחר גירושיהם של מרון וידין, נישא ידין להדי, ממנה נולדו שני ילדיו (הפרטים הללו מופיעים ברשת, למשל כאן).
ילדיהם רכטר ומרון הם אחים-למחצה של יוני רכטר, וילדיהם של ישעיהו שפיר מנישואיו הראשונים, אותם הביא עמו לבית שהקים עם אמו של רכטר, הם אחים-חורגים שלו. ואם נרצה לכנות בשם גם את הקירבה של ילדיו של יוסי ידין לרכטר עצמו, הרי שהם "הילדים של הגרוש של האמא החורגת" שלו. מרגיש קצת כמו גרשון גרושובסקי מ"הכה את המומחה" של הגשש החיוור? בהחלט…
נישואים פרק ב' היו תופעה שכיחה גם בעבר, אם כי בהקשרים אחרים מאלו הנפוצים כיום. מצד אחד, כאשר אדם נפטר ללא צאצאים, מצווה המנהג הקדום על אחיו לייבם את האלמנה, על מנת להעמיד לאחיו צאצאים. מצד שני, כאשר אדם התאלמן מאשתו ולגבר נותרו ילדים בבית לגדל – נהוג היה לחתנו במהירות, על מנת שתסייע לו אשתו החדשה בגידול הילדים; ואם אשה התאלמנה מבעלה אשר הותיר אותה לגידול הילדים ולפרנסת המשפחה – חיתנו אותנה לעתים בשנית, על מנת שבעלה החדש יתמוך בה. לעתים, הרעייה החדשה נמצאה בקרב בנות המעגל המשפחתי הקרוב. כך, למשל, אח-הסבא-רבא שלי, שמחה יעקבזון (נולד 1862; נפטר 1937, ראשון לציון) התגרש מרעייתו הראשונה, חיה לוין (לשניים היה בן אחד, משה, אותו גירש האב מעליו – סיפור עלום ולא פתור עדיין מבחינה גנאלוגית). לאחר מכן, נישא לאלקה פֶּרֶס, ממנו נולד לשמחה הילד השני. אלקה נהרגה בהתפוצצות פרימוס (נשבע לכם!), ומיד מיהרו לחתן את שמחה עם רבקה בוכמן, בת אחות-אשת-אחיו של שמחה; מרבקה נולדו לשמחה ארבעה ילדים נוספים.
ריבוי נישואין הופך, לעתים, את הצגת העץ המשפחתי למורכב מבחינה ויזואלית. אם ננסה להפיק עץ אבות – היינו, עץ המתייחס לאדם מסוים ומציג את הוריו, הורי-הוריו, וכו' – לא יופיעו בתרשים זה נישואים נוספים פרט לאלו שהובילו להולדתו של האדם כלפיו נבנה העץ. עץ צאצאים – היינו, עץ המתייחס לאדם מסויים ומציג את צאצאיו ובני הזוג של הצאצאים – יזכיר, אמנם, את כל בני הזוג של הצאצאים שנישאו יותר מפעם אחת, אך אם צאצאית מסוימת נפטרה והאלמן נישא בשנית וגידל את ילדיה עם אמם החורגת – הנישואים השניים לא יוזכרו; בכך, עלול המביט בעץ להחמיץ מקור מידע חיוני על מי שגידל את קרובי משפחתו.
בהקשר זה, חשוב להזכיר כי כל מי שעוסק בחקר שורשי משפחתו מחליט לעצמו את מי הוא "מספח" לעץ המשפחתי ואת מי הוא מדיר ממנו. אצלי, כלל האצבע הוא זה: אל עץ המשפחה שלי נכנסים כל אבותיהם הקדמונים של ילדיי וכל צאצאיהם על בני/ות-זוגם. במילים אחרות: כל מי שיש לו קירבת דם לילדיי ובני/ות זוגם של אלו. על פי כלל זה, אם בת-דודה מדרגה כלשהי נפטרה ובעלה נישא בשנית למי שתגדל את ילדיו-מקרובת-משפחתי – הרי שהרעייה החדשה לא תיכלל בעץ.
* * *
השרשרת של "פרק א', פרק ב'" אליה קשורים הוריו של יוני רכטר מתאפיינת בתופעה נוספת הקשורה בעבותות לגנאלוגיה ולהגירה לארץ ישראל ולמדינת ישראל: עיברות שמות משפחה. ה"מרון" של חנה היה במקור מאירצ'ק; ה"ידין" של יוסי היה במקור סוקניק; וה"שפיר" של ישעיהו – מקורו בסיכול אותיות של פישר.
ואצלי, אפשר למצוא את דיאמנטשטיין שהפך ליהלומי; את ינובסקי שהפך לכרמי, כמו גם לינאי (אחים שעברתו שמותיהם מי לזה ומי לזה); את ליבנת (ליבמן), גלבוע (נייצ'ולר), פרי (פריזיאן, וגם פורמנסקי), ועוד כהנה וכהנה. לא תמיד יש קשר בין השם החדש לשם הקודם, ולצרכי המחקר הגנאלוגי – לאיתור שמות חדשים על פי ישנים, או להיפך – יכול החוקר להיעזר בפרסומים הרשמיים שמתעדים החלפות שמות בישראל. בתקופת המנדט הבריטי, פורסמו שינויי שמות ב – Palestine Gazette, והם ניתנים לחיפוש באינדקס שנערך על ידי העמותה הישראלית לחקר שורשי משפחה (עוד בימיה כחברה הגניאלוגית הישראלית). לאחר קום המדינה, מתפרסמים שינויי שמות בילקוט הפרסומים, ופרויקט לאינדוקסם נערך בימים אלו על ידי אותה העמותה.
גם שינויי השמות (שמות משפחה, כמו גם שמות פרטיים) מציבים אתגר בפני המתעד את קורות משפחתו: האם לתעד אדם רק בשם המשפחה בו נולד, או שמא לכלול ריבוי שמות? ומה עם שמות מקבילים בשפות אחרות, ואף שמות כינוי? ואם לכלול יותר משם אחד – באיזה סדר, ובאיזה אופן? בהיעדר סטנדרטים בנושא, עושה כל אחד ככל העולה על רוחו, מה שעלול להקשות על איתור אנשים במאגרי מידע גנאלוגיים.
* * *
יוני רכטר חוגג שישים, ומבט על הוריו ושרשרת הנישואים בה הם כרוכים מדגימים שתי תופעות בולטות במחקר המשפחתי – ריבוי נישואים ועיברות שמות – אשר מציבות, בין היתר, אתגר מעשי בתיעוד העץ המשפחתי. כל אחת מהן מזמנת לחוקר-המתעד אפשרויות אחדות מהן הוא צריך לבחור, ויחדיו הן מזמנות לנו מחשבות על סטנדרטים במחקר המשפחתי.
מבט מעמיק יותר על המשפחתולוגיה של יוני רכטר יכול לעסוק גם בקשר שבין משפחה לעיסוק מקצועי (אביו וסבו האדריכלים, אמו המורה – האם השפיעו אלו, במודע או שלא במודע, על הבחירה המקצועית של יוני רכטר או של אחיו?), אבל זוהי כבר סוגיה – כמו שאומר האיש הכחול בסיפור על האיש הירוק – "מסיפור אחר"…
מאחר ובדיקת ה- DNA שעברתי מבססת (במידה זו או אחרת…) את שורשי בסקנדינביה ("בדיקת ה- DNA שלי: אני נורדי?"), החלטתי להתחבר לשורשים שלי ולהעמיק את הכרותי עם שורשי הסקנדינביים.
בקיץ האחרון יצאתי למסע שורשים בסקנדינביה. לפני מספר שנים כבר ביקרתי במוזיאון ההתנגדות הדני, בעקבות המלצה של חברים. המוזיאון הקטן, אך העמוס בפרטים, נמצא לא רחוק מפסל בת הים הקטנה. במקום פריטים רבים של המחתרת הדנית. כזכור, בלילה אחד, הצילו הדנים את הרב המוחלט של יהודי דנמרק, על ידי העברתם בספינות לשבדיה.
בנורבגיה לא כך קרה. במרכז השואה וחקר השמדת-עם אשר באוסלו, הופתעתי למצוא שהנורבגים מוכיחים את עמם. הופתעתי לשמוע כי יהודי נורבגיה קיבלו צווים להתייצב בתחנת הרכבת של אוסלו, לשם גירושם. הגירוש מתחנת הרכבת עצמה בוצע על ידי הגרמנים, אולם אכיפת ההתיצבות בתחנת הרכבת נעשתה על ידי הנורבגים. המרכז לא חוסך ביקורת על כך, עד כדי כך, שמצאתי שם את האמירה, שאלמלא שיתוף הפעולה שקיבלו הנאצים מהנורבגים, לא היו הנאצים מצליחים להשמיד את יהודי נורבגיה.
באופן סימלי ביותר, שוכן המרכז בביתו הפרטי של וידקון קויזלינג, הדיקטטור הנורבגי אשר שיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השניה. כה נוראה היתה בגידתו של קויזלינג, עד כי שמו הפך לשם נרדף לבוגד.
לעומת דנמרק ונורבגיה, אשר היו מעורבות במלחמת העולם השניה ונכבשו על ידי הגרמנים, הרי ששבדיה שמרה על ניטראליות. זכור לטובה, חסיד אומות העולם, הדיפלומט ראול ולנברג, שהיה נציג דיפלומטי בשגרירות שבדיה בבודפשט. ראול ולנברג נתן חילק תעודות חסות לחלק מיהודי בודפשט, אשר שוכנו בבתים מיוחדים עליהם נפרשה חסות השגרירות השבדית. לא זאת אף זו, ראול ולנברג עצמו שחרר עצורים ופעל רבות, תוך סיכון עצמו, להצלת יהודים. ראול ולנברג נעלם במחנה מעצר רוסי והוכרז כחסיד אומות העולם.
עם סיום המלחמה, הציעה שבדיה לקלוט פליטים יהודים. כך הגיעו אליה פליטים רבים, מרביתם חולים, אשר הועברו על ידי הצלב האדום לבתי מרפא בשבדיה. אחת הניצולות אשר הגיעה לשבדיה היתה דודתי ארנקה גולדשטיין. משבדיה ניסתה דודתי לאתר את דודתה מרים, אשר עלתה לארץ בשנות השלושים וגרה בירושלים וכן את דודה האחר, יוסף, אשר הגיע לארץ בספטמבר 1939 עם כל משפחתו, בזכות סרטיפיקט שסידרה לו הדודה מרים. לשם כך היא פנתה למוסדות המתאימים, והודעת החיפוש שלה פורסמה בגיליון של "לקרוב ולרחוק". "לקרוב ולרחוק" היה פרסום דו-שבועי שפורסם על ידי הסוכנות היהודית (במסגרת המדור לחיפוש קרובים), בין השנים 1945 – 1947. הרב שלום ברונשטיין ערך מפתח לפרסום זה, אולם המפתח אינו שמי אלא רק לסוג הרשימות.
ארנקה גולדשטיין הנמצאת בשטוקהולם מחפשת את דודתה מרים משערי צדק ואת דודה יוסף מירושלים
דודתי נקלטה יפה בשטוקהולם ואף הקימה לעצמה בית עסק לתפירת שמלות, אשר שגשג בעיבורה של שטוקהולם. בשבדיה, הכירה דודתי, פליט יהודי מפולין, וולף זלינגר, והם נישאו שם. ההזמנה לחתונה של היהודיה ההונגריה ושל היהודי הפולני, היתה דו-לשונית: ביידיש וב….שבדית.
בדומה לארצות אחרות באירופה, גם בשבדיה היה נהוג להשתמש בשמות פטרונימיים (כלומר, שמות הכוללים בתוכם את שם האב). עד 1901 יכול היה כל אדם בשבדיה לשאת כל שם שיחפוץ בו. רק ב- 1901 נקבע שעל כל אדם לבחור לעצמו שם משפחה, אשר יעבור לצאצאיו. אם ההורים נושאים שמות שונים, הרי שעליהם לבחור באיזה שם משפחה ירשם הילד (אפשר לרשום גם את שני השמות). לגבי שם פרטי, ב- 1982 נחקק בשבדיה חוק השמות, אשר חייב את הורי הילדים להעניק לילד שם ולרשום אותו תוך 3 חודשים מיום הלידה. החוק קבע מגבלות מסוימות (השם הוא שם משפחה ולא שם פרטי, השם מעליב את נושאו, שם לא מתאים ועוד). הרגישות של השבדים לשם הפרטי, הזכירה לי סיפור ששמעתי מהדוד שלי. בהיותם בשבדיה, נולד לדודי בן. על לידתו של הבן הודיעה דודתי לאחיה בישראל במברק. איך מתגברים על קשיי השפה ? פשוט מאוד ! שולחים את המברק משבדיה לישראל בהונגרית. וכך מודיעה דודתי: "קיבלנו ילד. הכל אצלנו בסדר. אנצי".
מברק שנשלח בשנת 1955 משטוקהולם לתל אביב, המודיע על לידת בנם של ארנקה (לבית גולדשטיין) ווולף זלינגר
דודתי ציוותה על דודי לסור לבית העיריה על מנת לרשום את הרך הנולד. "איך נקרא לו?" שאל דודי. על כך השיבה דודתי: "כאות הוקרה לעם השבדי שפרש עלינו את חסותו ואיפשר לנו לגור כאן, נקרא לילד על שם אחד ממלכיו - המלך קרל !". סר לו דודי לבית העיריה וביקש לרשום את הילד "קרל". פקיד הרישום החביב גלגל שיחה עם דודי (שהוא איש מקסים בזכות עצמו). הדוד שלי סיפר לפקיד העיריה שהמשפחה הצעירה מתעדת להגר לארצות הברית. פקיד העיריה השבדי לא היה מופתע, שכן, בדומה להגירת יהודים רבים ממזרח אירופה לארצות הברית במאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 (בדומה לאוכלוסיה הכללית), תופעת ההגירה לארצות הברית היתה נפוצה מאוד בשבדיה. השבדים אף הקימו את "מוזיאון ההגירה" בעיירה Växjö (שהיא מקום הולדתו של הטניסאי הנודע מאטס ווילנדר (אבל זה כבר באמת סיפור אחר).
מוזיאון ההגירה השבדי (ההגירה לארצות הברית)
מוזיאון ההגירה השבדי הוא קטן בשטחו, אבל מתעד בצורה מדהימה את ההגירה השבדית לארצות הברית. הוא מתאר את ההתארגנות לנסיעה הארוכה, את דרכי השיט, כמה עלו הכרטיסים ואילו מחלקות היו באניות. הוא מתאר באופן מפורט את הליכי הקליטה באליס איילנד ואת הבדיקות הרפואיות. ככלל, המסר של המוזיאון הוא שאנשים נחלו אכזבה רבה מההגירה וחלקם אף חזרו לשבדיה. יחד עם זאת, מתועדים אף שבדים שזכו להצלחה בארצות הברית.
אז נחזור לדודי הניצב בפני פקיד העיריה בשטוקהולם ומספר לו שהוא מבקש לרשום את "קרל" הקטן. פקיד העיריה, שהיה כנראה "מענטש" אמר לדודי: "למה לך לעשות את זה לילד ? הוא יהיה באמריקה ויקראו לו קרל…. תן לו שם אמריקאי !". השיב לו דודי: "על איזה שם חשבת ?", השיב לו הפקיד: "רציתם 'קרל' אז תקראו לו 'צ'רלי, כי זה שם אמריקאי טיפוסי'". וכך היה. דודי החביב רשם את בנו כ"צ'רלי זלינגר" במרשם האוכלוסין השבדי.
הסיפור הזה נשמע רומנטי מאוד ואפילו נאיבי. היעלה על הדעת שמישהו ירשום ילד בשבדיה בשם צ'רלי ? הרי צ'רלי זה שם חיבה בכלל לצ'רלס. אבל…. לא מזמן מצאתי את ההוכחה לכך שאכן הסיפור הוא אמת לאמיתה. במניפסט של טיסת SAS 916 (חברת התעופה הסקנדינבית האגדית) משטוקהולם לניו יורק מיום 19.11.1956 מופיעים שמותיהם של ארנקה, וולף ובנם התינוק…..Charlie !
הסיפור הזה מתחיל בדוא"ל שהגיע אלי לפני כשבועיים, בתוקף תפקידי כראש העיר אושייק.
או למען הדיוק, בתוקף תפקידי כ- Town Leader של העיירונת הפיצפונת, במסגרת אירגון JRI-Poland. הכותב, אייל, ביקש לדעת כיצד יוכל להשיג מידע אודות סבו, יליד אושייק. הוא צירף את פרטי סבו, כפי שהועתקו ממאגר ה-JRI.
תשובתי הרשמית היתה: "אם זהו אכן סבך, אנחנו בני דודים מדרגה שלישית. אשמח מאד אם תתקשר. אך כיצד אתה בטוח שסבך אכן יליד אושייק?". את המניעים לספקנות שלי שמרתי בשלב ההוא לעצמי.
לחוקרים ותיקים כמוני, מציאת בני דודים מדרגה שלישית אינה נדירה במיוחד. אולי להפך: יהיו שישאלו, איך זה שאחרי כל כך הרבה שנות מחקר, לא מצאתי עדיין את כולם. התשובה היא שלא חיפשתי עד היום את כולם. בשלב מסויים החיפוש הפך לשגרה של פקיד. עשרות תעודות בפולנית וברוסית ממתינות עדיין בבושת פנים בתיקיי, לפיענוח, תירגום ושיבוץ במקום המתאים בעץ. במקום זאת, את משאבי הקדשתי לאותם ענפים שסיקרנו אותי במיוחד, בין אם בגלל תעלומות גדולות, ובין אם מתוך רצון להכיר לעומק את הנפשות הפועלות. הדמויות המחפשות מחבר ממתינות בהכנעה, עד שיימצא מתעניין שיגאל אותן מחשכת תיקי הניירות המתפקעים, ממש כשם שקורה לאחדות מהן בימים אלה.
דקות ספורות חלפו מרגע שעניתי לאייל ועד שהוא התקשר. אני פתחתי: "אבל איך יתכן שזה סבך, שהרי משפחתך מדנציג?"
אם אייל הופתע, הוא הסתיר זאת היטב. מנין אני יודעת היכן נולד אביו? הוא לא זכר, אך אני זכרתי אותו היטב: הוא היה אחיה של מי שהיתה חברתי הטובה לפני עשרות שנים.
גם אז הייתי ערה לכך ששם משפחתה זהה לשם הנעורים של אמי. אך אביה לא ידע דבר על אבותיו, מלבד העובדה ש"המשפחה מדנציג". ואני עדיין לא שקעתי במחקר השורשים, ולא גיליתי ששורשיי טמונים באושייק, הרחוקה מאד מהחוף הבלטי. התייעצות עם דודתי, שהיתה אז הממונה על הזכרון המשפחתי, הניבה תשובה נפתלת למדי: המשפחה עסקה בכריתת עצים ושילוחם ליעדם על פני הוויסלה. מאחר שדנציג סמוכה לשפך הוויסלה, לא מן הנמנע שאחד מבני המשפחה נשלח לשם כדי לאסוף את העצים בקצה דרכם.
בינתים זרמו מים רבים בוויסלה, והקשרים ביני לבין החברה ומשפחתה נותקו, עד שהגיעה הפנייה מאייל. מכאן היתה הדרך קצרה. התעודות החסרות נמצאו במהירות, והן אימתו באופן סופי את הקשר המשפחתי המדוייק.
אני תמהה: אביו של אייל הוא בן דוד שני של אמי ואחיותיה. כיצד לא הכירו, לא ידעו דבר אחד על משפחתו של האחר? התמיהה עוד גוברת כאשר מתחשבים בעובדה, שבין ארבעה-עשר האחים והאחיות, הסבא-רבא שלו ושלי היו התשיעי והעשירי בחבורה – כלומר, קרובים בגיל זה לזה (או אולי זהו דוקא ההסבר).
כך היה גם עם מרבית בני הדודים האחרים מדרגה שניה, שאיתרתי בעבר – הם לא הכירו זה את זה גם בפולין, בשנים שלפני המלחמה, אפילו אם התגוררו באותה עיר. ניתן לשער שהמשפחות היו גדולות מכדי לתחזק קשרי משפחה כה רבים.
ואם כן, איחוד מרגש בין פלגי משפחה שנקרעו – אין פה. אבל הפעם, תמונות המשפחה החדשה שנמצאה כבר ממלאות דפים באלבומי הישנים. ובעניין העצים והוויסלה: אייל מספר שמשפחת סבו נדדה לדנציג מלודז', במסגרת עסקי הטקסטיל שלהם, הרבה אחרי שאבותינו הפסיקו להשיט קורות עץ במורד הנהר.
לפני כשנה, הושק אתר IsraelPB, המאפשר חיפוש באנגלית של מספרי טלפון בישראל. שנה חלפה, ונדמה כי האתר לא "תפס", שכן עדיין אני נתקל בבקשות רבות של קולגות מעבר לים ממני ומקולגות דוברי-עברית לחיפוש טלפונים של אנשים בישראל. ובכלל, כיוון שתהיתי על קנקנו של האתר – שניכר כי הוא עושה עבודה טובה מאוד באיתור-באנגלית של שמות-בעברית – שלחתי שאילתה קטנה בנושא באמצעות הטופס ליצירת קשר באתר, ותוך זמן קצר נעניתי. בחלוף הסופ"ש שוחחתי בטלפון עם שון וקסמן (28), מי שהקים את האתר, ופרט לשיחה הנחמדה ביותר שהיתה לנו, שמעתי כמה פרטים שכדאי לחלוק ולהעביר הלאה. כיוון שהאתר הלה פונה בעיקר לקהל שאינו דובר אנגלית (אבל יש בו לפחות פיצ'ר אחד שיסייע גם לנו, דוברי העברית – על כך בהמשך), הפוסט הזה מתפרסם במקביל גם בגרסה באנגלית.
חשוב להזכיר כי אתר 144 של "בזק" מפעיל גירסה אנגלית המאפשרת גם היא חיפוש באנגלית של מספרי טלפון בישראל, אך מנגנון התרגום שעומד מאחורי האתר של וקסמן מרשים ויעיל הרבה יותר. בנוסף, כיוון שהאתר של וקסמן מכיל בסיסי נתונים נוספים – הוא מקיף הרבה יותר.
* * * איך הכל התחיל? שון וקסמן, יליד 1982 במונטריאול Montreal, קנדה, בה שוכנת אחת מן הקהילות היהודיות הגדולות והחזקות בצפון אמריקה. סבו הגיע מן העיר חלם Chelm (פולין), ובמונטריאול היה פעיל בארגון יוצאי חלם, אחד מארגונים רבים של "יוצאי…" אשר פעלו במונטריאול, אליה הגיעו ניצולי שואה רבים. וקסמן – כמו רבים מבני הקהילה היהודית בעיר – התחנך בבית ספר יהודי, ובתום לימודיו שם קיבל מלגה למימון שנת לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. "אחרי שהגעתי," הוא מספר, "הבנתי כמה אני אוהב את ישראל, את האוניברסיטה, ואת הישראלים". הוא החליט להישאר והשלים תואר ראשון במדעי המחשב ותואר שני במינהל עסקים, ומאז עבד בכמה חברות היי-טק ועבר להתגורר באזור המרכז.
אחרי שהגיע לישראל, ביקש ממנו אביו לאתר קרובי משפחה בישראל ("הוא מצא את שמם בהזמנה לחתונה שקיבל בזמנו סבא שלי ז"ל"), ואז הבין וקסמן את הקושי של רבים בחו"ל המעוניינים באיתור מספרי טלפון בישראל. האתר הוא יוזמה פרטית שמתוחזקת בשעות הפנאי ("זה תחביב"). וקסמן פעיל גם בתחום הגנאלוגיה ומשמש כאחראי על אתר האינטרנט של ארגון יוצאי חלם בישראל.
איך זה עובד? האתר שואב את מקורותיו ממאגרי מידע מקוונים אשר זמינים באופן חופשי ברשת ("התייעצתי עם עורכי דין, ואין עם זה שום בעיה"), ומכיל מספרי טלפון ניידים ונייחים בפריסה ארצית; המאגר מתעדכן מדי פעם. החלק המעניין ביותר (לטעמי) הוא מנגנון התרגום. "הרכבתי לקסיקון לתרגום שמות," מספר וקסמן, "ובו לכל שם בעברית יש כמה ווריאציות באנגלית". הלקסיקון מבוסס הן על תעתוק ידני של השמות הפופולריים והן על אלגוריתם לתעתוק מעברית לאנגלית, על פי פרסום של סטפן מורס בנושא.
יתרונות חיפוש באתר (גם לישראלים!). שני היתרונות הגדולים בחיפוש באתר הם השלמה אוטומטית של שם היישוב בעת הקלדה בתיבת "מקום המגורים" (City) והעובדה כי מספר תוצאות החיפוש אינו מוגבל. האחרון מהווה יתרון גדול גם לישראלים, שכן בעת חיפוש באתר 144 של "בזק" מוגבלת כל רשימת תוצאות לחמש-עשרה רשומות בלבד.
בנוסף, שמות וכתובות מן האתר נגישים לחיפוש בגוגל, כך שיש סיכוי שמישהו ימצא אתכם גם אם לא חיפש ישירות באמצעות האתר הנ"ל. ואכן, וקסמן מספר כי רבות מן הכניסות היומיות לאתר הן מתוצאות חיפוש בגוגל. פיצ'ר נוסף של האתר – אם כי פחות יעיל בינתיים – מאפשר לחפש אחר שם יישוב בלבד, וכתוצאה מתקבל ציון מיקומו של היישוב על מפת ישראל, ובמידה ומדובר ביישוב גדול מספיק – מופיע ענן תגיות של השמות הנפוצים ביישוב זה, ובחירה בשם מסוים מובילה לתוצאות חיפוש אחר שם זה בעיר (בדף הבית מופיע ענן תגיות של השמות הנפוצים בכל ישראל). נכון לעכשיו, שמות פרטיים ושמות משפחה מנותחים יחדיו לצורך הענן, אך וקסמן מנסה עדיין להפריד ביניהם כדי להפוך את הפיצ'ר הזה ליעיל יותר.
אגב כך, מספר וקסמן כי כיוון שחברות הטלפון הישראליות מספקות שירותים גם ללקוחות ברשות הפלסטינית – אלו גם כן נכללים במאגר של האתר שלו, והוא מקבל לא אחת הודעות מקרוביהם בחו"ל אשר מודים לו על שאיפשר להם למצוא את בני משפחתם הפלסטינאיים בחיפוש באנגלית…
* * *
תוך כדי שאנחנו מחליפים חוויות על מה שהוביל אותנו להתעניין במחקר המשפחתי, מהגג וקסמן כי "היו לי הרבה גילויים ומפגשים עם קרובי משפחה בישראל, והבנתי שזה לגמרי מקרי שאני נולדתי בקנדה ואתה בישראל. זה יכול היה להיות גם הפוך." אז אם יש לכם קרובי משפחה או קולגות אשר "במקרה" הגיעו לחיות מעבר לים ו/או אינם יודעים עברית – עכשיו נגישותם למספרי טלפון בישראל הרבה יותר טובה מאשר בעבר. ובעצם, גם שלכם…
IsraelPB.com was launched about a year ago, enabling searching of Israeli phone numbers in English, however it seems that this site in not well-known yet, as I and my Israeli colleagues still get frequent queries from overseas colleagues about locating people in Israel. As I was wondering who is behind this site and how does its transliteration mechanism works – I sent a message via the "contact us" link at the bottom of the screen, and got an immediate response. After a few days, I had a very pleasant phone conversation with Shaun Waksman (28), who built this website, and I now feel that IsraelPB.com should be promoted as an important tool not only within the Jewish genealogy community but also within Hebrew-disabled Jewish communities world-wide. This is an English version of the original Hebrew post.
It is important to recall that the Israeli phone company, Bezeq, operates a full English version of its online directoy, however Waksman's transliteration mechanism outperformed Bezeq's, and as his website relies on more resources – it is much more extensive.
How did it all start? Shaun Waksman was born in 1982 in Montreal, Canada, where one of the largest and strongest Jewish communities in North America is to be found. His grandfather had immigrated from Chelm (Poland) and was active in Montreal's Chelm Landsmanschaften organization (one of many such organizations that were active in Montreal). Waksman went to a Jewish school, like many of the Jewish children in Montreal, and after graduating from high-school he was awarded with a scholarship for 1 year of studies in The Hebrew University in Jerusalem. "After I came to Israel," he tells, "I understood how much I love Israel, the university, and the Israelis." He decided to stay, got a BA in Computer Science, and an MBA, worked in a few high-tech company, and moved to live in the Tel Aviv area.
After arriving to Israel, Shaun's father had asked him to locate Israeli relatives ("he read their names from a wedding invitation found in my late grandfather's belongings"), and then Shaun realized the difficulty in finding Israeli phone numbers if you don't read/write Hebrew. The website is a private initiation, being taken care when he has time ("it's a hobby"), but he is serious about it. Waksman is also active within the genealogy scene and currently serves as the Webmaster for the Chelmer Organization of Israel.
How does it work? The website relies on online and free databases ("asking lawyers about it, I realized there's no problem with it"), and covers Israeli land-lines and mobiles country-wide; the site is being updated once so often. For me, the transliteration mechanism is the most interesting part of this site. "I've built a lexicon of names," Waksman tells, "with every name in Hebrew has multiple variations in English." This lexicon is based on both manual transliteration of the most common names, and an automatic Hebrew-to-English transliteration suggested in an article by Stephen Morse.
Advantages of the site (also to Israelis!). The two biggest advantages of searching this website are auto completion (while typing) of the city, and the fact that search results are not limited by their number. The latter is a great advantage even for Israelis, as Bezeq's online directory limits any results-list to 15 records.
In addition, names and addresses from this site's database are accessible to crawlers, hence Israeli people can be found even by a Google search. Indeed, Waksman tells that the site has many daily visits referred from Google. Another feature, tough less effective in its current form, allows to search by city only. In that case, the location of this city in Israel is clearly shown on a map, and if the city has enough records – a tag cloud will appear showing the most common names in that city; clicking a name will lead to the search results of that name in that city (the homepage presents a tag cloud of Israel's names). As for now, first names and surnames are being analyzed together with regards to the cloud, but that might be improved.
While discussing interesting comments he has got, Waksman tells that since Bezeq also supplies service to the Palestinian Authority, their numbers also appear in his database. Frequently, he gets thank you messages from relatives of Palestinians who live in the States – they thank him for being able to find their relatives in an English search.
* * *
As we talk about our motives towards the genealogy research, Waksman says that "I've had many exciting discoveries and I've met with many relatives in Israel. I now understand that it's totally random that I was born in Canada and you were born in Israel. It could have been the other way around." So, for all of you who "randomly" happened to be born and raise without knowing Hebrew – you now have the option to easily find your Israeli relatives.
בעבר כבר סקרנו דרכים מקוריות לגלות משפחה. לא מדובר בדרכים מיושנות, כמו מחקר משפחתי סבוך, נבירה במסמכים ארכיונים מצהיבים וגרוד מצבות בבתי קברות נידחים.
מדובר על שיטות רבות מעוף, מקוריות ובלתי שגרתיות.
האחראית על גילויה היא טטיאנה אידלין, תושבת אשדוד. גברת אידלין הובהלה באמבולנס לבית החולים קפלן. הרופא שהובהל למיטתה בחדר המיון היה לא אחר מאשר… בן דוד שלה, שלא פגשה אותו מעולם.
ד"ר אנטולי סימנובסקי ובת דודתו טטיאנה אידלין (צילום: דוברות בית החולים קפלן)
