משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

מצד שני, עוד הפתעת בחירות

4 בנובמבר, 2018 מאת ארנון · ניתן להגיב

לפני כמה ימים, פרסמתי כאן אודות התגלית המעניינת שהאירה אצלי באור חדש את מהומת הבחירות המקומיות. ספוילר אלרט: גיליתי שסבי, אביו של אבי, אהרון הרשקוביץ ז"ל, איש זכרון יעקב, היה מועמד ברשימה למועצה המקומית בבחירות שנערכו בשנת 1950 (הבחירות הראשונות לרשויות המקומיות).

והנה, בחלוף ימים ספורים בלבד – הבנתי כי לא רק שלילדיי היה סבא-רבא אחד שהיה פעיל בפוליטיקה המקומית, אלא שהיו להם שניים כאלו!!!

* * *

במסגרת ההכנות לביקור בארץ של דודה של זוגתי (אחות-אביה), הצעתי לדודה סיור מודרך בזכרון יעקב. הדודה הסכימה, ואני שמחתי. בבוקר הנסיעה, החלטתי לחפש במאגר עיתונות יהודית היסטורית, שמא אביה של הדודה (שהוא סבהּ של זוגתי) מוזכר שם באיזושהי ידיעה. תוך שניות אחדות איתרתי שם פרסום נישואין של הוריה של הדודה, משנת 1959. תוך כמה שניות נוספות, איתרתי שם עוד ידיעה אשר הזכירה את אבי-הדודה. והיו שם עוד כמה ידיעות, אך לא הייתי בטוח שהאדם המוזכר בהן הוא אכן האדם אליו אני מתכוון.

החיפושים שלי התמקדו באליהו חנא, שהוא אביה של הדודה, אביו של חמי וסבה של זוגתי. ידעתי כי הוא התגורר בבאר שבע. והנה, כמה מן הידיעות שמצאתי – משנות ה-70 של המאה ה-20 – מזכירות אדם בשם זה בהקשר של המועצה המקומית באר שבע. הנה, למשל, ידיעה בשנת 1976, מן העיתון "מעריב", אשר מזכירה את חבר המועצה אליהו חנא:

כיוון שלא הייתי בטוח אם מדובר באותו אדם, וכיוון שרציתי להפתיע את אביה של זוגתי, פניתי אליה, כדי לבדוק אם סבה ז"ל אכן היה חבר מועצה בבאר שבע. תשובתה היתה מהירה:

כיוון שכך, וכיוון שרציתי לחסוך לעצמי פדיחות, הדפסתי רק את שתי הידיעות הבטוחות ולקחתי עמי ליום הבילוי המשותף עם הדודה. כשנכנסתי לרכב, הצגתי את ממצאיי בפני הדודה, והיא התרגשה מאוד. אמה עדיין בחיים, וכבר היא דמיינה איך תגיב אמה כשתראה את פרסום הנישואים מלפני שישים שנה כמעט.

"היו עוד כמה תוצאות," אמרתי להם, אבל לא הייתי בטוח שמדובר באותו אליהו חנא. אביה של זוגתי נזעק: "היה רק אליהו חנא אחד!". הסברתי: "מצאתי פרטים על מישהו בשם הזה שהיה חבר מועצה בבאר שבע…", ולפני שהספקתי לסיים המשפט – הוא קפץ (טוב, הוא לא באמת קפץ, כיוון שהוא נהג): "כמובן! הוא היה חבר מועצה ותיק, מטעם אחדות העבודה! הוא היה חבר טוב של אליהו נאוי". (אליהו נאוי היה ראש העיר השלישי של באר שבע, כיהן בתפקיד במשך 23 שנה, בין השנים 1986-1963 – תקופת הכהונה הארוכה ביותר של ראש עיר בבאר שבע.)

וכך, נולדה לה ברגע אחד הידיעה כי לילדיי היה עוד סבא-רבא שהיה פעיל בפוליטיקה המקומית במקום מגוריו. עד לפני ימים אחדים, חשבנו שמדובר רק על סבא שלי, שהיה מעורב בביצה הפוליטית בזכרון יעקב מטעם תנועת "חירות". ועכשיו, בצד השני של המדינה, בצד השני של המשפחה, בצד השני של המפה הפוליטית – התגלה כי גם סבהּ של אשתי היה כזה.

Share

← ניתן להגיב

החי"ת הקדמון

30 באוקטובר, 2018 מאת ארנון · 2 תגובות

לפני שנים אחדות, ערכתי – ביחד עם ד"ר שרון הרדוף-יפה – מחקר אקדמי מקיף, אשר שם לו למטרה לאפיין את הייחודיות של העיסוק בגנאלוגיה כתהליך למידה. כמעט כל חוויה אותה אנו חווים בחיינו הינה בעלת השלכות לימודיות-חינוכיות, ונדמה שהעיסוק רב-השנים בגנאלוגיה הוא הרפתקה לימודית ראשונה במעלה.

מראיונות שערכנו עם גנאלוגים, עלו כמה תימות, אחת מהן היא חיזוק קשרים בין-דוריים עבר, הווה ועתיד. בפרט, מצאנו כי במהלך המחקר הגנאלוגי, נטווים קורים בין אנשים בהווה לבין דמויות-עבר, לעיתים כאלו אותן לא הכירו כלל. אחת הדוגמאות המעניינות שעלו תחת כותרת זו, היא סיפורו של ד', אשר סיפר כי באירוע משפחתי טעם עוגה שהכינה דודתו, וזו האחרונה ציינה כי המתכון הוא של אמה, כלומר, של סבתו של ד'; ד' – אשר סבתו האהובה נפטרה כאשר היה נער, זכר היטב את העוגה, אך ידע שהמתכון הלך לאיבוד – התרגש מאוד. הוא ביקש את המתכון, ובהמשך ביקש מאשתו שתכין את העוגה. כך, ההתעניינות בהיסטוריה המשפחתית, גרמה לד' להתחבר לסבתו ז"ל, שנים רבות אחרי מותה, דרך העוגה שלה.

מי שעוקב אחרי הבלוג הזה, יודע כבר שאוכל הוא דרך אהובה עליי במיוחד להתחבר לאנשים אהובים במשפחתי ולשורשיי המשפחתיים בכלל (ע"ע טייגאלך, או צ'ונט). אך הפעם, אני מספר על חיבור בהקשר אחר לגמרי.

* * *

לפני ימים אחדים – בעקבות חשיפה נוספת למאגר המידע מופלא של העמותה למחקר גנאלוגי בישראל – דוּרבנתי לבצע חיפוש חוזר במאגרי העמותה. כמו מאגרי מידע גנאלוגים רבים, מאגר המידע של העמותה הלה – אשר מתרכז ברישומים מארץ ישראל וממדינת ישראל (אך לא רק) – מתעדכן ומתחדש כל העת. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, מכיל המאגר כ – 1.3 מיליון רשומות ממאות מקורות. וכמו פרשיות חיפוש רבות, בכל פעם שאני מבצע חיפוש – אני ניגש אליו מנקודת מבט מעט אחרת. (כמו שאמר הפילוסוף היווני הרקליטוס, אדם לא יכול להיכנס פעמיים לאותו הנהר, כיוון שהנהר לא יהיה אותו נהר, והאדם – לא אותו אדם.)

כיוון שבחשיפה הנוכחית נוכחתי לדעת כי המאגר מכיל רישומים מעניינים מן הארכיון ההיסטורי בזכרון יעקב, התחלתי בחיפוש אודות משפחת הרשקוביץ שלי מן המושבה הוותיקה. מה רבה היתה הפתעתי כשבתחתית אחד הדפים האחרונים בתוצאות החיפוש מצאתי אוצר!

* * *

בחורף 1950, כאשר המדינה הפעוטה היתה בסך הכל בת שנתיים וחצי, נערכו בישראל הבחירות הראשונות לרשויות המקומית. הצצה אל העיתונים של ערב הבחירות ההן, מעלה כי מאז דבר לא השתנה. הנה, למשל, הכותרת של "מעריב" מיום 13.11.1950, יום לפני מועד הבחירות: "מלחמת הבחירות הגיעה לשיאה: המפלגות הכריזו על 'גיוס מלא' של פעיליהן, – צירויות קיבלו הוראה לעקוב אחרי הבחירות ולמסור דו"ח עליהן" (ראו למטה – ליחצו על התמונה להגדלה).

בתום הבחירות, פורסמו תוצאותיהן הרשמיות ב"רשומות", ביחד עם פרטי הרשימות אשר הגישו מועמדותן. והנה, החיפוש שערכתי העלה דף מתוך הפרסום הלה, מיום 16.11.50, ובו פירוט הרשימות שהתמודדו במסגרת הבחירות לרשות המקומית זכרון יעקב. ב"רשימת תנועת החירות מיסודו של הארגון הצבאי הלוחם" – אשר סימנה ח' – במקום הרביעי, מופיע סבי – אהרון הרשקוביץ! (ובהמשך, סיכום תוצאות הבחירות – רשימת "חירות" לא הצליחה להכניס אף נציג למועצה…) (ראו בתמונה למטה – ליחצו להגדלה).


לא הכרתי את סבי. הוא נפטר 7 שנים לפני שנולדתי. האמת היא שאני לא יודע הרבה על קורות חייו. והנה, אני "פוגש" אותו, כך פתאום, בהקשר אקטואלי למדי, כשריח הבחירות המקומיות הנוכחיות נישא באוויר. ולא רק זאת אלא גם זאת: גם אני הייתי – אמנם, לזמן קצר למדי – חבר ברשימה לרשות המקומית! וכך, חוט נסתר קושר ביני לבין סבי ז"ל. (אגב, מקרה דומה קרה לי לפני כמה שנים עם הסבא השני שלי, אותו הכרתי היטב – גם שם איתרתי פיסת מידע שהיתה בעבורי אקטואלית למדי.)

* * *

והיום, כאשר הלכתי להצביע לרשימה בה אני תומך בבחירות לרשות המקומית, כמעט 70 שנה לאחר הבחירות ההן, ראיתי בקלפי את הפתק "מחל" – הגלגול הנוכחי של הח' ההיא – וחשבתי על סבא שלי. נדמה לי שמעתה לא אוכל לעבור מערכת בחירות לרשויות המקומיות מבלי לחשוב עליו, והכל בזכות חיפוש קטן שהניב תוצאה גדולה.

Share

← 2 תגובות

להקשיב ללב שלך, לא ל – DNA

26 בספטמבר, 2018 מאת ארנון · 3 תגובות

לפני ימים אחדים, השיקה חברת Ancestry שיתוף פעולה יוצא-דופן-לכאורה עם שירות הזרמת המוזיקה, Spotify. מהות היוזמה החדשה – התאמת רשימת האזנה (ב"ספוטיפיי") על פי המגוון האתני המשתקף בתוצאות בדיקת ה – DNA (שנעשית על ידי "אנססטרי"). לכאורה, יוזמה מעניינת, אשר מאפשרת לכל אחד – על פי הסלוגן אשר מלווה את החיבור הזה – "להאזין לדי.אנ.איי שלו". הרעיון הוא לאפשר לאנשים להתחבר דרך המוזיקה – ולא רק דרך נתונים "יבשים" – לעברם ולמוצאם.

חשבתי רבות על הנושא – באמת – ועדיין, המיזם החדש נראה לי מופרך להחריד. אז כן, אני מבין שמדובר בסך הכל בהזדמנות לפרסומת (אתר "אנססטרי" מדורג במקום ה – 955 על פי דירוג Alexa, הרחק מן המקום ה – 129, שם נמצא "ספוטיפיי"). לגיטימי. ובכל זאת, הנחת היסוד של היוזמה הזו כל כך הזויה עד שאי אפשר להתעלם ממנה.

ההנחה הראשונה היא שאדם יכול להתחבר לעצמו, לעברו, להיסטוריה שלו, למורשתו, דרך מוזיקה. ההנחה הזו – בהקשר מעט אחר – מתבטאת בפרסומת של חברת "אנססטרי", בה אדם שגדל במשפחה ממוצא גרמני מגלה כי מוצאו הגנטי הוא בכלל מסקוטלנד, ובמחי יד הוא מחליף את מכנסי הלדרהוזן שלו בקילט. העיסק במחקר המשפחתי – הגם שהוא מרחיב את המבט החוצה מן העוסק בו – נעשה, במקרים רבים, דווקא כדי להתבונן פנימה; זוהי תובנה שעולה ממעט המחקר בתחום, למשל ממחקרה המרתק של הסיוציולוגית הבריטית, אן-מרי קריימר (Anne-Marie Kramer). וכשהגנאלוג אינו עסוק בלהסתכל רק על עצמו, הוא מסתייע במחקר המשפחתי כדי לזקק קשרים עם אחרים; קריימר טוענת זאת, ואנו – במחקר אחר – מצאנו כי זהו אחד המאפיינים של המחקר הגנאלוגי, ולעיתים הקשרים הללו הם לדמויות שלא הכרנו. אבל (וזה אבל חשוב) הקשרים שאנו מחפשים – גם אם הם לדמויות שלא הכרנו – הם קשרים משמעותיים לגנאלוג שבהווה, למי שהוא היה בעבר ולמי שהוא חושב שיהיה בעתיד. לא מדובר על קשרים לאדם קדמון דמיוני שחי לפני מאות ואלפי דורות במקום לא ידוע.

הסתכלו רגע על מפת המוצאים שלי, כפי שנותחה מן המטען הגנטי שלי על ידי חברת Family Tree DNA:

האם אני מוצא את עצמי – או קשר משמעותי כלשהו בעבורי – במפה הזו? כשאני רואה בה את השוליים הבהירים במולדובה, אני חושב מיד על סבתי (אם-אמי), אשר מוצא משפחתה לוט בערפל, אך העדויות המעטות הקיימות בידינו מכוונות אותנו לאיזור ההוא. אני מתקשר לאיזור הזה דרכה. כשאני בוחן את השוליים הבהירים באזור רומניה, אני מתפלא על שהעיר ממנה הגיעה משפחת הרשקוביץ שלי – גלאץ (Galati) – נמצאת מחוצה להם, ונזכר במה שאמר לי פעם מומחה לשמות משפחה: "לפי הצורה של שם המשפחה שלך, המשפחה הגיעה בעבר לרומניה דרך רוסיה". אז כן, יש לי סקרנות אינטלקטואלית בנוגע לאיזורים הכחולים והתכולים, אך קשר של ממש אליהם איני מרגיש. אני מתחבר למשהו כשיש לי משהו – ולו שבריר סיפור או היעדרו של סיפור – להיאחז בו.

ההנחה השנייה היא שאנשים בעלי מוצא משותף מתחברים לאותה המוזיקה. הטענה המופכרת הזו מתבטאת בפרסומת אחרת של "אנסטטרי", בה שכנים זרים-זה-לזה הופכים להיות כמו אחים אחרי שגילו שהם חולקים מוצא-גנטי משותף. והרי החיבור לשכנינו – ובכלל, לאנשים מן הקהילה שלנו – הוא הדוגמה הכי מובהקת לאותו "קליק" בלתי-ניתן-לפענוח, שוודאי לא קשור למוצא גנטי, אלא לחיבור בינאישי. קחו רגע והביטו סביב, אבל קרוב: בחנו את הטעם המוזיקלי שלכם ואת זה של אחיכם והוריכם – האנשים שהכי קרובים לכם מבחינת המטען הגנטי שלכם. האם בהכרח יש לכם טעם דומה במוזיקה? ברור שלא! ומצד שני, הסתכלו מסביב כאשר אתם נמצאים בקונצרט של אומן אהוב עליכם – כמה מן האנשים מסביב הם "כמוכם", בין אם מבחינה תרבותית ובין אם מבחינה גנטית?

ובכלל, מעבר לשתי ההנחות המופרכות הללו – איך ניתן לאפיין מוזיקה ממדינה כלשהי? קחו, למשל, את אירלנד. הנה שני קליפים של מוזיקה מאירלנד – צפו, האזינו, ושאלו את עצמכם מה המשותף להם.

בוודאי יהיו חלק מכם שיאמרו שהקליפ השני (אתם מוזמנים להתוודע גם לגירסה העברית שלו) הוא "יותר אירי", שכן הוא "מסורתי" (בן 250 שנה לערך). אבל ההסבר הזה רק מחזק את הטיעון שלי! 250 שנה הם כלום במונחים היסטוריו-גנטיים (יש מונח כזה?…); החיבור לשיר הזה של אדם שגדל בתרבות אירית – אם קיים בכלל – יהיה מסיבות של חיבור לאנשים (אולי ממשפחתו ואולי לא) מאירלנד (או לא) ולסיפורי המלחמה האיריים (או לא) שלהם. האנשים שחיו באירלנד לפני 5,000 או 10,000 שנה לא שרו את השיר הזה, והשירים שהם (בוודאי) שרו לא הושרו בשפה שנבין היום ועסקו בנושאים שיהיה לנו קשה להתחבר אליהם היום. כלומר, החיבור שלנו למוזיקה הוא תרבותי ולא גנטי, ותמיד תמיד אישי. ותרבות היא עניין של ממשות (כולל ממשות סיפורית).

* * *

ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. מחקרים רבים בחנו את ההשפעות הגנטיות והסביבתיות על תכונות ומנהגים הקשורים למוזיקה. למשל, כשרון מוזיקלי, ז'אנר מוזיקלי מועדף, או התמדה באימון בכלי נגינה. במקרים רבים, נמצאה השפעה גנטית על משתנים אלו (מעורבת בהשפעה סביבתית, כמובן). אךמחקרים מסוג זה מצביעים על כך שהעדפות אישיות הקשורות למוזיקה הן בעלות קשר (מסוים) למטען הגנטי הנוכחי. כיוון שכל אחד מאיתנו נושא רק קמצוץ מן המטען הגנטי של אבותיו הקדמונים – אין בכך כדי לחזק את הקשר המוצג על ידי "אנססטרי" בין מוצא גנטי לבין מוזיקה.

* * *

עוד זה מדבר וזה בא… עת סיימתי לכתוב שורות אלו, הגיעה חדשה מרעישה נוספת הקושרת בית גנאלוגיה ומוזיקה. חברת "מיי הריטייג'" הוכרזה כספונסרית הראשית של אירוויזיון 2019 אשר ייערך בתל אביב. בפוסט שפורסם בבלוג הרשמי של החברה, מתגאים אנשי "מיי הריטייג'" כי החיבור הלה יסייע להם להגדיל את נוכחותם באירופה. אנשי רשות השידור האירופי (המפיקה את התחרות) קושרים בין ערכי הליבה של התחרות – שונות, הכלה, חיבורים, גילויים ויצירתיות – לערכים שמייצגת "מיי הריטייג'" (ואולי שדה הגנאלוגיה בכלל). לא נותר אלא לקוות שב"מיי הריטייג'" לא יילכו צעד מיותר אחד קדימה וינסו לחזות את הזוכה באירוויזיון באמצעות המטען הגנטי של השד-יודע-מי…

Share

← 3 תגובות

איזו מתנה מביאים ליום הולדת 90 ? VER 2.0

19 בספטמבר, 2018 מאת רוני · 3 תגובות

לפני כ- 10 שנים פרסמתי את הפוסט: "איזו מתנה מביאים ליום הולדת 90?" (25.1.2007)

הפוסט פורסם לקראת שני ימי הולדת של בני 90. הייתי זקוק לרעיון למתנה. כתבתי שם:

כמה אנשים שאתם מכירים מגיעים לגיל 90 ? וכמה מהם במצב גופני ונפשי למסיבת יום הולדת ? ולכמה מסיבות כאלה בכלל מזמינים אותכם ?

וגם:

הצילו !! יש לי שני ימי הולדת כאלה בשנת 2007 והשעה דוחקת. למי שיש תשובה בשבילי נא להשאיר הודעות כאן למטה: מתנה לגבר ומתנה לאשה (מצטער ! אם הם היו מאותו מין היינו יכולים לקנות את אותה מתנה….).

היו אלו הפעמים הראשונות שהוזמנתי ליום הולדת 90. זה לא היה חיזיון נפרץ.

חשבתי שהפוסט איזוטרי. שהוא יעניין בודדים. אולם, לאורך השנים זכה הפוסט לצפיות לא מעטות וחרף חלוף השנים יש לו עדיין תגובות.

בחודש האחרון חגגנו שני ימי הולדת 90 וההתלבטות בקשר למתנה חזרה על עצמה.

אז הנה המסקנות המחודשות:

הלהיט הבלתי מנוצח – שכיכב ברשימה הישנה, נותר על כנו: ארנק קטן.

ונוספה מתנה נוספת: חולצה מבודדת קור לבריכת השחיה! (90, אמרנו?)

שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה!

Share

← 3 תגובות

"באוזניי שמעתי בקישוורדה את השקט הנמשך, הממלא את החסר"

17 באפריל, 2018 מאת רוני · 5 תגובות

קישוורדה (Kisvárda) היא עיירה בצפון-מזרח הונגריה אשר שוכנת בסמוך לכפרי אבותי. לא רחוק מהגבול האוקראיני ולא רחוק מהגבול הרומני. אי-שם בשום-מקום. על קישוורדה כבר כתבתי בעבר ("איפה את (לכל השדים והרוחות) אסתר אייזדורפר?", 18.5.2014).

אל הגטו שהוקם בקישוורדה הובלו יהודי הסביבה (הגם שלפי "יד ושם", יהודי הסביבה הופרדו מיהודי קישוורדה ושוכנו במנסרת עצים בעיר), ביניהם גם סבי, הסבא רבא שלי, דודותי ובני דודתי, שהובאו לשם מ Petneháza, Kemecse, Vásárosnamény  ומעוד כמה כפרים קטנים בסביבה.

בקישוורדה פעלה הוצאת הספרים ובית הדפוס של יצחק (Gyula) קליין. דודתי פרל גולדשטיין (פירושקה) נישאה לבנו, לאיוש.

בנו האחר של לאיוש קליין היה בלה (Béla) קליין (אשר כונה ע"י דודי יוחנן "בורי"). זאת לדעת, יש שם הונגרי בשם בלה. מבטאים אותו "ביילה" (ע"ע בלה ברטוק). "בורי" עבד בעסק המשפחתי. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הוא יצא בשליחות עתונאית לפלשתינא. מצויד במצלמה הוא תר את הארץ. לאחר ששב להונגריה, פורסמו חויותיו בספר: "מסעותי בארץ הקודש" (בערך כמו שמו של ספרו של מארק טוויין). כבר כתבתי על זה בשנת 2007 ("סודות ו"אצו רצו גמדים", 1.2.2007). ברור שהספר יצא לאור בהוצאה לאור של אביו בקישוורדה. 

"ביילה" מפורסם אחר הוא דֹּב בֶּלָה גְּרוּנֶר. כמו "ביילה" קליין הנזכר לעיל, גם הוא נולד בקישוורדה. דב גרונר היה מעפיל בית"ריסט ולוחם אצ"ל. הוא נתפס על ידי הבריטים בעת ההתקפה על משטרת רמת גן, נשפט ונתלה. לזכרו האנדרטה המוצבת מול תחנת המשטרה ברמת גן, מעשי ידיה של הפסלית חנה אורלוף.

 

 

 

 

 

 

 

(מקור התמונה: ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית)

 

בקישוורדה נולדה ביום 31.12.1928 דודתי האהובה מרים ("מימי") שונפלד. מתוך 10 ילדי משפחת שונפלד שרדו את השואה 8 אחים ואחיות, וביניהן איבי (רות) ראובני וטובי (תמר) פרידמן, הזכורות לטוב. תמונת האחיות שונפלד שהגיעו ביחד לשוודיה לאחר השואה פורסמה בעיתונים ומימי אף מוזכרת בספר הזכרון לקהילת קישוורדה (המכונה באידיש "קליין ורדיין" – ורדיין הקטנה, להבדיל מורדיין הגדולה – נוג' ורדיין Nagyvárad שהיא Oradea – כיום ברומניה). (להרחבה אודות קישוורדה, ראו דף לקהילת קישוורדה באתר ג'ואישג'ן).

ספר הזיכרון של קהילת קישוורדה זמין ברשת כבר שנים רבות, במסגרת פרוייקט ספרי היזכור של הספריה העירונית של ניו יורק. בספר שלושה שערים: עברית, הונגרית ואנגלית. במסגרת פרוייקט ספרי היזכור של ה JewishGen תורגמו חלקים מהשערים לאנגלית (ראו: כאן).

מימי כתבה נהדר וחלומה היה להיות עיתונאית. זה ודאי היה קורה אלמלא השואה. כשרון הכתיבה עובר בתורשה, כנראה (ראו: אושפיזין בבלוג: גבי גולן כותב לבנו היוצא לפולין, 28.9.2007)

לאחר השואה התחתנה מימי עם דודי יוחנן. החתונה התקיימה בבית הכנסת של קישוורדה למחרת יום הכיפורים 1946. הזוג הצעיר המשיך מחופתו לעבר ארץ ישראל. 

בכתובה של דוד(יוחנן ומימי) י אפשר לראות שהמקום נקרא "ווארדיין קטן"

 

 

 

ובשולי הכתובה נרשם היכן היא הודפסה. כן, כן….בבית הדפוס של גיולה קליין בקישוורדה:

 

 

 

 

הם הגיעו לחופי הארץ על סיפון אנית המעפילים "כנסת ישראל". על אותה אניה היו 3,445 מעפילים. ביניהם היתה גם מי שלימים היתה הגננת הראשונה (והאהובה) שלי בינה וידר (ילידת Arad) (שהתחתנה עם יוסף "צ'יגה" מורגנשטרן ולימים מאור). המעפילים סרבו להוראות הצבא הבריטי להפנות את האניה לקפריסין ונכנסו איתה לנמל חיפה, שם התפתח מאבק אלים וקשה עם הצבא הבריטי. בינה סיפרה לי בילדותי שלאורך ההפלגה המעפילים נמנעו מלאכול את האוכל בקופסאות השימורים, על מנת להשתמש בהן כנשק נגד האנגלים.

 

 

 

 

 

 

 

מקור התמונה: אתר הפלי"ם ההעפלה והרכש

http://www.palyam.org/Hahapala/Teur_haflagot/hf_Knesset_Israel

 

לאחרונה קראתי באתר הפלי"ם שהוגשה עתירה לבית המשפט העליון המנדטורי על מנת למנוע את הורדת המעפילים בכח מהאניות.

חיים גורי, משורר דור תש"ח, יליד תל אביב, שממנו נפרדנו לפני כשלושה חודשים, שהה בשליחות "ההגנה" בהונגריה בשנת 1947. המשוררת אגי משעול (שנולדה בטרנסילבניה) (על טרניסילבניה, ראו: טרנסילבניה מכורתי, 8.6.2007) כתבה בעיתון הארץ ("הקשר ההונגרי", 5.2.2018) שחיים גורי כתב בבודפשט את "הנה מוטלות גופותינו" על נפילת מחלקת הל"ה.

בין חיילי מחלקת הל"ה היה גם הבוטנאי טוביה קושניר, בעלה של אביבה. לאחר שהתאלמנה נישאה אביבה למשורר חיים הזז, והם היו ידידים של הורי.

במסגרת זו, כאשר שהה חיים גורי בבודפשט בחודש ינואר 1948, הגיעה אליו ידיעה שצעירים יהודיים הוכו בקישוורדה. הוא הגיע למקום על מנת לארגן את הנוער להגנה עצמית. את התרשמותו מהמקום הוא העלה על הכתב בשירו "קטע הונגרי":

רוב היהודים אינם.
חיה רעה אכלה אותם.
טרוף טורף יוסף.
כמה שמועות, טובות כמו אולי, נפלו באמצע הדרך מערבה,
ציפורים מתות. הותירו דומייה.
באוזניי שמעתי בקישוורדה את השקט הנמשך, הממלא את החסר.
באתי כמו המאוחר מדי והמעט מדי.
אני לומד לראות, לשמוע ולשתוק.

(הטקסט לקוח מתוך המאמר של מרדכי מרמורשטיין ב"מקור ראשון", 11.4.2018)

ערן צור הלחין וביצע. לצערי, הביצוע זמין רק בפייסבוק והוא באיכות נמוכה, אבל עדיף כך: 

את הסיפור המלא על הקשר שבין חיים גורי לבין קישוורדה מספר מרדכי מרמורשטיין, מצאצאי קהילת קישוורדה, במאמר שפירסם ב"מקור ראשון" ביום 11.4.2018 ("נאמן של העם היהודי: פלמ"חניק גאה בחורבות הונגריה").  מרמורשטיין מבטא היטב את הפער שבין תדמית הצבר התש"חי לבין קורבנות השואה והקהילה בגולה:

נאמן של העם היהודי: פלמ"חניק גאה בחורבות הונגריה – מקור ראשון

הפתעת גילוי השירים בקובץ שיריו של חיים גורי הייתה מושלמת. גורי מזוהה בתודעה הישראלית יותר מכל אדם אחר עם הצבר האולטימטיבי, הישראלי, יליד הארץ, פלמ"חניק יפה בלורית ותואר, כפי שכינה את עצמו ואת חבריו בשיר הרעות האלמותי. גורי נתן בשיריו את הביטוי העז ביותר לאתוס, למיתוס ולזיכרון של מלחמת העצמאות, והעניק ללוחמי מלחמת השחרור חיי נצח. "לנצח זכור נא את שמותינו", ביקש בשירו המכונן "באב אל ואד", ואמנם חיי הנצח של השיר הם שמעניקים חיי נצח לנופלים. גורי המריא לפסגות גבוהות של הנצחת הזיכרון כשכתב את השיר "הנה מוטלות גופותינו" כהספד לל"ה. הוא הפיח רוח חיים בחללים, כמעט העמידם על רגליהם.

מה לגורי ולקישוורדה? גורי וקישוורדה נשמע כמו אוקסימורון. האפשר לאחד את הניגודים הללו? מה לפלמ"חניק הגא והבטוח בעצמו ול"אבק האדם" אשר הלך "כצאן לטבח"?

כדאי לקרוא! 

מאותה קהילה הגיע גם ניצול השואה זאב ("ביילה") מנדל (כן, גם הוא Béla) , יליד 1925. הוא הגיע כמעפיל לאחר שאיבד את כל משפחתו בשואה. הוא נפל בקרב במחצבת הקסטל ביום 1.4.1948. גופתו לא זוהתה. רק בשנת 2010, כ- 62 שנים לאחר הקרב, זוהתה גופתו והמצבה על קברו הוחלפה מ"אלמוני" לזאב מנדל. זאב מנדל ז"ל הוא חייל "נצר אחרון" – היחיד ממשפחתו ששרד את השואה ושמסר את חייו על עצמאות ישראל. סיפורו המלא של זאב מנדל מובא באתר "יזכור".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ארגון המתנדבים "לתת פנים לנופלים", עוסק בחקר סיפור חייהם של חללי מערכות ישראל, אשר נפלו טרם קום המדינה, אשר מצבותיהם חסרות פרטים וסיפור חייהם עלום ומחזירה אותם לזיכרון הלאומי. לקראת יום העצמאות ה- 70 העלה הארגון 70 סיפורים של חיילים שמתנדבי הארגון נתנו להם פנים. רבים אחרים מחכים שיפוענח סיפור חייהם והם יונצחו בצורה ראויה. ביניהם גם החיילים "שלי", שלמה (אישטוון) ילינק וננדור ילינק.

אנא בקרו את החיילים. כך הם לא יישכחו וההקרבה שלהם תונצח.

 


דף הבית של "לתת פנים לנופלים"

Share

← 5 תגובות

הסבא רבא שלי הדליק נרות שבת!

5 באפריל, 2018 מאת רוני · תגובה אחת

קיבלתי היום דרישת שלום מהסבא רבא שלי. ראלף סלינג'ר מקיבוץ כפר רופין שהוא רכז קבוצת הענין המיוחדת של קובנא בארגון Litvak SIG שיגר הודעה שהוא העלה לרשת את רשימת האינדקס של משלמי מס הנרות בויליאמפולה (שהיתה הפרבר העני של קובנא ובו ישבו מרבית יהודיה) לשנת 1911.

 

 

 

 

בקובץ האקסל יש 591 רשומות. 

המשפחה שלי לא עלתה בחיפוש. מאחר והשם מאוד מיוחד (קרמרוצקי) הוא מופיע בצורות משובשות בכל מיני מקומות. לצערי, בחלק מהמקרים, מנועי החיפוש לא "עולים" על השם.

אז עברתי ידנית על הרשומות…. כידוע, הרשומה שאתה מחפש תמיד תהיה בספר האחרון או בדף האחרון.

אז מצאתי! רשומה 549 היא הסבא רבא של: נחום קרמרוצקו. מסתבר שגם הוא נאלץ לשלם מס נרות.

לפי דברי ההסבר באתר של Livak SIG, מס נרות שבת הוא מס שהוטל לשם מימון החינוך היהודי. אני מוצא נחמה פורתא בכך שהסבא רבא שלי נאלץ לשלם מס על נרות השבת שלו, משום שכך הוא נקלט ברשימת משלמי מיסים.

באינקס מצאתי לשמחתי את כתובת מגוריו בשנת 1911 (רחוב ומספר בית) עכשיו אוכל לחפש ברשימות הללו את שכניו ולראות האם אוכל למצוא רשומות נוספות.

לפי הדיווח של ראלף, מתנדבי הארגון עובדים עכשיו על מפקד 1922 של יהודי קובנא. שנת 1922 היא משמעותית מאוד, משום שזה מפקד שנערך לאחר מלחמת העולם הראשונה ולאחר שובם של יהודי מחוז קובנא לביתיהם לאחר הגירוש של שנת 1915. יש למה לצפות!

תודה לארגון, לעומדים בראשו (הנשיאה היקרה קרול הופמן) והמתנדבים המסורים (ובראשם דורות'י לייוורס וראלף סלינג'ר).

Share

← תגובה אחת

עבודת השורשים של השופט אליהו וינוגרד ז"ל

18 בינואר, 2018 מאת רוני · תגובה אחת

השופט אליהו וינוגרד כיהן כנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב בין השנים 1989-1996. הוא החליף בתפקיד זה את השופטת חנה אֶבֶנור.

הופעתי בפניו מספר פעמים. הזיכרון האינטואיטיבי שעולה בי מההופעות באולמו הוא השקט ששרר באולם. האולם היה תמיד מלא, אבל הדיון היה לעולם חרישי. הוא דיבר בשקט וזה השפיע על אופן הטיעון של הפרליטים. אני זוכר את הדריכות של עורכי הדין בניסיון לשמוע את מה שאמר השופט וינוגרד.

כבר עסקנו בעבר בקשרי משפחה אצל שופטים (ראו את הפוסט המשפחה המשפטית (7.5.2007). מערכת המשפט אף מפרסמת את קשרי המשפחה בין השופטים. מטבלה זו נשמט הקשר המשפחתי בין השופט המנוח זאב נש שהלך לעולמו באופן פתאומי בגיל צעיר לבין השופט ד"ר אליהו וינוגרד (שהיה חמיו).

לימים נפגשנו שוב. השופט וינוגרד נכח בהרצאה שלי בנושא מחקר משפחתי. היה קהל רב. בקהל זיהיתי מספר אנשים שהכרתי. 

בתם ההרצאה ניגש אלי השופט וינוגרד ושוחח איתי אודות המחקר הגנאלוגי ואף סיפר לי שהוא ערך מחקר אודות משפחתו. כעבור יומיים צלצלה אלי ביתו ישראלה ואמרה שהיא מבקשת שאבוא לתת את הרצאה פעם נוספת.

הרצאה נוספת אכן נערכה כעבור זמן מה בבית פרטי. השופט וינוגרד בא שוב. הופתעתי שהוא בא בפעם השניה לשמוע את אותה הרצאה.

הפעם היתה לי הפתעה בשבילו: הסתבר שהוא הכיר את נשוא ההרצאה ולא קישר. אני, כמובן, לא ידעתי על ההיכרות המוקדמת ביניהם והיא נגלתה לי רק זמן קצר לפני ההרצאה השניה. סרנו הצידה והיתה לנו שיחה לבבית. הוא התרגש מאוד כשגיליתי לו את זהותה של הדמות שעמדה במרכז ההרצאה. לאחר מכן הוא אף יצר איתה קשר.

בהרצאה גם נכחה מי שהפכה ברבות הימים (ממש לאחרונה) לנשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות.

בעקבות ההרצאה הראה לי השופט וינוגרד, באמצעות ביתו ישראלה, את עבודת המחקר המדהימה שערך בחקר שורשיו. קיבלתי לעיוני שני כרכים של "דורות" שערך ד"ר אליהו וינוגרד.

כך כתב אליהו וינוגרד בפתח הספר:

 

"סיפורו של הספר

הכל החל בשנת התש"ט (1949).

ביום כ"ה בטבת התש"ט נפטר אבי ישראל וינוגרד ז"ל. כל ימיו ביקש אבי להנציח את תולדותיו וקורות חייו ופעמם רבות החל להכתיב לא את דבריו, אך טרדות הימים ועיסוקי הפרנסה קטעו את רצף הכתיבה. ימים ושנים נקפו ודבר הכתיבה לא בא לידי מימוש. כשנפ0טר אבי, חשתי החמצתה ושמתי לי למטרה לקיים את רצונו ולהחיות, בדרך זו או אחרת, את מסכת חייו, תולדותיו ותולדות אבות משפחתנו.

עוד באותה שנה ערכתי אלבום לזכרו של אבי, בו כללתי את אילנות משפחתי. התחלתי באיסוף מידע, כדי לבנות את אילן המשפחה. בעיקר נעזרתי במידע מאת דודי, אח אבי, הרב ישעיהו זאב וינוגרד זצ"ל, שסיפר לי אודות אבות המשפחה. אלמלא קיבלתי מידיו אז מידע זה הוא היה אובד לעד….

עשרים ואחת שנים חלפו ובני רונן-ישראל הגיע לגיל מצוות .רעייתי יוכבד ואני ביקשנו לתת לחגיגת בר המצווה צביון של אירוע משפחתי מיוחד. על כן "נאום" חתן החגיגה היה סיפור השרשים שלו: הוא סיפר לאורחים על הוריו ועל הורי הוריו ותאר את עץ המפואר שהוא היה אחד מענפיו הצעירים….

לפני מספר שנים, בהיותי בארצות הברית, נקרתה לידי תוכנת מחשב ליצירת אילן משפחה. הדחף הסמוי שקינן בי קיבל עתה משנה תנופה. השקעתי שעות עבודה רבות להעלאת כל המידע, שהיה כבר ברשותי, על גבי התוכנה האמורה ומשהועלה – התחלתי במבצע העדכון הנרחב. מי שלא התנסה בכך לא יוכל להעריך עד כמה איסוף חומר מקרובים ורחוקים הוא מבצע מסובך, הרצוף בקשיים ובאכזבות – מחד ובהתלהבות רבה של קרובים שנתבקשו לסייע – מאידך.

הנה כי כן, הספר בידיכם.

אליהו וינוגרד"

 

חיבורו המצוין של ד"ר וינוגרד אוחז שני כרכים: כרך אחד ("ענבי הגפן") אודות משפחת חנה וישראל וינוגרד ואילו הכרך השני ("אור הנר") מוקדש למשפחתם של טובה ושרגא פלוטניצקי.

מספר שנים לאחר מכן באחד מביקורי במוסד שאיתו היו לי קשרי עבודה, מסרה לי אחת העובדות (שידעה על הענין שאני מגלה בחקר השורשים) שמצוי אצלם כרך עזוב של "אור הנר". הכרך הוצע לי ומיד אימצתי אותו והוא שוכן אחר כבוד בספריה הגנאלוגית שלי.

הקוראים מוזמנים לבדוק האם בספריה הגנאלוגית שלי יש חומר שמעניין אותם. בנוסף, מי שמחפש "בית" לספרים או חוברות בעלי ערך גנאלוגי מוזמן לשלוח לי אותם.

http://www.genealogy.co.il/Default.aspx?tabid=112&language=he-IL

 

 

 

אחרית דבר

לאחר שכתבתי את הפוסט גיליתי ברשת שזאב גלילי כתב על השופט וינוגרד ועל הספר שכתב. הקוראים מוזמנים לעיין בבלוג של גלילי את הפוסט: דמותו של השופט אליהו וינוגרד ז"ל, בכתובת: http://www.zeevgalili.com/2018/01/22625

השופט וינוגרד השאיר אחריו מורשת משפטית. פסקי הדין וההחלטות שנתן פורסמו. גם ההוצאה לאור שהקים (אשר הוציאה במשך שנים את סדרת "דינים" – חקיקה מעודכנת) היא מפעל חיים שחותמו נשאר. העבודה הגנאלוגית המשמעותית שערך תיעדה את קורות משפחתו באופן יסודי ומקיף ותשמש לו כמצבה. 

יהי זכרו ברוך.

Share

← תגובה אחת

(!Ya! Kastoria! (γεια! Καστοριά

9 בנובמבר, 2017 מאת רוני · תגובה אחת

בחג הסוכות האחרון טיילתי בצפון יוון. היעד היה המנזרים התלויים במטאורה.

בדרך עצרנו במקומות שונים וביניהם בקסטוריה, השוכנת על שפת אגם אורסטיאדה. האגם מרכיב והנוף הנשקף ממנו לעבר העיר הוא יפהפה.

הזמנתי מלון דרך אתר הזמנות אינטרנטי. בחרתי בעיקר לפי התמונות וחוות הדעת. המלון לא שכן על שפת האגם וגם לא במרכז העיר אלא בשכונה גבוהה יותר, ששמה Chloe. זה גם שמו של המלון.

 

 

 

 

 

 

הגענו למלון לפנות ערב ללא ציפיות מיוחדות. המלון שוכן בשכונת מגורים. בכניסה למלון יש לובי ודלפק קבלה. פקידת הקבלה קיבלה אותנו במאור פנים והליכי הרישום היו קצרצרים. פקידת הקבלה ליוותה אותנו לחדר שלנו ואמרה שתיכף תשוב.

עד לשובה הבחנו כי המארחים הכינו לנו בחדר חוברת הסבר של לשכת התיירות של קסטוריה בשפה ה….עברית. כבר היה ברור שיש כאן תשומת לב. 

פקידת הקבלה דפקה על הדלת כשהיא אוחזת מגש קטן ועליו מפית צחורה וכוסיות משקה חריף. "זה משקה שבעלת הבית הכינה ואנחנו מקבלים אותכם בברכה!". השקנו כוסיות על המרפסת.

כאשר ירדנו זמן קצר לאחר מכן לשולחן הקבלה להחזיר את המגש, קפצה לעומתנו Margarita, הציגה את עצמה כביתה של בעלת הבית וברכה אותנו. "פגשתם כבר את אמא שלי?" היא שאלה, ואנחנו השבנו בשלילה. 

מיד הופיעה גם בעלת הבית הגברת Mimi Papanaum שברכה אותנו שהגענו לקסטוריה ולמלון שלה. היא הראתה לנו בגאווה שהצמח שלנו ניצב במרכז הלובי.

היהודי הנודד הוא כינוי ל-3 מינים בלבד של הצמח Tradescantia. אצל גברת פאפאנאום היה עציץ של היהודי הנודד המשתלשל (Tradescantia Zebrina)

 

 

 

 

 

 

 

עמדנו ופטפטנו עם גב' פאפאנאום והיא סיפרה לנו שהיא חברה בקרן ראול וולנברג. שאלתי אותה למה? והיא ענתה שזה נראה לה הדבר הנכון.

 

 

 

למחרת בבוקר, ירדנו לחדר האוכל של המלון. גב' פאפאנאום היתה שם, כשהיא עוברת משולחן לשולחן של אורחיה ומשוחחת איתם.

היא הגיעה אלינו ושאלה אם היא יכולה להצטרף. שמחנו על חברתה. היא סיפרה לנו שבעלה המנוח, Andreas, היה מהנדס אזרחי, אשר היה מעורב בפרוייקטים הנדסיים רבים ובינהם בנית בתי מלון רבים בקסטוריה. יום אחד הוא החליט להגשים חלום ולבנות בית מלון לעצמו. גב' פאפאנאום התנגדה לרעיון וזו היתה הפעם האחרונה שהם דיברו על כך. אנדריאס פאפאנאום בנה את המלון ורק אז אשתו ראתה את המלון. אלא שמר פאפאנאום הלך לעולמו בטרם עת לפני כ- 10 שנים ומאז מימי פאפאנאום מנהלת את המלון. 

במלון 40 חדרים. הוא מטופח, נקי ומתוחזק. אנשי הצוות חייכנים ונראה שהם שמחים לעבוד במקום. יש אווירה משפחתית. מרגריטה, ביתה של מימי, מסייעת לה בניהול המלון.

ואז אומרת לנו מימי: "אני רוצה לספר לכם על היהודים של קסטוריה". מימי סיפרה לנו שהיא זוכרת בתור ילדה שהיתה קהילה יהודית גדולה בקסטוריה וכי כולם חיו בהרמוניה. היא גם סיפרה שאיש לא האמין שיאונה רע ליהודים, אך יום אחד הגיעו הגרמנים לעיירה, ריכזו את היהודים ולאחר מספר ימים שילחו אותם דרך סלוניקי לאושוויץ. מימי סיפרה שכאשר הסתיימה המלחמה, יצאו שניים מסוחריה של העיר בשליחות העיר ועברו בין מחנות הריכוז ומחנות העקורים וחיפשו ניצולים מעירם קסטוריה. וכשהם מצאו אותם, סיפרה מימי, הם דאגו להם לבגדים ונתנו להם כסף, "כדי שיוכלו ליסוע הביתה לפלשתינה".

חיפוש באתר "יד ושם" מגלה 265 רשומות אודות אנשים מקסטוריה שניספו בשואה:

 

 

 

 

 

ויקיפדיה מסכמת את חורבן יהדות קסטוריה במלחמת העולם השניה כך:

במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש יוון בידי כוחות גרמניה הנאצית, חולקה הממלכה ל-3 אזורי כיבוש:גרמני, איטלקי ובולגרי. העיר קסטוריה נכללה בשטח השליטה האיטלקי. באביב וקיץ 1941 הועברה כל התנובה החקלאית היוונית הטריה והמאוחסנת למחסני הצבא הגרמני ובשל כך, במהלך 1942 שרר רעב ביוון ממנו נפגעו בעיקר בני הקהילה היהודית. בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית והגרמנים השתלטו על השטח.

כשהחלו רדיפות היהודים סייע ראש הכנסייה בקסטוריה המטרופוליט ניקופורוס לבני הקהילה. ניקופורוס הסתיר 40 מבני הקהילה בתוך הקתדרלה בעיר ושכנע משפחות נוספות לפעול כמותו. מקצת מיהודי הקהילה הצליחו להמלט ליישובים הרריים מבודדים בסיוע תושבים מקומיים וחברי המחתרת היוונית ומקצתם הצטרפו למחתרות השונות. ב-24 במרץ 1944 נערכה אקציה בעיר ובמהלכה נעצרו 763 מתוך 900 בני הקהילה היהודית. היהודים רוכזו בבניין קיאזים ביי ששימש כבית ספר לבנות וממוקם בסמוך למסגד. במהלך הימים הספורים בהם שהו יהודי הקהילה במעצר, סייעו התושבים המקומיים במזון ואמצעי חימום. החיילים הגרמנים הכו את העצורים, שדדו את רכושם ותועדו מעשי אונס רבים. יהודי קסטוריה הועלו על משאיות והועברו לעיר סלוניקימשם שולחו ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ (בירקנאו) ובו נרצחו מרביתם ימים ספורים לאחר הגעתם. מעריכים שכ-30 מקרב המגורשים ניצלו בתום המלחמה…. לאחר תום הכיבוש הנאצי חזר קומץ יהודים לעיר, בשנת 1948 נמנו בעיר 35 יהודים וב-1965 עמד מספרם על 22 נפשות

את כל זה סיפרה לנו מימי באהבה. היה לה חשוב שנדע מה קרה ליהודי קסטוריה. היא הזכירה את משפחת נחמיאס שביתם היתה חברה שלהם. 

השם נחמיאס בהקשר של האזור הזה עורר בי זיכרון שלא הצלחתי למקד אותו. רק אחרי שחזרתי לארץ נזכרתי בספרה של ברי נחמיאס: "זעקה למחר 76859…".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בוניקה קסוטו (לימים ברי נחמיאס) ילידת קסטוריה, מספרת בספר את זכרונות השואה שלה (מהגטו בקסטוריה לגטו בסלוניקי ומשם לאושוויץ). בהקדמה לספר כתב אינג' אהרון ח. רוסו, יו"ר המכון לחקר יהדות סלוניקי:

בהיונו מרוכזים במה שקרה בסלוניקי כיון שמספר הקורבנות בה היה רב ביותר, הזנחנו את ערי השדה, וספרה של ברי נחמיאס בא לתקן, אף כי מאוחר, את המעוות. ערים אלה התקיימו ביוון מראשית הקיום היהודי בחצי האי הבלקני. היו בהן קהילות מאורגנות היטבה שבהן התקיימו חיים יהודיים תוססים, ואף יש בהן שהתפרסמו בתחום לימודי היהדות. מעידים על כך ספרי מסעות רבים, שהמפורסם בהם הוא ספר המסעות של בנימים מטודלה.

ברי נחמיאס מתארת את החיים בקסטוריה, אף כי מנקודת מבט משפחתית בעיקר. בתיאוריה היא מחזירה את קסטוריה אל דרך המלך של החיים היהודיים מן השביל הצדדים שהייתה שרויה בו כל השנים.

תיאורה של ברי נחמיאס את קסטוריה תאם לחלוטין את מה שסיפרה מימי:

חיינו בשלום ובהרמוניה עם בני עירנו הנוצרים. בקשרים חברתיים ובעבודה – היו כבוד הדדי, ידידות ואהבה. 

אני זוכרת ב- 6 בינואר, ב"חג התאופניה", היה לנו מנהג ללכת לחברה שלי"תאנו קובצי" ולאחל לה מל טוב ביום חגה.

לפני שעזבנו אמרה לנו מימי:

לפני כמה שנים היה לי אורח מישראל. כשהוא נפרד ממני הוא אמר "שלום" והסביר לי שמברכים ב"שלום" כשבאים והולכים. אני ברכתי אותו בבריאות. והוא התעקש על הברכה שלו. בסוף התפשרנו על הברכה היוונית: "יה! (γεια), שהיא גם שלום וגם להתראות.

נפרדנו ממימי ומרגריטה (שנתנו לנו שקיק לבנדר מהגינה שלהן לפרידה) בברכה חמה: (!Ya! Kastoria! (γεια! Καστοριά

אז זוהי המלצה חמה על מלון Chloe בקסטוריה, שאלו הם פרטיו:

Hotel Chloe

Antheon & Giasemion
Kastoria 52100

tel: 00 30 24670 21300
fax: 00 30 24670 21308
info@hotelchloe.gr

Share

← תגובה אחת

הודעה לגנאלוגים החוקרים בקזאחסטן (Қазақстан Республикасы)

4 בנובמבר, 2017 מאת רוני · 2 תגובות

נמסרת בזאת הודעה לכל חוקרי השורשים בקזחסטן, שקיים צורך להתארגן על שפה חדשה.

קזחסטן היא רפובליקה השוכנת במרכז אסיה. היא השתייכה לברית המועצות עד לנפילתו של גוש זה וקבלת העצמאות.

בתקופת מלחמת העולם השניה הגיעו לקזחסטן פליטים יהודיים רבים. קרוב המשפחה שלי, יוסף שניידר, נולד באלמה-אטה בירת קזחסטן.

בקזחסטן דיברו וכתבו קזחית, שהיא שפה ממשפחת השפות הטורקיות שנכתבה בכתב ערבי. בשנות ה- 20 של המאה ה- 20 הוחלף האלפבית הקזחי באלפבית לטיני (בדומה לטורקיה).  בשנת 1940 הוחלף הכתב לכתב הקירילי.

לפני מספר ימים, ביום 27.10.2017, פרסם נשיא קזחסטן, נורסולטן נזרבייב, צו נשיאותי המורה על החלפת האלפבית באופן הדרגתי לאלפבית לטיני. המהלך אמור להסתיים עד שנת 2025.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הנשיא נזרבייב (מקור התמונה: ויקיפדיה)

הנוסח המלא של הצו פורסם כאן. אם בא לכם להשתעשע בשם המהלך ברוסית, אז גלגלו על לשונכם את המילים הבאות: o-perevode-alfavita-kazahskogo-yazyka-s-kirillicy-na-latinskuyu…

המהלך האמור יגרום לכך שרשומות חיים ומסמכים יכתבו בלטינית ולא בקירילית כבעבר ויגרום לשונות המסמכים בין התקופות השונות. אין מדובר במהלך יוצא דופן או נדיר. 

רשומות חיים באזורים רבים שהיוו חלק מהאיפריה האוסטרו-הונגרית קיימות בגרמנית, בהונגרית לסרוגין וכך אף בגליציה – רשומות בשפות שונות. גם בפולין הקונגרסאית אנו מוצאים רשומות בפולנית, בגרמנית או ברוסית, לפי תקופות שונות.

חוקרי קזחסטן, היכונו היכונו!

 

Share

← 2 תגובות

מועד חדש בא למדינה

2 בנובמבר, 2017 מאת רוני · ניתן להגיב

ביום 7.8.2017 פורסם חוק חדש: חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית, תשע"ז-2017. חוק זה בא בעקבות חוק מעמד ותיקי מלחמת העולם השניה, תש"ס-2000​ (תודו שאף פעם לא שמעתם על החוק הזה!). חוק מעמד ותיקי מלחמת העולם השניה תיקן בזמנו את חוק יד ושם וקבע (בסעיף 2א לחוק יד ושם), שיום הניצחון על גרמניה הנאצית יצויין.

החוק החדש קובע שמטרתו:

לקבוע יום לציון ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית ולהנציח את זכר גבורת הלוחמים מקרב בעלות הברית, בדגש על גבורת הלוחמים היהודים.

וכי מעתה ואילך:

מדי שנה ביום 9 במאי יקוים יום לציון ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית

אז מעכשיו ואילך יצוין במחנות צה"ל ובבתי הספר ביום 9.5 יום הניצחון ויוקדש זמן ללימודים נושאים הקשורים לנושא זה.

המורים שבין הקוראים מתבקשים להכין מערכי שיעור מתאימים!

ולמה דווקא 9.5? למה לא 8.5? אז הנה ההסבר המדויק שמספקת לנו האנציקלופדיה החופשית ויקיפדיה:

יום הניצחון – ויקיפדיה

במערב אירופה ובמזרחה מציין יום הניצחון את כניעת גרמניה הנאצית, ב-8 במאי 1945, וסיום מלחמת העולם השנייה. בחבר המדינות ובמדינות נוספות שהשתייכו בעבר לברית המועצות נהוג לציין את יום הניצחון ב-9 במאי בכל שנה. ב-7 במאי 1945 חתם הגנרל אלפרד יודל, מפקד המבצעים בפיקוד העליון הגרמני, על כתב הכניעה של הצבא הגרמני, במטהו של דווייט אייזנהאואר, המפקד העליון של בעלות הברית באירופה. ואולם על פי דרישתו של סטלין נערך ב-8 במאי, מעט לפני חצות, טקס כניעה נוסף, שבו חתם וילהלם קייטל יחד עם עוד שני בכירים בוורמאכט על כתב כניעה בברלין. בשעה זו במוסקבה ובארץ ישראל התאריך היה כבר 9 במאי.

אז אנחנו ממשיכים את המסורת הרוסית…. ואם כבר, אז החוק הבא בסידרה זו בטח ישנה את המונח "מלחמת העולם השניה" (1939-1945) ל"מלחמה הפטריוטית הגדולה" (1941-1945). מבחינת הרוסים, מלחמת העולם השניה התרחשה בין השנים 1941 ו – 1945 וזה הספיק להם לגמרי.

 

 

 

Share

← ניתן להגיב