משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

"באוזניי שמעתי בקישוורדה את השקט הנמשך, הממלא את החסר"

17 באפריל, 2018 מאת רוני · ניתן להגיב

קישוורדה (Kisvárda) היא עיירה בצפון-מזרח הונגריה אשר שוכנת בסמוך לכפרי אבותי. לא רחוק מהגבול האוקראיני ולא רחוק מהגבול הרומני. אי-שם בשום-מקום. על קישוורדה כבר כתבתי בעבר ("איפה את (לכל השדים והרוחות) אסתר אייזדורפר?", 18.5.2014).

אל הגטו שהוקם בקישוורדה הובלו יהודי הסביבה (הגם שלפי "יד ושם", יהודי הסביבה הופרדו מיהודי קישוורדה ושוכנו במנסרת עצים בעיר), ביניהם גם סבי, הסבא רבא שלי, דודותי ובני דודתי, שהובאו לשם מ Petneháza, Kemecse, Vásárosnamény  ומעוד כמה כפרים קטנים בסביבה.

בקישוורדה פעלה הוצאת הספרים ובית הדפוס של יצחק (Gyula) קליין. דודתי פרל גולדשטיין (פירושקה) נישאה לבנו, לאיוש.

בנו האחר של לאיוש קליין היה בלה (Béla) קליין (אשר כונה ע"י דודי יוחנן "בורי"). זאת לדעת, יש שם הונגרי בשם בלה. מבטאים אותו "ביילה" (ע"ע בלה ברטוק). "בורי" עבד בעסק המשפחתי. בשנות ה-30 של המאה ה-20 הוא יצא בשליחות עתונאית לפלשתינא. מצויד במצלמה הוא תר את הארץ. לאחר ששב להונגריה, פורסמו חויותיו בספר: "מסעותי בארץ הקודש" (בערך כמו שמו של ספרו של מארק טוויין). כבר כתבתי על זה בשנת 2007 ("סודות ו"אצו רצו גמדים", 1.2.2007). ברור שהספר יצא לאור בהוצאה לאור של אביו בקישוורדה. 

"ביילה" מפורסם אחר הוא דֹּב בֶּלָה גְּרוּנֶר. כמו "ביילה" קליין הנזכר לעיל, גם הוא נולד בקישוורדה. דב גרונר היה מעפיל בית"ריסט ולוחם אצ"ל. הוא נתפס על ידי הבריטים בעת ההתקפה על משטרת רמת גן, נשפט ונתלה. לזכרו האנדרטה המוצבת מול תחנת המשטרה ברמת גן, מעשי ידיה של הפסלית חנה אורלוף.

 

 

 

 

 

 

 

(מקור התמונה: ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית)

 

בקישוורדה נולדה ביום 31.12.1928 דודתי האהובה מרים ("מימי") שונפלד. מתוך 10 ילדי משפחת שונפלד שרדו את השואה 8 אחים ואחיות, וביניהן איבי (רות) ראובני וטובי (תמר) פרידמן, הזכורות לטוב. תמונת האחיות שונפלד שהגיעו ביחד לשוודיה לאחר השואה פורסמה בעיתונים ומימי אף מוזכרת בספר הזכרון לקהילת קישוורדה (המכונה באידיש "קליין ורדיין" – ורדיין הקטנה, להבדיל מורדיין הגדולה – נוג' ורדיין Nagyvárad שהיא Oradea – כיום ברומניה). (להרחבה אודות קישוורדה, ראו דף לקהילת קישוורדה באתר ג'ואישג'ן).

ספר הזיכרון של קהילת קישוורדה זמין ברשת כבר שנים רבות, במסגרת פרוייקט ספרי היזכור של הספריה העירונית של ניו יורק. בספר שלושה שערים: עברית, הונגרית ואנגלית. במסגרת פרוייקט ספרי היזכור של ה JewishGen תורגמו חלקים מהשערים לאנגלית (ראו: כאן).

מימי כתבה נהדר וחלומה היה להיות עיתונאית. זה ודאי היה קורה אלמלא השואה. כשרון הכתיבה עובר בתורשה, כנראה (ראו: אושפיזין בבלוג: גבי גולן כותב לבנו היוצא לפולין, 28.9.2007)

לאחר השואה התחתנה מימי עם דודי יוחנן. החתונה התקיימה בבית הכנסת של קישוורדה למחרת יום הכיפורים 1946. הזוג הצעיר המשיך מחופתו לעבר ארץ ישראל. 

בכתובה של דוד(יוחנן ומימי) י אפשר לראות שהמקום נקרא "ווארדיין קטן"

 

 

 

ובשולי הכתובה נרשם היכן היא הודפסה. כן, כן….בבית הדפוס של גיולה קליין בקישוורדה:

 

 

 

 

הם הגיעו לחופי הארץ על סיפון אנית המעפילים "כנסת ישראל". על אותה אניה היו 3,445 מעפילים. ביניהם היתה גם מי שלימים היתה הגננת הראשונה (והאהובה) שלי בינה וידר (ילידת Arad) (שהתחתנה עם יוסף "צ'יגה" מורגנשטרן ולימים מאור). המעפילים סרבו להוראות הצבא הבריטי להפנות את האניה לקפריסין ונכנסו איתה לנמל חיפה, שם התפתח מאבק אלים וקשה עם הצבא הבריטי. בינה סיפרה לי בילדותי שלאורך ההפלגה המעפילים נמנעו מלאכול את האוכל בקופסאות השימורים, על מנת להשתמש בהן כנשק נגד האנגלים.

 

 

 

 

 

 

 

מקור התמונה: אתר הפלי"ם ההעפלה והרכש

http://www.palyam.org/Hahapala/Teur_haflagot/hf_Knesset_Israel

 

לאחרונה קראתי באתר הפלי"ם שהוגשה עתירה לבית המשפט העליון המנדטורי על מנת למנוע את הורדת המעפילים בכח מהאניות.

חיים גורי, משורר דור תש"ח, יליד תל אביב, שממנו נפרדנו לפני כשלושה חודשים, שהה בשליחות "ההגנה" בהונגריה בשנת 1947. המשוררת אגי משעול (שנולדה בטרנסילבניה) (על טרניסילבניה, ראו: טרנסילבניה מכורתי, 8.6.2007) כתבה בעיתון הארץ ("הקשר ההונגרי", 5.2.2018) שחיים גורי כתב בבודפשט את "הנה מוטלות גופותינו" על נפילת מחלקת הל"ה.

בין חיילי מחלקת הל"ה היה גם הבוטנאי טוביה קושניר, בעלה של אביבה. לאחר שהתאלמנה נישאה אביבה למשורר חיים הזז, והם היו ידידים של הורי.

במסגרת זו, כאשר שהה חיים גורי בבודפשט בחודש ינואר 1948, הגיעה אליו ידיעה שצעירים יהודיים הוכו בקישוורדה. הוא הגיע למקום על מנת לארגן את הנוער להגנה עצמית. את התרשמותו מהמקום הוא העלה על הכתב בשירו "קטע הונגרי":

רוב היהודים אינם.
חיה רעה אכלה אותם.
טרוף טורף יוסף.
כמה שמועות, טובות כמו אולי, נפלו באמצע הדרך מערבה,
ציפורים מתות. הותירו דומייה.
באוזניי שמעתי בקישוורדה את השקט הנמשך, הממלא את החסר.
באתי כמו המאוחר מדי והמעט מדי.
אני לומד לראות, לשמוע ולשתוק.

(הטקסט לקוח מתוך המאמר של מרדכי מרמורשטיין ב"מקור ראשון", 11.4.2018)

ערן צור הלחין וביצע. לצערי, הביצוע זמין רק בפייסבוק והוא באיכות נמוכה, אבל עדיף כך: 

את הסיפור המלא על הקשר שבין חיים גורי לבין קישוורדה מספר מרדכי מרמורשטיין, מצאצאי קהילת קישוורדה, במאמר שפירסם ב"מקור ראשון" ביום 11.4.2018 ("נאמן של העם היהודי: פלמ"חניק גאה בחורבות הונגריה").  מרמורשטיין מבטא היטב את הפער שבין תדמית הצבר התש"חי לבין קורבנות השואה והקהילה בגולה:

נאמן של העם היהודי: פלמ"חניק גאה בחורבות הונגריה – מקור ראשון

הפתעת גילוי השירים בקובץ שיריו של חיים גורי הייתה מושלמת. גורי מזוהה בתודעה הישראלית יותר מכל אדם אחר עם הצבר האולטימטיבי, הישראלי, יליד הארץ, פלמ"חניק יפה בלורית ותואר, כפי שכינה את עצמו ואת חבריו בשיר הרעות האלמותי. גורי נתן בשיריו את הביטוי העז ביותר לאתוס, למיתוס ולזיכרון של מלחמת העצמאות, והעניק ללוחמי מלחמת השחרור חיי נצח. "לנצח זכור נא את שמותינו", ביקש בשירו המכונן "באב אל ואד", ואמנם חיי הנצח של השיר הם שמעניקים חיי נצח לנופלים. גורי המריא לפסגות גבוהות של הנצחת הזיכרון כשכתב את השיר "הנה מוטלות גופותינו" כהספד לל"ה. הוא הפיח רוח חיים בחללים, כמעט העמידם על רגליהם.

מה לגורי ולקישוורדה? גורי וקישוורדה נשמע כמו אוקסימורון. האפשר לאחד את הניגודים הללו? מה לפלמ"חניק הגא והבטוח בעצמו ול"אבק האדם" אשר הלך "כצאן לטבח"?

כדאי לקרוא! 

מאותה קהילה הגיע גם ניצול השואה זאב ("ביילה") מנדל (כן, גם הוא Béla) , יליד 1925. הוא הגיע כמעפיל לאחר שאיבד את כל משפחתו בשואה. הוא נפל בקרב במחצבת הקסטל ביום 1.4.1948. גופתו לא זוהתה. רק בשנת 2010, כ- 62 שנים לאחר הקרב, זוהתה גופתו והמצבה על קברו הוחלפה מ"אלמוני" לזאב מנדל. זאב מנדל ז"ל הוא חייל "נצר אחרון" – היחיד ממשפחתו ששרד את השואה ושמסר את חייו על עצמאות ישראל. סיפורו המלא של זאב מנדל מובא באתר "יזכור".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ארגון המתנדבים "לתת פנים לנופלים", עוסק בחקר סיפור חייהם של חללי מערכות ישראל, אשר נפלו טרם קום המדינה, אשר מצבותיהם חסרות פרטים וסיפור חייהם עלום ומחזירה אותם לזיכרון הלאומי. לקראת יום העצמאות ה- 70 העלה הארגון 70 סיפורים של חיילים שמתנדבי הארגון נתנו להם פנים. רבים אחרים מחכים שיפוענח סיפור חייהם והם יונצחו בצורה ראויה. ביניהם גם החיילים "שלי", שלמה (אישטוון) ילינק וננדור ילינק.

אנא בקרו את החיילים. כך הם לא יישכחו וההקרבה שלהם תונצח.

 


דף הבית של "לתת פנים לנופלים"

Share

← ניתן להגיב

הסבא רבא שלי הדליק נרות שבת!

5 באפריל, 2018 מאת רוני · תגובה אחת

קיבלתי היום דרישת שלום מהסבא רבא שלי. ראלף סלינג'ר מקיבוץ כפר רופין שהוא רכז קבוצת הענין המיוחדת של קובנא בארגון Litvak SIG שיגר הודעה שהוא העלה לרשת את רשימת האינדקס של משלמי מס הנרות בויליאמפולה (שהיתה הפרבר העני של קובנא ובו ישבו מרבית יהודיה) לשנת 1911.

 

 

 

 

בקובץ האקסל יש 591 רשומות. 

המשפחה שלי לא עלתה בחיפוש. מאחר והשם מאוד מיוחד (קרמרוצקי) הוא מופיע בצורות משובשות בכל מיני מקומות. לצערי, בחלק מהמקרים, מנועי החיפוש לא "עולים" על השם.

אז עברתי ידנית על הרשומות…. כידוע, הרשומה שאתה מחפש תמיד תהיה בספר האחרון או בדף האחרון.

אז מצאתי! רשומה 549 היא הסבא רבא של: נחום קרמרוצקו. מסתבר שגם הוא נאלץ לשלם מס נרות.

לפי דברי ההסבר באתר של Livak SIG, מס נרות שבת הוא מס שהוטל לשם מימון החינוך היהודי. אני מוצא נחמה פורתא בכך שהסבא רבא שלי נאלץ לשלם מס על נרות השבת שלו, משום שכך הוא נקלט ברשימת משלמי מיסים.

באינקס מצאתי לשמחתי את כתובת מגוריו בשנת 1911 (רחוב ומספר בית) עכשיו אוכל לחפש ברשימות הללו את שכניו ולראות האם אוכל למצוא רשומות נוספות.

לפי הדיווח של ראלף, מתנדבי הארגון עובדים עכשיו על מפקד 1922 של יהודי קובנא. שנת 1922 היא משמעותית מאוד, משום שזה מפקד שנערך לאחר מלחמת העולם הראשונה ולאחר שובם של יהודי מחוז קובנא לביתיהם לאחר הגירוש של שנת 1915. יש למה לצפות!

תודה לארגון, לעומדים בראשו (הנשיאה היקרה קרול הופמן) והמתנדבים המסורים (ובראשם דורות'י לייוורס וראלף סלינג'ר).

Share

← תגובה אחת

עבודת השורשים של השופט אליהו וינוגרד ז"ל

18 בינואר, 2018 מאת רוני · תגובה אחת

השופט אליהו וינוגרד כיהן כנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב בין השנים 1989-1996. הוא החליף בתפקיד זה את השופטת חנה אֶבֶנור.

הופעתי בפניו מספר פעמים. הזיכרון האינטואיטיבי שעולה בי מההופעות באולמו הוא השקט ששרר באולם. האולם היה תמיד מלא, אבל הדיון היה לעולם חרישי. הוא דיבר בשקט וזה השפיע על אופן הטיעון של הפרליטים. אני זוכר את הדריכות של עורכי הדין בניסיון לשמוע את מה שאמר השופט וינוגרד.

כבר עסקנו בעבר בקשרי משפחה אצל שופטים (ראו את הפוסט המשפחה המשפטית (7.5.2007). מערכת המשפט אף מפרסמת את קשרי המשפחה בין השופטים. מטבלה זו נשמט הקשר המשפחתי בין השופט המנוח זאב נש שהלך לעולמו באופן פתאומי בגיל צעיר לבין השופט ד"ר אליהו וינוגרד (שהיה חמיו).

לימים נפגשנו שוב. השופט וינוגרד נכח בהרצאה שלי בנושא מחקר משפחתי. היה קהל רב. בקהל זיהיתי מספר אנשים שהכרתי. 

בתם ההרצאה ניגש אלי השופט וינוגרד ושוחח איתי אודות המחקר הגנאלוגי ואף סיפר לי שהוא ערך מחקר אודות משפחתו. כעבור יומיים צלצלה אלי ביתו ישראלה ואמרה שהיא מבקשת שאבוא לתת את הרצאה פעם נוספת.

הרצאה נוספת אכן נערכה כעבור זמן מה בבית פרטי. השופט וינוגרד בא שוב. הופתעתי שהוא בא בפעם השניה לשמוע את אותה הרצאה.

הפעם היתה לי הפתעה בשבילו: הסתבר שהוא הכיר את נשוא ההרצאה ולא קישר. אני, כמובן, לא ידעתי על ההיכרות המוקדמת ביניהם והיא נגלתה לי רק זמן קצר לפני ההרצאה השניה. סרנו הצידה והיתה לנו שיחה לבבית. הוא התרגש מאוד כשגיליתי לו את זהותה של הדמות שעמדה במרכז ההרצאה. לאחר מכן הוא אף יצר איתה קשר.

בהרצאה גם נכחה מי שהפכה ברבות הימים (ממש לאחרונה) לנשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות.

בעקבות ההרצאה הראה לי השופט וינוגרד, באמצעות ביתו ישראלה, את עבודת המחקר המדהימה שערך בחקר שורשיו. קיבלתי לעיוני שני כרכים של "דורות" שערך ד"ר אליהו וינוגרד.

כך כתב אליהו וינוגרד בפתח הספר:

 

"סיפורו של הספר

הכל החל בשנת התש"ט (1949).

ביום כ"ה בטבת התש"ט נפטר אבי ישראל וינוגרד ז"ל. כל ימיו ביקש אבי להנציח את תולדותיו וקורות חייו ופעמם רבות החל להכתיב לא את דבריו, אך טרדות הימים ועיסוקי הפרנסה קטעו את רצף הכתיבה. ימים ושנים נקפו ודבר הכתיבה לא בא לידי מימוש. כשנפ0טר אבי, חשתי החמצתה ושמתי לי למטרה לקיים את רצונו ולהחיות, בדרך זו או אחרת, את מסכת חייו, תולדותיו ותולדות אבות משפחתנו.

עוד באותה שנה ערכתי אלבום לזכרו של אבי, בו כללתי את אילנות משפחתי. התחלתי באיסוף מידע, כדי לבנות את אילן המשפחה. בעיקר נעזרתי במידע מאת דודי, אח אבי, הרב ישעיהו זאב וינוגרד זצ"ל, שסיפר לי אודות אבות המשפחה. אלמלא קיבלתי מידיו אז מידע זה הוא היה אובד לעד….

עשרים ואחת שנים חלפו ובני רונן-ישראל הגיע לגיל מצוות .רעייתי יוכבד ואני ביקשנו לתת לחגיגת בר המצווה צביון של אירוע משפחתי מיוחד. על כן "נאום" חתן החגיגה היה סיפור השרשים שלו: הוא סיפר לאורחים על הוריו ועל הורי הוריו ותאר את עץ המפואר שהוא היה אחד מענפיו הצעירים….

לפני מספר שנים, בהיותי בארצות הברית, נקרתה לידי תוכנת מחשב ליצירת אילן משפחה. הדחף הסמוי שקינן בי קיבל עתה משנה תנופה. השקעתי שעות עבודה רבות להעלאת כל המידע, שהיה כבר ברשותי, על גבי התוכנה האמורה ומשהועלה – התחלתי במבצע העדכון הנרחב. מי שלא התנסה בכך לא יוכל להעריך עד כמה איסוף חומר מקרובים ורחוקים הוא מבצע מסובך, הרצוף בקשיים ובאכזבות – מחד ובהתלהבות רבה של קרובים שנתבקשו לסייע – מאידך.

הנה כי כן, הספר בידיכם.

אליהו וינוגרד"

 

חיבורו המצוין של ד"ר וינוגרד אוחז שני כרכים: כרך אחד ("ענבי הגפן") אודות משפחת חנה וישראל וינוגרד ואילו הכרך השני ("אור הנר") מוקדש למשפחתם של טובה ושרגא פלוטניצקי.

מספר שנים לאחר מכן באחד מביקורי במוסד שאיתו היו לי קשרי עבודה, מסרה לי אחת העובדות (שידעה על הענין שאני מגלה בחקר השורשים) שמצוי אצלם כרך עזוב של "אור הנר". הכרך הוצע לי ומיד אימצתי אותו והוא שוכן אחר כבוד בספריה הגנאלוגית שלי.

הקוראים מוזמנים לבדוק האם בספריה הגנאלוגית שלי יש חומר שמעניין אותם. בנוסף, מי שמחפש "בית" לספרים או חוברות בעלי ערך גנאלוגי מוזמן לשלוח לי אותם.

http://www.genealogy.co.il/Default.aspx?tabid=112&language=he-IL

 

 

 

אחרית דבר

לאחר שכתבתי את הפוסט גיליתי ברשת שזאב גלילי כתב על השופט וינוגרד ועל הספר שכתב. הקוראים מוזמנים לעיין בבלוג של גלילי את הפוסט: דמותו של השופט אליהו וינוגרד ז"ל, בכתובת: http://www.zeevgalili.com/2018/01/22625

השופט וינוגרד השאיר אחריו מורשת משפטית. פסקי הדין וההחלטות שנתן פורסמו. גם ההוצאה לאור שהקים (אשר הוציאה במשך שנים את סדרת "דינים" – חקיקה מעודכנת) היא מפעל חיים שחותמו נשאר. העבודה הגנאלוגית המשמעותית שערך תיעדה את קורות משפחתו באופן יסודי ומקיף ותשמש לו כמצבה. 

יהי זכרו ברוך.

Share

← תגובה אחת

(!Ya! Kastoria! (γεια! Καστοριά

9 בנובמבר, 2017 מאת רוני · תגובה אחת

בחג הסוכות האחרון טיילתי בצפון יוון. היעד היה המנזרים התלויים במטאורה.

בדרך עצרנו במקומות שונים וביניהם בקסטוריה, השוכנת על שפת אגם אורסטיאדה. האגם מרכיב והנוף הנשקף ממנו לעבר העיר הוא יפהפה.

הזמנתי מלון דרך אתר הזמנות אינטרנטי. בחרתי בעיקר לפי התמונות וחוות הדעת. המלון לא שכן על שפת האגם וגם לא במרכז העיר אלא בשכונה גבוהה יותר, ששמה Chloe. זה גם שמו של המלון.

 

 

 

 

 

 

הגענו למלון לפנות ערב ללא ציפיות מיוחדות. המלון שוכן בשכונת מגורים. בכניסה למלון יש לובי ודלפק קבלה. פקידת הקבלה קיבלה אותנו במאור פנים והליכי הרישום היו קצרצרים. פקידת הקבלה ליוותה אותנו לחדר שלנו ואמרה שתיכף תשוב.

עד לשובה הבחנו כי המארחים הכינו לנו בחדר חוברת הסבר של לשכת התיירות של קסטוריה בשפה ה….עברית. כבר היה ברור שיש כאן תשומת לב. 

פקידת הקבלה דפקה על הדלת כשהיא אוחזת מגש קטן ועליו מפית צחורה וכוסיות משקה חריף. "זה משקה שבעלת הבית הכינה ואנחנו מקבלים אותכם בברכה!". השקנו כוסיות על המרפסת.

כאשר ירדנו זמן קצר לאחר מכן לשולחן הקבלה להחזיר את המגש, קפצה לעומתנו Margarita, הציגה את עצמה כביתה של בעלת הבית וברכה אותנו. "פגשתם כבר את אמא שלי?" היא שאלה, ואנחנו השבנו בשלילה. 

מיד הופיעה גם בעלת הבית הגברת Mimi Papanaum שברכה אותנו שהגענו לקסטוריה ולמלון שלה. היא הראתה לנו בגאווה שהצמח שלנו ניצב במרכז הלובי.

היהודי הנודד הוא כינוי ל-3 מינים בלבד של הצמח Tradescantia. אצל גברת פאפאנאום היה עציץ של היהודי הנודד המשתלשל (Tradescantia Zebrina)

 

 

 

 

 

 

 

עמדנו ופטפטנו עם גב' פאפאנאום והיא סיפרה לנו שהיא חברה בקרן ראול וולנברג. שאלתי אותה למה? והיא ענתה שזה נראה לה הדבר הנכון.

 

 

 

למחרת בבוקר, ירדנו לחדר האוכל של המלון. גב' פאפאנאום היתה שם, כשהיא עוברת משולחן לשולחן של אורחיה ומשוחחת איתם.

היא הגיעה אלינו ושאלה אם היא יכולה להצטרף. שמחנו על חברתה. היא סיפרה לנו שבעלה המנוח, Andreas, היה מהנדס אזרחי, אשר היה מעורב בפרוייקטים הנדסיים רבים ובינהם בנית בתי מלון רבים בקסטוריה. יום אחד הוא החליט להגשים חלום ולבנות בית מלון לעצמו. גב' פאפאנאום התנגדה לרעיון וזו היתה הפעם האחרונה שהם דיברו על כך. אנדריאס פאפאנאום בנה את המלון ורק אז אשתו ראתה את המלון. אלא שמר פאפאנאום הלך לעולמו בטרם עת לפני כ- 10 שנים ומאז מימי פאפאנאום מנהלת את המלון. 

במלון 40 חדרים. הוא מטופח, נקי ומתוחזק. אנשי הצוות חייכנים ונראה שהם שמחים לעבוד במקום. יש אווירה משפחתית. מרגריטה, ביתה של מימי, מסייעת לה בניהול המלון.

ואז אומרת לנו מימי: "אני רוצה לספר לכם על היהודים של קסטוריה". מימי סיפרה לנו שהיא זוכרת בתור ילדה שהיתה קהילה יהודית גדולה בקסטוריה וכי כולם חיו בהרמוניה. היא גם סיפרה שאיש לא האמין שיאונה רע ליהודים, אך יום אחד הגיעו הגרמנים לעיירה, ריכזו את היהודים ולאחר מספר ימים שילחו אותם דרך סלוניקי לאושוויץ. מימי סיפרה שכאשר הסתיימה המלחמה, יצאו שניים מסוחריה של העיר בשליחות העיר ועברו בין מחנות הריכוז ומחנות העקורים וחיפשו ניצולים מעירם קסטוריה. וכשהם מצאו אותם, סיפרה מימי, הם דאגו להם לבגדים ונתנו להם כסף, "כדי שיוכלו ליסוע הביתה לפלשתינה".

חיפוש באתר "יד ושם" מגלה 265 רשומות אודות אנשים מקסטוריה שניספו בשואה:

 

 

 

 

 

ויקיפדיה מסכמת את חורבן יהדות קסטוריה במלחמת העולם השניה כך:

במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש יוון בידי כוחות גרמניה הנאצית, חולקה הממלכה ל-3 אזורי כיבוש:גרמני, איטלקי ובולגרי. העיר קסטוריה נכללה בשטח השליטה האיטלקי. באביב וקיץ 1941 הועברה כל התנובה החקלאית היוונית הטריה והמאוחסנת למחסני הצבא הגרמני ובשל כך, במהלך 1942 שרר רעב ביוון ממנו נפגעו בעיקר בני הקהילה היהודית. בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית והגרמנים השתלטו על השטח.

כשהחלו רדיפות היהודים סייע ראש הכנסייה בקסטוריה המטרופוליט ניקופורוס לבני הקהילה. ניקופורוס הסתיר 40 מבני הקהילה בתוך הקתדרלה בעיר ושכנע משפחות נוספות לפעול כמותו. מקצת מיהודי הקהילה הצליחו להמלט ליישובים הרריים מבודדים בסיוע תושבים מקומיים וחברי המחתרת היוונית ומקצתם הצטרפו למחתרות השונות. ב-24 במרץ 1944 נערכה אקציה בעיר ובמהלכה נעצרו 763 מתוך 900 בני הקהילה היהודית. היהודים רוכזו בבניין קיאזים ביי ששימש כבית ספר לבנות וממוקם בסמוך למסגד. במהלך הימים הספורים בהם שהו יהודי הקהילה במעצר, סייעו התושבים המקומיים במזון ואמצעי חימום. החיילים הגרמנים הכו את העצורים, שדדו את רכושם ותועדו מעשי אונס רבים. יהודי קסטוריה הועלו על משאיות והועברו לעיר סלוניקימשם שולחו ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ (בירקנאו) ובו נרצחו מרביתם ימים ספורים לאחר הגעתם. מעריכים שכ-30 מקרב המגורשים ניצלו בתום המלחמה…. לאחר תום הכיבוש הנאצי חזר קומץ יהודים לעיר, בשנת 1948 נמנו בעיר 35 יהודים וב-1965 עמד מספרם על 22 נפשות

את כל זה סיפרה לנו מימי באהבה. היה לה חשוב שנדע מה קרה ליהודי קסטוריה. היא הזכירה את משפחת נחמיאס שביתם היתה חברה שלהם. 

השם נחמיאס בהקשר של האזור הזה עורר בי זיכרון שלא הצלחתי למקד אותו. רק אחרי שחזרתי לארץ נזכרתי בספרה של ברי נחמיאס: "זעקה למחר 76859…".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בוניקה קסוטו (לימים ברי נחמיאס) ילידת קסטוריה, מספרת בספר את זכרונות השואה שלה (מהגטו בקסטוריה לגטו בסלוניקי ומשם לאושוויץ). בהקדמה לספר כתב אינג' אהרון ח. רוסו, יו"ר המכון לחקר יהדות סלוניקי:

בהיונו מרוכזים במה שקרה בסלוניקי כיון שמספר הקורבנות בה היה רב ביותר, הזנחנו את ערי השדה, וספרה של ברי נחמיאס בא לתקן, אף כי מאוחר, את המעוות. ערים אלה התקיימו ביוון מראשית הקיום היהודי בחצי האי הבלקני. היו בהן קהילות מאורגנות היטבה שבהן התקיימו חיים יהודיים תוססים, ואף יש בהן שהתפרסמו בתחום לימודי היהדות. מעידים על כך ספרי מסעות רבים, שהמפורסם בהם הוא ספר המסעות של בנימים מטודלה.

ברי נחמיאס מתארת את החיים בקסטוריה, אף כי מנקודת מבט משפחתית בעיקר. בתיאוריה היא מחזירה את קסטוריה אל דרך המלך של החיים היהודיים מן השביל הצדדים שהייתה שרויה בו כל השנים.

תיאורה של ברי נחמיאס את קסטוריה תאם לחלוטין את מה שסיפרה מימי:

חיינו בשלום ובהרמוניה עם בני עירנו הנוצרים. בקשרים חברתיים ובעבודה – היו כבוד הדדי, ידידות ואהבה. 

אני זוכרת ב- 6 בינואר, ב"חג התאופניה", היה לנו מנהג ללכת לחברה שלי"תאנו קובצי" ולאחל לה מל טוב ביום חגה.

לפני שעזבנו אמרה לנו מימי:

לפני כמה שנים היה לי אורח מישראל. כשהוא נפרד ממני הוא אמר "שלום" והסביר לי שמברכים ב"שלום" כשבאים והולכים. אני ברכתי אותו בבריאות. והוא התעקש על הברכה שלו. בסוף התפשרנו על הברכה היוונית: "יה! (γεια), שהיא גם שלום וגם להתראות.

נפרדנו ממימי ומרגריטה (שנתנו לנו שקיק לבנדר מהגינה שלהן לפרידה) בברכה חמה: (!Ya! Kastoria! (γεια! Καστοριά

אז זוהי המלצה חמה על מלון Chloe בקסטוריה, שאלו הם פרטיו:

Hotel Chloe

Antheon & Giasemion
Kastoria 52100

tel: 00 30 24670 21300
fax: 00 30 24670 21308
info@hotelchloe.gr

Share

← תגובה אחת

הודעה לגנאלוגים החוקרים בקזאחסטן (Қазақстан Республикасы)

4 בנובמבר, 2017 מאת רוני · 2 תגובות

נמסרת בזאת הודעה לכל חוקרי השורשים בקזחסטן, שקיים צורך להתארגן על שפה חדשה.

קזחסטן היא רפובליקה השוכנת במרכז אסיה. היא השתייכה לברית המועצות עד לנפילתו של גוש זה וקבלת העצמאות.

בתקופת מלחמת העולם השניה הגיעו לקזחסטן פליטים יהודיים רבים. קרוב המשפחה שלי, יוסף שניידר, נולד באלמה-אטה בירת קזחסטן.

בקזחסטן דיברו וכתבו קזחית, שהיא שפה ממשפחת השפות הטורקיות שנכתבה בכתב ערבי. בשנות ה- 20 של המאה ה- 20 הוחלף האלפבית הקזחי באלפבית לטיני (בדומה לטורקיה).  בשנת 1940 הוחלף הכתב לכתב הקירילי.

לפני מספר ימים, ביום 27.10.2017, פרסם נשיא קזחסטן, נורסולטן נזרבייב, צו נשיאותי המורה על החלפת האלפבית באופן הדרגתי לאלפבית לטיני. המהלך אמור להסתיים עד שנת 2025.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הנשיא נזרבייב (מקור התמונה: ויקיפדיה)

הנוסח המלא של הצו פורסם כאן. אם בא לכם להשתעשע בשם המהלך ברוסית, אז גלגלו על לשונכם את המילים הבאות: o-perevode-alfavita-kazahskogo-yazyka-s-kirillicy-na-latinskuyu…

המהלך האמור יגרום לכך שרשומות חיים ומסמכים יכתבו בלטינית ולא בקירילית כבעבר ויגרום לשונות המסמכים בין התקופות השונות. אין מדובר במהלך יוצא דופן או נדיר. 

רשומות חיים באזורים רבים שהיוו חלק מהאיפריה האוסטרו-הונגרית קיימות בגרמנית, בהונגרית לסרוגין וכך אף בגליציה – רשומות בשפות שונות. גם בפולין הקונגרסאית אנו מוצאים רשומות בפולנית, בגרמנית או ברוסית, לפי תקופות שונות.

חוקרי קזחסטן, היכונו היכונו!

 

Share

← 2 תגובות

מועד חדש בא למדינה

2 בנובמבר, 2017 מאת רוני · ניתן להגיב

ביום 7.8.2017 פורסם חוק חדש: חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית, תשע"ז-2017. חוק זה בא בעקבות חוק מעמד ותיקי מלחמת העולם השניה, תש"ס-2000​ (תודו שאף פעם לא שמעתם על החוק הזה!). חוק מעמד ותיקי מלחמת העולם השניה תיקן בזמנו את חוק יד ושם וקבע (בסעיף 2א לחוק יד ושם), שיום הניצחון על גרמניה הנאצית יצויין.

החוק החדש קובע שמטרתו:

לקבוע יום לציון ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית ולהנציח את זכר גבורת הלוחמים מקרב בעלות הברית, בדגש על גבורת הלוחמים היהודים.

וכי מעתה ואילך:

מדי שנה ביום 9 במאי יקוים יום לציון ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית

אז מעכשיו ואילך יצוין במחנות צה"ל ובבתי הספר ביום 9.5 יום הניצחון ויוקדש זמן ללימודים נושאים הקשורים לנושא זה.

המורים שבין הקוראים מתבקשים להכין מערכי שיעור מתאימים!

ולמה דווקא 9.5? למה לא 8.5? אז הנה ההסבר המדויק שמספקת לנו האנציקלופדיה החופשית ויקיפדיה:

יום הניצחון – ויקיפדיה

במערב אירופה ובמזרחה מציין יום הניצחון את כניעת גרמניה הנאצית, ב-8 במאי 1945, וסיום מלחמת העולם השנייה. בחבר המדינות ובמדינות נוספות שהשתייכו בעבר לברית המועצות נהוג לציין את יום הניצחון ב-9 במאי בכל שנה. ב-7 במאי 1945 חתם הגנרל אלפרד יודל, מפקד המבצעים בפיקוד העליון הגרמני, על כתב הכניעה של הצבא הגרמני, במטהו של דווייט אייזנהאואר, המפקד העליון של בעלות הברית באירופה. ואולם על פי דרישתו של סטלין נערך ב-8 במאי, מעט לפני חצות, טקס כניעה נוסף, שבו חתם וילהלם קייטל יחד עם עוד שני בכירים בוורמאכט על כתב כניעה בברלין. בשעה זו במוסקבה ובארץ ישראל התאריך היה כבר 9 במאי.

אז אנחנו ממשיכים את המסורת הרוסית…. ואם כבר, אז החוק הבא בסידרה זו בטח ישנה את המונח "מלחמת העולם השניה" (1939-1945) ל"מלחמה הפטריוטית הגדולה" (1941-1945). מבחינת הרוסים, מלחמת העולם השניה התרחשה בין השנים 1941 ו – 1945 וזה הספיק להם לגמרי.

 

 

 

Share

← ניתן להגיב

המדור לחיפוש קרובים (לא מה שחשבתם)

1 בנובמבר, 2017 מאת רוני · ניתן להגיב

מי לא מכיר את "המדור לחיפוש קרובים". כשהייתי ילד, מהדורת החדשות בערב היתה מסתיימת בקריאת שמות של אנשים שמחפשים את קרוביהם. כן, גם הורי האזינו.

"המדור לחיפוש קרובים" פעל במסגרת הסוכנות היהודית בין השנים 1945-2002 ועסק בקדחתנות בניסיון לקשר בין משפחות שהקשר ביניהן נותק במהלך השואה (אך לא רק במהלך השואה).

לאחר סגירתו, הועברו החומרים לארכיון הציוני המרכזי והם מוחזקים שם באופן סגור (כלומר, לא פתוחים לעיון הציבור, אלא רק באמצעות עובדי הארכיון ומתנדביו).

ביום שישי האחרון צדה את עיני הידיעה הבאה:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אל תטעו! מדובר במדור האוכל של נירה רוסו ב"ידיעות אחרונות".

אז איפה הקשר הגנאלוגי? נירה רוסו מחפשת מתכונים מהמטבח הליטאי. על הקשר שלי עם ליטא כבר סיפרתי לכם. אבל הפעם הקשר הוא אחר- נירה רוסו מחפשת מתכונים של יהדות ליטא, ובינהם מתכון ל- טייגלאך.

אז, נירה רוסו! מצאתי לך קרובים!!

ארנון כתב כבר בשנת 2011 את הפוסט: במטבח עם סבתא, או: תחיית הטייגלאך והביא את המתכון של סבתו (אם אביו, עקיבא) לטייגלאך, כמתכון לראש השנה דווקא ולא לחנוכה.

לארנון חיבה יתרה לגנאלוגיה של תבשילים (ראו לדוגמא: הסופגניות הסודיות של סבתא וגם עוד נמשכת שיירת הטשולנט ואחרים) ויהיה זה אך ראוי שנירה רוסו תבדוק את המתכון של סבתו של ארנון לטייגלאך!

נירה?

Share

← ניתן להגיב

איזשהו עשיר בשמחה?

28 בספטמבר, 2017 מאת ארנון · ניתן להגיב

הבוקר הלך לעולמו איש הטלוויזיה, דניאל פאר. פניו וקולו של פאר ליוו אותי במהלך ילדותי, ובשנים האחרונות חזר קולו לככב בחיי, כאשר התחלתי להאזין – ביחד עם ילדיי – לדיסקים בסדרת "סיפורי הילדים הגדולים בכל הזמנים", ובהם "הנשיקה שהלכה לאיבוד", בקולו המיוחד.

רבים מכירים את פאר מהופעותיו הטלוויזיוניות והרדיופוניות לאורך כחמישים שנות הקריירה שלו, אך לא רבים יודעים כי שם משפחתו המקורי אינו פאר, אלא פרוידנרייך. את שם משפחתו שינה כצו התקופה הבן-גוריונית בה החל לפעול (ממש כשם שחיים קלוגר הפך לחיים יבין ודן קאנער – במלעיל – הפך לדן כנר).

בספרם של בני הזוג היינריך וולטר ואווה אוגוסטה (לבית הורוביץ) גוגנהיימר, Jewish Family Names and Their Origins: An Etymological Dictionary, מופיע השם פרוידנרייך (Freudenreich, Fraidenraich, ושאר איותים אפשריים) ומצוין כי זהו הלחם של שתי מילים בגרמנית, שמשמעותו: עשיר בשמחה. כלומר, השם העברי שבחר לו פאר מרמז אולי על המילה "רייך" שמופיעה בשם המקורי – אם מתייחסים לכך שפאר קשור לעושר – אך משמיט ממנו לחלוטין את השמחה. הדבר מובן לגמרי, שכן בחירת שם עברי – מאז ועד היום – לא בהכרח הלכה יד ביד עם תרגום השם המקורי. כבר דנו כאן בעבר בנושא זה (למשל, כאן וכאן), וידוע הוא שבמקרים רבים הקשר היחיד בין השם החדש לשם המקורי הוא בזהות האות הראשונה בשני השמות…

חיפוש במאגר שינויי השמות, כפי שמופיעים ב"ילקוט הפרסומים" הרשמי, מעלה כי השם פאר הוא שם עברי שנבחר כחלופה לשמות רבים ומגוונים, וכי אכן במקרים רבים נשמר "כלל האות הראשונה ותו לא", למשל: פרשקובסקי, פרלמוטר, פיקרסקי, פרקש, פקטנרגר, פרלמן, פרקוביץ. מצד שני, ישנו לפחות רישום אחד על שינוי השם פרוידנרייך לגירסה עברית שאכן מזכירה את השמחה שבשם המקורי: גילור.

ניתן לחשוב על גרסאות עבריות אשר משמרות את מלוא משמעותו של השם המקורי פרוידנרייך, למשל: רב-גיל או מָלֵאוֹר (=מלא+אור), ואולי אפילו טבח (ראשי תיבות של טחון בחדווה). בעצם, אם העושר השמחתי בו מצוי האדם יאפשר לו להיות שמח למשך כל ימי חייו – אפשר לעברת-לתרגם את פרוידנרייך לשם קיים של רשת מרכולים גדולה: אושר עד.

Share

← ניתן להגיב

ויזה לצורכי מחקר גנאלוגי

30 באוגוסט, 2017 מאת רוני · ניתן להגיב

עיתון "הארץ" (ג'ודי מליץ) מדווח על כי ועדה של משרד התפוצות ממליצה להנהיג אשרת כניסה חדשה לישראל למי שאינם "עולה בכח" ומבקשים לבדוק את מורשתם היהודית.

אני מציע לקרוא לויזה החדשה "ויזה לצורכי מחקר גנאלוגי".

הכתבה המלאה בעיתון הארץ (מהדורה מודפסת של יום 28.8.2017 או כתבה אינטרנטית מיום 27.8.2017).

 

Share

← ניתן להגיב

החיים, הם לקחו אותו לכל מקום איתם

14 באוגוסט, 2017 מאת ארנון · תגובה אחת

מי שמכיר אותי, יודע על אהבתי – התבלטתי בין "הערצתי", "אהדתי", ובסוף בחרתי במילה החזקה הזו – לשלמה ארצי, לשיריו ולהופעותיו. אהבתי זו מתחרה רק באהבתי לכנאפה (שגם עליה יודעים היטב מכריי). לארצי, שאין צורך להציגו, יש – מעבר לקריירה מפוארת – גם עץ משפחה מעניין מאוד. שלושת ילדיו – שירי, בן ויונתן – הם אמנים מוכשרים; חתנו (ואולי, בעצם, חתנו-לשעבר?) הוא שחקן פורה, ואף כלתו היא שחקנית. ובמסורת הנישואין בתוך הברנז'ה, ארצי הוא סוג-של-מחותן של יגאל שילון. ואם הולכים מעט "אחורה", אחותו של ארצי היא סופרת ומחזאית מוערכת ובעלה הוא איש תיאטרון. אביו של ארצי היה איש ציבור ושימש, בין היתר, כחבר כנסת (אגב, גם אביו של נועם סמל, גיסו של ארצי – כלומר, המחותן של יצחק ארצי – היה איש ציבור ושימש, בין היתר, כראש מועצה). ואם מפשפשים עוד בעץ, מוצאים שדודהּ של אמו הוא הרב יהודה מאיר שפירא, כלומר ארצי קשור למשפחת שור המיוחסת.

אך מבין המופיעים בעץ המשפחה שלו, מי שמככב תדיר בסיפוריו של ארצי – בהופעות, בראיונות ובטורים שהוא כותב – הוא דווקא אדם שתרומתו העיקרית למשפחה היתה… שערוריה. נאוה סמל, אחותו של ארצי, הוציאה לפני ימים אחדים את ספרה החדש, פאני וגבריאל. הספר עוסק בדרמה שהיא חייהם של סבה וסבתה, שהם גם סבו וסבתו של ארצי, ההורים של אביהם, יצחק ארצי (הרציג). לפני כמה שנים, פירסמה סמל את סיפור חייהם רצוף התהפוכות של הסבא והסבתא, גבריאל ופאני הרציג, בעיתון הניו-יורקי "פורוורד". את הכתבה ניתן לקרוא בעברית באתר של סמל (כמו גם ב – ynet). וכך כותבת סמל בפתח דבריה:

סבא עזב את סבתא. בדור ההוא זו נחשבה שערוריה, סוד שהתלחשו בו בחדרי חדרים, כזה שלא נועד חלילה לאוזני ילדים. גירושין כמובן היו הס מלהזכיר, בדיוק כמו מוות. בדור ההוא אנשים לא התגרשו ולא מתו. לא רק את סבתא סבא עזב, אלא גם את אבא שלי שהיה אז תינוק בן שישה חודשים – והיגר לאמריקה. זה קרה בשנת 1919. זה קרה בשנת 1919 כשבעיירות היהודיות הקטנות באירופה חלפה השמועה שבניו יורק יש מדרכות מזהב ולאמריקה קראו ביידיש "גוֹלְדֶנֶע מֶדִינֶע".

זהו בסיס הטרגדיה שליוותה את המשפחה מאז ועד היום. עובדה היא שגם בחלוף 100 שנה כמעט מן העזיבה ההיא, היא מטרידה עדיין את נכדיהם, אשר נולדו וגדלו רחוק מן העיירה היהודית הקטנה באירופה, בה נטש הסב את הסבתא, ורחוק מאמריקה, אליה נטש הסב. התיאור של סמל חי כל כך, ולמרות הדרמה העזה – מלבב כל כך, עד שלא יכולתי להימנע מלנסות ולהתחקות אחר קורותיו של הסב הסורר באמצעות מה שמכונה בעגה הגנאלוגית the paper trail (שובל הנייר?). בקיצור, הלכתי לחפש את התיעוד ה"יבש" של מה שסמל מתארת בשפה ציורית. אישית, התיעוד הדל-לכאורה הזה מסייע לי להבין טוב יותר את התמונה המצטיירת מן הסיפור העשיר העוטף אותו.

סמל מציינת כי סבהּ עזב את רעייתו בשנת 1919, אך שובל הנייר מצביע על נסיעה של Garbiel Herzig מנמל המבורג לניו-יורק ב – 1 בדצמבר 1921. על פי המסמך1, נולד גבריאל בשנת 1889 ב – Mihova, הוא בעל אזרחות רומנית, והוא התגורר, בטרם נסיעתו, ב – Sereth (הלוא היא סירט Siret, עיירת הולדתו של יצחק ארצי, בו של גבריאל).

גבריאל הרציג, סבו של שלמה ארצי, ברשימת הנוסעים (ליחצו להגדלה)

מעניין לציין כי מיהובה וסירט – אשר נמצאות במרחק של כ-70 ק"מ זו מזו – היו שייכות שתיהן לחבל בוקובינה ההיסטוריה, אשר היה חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. כיום נמצאת הראשונה באוקראינה (ונכתבת Myhove) והשנייה ברומניה.

סמל ממשיכה לגולל את סיפורו של הסב:

בטפסים שקיבלתי לימים ממוזיאון אליס איילנד בניו יורק, מצהיר גבריאל הֶרְצִיג שהותיר באירופה אשה, אבל את התינוק יצחק מעלים. האם חשש משלטונות ההגירה, או שמא הדחיק את העובדה שזנח את בנו יחידו?

והנה, אני מציץ במסמך אשר מתעד את כניסתו של הסב לארצות הברית, דרך שער הכניסה המפורסם אליס איילנד, ביום 19 בדצמבר 1921, על גבי האנייה Cedric. האנייה עזבה את נמל ליברפול Liverpool (בריטניה) ב – 10 בדצמבר (וגם ברשימת הנוסעים שלה ניתן לצפות בקלות). תחת העמודה אשר כותרת "השם והכתובת המלאה של קרוב המשפחה הקרוב ביותר או של חבר במדינה ממנה הגיע הזר", אכן מציין גבריאל – כפי שמדווחת סמל – את פרטי אשתו בלבד2. עם זאת, הסיבה לכך פרוזאית ואינה נובעת מחשש או מרצון להסתרה: בעמודה זו, צויין שמו של אדם אחד בלבד.

פרטיה של פאני הרציג, כפי שמופיעים ברישום הכניסה לארצות הברית

כאשר הגיש את הבקשה להתאזרחות – מאורע אשר מאופיין מאז ועד היום בחשש גדול מצד הפונים – לא הסתיר הרציג דבר. בטופס הבקשה, אשר מולא בשנת 1921, מציין הרציג את שם אשתו ואת פרטי ילדם היחיד. הוא מציין גם את עיסוקו: סוכן ביטוח3.

קטע מבקשת ההתאזרחות של גבריאל הרציג, 1927 (ליחצו להגדלה)

את האיחוד המשפחתי בארץ, נקודת מפנה ביחסים בין בני המשפחה, מתארת סמל כך:

[בשנת 1949] אחר כך אוחדה המשפחה בברית של אחי הבכור שלמה בקיבוץ שבעמק יזרעאל. סבא הגיע ארצה להכיר את נכדו הבכור ואת בנו – שניים במחיר של אחד. סבתא סירבה לקבל את פניו בנמל חיפה

שובל הנייר מוסיף נופך מעניין לסיפור. הנה המסמך המתעד את יציאתו של הסב לביקור בחיפה, על גבי האניה Laguardia, אשר יצאה מניו יורק ביום 15 בנובמבר 1949. הרציג מציין כי הוא מתכנן לשהות בחו"ל (כלומר, בישראל) 3 חודשים. הפרט המעניין הוא תאריך היציאה4. אחיה של סמל – הלוא הוא שלמה ארצי – נולד ב – 26 בנובמבר באותה השנה. כלומר, הסב, אשר "הגיע ארצה להכיר את נכדו הבכור", יצא למסע עוד בטרם נולד הנכד. ומכאן אנו יכולים לשער על הקשר שהיה לו עם המשפחה בארץ ועל כך שידע מבעוד מועד על הלידה הצפויה.

רישום היציאה של גבריאל הרציג לביקור בישראל, 1949 (ליחצו להגדלה)

כתובת המגורים של הסב, כפי שמופיעה ברישום זה, היא ברח' נורפק Norfolk, אותו מזכירה סמל בסיפור. אגב, השם הזה הוא דוגמה נהדרת להבדל שבין טרנסליטרציה (Transliteration) לטרנקריפציה (Transcription). על פי הראשון, היינו צריכים לכתוב בעברית נורפולק, אך אז היינו מפספסים את אופן ההגייה של המילה בשפת המקור: נורפֶק (זאת, בשל ה – L הדוממת, ממש כפי שקורה במילה Lincoln אשר מבוטאת באנגלית כך: לינקֶן). אבל זה קשור יותר לפוסט קודם של רוני ופחות לפוסט הנוכחי.

רחוב נורפק נמצא ב – Lower East Side של מנהטן, ובראיון המצולם עם שלמה ארצי, אשר קושר למעלה (הנה הקישור שוב), אפשר לראות אותו משוטט ברחוב הזה, בניסיון להחיות את דמותו של הסב (החל מחותמת זמן 0:13).

סיפור חייו של גבריאל הרציג מסתיים ב – 2 בדצמבר 1968, אז נפטר בביתו בתל אביב. גם מאורע זה מתועד בשובל הנייר האמריקאי, שכן הרציג היה אזרח אמריקאי. על פי המסמך, הדיווח לשגרירות ארה"ב בישראל נמסר כשבועיים לאחר מותו5. תמונת מצבתו מופיעה באתר BillionGraves, עליה חקוק שמו המלא: גבריאל צבי.

דיווח על פטירתו של הרציג, כפי שתועד ברשויות האמריקאיות, 1968 (ליחצו להגדלה)

כל אחד מן המסמכים הללו, שהם חלק משובל נייר ארוך אשר סוחב אחריו מבלי דעת כל אדם, מספר סיפור מופלא. כאשר אני מעיין בהם, גומע בצמא את הפרטים הרבים המופיעים בהם, אני מנסה לדמיין את המאורעות המתועדים בהם, כמו גם את רגעי התיעוד עצמם. במקרים רבים – כמו במקרה דנן – מקיימים המסמכים הללו סימביוזה מופלאה עם סיפור החיים של האדם: הם מוסיפים לו עוד נדבך, והוא (כלומר, סיפור החיים) מאפשר לקרוא אותם באור בהיר. כל המסמכים הללו זמינים לכל במאגרי מידע גנאלוגים שונים (את המסמכים המובאים כאן מצאתי באתר Ancestry.com).

את הפרק הישראלי בסיפור חייו של גבריאל הרציג יהיה קשה להשלים באמצעות חיפוש אחר שובל הנייר המתעד אותו, שכן המסמכים הישראלים הרבה פחות זמינים מאחיהם האמריקאיים. מזל שנכדתו שמעה סיפורים רבים אודותיו ותיעדה אותם בספר. כך, מהווה הספר הזה חלק משובל הנייר שהשאיר אחריו סבהּ, גם אם אין מדובר במקור ראשוני

 

הערות שוליים

Staatsarchiv Hamburg. Hamburg Passenger Lists, 1850-1934 [database on-line]. Provo, UT, USA: Ancestry.com Operations, Inc., 2008.

2 Year: 1921; Arrival: New York, New York; Microfilm Serial: T715, 1897-1957; Microfilm Roll: Roll 3063; Line: 7; Page Number: 42.

3 The National Archives and Records Administration; Washington, D.C.; Petitions for Naturalization from the U.S. District Court for the Southern District of New York, 1897-1944; Series: M1972; Roll: 50

4 The National Archives at Washington, D.C.; Washington, D.C.; Series Title: Passenger and Crew Lists of Vessels and Airplanes Departing from New York, New York, 07/01/1948-12/31/1956; NAI Number: 3335533; Record Group Title: Records of the Immigration and Naturalization Service, 1787-2004; Record Group Number: 85; Series Number: A4169; NARA Roll Number: 57

5 The National Archives at College Park; College Park, Maryland, USA; ARC Title: Reports of Deaths on American Citizens [Abroad] 1963-1974; NAI Number: 613857; Record Group Title: General Records of the Department of State, 1763 – 2002; Record Group Number: RG 59; Box Number: 55; Box Description: 1968 GU – IZ

 

Share

← תגובה אחת