משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

אלכסנדר תמיר – פונאר – עובדות

16 באוגוסט, 2019 מאת רוני · ניתן להגיב

קיראו בבקשה את הידיעה הבאה מאת תמר טרבלסי חדד בעיתון ידיעות אחרונות מהיום (16.8.2019):

ועתה, עזרו לנו למצוא את השגיאות בידיעה שחיברה העיתונאית תמר טרבלסי חדד.

על פי הידיעה פרופ' תמיר הלך לעולמו בגיל 88. לפיכך, שנת הלידה המחושבת שלו היא 1931. הידיעה לא מציינת את מקום לידתו של פרופ' תמיר, אולם היא ממקמת אותו בגטו ווילנה ("שבפולין").

כמה מילים על וילנה:

וילנה (Vilnius) ידועה היום כעיר הבירה של רפובליקת ליטא (Lithuania ובליטאית Lietuvos Respublika). היא היתה המרכז של הדוכסות הגדולה של ליטא במשך שנים והיתה בירת האיחוד הפולני ליטאי. בשנת 1795 היא נכבשה על ידי רוסיה. לאחר תם מלחמת העולם הראשונה והקמת מדינת ליטא העצמאית, היא הועברה לידי ליטא (בשנת 1920), אולם נכבשה ע"י גנרל פולני מורד שהקים באזור מדינה שהוא קרא לה "מדינת ליטא המרכזית" והיא אף סופחה לפולין וחבר הלאומים הכיר בה כשייכת לפולין.

ב- 1939 נכבשה וילנא ע"י הרוסים ולאחר זמן קצר הועברה לידי ליטא.

הצבא הגרמני כבש את וילנה ב- 1941 ויהודי וילנה רוכזו בשני גיטאות. מרביתם נרצחו בבורות הענקיים שבפונר (Paneriai) הסמוכה.

בגיטאות התקיימה פעילות תרבותית ענפה, לרבות פעילות מוסיקלית.

במסגרת הפעילות המוסיקלית שבגטו, הגיש אלכסנדר וולקוביסקי הצעיר (שהיה כבן 11-12) יצירה לתחרות וזכה בפרס הרביעי. אביו כתב מילים ואילו שמרקה קצ'רגינסקי תרגם את המילים ליידיש והוסיף שני בתים נוספים. השיר זכה לפרסום בזמן אמת, בדומה לשירים אחרים, כמו השיר "העיירה בוערת".

אז מה הבעיה עם הכתבה של העתונאית ת' טרבלסי חדד?

אמנם טכנית פרופ' תמיר נולד בוילנה כאשר היא היתה חלק מפולין. אני לא מתווכח עם זה (למרות שזה לא נאמר בכתבה). במקורות אחרים (כמו באתר האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, בה הוא לימד) כתוב שהוא נולד "בעיר וילנה שבפולין".

אולם, בניגוד לנאמר בכתבה הגרמנים לא נכנסו ל"וילנה שבפולין" אלא לוילנה שהיתה באותה עת תחת כיבוש סובייטיי. גם על זה אפשר להבליג.

אולם כניסת הגרמנים לוילנה והקמת הגטאות היתה ב- 1941 ולא ב- 1945. וילנה שוחררה ע"י הצבא האדום ב- 13.7.1944.

כתבנו בעבר על מעידות הסטוריות בכתבות עיתונאיות (לדוגמא: קארל באר ("הודה מרתה", פוסט מיום 5.12.2015). כתבה מקבילה בעיתון הארץ לא נפלה בפח הזה.

אז, שוב, בבקשה – תנו לנו עובדות נכונות בכתבות עיתונאיות. במיוחד כשהן כה טריוואליות.

ואם תרצו, תקראו את הביוגרפיה המשפחתית שלו באתר של "יד ושם": אלכסנדר תמיר באתר יד ושם.

הביצועים המפורסמים ביותר של השיר פונאר הם של חוה אלברשטיין (באידיש) ושל צילה דגן (בעברית). צילה דגן (אחת הזמרות הכי טובות והכי מגוונות שהיו לנו) ראויה לפוסט נפרד, אבל עד אז, תקשיבו לביצוע הנפלא והמרגש שלה ל"פונאר":

ואלו היו גם מילות הסיכום של עו"ד גדעון האוזנר במשפט אייכמן:

Share

← ניתן להגיב

קרציות????

9 באוגוסט, 2019 מאת רוני · תגובה אחת

הגנאלוג מתן שגב, דווח בשבוע האחרון, בקבוצת הפייסבוק שהוא מנהל ביחד עם הגנאלוגית אסתר לוינסון הוכפלדר, "גנאלוגיה בישראל – בית לחוקרי שורשים משפחתיים", על התפשטותה של קרציה הגורמת למחלת TBE (דלקת מח חדה המועברת ע"י קרציות – TICKBORNE ENCEPHALITIS).

מתן מסב את תשומת הלב לקיומן של קרציות רבות בבתי קברות שבהן צמחיה. אסתר לוינסון הוכפלדר הוסיפה שהקרציה קיימת גם בארצות מערב אירופה ואפילו בפארקים עירוניים.
רוצו לקרוא על הקרציות ואיך מתגוננים בפניהן (מתן מציע לנעול מגפי גומי גבוהים; אפשר לקבל חיסון; ואם נעקצים חייבים לקבל מיד טיפול אנטיביוטי).

אני מוצא ענין רב בדיווח האמור. רבים מבתי הקברות שאנו מבקרים בהם נמצאים בסבך יער או עטופים בצמחיה עבותה ובלתי מבוראת. אני משום מה הייתי מוטרד לאורך השנים מסרפדים דווקא. לא עלה על דעתי סיכון כה גבוה.

אז הגיעה העת לעדכן את תכולת ערכת בית הקברות שלי! (ראו הפוסט "ערכת בית קברות", 27.8.2007) ולהוסיף מגפי גומי גבוהים. מענין לענין באותו ענין, ראו את מאמרה של חברת פורום שורשים משפחתיים עב "כיצד להתכונן למסע שורשים" שפורסם בויקיגניה – מיזם גנאלוגי שיתופי).

אם לא נבהלתם מספיק, צפו בכתבה של "כאן 11", אליה הפנה מתן.




Share


← תגובה אחת

בשבחי הבלוג (שלנו, כמובן)

31 במאי, 2019 מאת רוני · תגובה אחת

בשנת 2017 כתבתי כאן (לקראת יום העצמאות) בפוסט מבצע קולומבוס על מסעו של אבא שלי לארצות הברית בשנת 1951 כאשר ליווה את ראש הממשלה דוד בן גוריון, להשקת מפעל הבונדס:

ההפלגה לאמריקה היתה כמובן חוויה אישית אדירה (ומסתבר שגם טראומטית לחלק מהמשתתפים, לפי דיווחו של בר-יוסף). אבא שלי (שלא התעניין במיוחד בקשרי משפחה, בלשון המעטה) סיפר שבעת שהספינות עגנו בניו יורק והם ירדו לחוף, "התנפלו" עליו כמה אנשים שקראו בשמו. לא היה לו מושג מי הם. הם הציגו את עצמם כקרובי משפחה שבאו לפגוש אותו (בין אלפי ההמונים שצבאו על הגדרות).

על עטיפת החוברת שחולקה למשתתפים כתב אבא שלי:

ביקור בארה"ב בשנת 1951

עם פתיחת המגבית היהודית בניו=יורק.

בנמל הצבאי בניו-יורק – 3 שנים לאחר מלחמת השיחרור – קיבלנו את אות הקוממיות כאשר התיזמורת של חיל הים האמריקאי מנגן את "התקוה" – הימנוננו

חמש שנים קודם לכן, בשנת 2012 (גם אז לקראת יום העצמאות) כתבתי, בין השאר, על עלייתו של אבי לארץ (משואה לתקומה (באופן האישי ביותר)).

משואה לתקומה (באופן האישי ביותר)

…אבי השתתף במפעל העליה ב', עד שהגיע תורו לעלות ארצה. הוא הצטרף לספינת המעפילים "אורכידאה", אשר הפליגה מפורמיה (Formia) באיטליה לעבר ארץ ישראל. בהיות הספינה בלב ים ולאחר שהתגלו על ידי מטוסים אנגליים, קיבל הצוות תשדורת רדיו מהארץ ונצטווה לעצור ולהמתין. בהמשך נמסר לצוות כי עליו לשנות את שם האוניה מ"אורכידאה" ל"מדינת ישראל" ולהכנס לנמל תל אביב כאנית העולים (ולא המעפילים) הראשונה שתכנס מיד לאחר הכרזת העצמאות. וכך היה, הצוות צבע מחדש את שם האניה, וביום 16.5.1948 (יום לאחר הכרזת המדינה) נכנסה האניה לנמל תל אביב (נמל חיפה היה עדיין שטח צבאי סגור, שכן הבריטים טרם השלימו את פינוי כוחותיהם).

כל אחד מהפוסטים הללו הניב תגובה אחת מיוחדת:

בעקבות הפוסט "משואה לתקומה (באופן האישי ביותר)" פנתה אלי אשת יחסי הציבור של האחים נקש, הבעלים של מלון אורכידאה בתל אביב. היא סיפרה שהם התרגשו לקרוא את הסיפור על כניסתה של הספינה אורכידאה כספינה "מדינת ישראל" לנמל תל אביב, הסמוך למלון אוריכדיאה. היא העלתה רעיון להקמת פינת הנצחה לאוניה בתוך המלון.

הפניה השניה הגיעה בעקבות הפוסט "מבצע קולומבוס". פנה אלי עדי שרצר. עדי הוא חוקר במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

עדי כתב לי שקרא את הפוסט בבלוג וגילה בו ענין בשל העובדה שאבא שלי השתתף במסע של בן גוריון לארצות הברית. הוא כתב שהוא מעוניין לבדוק חומרים המצביעים על האופן בו תפסו את המסע הישראלים ולאו דווקא חומרים רשמיים. כאשר שוחחנו, הוא סיפר לי על מיעוט חומרים המתייחסים לתגובות של הישראלים למסעו של בן גוריון לארצות הברית.

סיפרתי לעדי שאבא שלי כתב יומן לאורך כל המסע וכי היומן שמור אצל אמי.

אמא הסכימה להעביר לעדי את היומן. התוצאה היתה עבודת מחקר של עדי שרצר (בהשתתפות אורן קלמן). היומן תומלל ונחקר ונוספו לו הערות שוליים מרתקות המתחייחסות לאמור ביומן ו"מתכתבות" עם הטקסט של אבא. הערות השוליים מסבירות חלק מדבריו של אבא, מביאות את ההקשר ההסטורי, הגיאוגרפי והפוליטי של דבריו ומוסיפות ליומן עומק רב.

לאחרונה פורסמו ההערות ב"ישראלים" שהוא כתב עת אקדמי לביכורי מחקר שיוצא על ידי מכון בן-גוריון. במדור "מן הארכיון" שבכרך 9 (תשע"ט) בעמ' 128-103 פורסם המאמר:
'מבצע קולומבוס': יומנו של מלח ממסע
בן־גוריון בארצות הברית (1951)
מיומנו האישי של מנחם גולן (גולדשטיין)

עדי הקדים מבוא ליומן, וכתב (בין השאר) על יומנו של אבא כך:

ב־ 8 במאי 1948 יצא גולן אל עבר ישראל כאיש צוות באניית המעפילים
'אורכידאה'. בעוד האנייה עושה את דרכה אל עבר הארץ הוכרזה הקמת
המדינה ושמה של האנייה שונה ל'מדינת ישראל'. לאחר שנאלצה להמתין
מחוץ לנמל בשל ההפצצה המצרית על תל אביב, עגנה האנייה בחוף ב־ 16
במאי 1948 . כך היו נוסעיה ובכללם גולן לראשוני העולים למדינת ישראל
הריבונית.
במהלך מלחמת העצמאות גויס גולן לחיל הים והמשיך בשירות קבע שנים
אחדות. במסגרת זו הצטרף ל'מבצע קולומבוס' ובשל הרקע שלו היה לגורם
מרכזי בהווי החברתי על האנייה – אחראי להוצאת העיתון הפנימי ומדריך
בסיורים של חבריו בעת העצירות באירופה. את היומן כתב בעיקר בעבור
אשתו לעתיד קרולה ולמענם של צאצאיו העתידיים. העברית הטובה של
היומן מפתיעה למדי בהתחשב בעובדה שמדובר בעולה חדש שמעולם לא
למד את השפה לימוד מסודר ורכש את אוצר המילים שלו בעיקר מקריאת
עיתונים.
יומנו של גולן שופך אור על ההזדמנות הנדירה שניתנה לקבוצה קטנה של
חיילים ישראלים לצאת את גבולותיה של הארץ במהלכו של משבר כלכלי
כבד, והוא מתאר את המפגש שלהם עם העושר התרבותי והחומרי שפגשו
במערב. עוד מלמד היומן על טיבו של המפגש המרגש והבלתי אמצעי בין
החיילים הישראלים להמוני היהודים בארצות הברית, שראו בראשונים את
מימוש רעיון מדינה ליהודים.
אולם יתרה מזו, היומן חושף את הפער שבין המציאות הסמלית למציאות
כפי שחווה אותה האדם הפשוט. כמו שאר המלחים שעל הספינה נשלח
מנחם גולן לארצות הברית כסמל של הממלכתיות הישראלית; אך בתיאורו
נפרט הנרטיב של הזהות הקולקטיבית לנרטיב פרטי של 'האני החווה'.
הסמליות של מלחי חיל הים הישראלי המלווים את בן־גוריון במסעו
באמריקה מפורקת ביומן לכדי מציאות יום־יומית של החייל המממש את
תהליך ההסמלה, ובזה קסמו.

אני שמח על המחקר שנעשה בחומר הגלם של אבא שלי ועל המקום הראוי שהוא קיבל בזכותו של עדי.

וכל זאת (גם) בזכותו של הבלוג (שלנו!).

עדי נתן את רשותו לכך שאפרסם את המאמר גם כאן, ואני מודה לו על כך. אפשר לעיין במאמר ע"י לחיצה על כפתור "הורד" כאן למטה:

Share

← תגובה אחת

טקס (טכס) יום העצמאות

5 במאי, 2019 מאת רוני · 3 תגובות

האם ברור מאליו כיצד חוגגים "עצמאות"?

כאשר הוכרזה המדינה בשנת תש"ח החגיגות היו ספונטניות. אולם, כיצד קובעים את סדרי החגיגה מאותו זמן ואילך?

בסמוך למועד בו היו צריכים לחגוג את חגיגות העצמאות לציון השנה הראשונה לעצמאות, חוקקה הכנסת את חוק יום העצמאות, תש"ט-1949. החוק עבר שינויים שונים לאורך השנים:

חוק יום העצמאות, תש"ט-1949

ה' באייר – יום העצמאות
1.    (א)  הכנסת מכריזה בזה על יום ה' באייר כעל "יום העצמאות" שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה.
          (ב)  ….
           (ג)   יום העצמאות יהיה יום שבתון.

הוראות ראש הממשלה
2.    (א)  ראש המשלה מוסמך להורות הוראות בדבר הנפת דגלים וקיום חגיגות-עם ביום העצמאות.
        (ב)  על אף האמור בסעיף 1(ג), מוסמך ראש הממשלה להורות הוראות בדבר קיום עבודה ושירותים, שלדעתו אין להפסיקם ביום העצמאות, וכן את שיטותיהם וסדריהם באותו יום.

סמלי יום העצמאות
3.    ראש הממשלה רשאי בתקנות לקבוע סמלי יום העצמאות ולהסדיר את השימוש בהם.


הגם שיום העצמאות לא הוגדר כ"חג" (שהוא מונח דתי), הטקסט עצמו מדבר על כך שיום העצמאות "יוחג" (כלומר, יחגגו אותו). מבחינה סוציאלית, יום העצמאות הוא יום שבתון אזרחי, בניגוד לימי השבתון האחרים, הנובעים מחגים דתיים (למעט יום הבחירות). בכל שנה מתעוררות אותן שאלות משפטיות: האם ניתן לחייב עובד לעבוד ביום השבתון ומה הגמול המגיע לעובד שאכן עובד בפועל ביום השבתון (ראו אתר "כל זכות") אבל אנחנו משוחררים מהדיון הזה כאן אז יופי…… ראש הממשלה מוסמך להורות על קיום חגיגות-עם!

ברור שלטכסים (עיינו בהסבר המרתק של האקדמיה ללשון העברית אודות מונח זה, לרבות השאלה האם יש לומר "טכס" או "טקס")- יש תפקיד ביצירת ממלכתיות ליום הזה.

מקובל לומר שהמונח "ממלכתיות" נטבע על ידי דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. גישה זו דגלה בהעברת ההחלטות בענין צביון המדינה וחייה ובסוגיות המרכזיות של העם החי בישראל אל מוסדות המדינה (ראו הערך "ממלכתיות" בויקיפדיה).

לאורך השנים התעצבו טכסים ממלכתיים שונים, עד כדי הפיכתם למסורת. המאפיין המשותף לכולם הוא מסגרת טקסית קבועה (עם שינויים קלים ביותר). נראה שהמפורסם בכולם הוא טכס הדלקת המשואות על הר הרצל שמתקיים ב"תפר" שבין יום הזיכרון לבין יום העצמאות.

קראתי לאחרונה מאמר שכתבו מיכאל פייגה ודוד אוחנה: "טקסי אזכרת בן-גוריון: ריטואלים ממלכתיים בקצה המדבר", אשר פורסם בישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל – היסטוריה, תרבות, חברה בהוצאת "המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן" בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.

המחברים דנים בתפקידו של הטכס באופן כללי, וסוקרים את מקומו של טקס האזכרה לדוד בן-גוריון והתמורות שחלו בו לאורך השונים.

על מקומו של הטכס הלאומי הם כותבים:

טקסי האזכרה לבן־גוריון הם טקסים לאומיים מובהקים, המייצגים את הלאום אך גם מכוננים את דמותו, ומאפשרים לאזרחים לדמיין אותו. מנהיגות לאומית משתמשת בטקסים המוניים כדי לבטא ערכים ולחבר אליהם את ציבור האזרחים. הטקסים הללו, החוזרים מדי שנה, הם חלק מהממד הסימבולי המלווה את הלאומיות. לצד הדגל וההמנון, המטבעות והבולים, הם מרכיבים את הדת האזרחית הישראלית. שטרות כסף, מטבעות ובולים המשתנים לאורך זמן, ומאפשרים גמישות בקשר שבין המסמל למסומל. לטקסים יש גמישות רבה אף יותר; הם מבוססים על הביצוע(performance)  הנוצר כל פעם מחדש, ומשום כך עוברים תהליכי שינוי בהתאם לשינוי במְבצעים.

בילדותי, השתתפתי בכל שנה בטקס יום העצמאות. אם אני זוכר נכון (אבל אולי אני טועה) הוא התקיים במוצאי יום הזיכרון. המתכונת היתה קבועה ובכל שנה קראנו את אותם טקסטים, בשינויים קלים. היצע הילדים משתתפים היה מוגבל, כך שנדמה לי שכל הילדים השתתפו בטכס. גולת הכותרת של הטכס היתה קריאת "מגש הכסף" של נתן אלתרמן (אל תחמיצו ביקור באתר המצוין שהוקם להנצחתו והנצחת יצירותיו: אתר נתן אלתרמן).

לקוח מתוך אתר האינטרנט של הספריה הלאומית, ירושלים

על מנת לא לחטוא לדיוק, אני מביא כאן במלואם את דברי ההסבר לשיר כפי שהם מפורסמים באתר של הספריה הלאומית:



השיר "מגש הכסף" מאת נתן אלתרמן פורסם ב"טור השביעי" בעיתון "דבר", ב- 19 בדצמבר 1947. ההשראה לשיר הייתה דבריו של חיים חיים וייצמן בוועידה הארצית של המגבית היהודית המאוחדת באטלנטיק סיטי (ב-13 בדצמבר 1947): "שום מדינה אינה ניתנת לעם על מגש של כסף, ותכנית החלוקה אינה מקנה ליהודים אלא סיכוי" (להקים מדינה). הדימוי "על מגש של כסף" פירושו משהו שניתן כשהוא מוכן וגמור, אבל מדינה אינה ניתנת לעם בצורה כזו, והקמתה דורשת מאמץ רב.  דברי וייצמן מופיעים כמוטו בראש השיר.

בשיר חמישה בתים בעלי חריזה מסורגת רבועה ובית שישי חותם, ובו שתי שורות בלבד. השיר מתאר את האומה המתאוששת מזוועות מלחמה וקמה לקבל את ה"נס" של יסוד המדינה. בבית השני, בעוד המדינה מתכוננת לטקס ההקמה, מתקרבים אל האומה "נערה ונער". שני הבתים הבאים מתארים את הנער והנערה בבגדי העבודה והמלחמה שלהם, את עייפותם המתמשכת, את נעוריהם. זהותם מוארת באור מיסטי, ואין לדעת "אם חיים הם או אם ירויים". בבית החמישי האומה "שטופת דמע וקסם" שואלת את השניים "מי אתם?" והם עונים "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת ישראל". הבית הקצר הסוגר את השיר מתאר את הצעירים הנופלים לרגלי המדינה [מתים או משתחווים]. הסיום "השאר יסופר בתולדות ישראל" משאיר אפשרות להמשיך לספר את עלילות הנערים ואת תולדות המדינה.

"מגש הכסף" הוא אחד משירי הזיכרון הידועים ומזוהה עם מלחמת העצמאות. השיר פורסם בדצמבר 1947, כעשרים יום לאחר ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר. מלחמת השחרור רק החלה, אך אלתרמן רואה לנגד עיניו את המדינה שקמה ואת מחיר הקרבות. ייתכן גם שהנערה והנער מייצגים את לוחמי המחתרות והפלמ"ח שנפלו במאבק למען הקמת המדינה בזמן המנדט הבריטי בארץ. אלתרמן אינו מסמן קרב או אירוע מדויק בכוונה תחילה, ובדרך זו הדמויות נהיות לסמלים של כל הקורבנות שנפלו למען המדינה ובדרך להקמתה.

ברור, שהשיר מדבר על הקורבנות הכרוכים בהקמת המדינה.

קריאת השיר בטקסים היתה זכות הבכורה של רונית מ. (הגדולה ממני) ורק אחרי שהיא עברה ללמוד בתיכון בבן-שמן, קיבלתי אני את הזכות "לקריין" את השיר. שאר התפקידים כללו, כמובן, את "הנה מוטלות גופותינו" (חיים גורי) , "דודו" (חיים חפר) ועוד קטעי קריאה מלאי הוד והדר שבכולם התחלקנו.

היינו מתכנסים לחזרות אצל המורה שהיתה אחראית על הטקס ומתרגלים ומתרגלים עד לטקס עצמו. מדי פעם קראנו טקסטים שונים. למרות זאת, הטכס נראה כמעט אותו דבר בכל שנה.

לפני מספר שנים די הופתעתי לשמוע את בנה של בת דודתי ד. (הלוא הוא ע.) מקריא את "מגש הכסף" בטקס סיום הטירונות. מבלי לפגוע בממלכתיות, אני חייב לציין שלא הייתי בוחר ביצירה הזאת להשמיע באזני הטירונים (ובמיוחד לא באזני הוריהם). אבל אני כנראה לא ממש מבין בממלכתיות.

נזכרתי שבטקס סיום הטירונות שלי שהתקיים במצדה, "קריינתי" גם אני. אני לא מצליח להיזכר מה, אבל זה לא היה "מגש הכסף".

.ומה עם קצת שמחה ומוסיקה?

אז כבר אמרנו שראש הממשלה יכול לקבוע "חגיגות-עם". זה נשמע גרנדיוזי…. אז בואו נעשה שמח! רעש, מוסיקה, צופרים ו….קצף!

תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), תשנ"ג-1992 עוסקות ברעש כל ימות השנה. מסתבר שהן מגלות סובלנות רבה כלפי החוגגים ביום העצמאות (ועוד כמה ערבי הילולות….):



רעש באמצעות מכשירי קול

3.     (א)        לא ישיר אדם, לא יצעק ולא יפעיל כלי נגינה, מקלט רדיו או טלוויזיה ולא יקים רעש באמצעות פטיפון, רמקול, מגביר קול או מכשירי קול כיוצא באלה בין השעות 14.00 ל-16.00 ובין השעות 23.00 ל-7.00 למחרת, באזור מגורים באחד מהמקומות האלה:

(1)   תחת כיפת השמים;
(2)   במקום שאינו תחת כיפת השמים, אולם אינו סגור מכל צדדיו כלפי חוץ, או שדלתותיו, חלונותיו או פתחיו האחרים אינם סגורים כולם;
(3)   בבנין שיש בו יחידות מגורים (להלן – בנין מגורים).
(ב)        הוראות תקנת משנה (א) לא יחולו על פעולה המבוצעת אגב חגיגה או שמחה באחד המועדים האלה:
(1)   לילי יום העצמאות;
(2)   ליל פורים;
(3)   ערב יום מנוחה ומוצאי יום מנוחה – עד חצות;
(4)   ליל יום ירושלים;
(5)   ליל ל"ג בעומר;
(6)   ליל המימונה;
(7)   ערב ראש השנה האזרחית.

אז אסור לשיר תחת כיפת השמיים לאחר השעה 23:00, אבל בליל יום העצמאות מותר! יש!!

השנה "שודרגתי" ואשתתף בטקס קאנוני אחר שכבש לו מקום, ושאין לזלז בו: "הבמות". חגיגות יום העצמאות הנחגגות ברב עם בחוצות הערים, זכו לשם העממי: "הבמות" על שמן של הבמות עליהם מופיעים אומנים שונים, במטרה לשמח את לב החוגגים.

אניח כאן את ההגדרה של האנציקלופדיה העממית ויקיפדיה ל"במות" ותעשו עם זה מה שתרצו:


במה היא אתר המיועד להקרבת קורבנות, מקום מוגבה בדרך כלל, הכולל מזבח. המושג משמש בתורהככינוי לאתרי פולחן של עבודה זרה, אתרים שכללו גם פסל ומצבה. בשאר ספרי המקרא המושג מופיע גם בהקשר של אתרים מחוץ לבית המקדש ששימשו את עם ישראל להקרבת קורבנות לה'.

במה היא אתר המיועד להקרבת קורבנות, מקום מוגבה בדרך כלל, הכולל מזבח. המושג משמש בתורהככינוי לאתרי פולחן של עבודה זרה, אתרים שכללו גם פסל ומצבה. בשאר ספרי המקרא המושג מופיע גם בהקשר של אתרים מחוץ לבית המקדש ששימשו את עם ישראל להקרבת קורבנות לה'.

רק תזכרו שזה יכול להיות "מקום מוגבה", "מזבח" ,"אתר פולחן" (לרבות פסל ומצבה) וגם מקום להקרבת קורבנות.

כמידי שנה, תעריפיהם של האומנים המופיעים על הבמות זכה לדיון: הפעם הודיע שר הפנים אריה דרעי על כוונתו להגביל את שכר האומנים החל בשנה הבאה לתקרה של 70,000 ₪. h

נו מילא. זה לא מעשי ולא ריאלי.

אז בערב יום עצמאות תמצאו אותי על "במת הזמר העברי" בחזית בית מלינוב:

אז…. אנחנו "מחממים" את דורית ראובני ואת חנן יובל ובמשבצת הזמן שלנו(21:30 – 22:15) יופיע על במת הילדים הסמוכה הזמר (יהונתן) מרגי. אין מה לומר – תחרות ראויה!

אז נראה לי שהשנה קיבלתי לקריין את "מגש הכסף"….

נקווה שההופעה הזאת לא תהיה "על במותיך חלל"…

ולתפארת מדינת ישראל!


Share

← 3 תגובות

המכתב הראשון אחרי המלחמה

1 במאי, 2019 מאת ארנון · 2 תגובות

כבר הזכרתי כאן בעבר את הקשרים המורכבים בין הגנאלוגיה לבין האקדמיה. בעבורי, כחוקר בתחום החינוך, גנאלוגיה היא תהליך למידה פר אקסלנס. אמירה כזו צריכה להיות מלווה מיד בתשובה לשאלה: "מה לומדים מן המחקר הגנאלוגי?". ובכן, במילה אחת: "המון!". ובכל זאת, נדרשות קצת יותר מילים…

למידה היא עניין מורכב ותהליכי למידה הם עניין מורכב עוד יותר, אך באופן כללי מוסכם כי ישנם שלושה מימדים הקשורים לתהליכי למידה: קוגניציה, מטה-קוגניציה, רגש. בפשטות, ההיבט הקוגניטיבי עוסק בידע ("מה למדתי?"), ההיבט המטה-קוגניטיבי עוסק בידע על ידע (ובפרט, "איך למדתי?"), וההיבט הרגשי עוסק, איך לא, ברגשות ("מה הרגשתי?").

כעת, חישבו על אדם העוסק בחקר שורשי משפחתו מזה זמן רב – מה לומד אותו אדם? ראשית, הוא לומד על ההיסטוריה המשפחתית שלו – על האנשים, המקומות, התקופות והאירועים הקשורים אליה; שנית, הוא לומד על תהליכי חקר (ובשאיפה, משתכלל בהם); שלישית, הוא לומד רבות על עצמו. בהתאמה, אלו אם היבטים קוגניטיבי, מטה-קוגניטיבי ורגשי של למידה.

ההיבטים הללו מלווים את הגנאלוג כל העת, אך, לעתים, הם באים לידי ביטוי מובהק באופן מזוקק במיוחד. כך קורה לי תמיד כשאני "נתקל" במכתב ישן מן העזבון המשפחתי. קריאה ראשונה במכתב חושפת מידע רב, ובדרך כלל בעל-ערך. קריאה שנייה במכתב מביאה אותי לשאול שאלות על עצמי ולהתחבר לצדדים שונים באישיותי. קריאה שלישית במכתב מעלה בי הרהורים על הדרך שהובילה למציאתו ועל האפשרויות למצוא מכתבים נוספים שכאלו. קוגניציה, רגש, מטה-קוגניציה.

* * *

הניה רוזנברג לבית דיאמנטשיין, סבתה של רעייתי, נולדה בשנת 1920 בכפר הקטן הוידין Huedin, רומניה, כ-50 ק"מ מן העיר קלוז'-נאפוקה Cluj-Napoca. היסטורית, היה האיזור שייך לחבל טרנסילבניה, אשר היה במשך שנים רבות בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, ולמרות שהיא עצמה נולדה אחרי שהוידין היתה כבר בשליטת רומניה, כל הוויתה היתה הונגרית (בבית דיברו הונגרית והמאכלים שנאכלו בבית היו הונגריים).

גורל משפחתה בימי מלחמת העולם השנייה היה כגורל מרבית יהודי האיזור – הם נשלחו לאושוויץ לקראת סוף המלחמה וכולם חוץ ממנה ניספו שם. הניה היתה היחידה מקרב בני משפחתה שחזרה מן התופת. שריד נוסף מן המשפחה היה אחיה, אשר עלה ארצה לפני המלחמה, ואיתו שמרה על קשר מכתבים. בעלה של הניה נשלח למחנה עבודה ואף הוא חזר. בתום המלחמה, השניים התאחדו בביתם ולאחר זמן קצר עלו ארצה באוניית מעפילים (עם עצירה כפויה בקפריסין), כאן הקימו משפחה לתפארת והעמידו צאצאים אשר נושאים עמם את הסיפור המשפחתי שהשואה היא חלק בלתי נפרד ממנו. שני ילדיה של הניה נושאים את שמות הוריה, אשר נספו באושוויץ. הניה התאלמנה בגיל צעיר-יחסית וחיתה חיים מלאים ומאושרים גם לאחר מכן, עד שנפטרה בשנת 2013, והיא בת 93.

במלאת לה 90 שנה, העניקו להניה בני המשפחה ספר מרגש, המספר את סיפור חייה בתמונות מן האלבומים הפרטיים שלה. את ימי המלחמה מנציחה בספר כפולת עמודים שחורה. מיד לאחריה, מובא שם מכתב אותו קיבלה הניה מעזבון אחיה. "אחרי שחזרתי מהמלחמה," היא מספרת, "אחי לא נתן שום סימן של חיים, אז חשבתי שגם הוא איננו. התעניינתי בצלב האדום והם הודיעו לי שהו אבסדר. זמן מה לאחר מכן הוא שלח מכתב." את שכתבה לו בתשובה אפשר לקרוא היום בזכות כך שאחיה שמר את המכתבים, שצאצאיו העבירו אותו להניה ושהמכתב מתועד בספר החגיגי. קריאה במכתב מציפה מחשבות רבות, הנודדות בין ההיבטים הקוגניטיבי, המטה-קוגניטיבי והרגשי של המחקר הגנאלוגי. אני משאיר לכל אחד ואחת מכם לתהות את התהיות האלו לעצמו ומביא כאן את המכתב כלשונו (בתרגום מהונגרית לעברית, כפי שתרגמה אותו הניה בעצמה).

* * *

חואדין, 46 בפברואר

יקרים שלי, אתמול קיבלתי את מכתבכם הראשון. זה היה המכתב הראשון אחרי כל כך הרבה זמן שאנו חיכינו לו, כל המשפחה, אך לצערי אני מקבלת אותו לבד. בכלל, אני לא יודעת איפה להתחיל, אני בדיוק כמו אתה, נופל לי העט מהיד, וזאת מבלי לדבר על הדמעות שנוזלות מהעיניים. ככה זה מאז שחזרתי, כל הזמן אני רק בוכה. מסכן בעלי, כל כך רוצה לעודד אותי, אבל, לצערי, אחרי טרגדיה כל כל גדולה אין נחמה.

אני חיה בגלל שנשפטתי לחיים. יש לי בעל, אבל לעולם אני לא יכולה להיות מי שהייתי קודם. אתה יודע, אחי היקר, עד כמה שאני הייתי מסורה למשפחה. כשלאבא רק כאב הראש, איך אני דאגתי. איך דאגתי בשביל הבריאות של כל אחד. אתה יודע עד כמה הייתי בת נאמנה לכל המשפחה שלי. ופתאום, לאבד בבת אחת את כולם.

את אמא היקרה ניתחו לפני הגירוש והיא הבריאה יפה מאוד, ופתאום הברברים הרוצים האלה גירשו אותנו מהבית. אתה בוודאי יודע הכל כי בעצם הרדיו דיבר על זה מספיק, ואין לי כח נפשי לפרט הכל. מספיק אם אני כותבת, מספיק לך שתדע ותבין שהגענו לאושוויץ, למחנה ההשמדה הכי ידוע לשמצה, שם הפרידו אותנו בצורה אכזרית, בן רגע איבדנו את כל המשפחה.

אחותנו המסכנה ואני, שהיינו צעירות, נבחרנו לעבודה. אמא, מסכנה, אחותנו השנייה עם התאומים והילד, אבא היקר, אחים – כולם היו נדונים למוות. זה מזעזע לכתוב את הדברים האלה, שההורים שלנו היקרים, והאחים שלנו היקרים, כל כך תמימים וכל כך צעירים, נפלו קורבן לשנאת היהודים.

הרבה פעמים נדמה לי שזה לא יאומן. כל הזמן אני חולמת שאנחנו כולנו יחד, ובבוקר באה ההתעוררות הנוראית שאין פה אף אחד. בנוסף, אני חולמת שאני נמצאת באושוויץ וצוערת בחלום ופוחדות שייקחו אותי בסלקציה לקרמטוריום (הסלקציה נערכה כל יום ב-7 שבועות שהייתי באושוויץ).

ונוסף לכל הכאבים הנפשיים, אחותי היקרה שהיתה איתי שנה עם סבל רב, בקור ובעבודה הקשה, שלושה שבועות לפני השחרור נפטרה. היא לא יכלה לסבול יותר את החיים של המחנה. מהתחלה היא קיבלה, כנראה, משהו בריאות, היא כל הזמן השתעלה וזה היה סופה הטראגי. כל הזמן היא אמרה ש"אני לא רוצה לחיות אם אני לא אראה יותר את אמא".

גם אני חשבתי שאני לא יכולה את זה לשרוד, אבל בן אדם יותר חזק מחיות, למרות שגם אני הייתי כל כך חלשה.

Share

← 2 תגובות

הסתלק האדמו"ר מקאליב

29 באפריל, 2019 מאת רוני · ניתן להגיב

היום הסתלק מן העולם הזה האדמו"ר מקאליב, רבי מנחם מנדל טאוב. לא השתייכתי לחסידותו, אולם קאליב שוכנת במרחק קצר מכפרי אבותי בהונגריה.

האדמו"ר היה ניצול שואה ועבר ניסויים "רפואיים" באושוויץ.

הזכרנו כאן את האדמו"ר בפוסט שפרסמנו לפני שנתיים לקראת יום הזכרון לשואה ולגבורה:

   

Szól a Kakas Már- התרנגול קרא (או: סיגט – ניו יורק – מקסיקו – זכרון יעקב ובחזרה)

ראו את תגובות 1-2-3 לפוסט המזכירות את ביצוע השיר בבודפשט באנדרטת הנעליים, על ידי הרבי מקאליב.

לעילוי נשמתו אני מביא את הסרטון כאן שוב (דלגו לדקה 3:26):

https://www.youtube.com/watch?v=js_uLF909X4

Share

← ניתן להגיב

שלושה וארבע מי יודע? הרהורים גנאלוגיים לליל הסדר

18 באפריל, 2019 מאת ארנון · תגובה אחת

שוב נסוב כולנו סביב שולחן הסדר, ושוב נספר את סיפור ההגדה, כדי שנזכור, כדי שגם הדור הבא יידע. גם את הסיפורים המשפחתיים אנחנו חוזרים ומספרים בפני בני המשפחה, על מנת שהם ישרישו אצלם, ובתקווה ימשיכו גם לדור הבא ולאלו שאחריו. אבל, עם השתרשותם של סיפורי ההגדה – כמו גם במקרה של הסיפורים המשפחתיים – עלולים להתקבע איתם גם כשלים שנפלו בהם.

קחו, למשל, את שלושת האבות, המככבים בשיר "אחד מי יודע". כל ילד יהודי יודע שליהדות היו שלושה אבות: אברהם, יצחק ויעקב. אלא שצריך לחזור לרגע למקורות ולהיזכר כי אברהם היה אביו של יצחק ויצחק אביו של יעקב. יעקב היה אביהם של 12 הילדים אשר בעקבותיהם נוצרו ברבות הימים 12 השבטים, וההמשך ידוע (כלומר, בעצם לא כל כך ידוע, כיוון שמרבית השבטים "נעלמו", אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר). אם כל היהודים – מוצאם בילדים-שבטים הללו, הרי שיעקב הוא אבינו, ואילו יצחק הוא סבנו ואברהם סבא-רבא שלנו.

כשמגיעים לארבע אמהות – המצב מסתבך קמעה. כידוע, ליעקב אבינו היו שתי נשים (אשר היו אחיות): לאה ורחל. כפי שמסופר בספר "בראשית": "וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה" (בראשית, ל', ט') – ואכן, זלפה, שפחתה של לאה, היתה אמם של כמה מבני יעקב. סיפורה של רחל הולך בכיוון הפוך; ראשית, היתה עקרה – "וַתֵּרֶא רָחֵל, כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב" (בראשית, ל', א') – ולכן נתנה ליעקב את שפחתה, בלהה, כדי שזו האחרונה תלד לו בנים – "וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ […] וַתַּהַר בִּלְהָה, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן" (בראשית, ל', ד'-ה') – ובסופו של דבר, לאחר תחינות רבות ואף איומים – "וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית, ל', א') – הצליחה להרות ולהוליד בן (יוסף). ואם כך, לילדיו של יעקב – כלומר, לעם היהודי – היו שש אמהות, רק ששתיים מהן נשכחו – כלומר, הושכחו – ברבות השנים.

גם בסיפורים המשפחתיים שלנו, המתעדים היסטוריה קרובה יותר, נופלים, לעתים, אי-דיוקים (או "אי-דיוקים") אשר עוברים ביחד עם הסיפורים מדור לדור. אז מה עושים? אנחנו – המְספרים – צריכים לדאוג שהתיעוד שלנו מועבר בצורה מדויקת ובהירה; ואנחנו – המאזינים – צריכים להיות ביקורתיים כלפי הסיפורים ולשאול למקורם של הפרטים. זה לא קל, אבל זוהי הדרך הבטוחה למנוע את הפיכת ההגדה המשפחתית שלנו לאגדה.

Share

← תגובה אחת

סימנים TRACES

15 בפברואר, 2019 מאת רוני · ניתן להגיב

 

Subtitles available in English & Hebrew

ניתן להפעיל כתוביות בעברית ובאנגלית

מילים: רוני גולן
לחן: אלכס בלסקי
עיבוד והפקה: אלכס בלסקי
גיטרות ובס: עוזי אהרון
כינור: עידו זהר
אמנית חול: אילנה יהב

סִימָנִים
=====
 
אֲבוֹתַי קוֹרְאִים לִי.
הֵם הִשְׁאִירוּ לִי סִימָנִים.
לִפְעָמִים כְּמוּסִים
וּלְעִתִּים הֵם מֻנָּחִים לְפָנַי,
גְּלוּיִים.

אִימוֹתַי קוֹרְאוֹת לִי
הֵן רוֹצוֹת שֶׁאֶמְצָא אוֹתָן.
לִפְעָמִים הֵן מַשְׁגִּיחוֹת
שֶׁאֶעֱשֶׂה הַכֹּל נָכוֹן.
שֶׁלֹּא אֶתְעֶה לַשָּׁוְא.

קוֹדְמַי מְשַׂחֲקִים אִתִּי
הֵם מִסְתַּתְּרִים מִפָּנַי.
מֶהַתְלִים בִּי לִפְעָמִים,
הֵם נוֹתְנִים לִי רְמָזִים.

הַדּוֹרוֹת שֶׁלְּפָנַי הֵם אִתִּי
הֵם כָּאן וְעַכְשָׁו
כְּמוֹ שֶׁחָיוּ פַּעַם,
הֵם אִתִּי
מִתְמַסְּרִים אֵלַי.

שֶׁלֹּא אֶתְעֶה לַשָּׁוְא
אֲנִי חוֹקֵר וּמְבָרֵר
נוֹבֵר וְחוֹפֵר וּמְחַפֵּשׂ.
סִימָנִים.

קוֹרֵא וְאוֹסֵף וּמְלַקֵּט וּבוֹדֵק,
מְנַסֶּה לְהָבִין מָה קוֹרֶה
תָּו וְעוֹד תָּו, מִלָּה וְעוֹד פְּרָט
כָּל סִימָן.

שֶׁלֹּא אֶתְעֶה לַשָּׁוְא
אֲנִי חוֹקֵר וּמְבָרֵר.
נוֹבֵר וְחוֹפֵר וּמְחַפֵּשׂ.
סִימָנִים.

שֶׁלֹּא אֶתְעֶה לַשָּׁוְא
אֲנִי חוֹקֵר וּמְבָרֵר.
נוֹבֵר וְחוֹפֵר וּמוֹצֵא.

סִימָנִים.

Traces
=====
(English Translation by: Dafna Baskin)
Lyrics: Rony Golan
Music: Alex Belski
Arrangement & production: Alex Belski
Guitars and bass: Uzi Aharon
Violin: Ido Zohar
Sand Artist: Ilana Yahav
My ancestors call me. 
They left me traces.
Sometimes hidden
and sometimes right in front of me
in plain sight.

My mothers call me
They want me to find them.
Sometimes they watch over me
To make sure I do everything right.

My predecessors play with me,
they hide from me,
playing tricks on me sometimes.
leaving me hints.

Generations before me are with me. 
They are here and now
As they once lived in the past, 
Now they are with me.
Dedicated to me.

 So I don’t wander aimlessly 
I do research and make inquiries 
Rummage, dig and search.
For traces. 


So I don’t wander aimlessly 
I do research and make inquiries 
Rummage, dig and search.


I read, gather, compile and check.
Try to understand what is going on
Letters, words and more details 
Any trace.

So I don’t wander aimlessly 
I do research and make inquiries. 
Look for, investigate and try to find

So I don’t wander aimlessly 
I do research and make inquiries. 
Look for, investigate and finally find.

Traces.



Share


← ניתן להגיב

עד שהמוות כבר הפריד בינינו

10 בפברואר, 2019 מאת ארנון · 2 תגובות

על פי ההלכה, חלל רשאי להינשא. הנה, כך כתוב ברמב"ם הלכות איסורי ביאה, פרק י"ט, הלכה י"א:

"אבל הכהנת מותרת להנשא לחלל"

לא, הכוונה, כמובן, אינה לחלל במובן של מת, אלא למונח המתאר אדם שנולד לכהן מאשר שאסורה עליו בשל היותו כהן (למשל, גרושה). על פי מיטב ידיעתי (ועל פי מיטב חיפושיי), ההלכה היהודית אינה דנה בסוגיית נישואין למת, שכן הדבר אינו עולה על הדעת ביהדות. במחוזות אחרים, הדבר דווקא עולה על הדעת…

* * *

בקומונה פְרֶז'וּס Frejus, השוכנת בדרום צרפת, על גדת הריביירה, אירע בשנת 1959 אסון גדול. סכר מַלְפַּסֶה Malpasset קרס, והרג למעלה מ-400 איש. היה זה אחד האסונות הגדול ביותר שידעה צרפת במאה ה-20.

נשיא צרפת דאז, שארל דה גול Charles de Gaulle, הגיע לבקר במקום, ונתקל בבקשה לא שגרתית מאחת מתושבות המקום. הנערה הצעירה סיפרה לנשיא כי ארוסה נהרג באסון הסכר, וכי היא עדיין רוצה להינשא לו. דה גול דאג להעברת חוק אשר יאפשר לה להינשא לאהובה המת. מאז, מאות אנשים ניצלו את החוק, ומקרים אחדים אף הגיעו להיות מדווחים בתקשורת.

נישואים שלאחר המוות (כלומר, נישואים בהם החתן או הכלה אינם בין החיים) מוכרים גם בסודן ובסין.

וגם בקרבנו, בליבה של ירושלים, ניתן למצוא אזכור לנישואים מוזרים שכאלו. ברח' יפו 86 נמצא בניין בית החולים העירוני, אשר מכונה גם "בית החתן המת". על פי האגדה המסתובבת בשכונות ירושלים, הבית נבנה בסוף המאה ה-19 בעבור זוג ערבי-נוצרי שעמד להינשא. למרבה הצער, החתן נפטר ערב החתונה, וביום החתונה – שהיה אמור להיות גם יום הלוויה, נערכה למרות הכל החתונה, כאשר החתן המת הולבש בבגדי החתונה.

חזית "בית החתן המת" ברח' יפו 86, ירושלים (לקוח ברישיון מוויקישיתוף)

* * *

כפי שסיפרתי כאן לפני זמן מה, לאחרונה נחשפתי מחדש למאגר המידע המקיף של העמותה למחקר גנאלוגי בישראל. רוזי פלדמן היא אחת ממובילות העמותה, ומי שאחראית בפועל על קידומו של מאגר המידע החשוב הזה; רוזי הציגה בפניי מסמך מרתק בו נתקלה תוך כדי אינדוקס רישומי נישואים מצפון הארץ.

המדובר בתעודת נישואין אשר הוצאה ביום 26.1.38 בעפולה. התעודה מעידה על נישואיהם של אריה המר ומרים צערטצאנקו, חקלאים מנהלל. מן התעודה אנו למדים כי אריה, בן 27 – בן דוב וזהבה – נולד בגליציה, וכי מרים, בת 33 – בת חיים ורחל – נולדה בתל אביב. ופרט נוסף אנו למדים מן התעודה הלה: החתן איננו בחיים והכלה הינה אלמנה!

רישום הנישואים של אריה ז"ל ומרים (לבית צרטנקו) המר, 1938 (ליחצו להגדלה)

על פי המופיע בתעודה, הנישואים נערכו בחיפה בתשרי תרפ"ח, למעלה מעשור בטרם הונפקה תעודת הנישואים. ואם כך – מדוע הוצאה תעודת הנישואים כאשר החתן אינו בין החיים?… הפרשייה הזו סיקרנה אותי מאוד, וניסיתי להתחקות אחריה, בתקווה למצוא פתרון לתעלומה…

* * *

על פי המופיע באתר "אלבום יזרעאל", אריה המר הגיע לנהלל בהשפעת אחיו, ד"ר המר עומר (כך במקור), שהיה מהרופאים הראשונים בעמק. מעט המידע המופיע בדף האישי אודותיו תואם את המופיע בתעודת הנישואים: המר נולד בגליציה, התגורר בנהלל בין השנים 1932-1926 (כלומר, בזמן הנישואים התגורר בנהלל), שם אשתו מרים לבית צרטנקו. בתחתית הדף מופיע הכיתוב: "היה חקלאי נלהב אך חלה באופן פתאומי ונפטר צעיר". בדף אודות מרים מסופר כי היתה חניכת משק הפועלות בשכונת בורוכוב, וכי לאחר נישואיה לאריה הגיעה לנהלל, "אך הגורל הביאה להשאר בגיל צעיר עם שני ילדים  קטנים." בדף אודות אריה מצוין כי הוא נפטר בי"ט סיוון תרצ"ב, אך על פי המופיע על מצבתו של המר (כפי שמופיעה באתר "נשמה"), עולה כי הוא נפטר בי"ט סיוון תרצ"א. הכיתוב על המצבה חושף כי המר נולד בבודזינוב (כיום, Bodzanów), גליציה.

אחיו הרופא של אריה המר הוא ד"ר ראובן בן דב עומר (המר) – כלומר, עיברת את שמו מהמר לעומר. מקריאת המצבה שלו (באתר פיקיוויקי), בבית העלמין בנהלל, עולה כי אף הוא נולד בבודזינוב (כיום, Bodzanów), וכי נפטר בשנת תשט"ז בתל אביב. באתר "עיתונות יהודית היסטורית", ניתן למצוא הודעה על מותו של עומר, אשר פורסמה בעיתון "דבר" ביום 15.6.56:

כיוון שלא מצאתי פרטים נוספים אודות אריה המר, החלטתי לאתר את צאצאיו. איתור הצאצאים היה קל למדי, ובסופו של דבר יצרתי קשר עמם באמצעות הדפים שלהם בפייסבוק. נכדו של אריה סיפר לי כי המקור של תעודת הנישואים אותה הצגתי בפניו נמצא אצל המשפחה. לאחר בירורים שערך בקרב בני המשפחה, חזר אליי הנכד וסיפר כי בני המשפחה אינם יודעים מהו הסיפור שעומד מאחורי הפרשייה המוזרה.

* * *

אם כך, נותרתי סקרן, ללא מענה – מדוע הוצאה תעודת נישואים בעבור הזוג, כאשר החתן אינו בן החיים והכלה כבר אלמנה?… אשמח להצעות לפתרון התעלומה.



Share


← 2 תגובות

רשת מורשת

31 בינואר, 2019 מאת ארנון · 4 תגובות

לפני ימים אחדים, ציינו את יום השנה החמישי לפטירתה של הניה רוזנברג לבית דיאמנטשטיין ז"ל (2013-1920). מול קברה, בחוג המשפחה המצומצמת, קראתי מילים שכתבתי לזכרה, אך כאשר קראתי אותם – הבנתי כי המסר העולה מהם חורג מתחומי המשפחה. לאחר התלבטויות רבות עם עצמי, החלטתי לפרסם אותם כאן.

* * *

עד אמצע המאה ה-19 כמעט ולא היו רבנים בקהילות יהודיות בטרנסילבניה. זאת מסיבה הפשוטה שעד אותה תקופה כמעט ולא היו קהילות יהודיות באזור זה. הנסיבות הפוליטיות – שהיו, כאז כן כהיום, תוצאה של מלחמות על כוח ואגו וכסף ואדמה (בעיקר בין גברים, כמובן) – הביאו לכך שבמחצית המאה ה-19 החלה נהירה יהודית לכל רחבי טרנסילבניה. בתוך כך, החל להתבסס לא רק היישוב היהודי, אלא גם מושג הקהילה היהודית, ואתו גם מוסד רב הקהילה.

גם בעיירה Șomcuta Mare, אשר על פי הגבולות של ימינו, נמצאת בצפון-מזרח רומניה, התבססה באותם הימים קהילה יהודית. וגם בה, כמובן, מונה רב. הרב הראשון של הקהילה היה עזריאל אייזיק קלר, יליד 1823 – לפני כמאתיים שנה. הוא כיהן כרב הקהילה במשך 43 שנה, עד למותו, בשנת 1903. קלר נחשב לאחד מחשובי הרבנים בטרנסילבניה, ועמד בקשר עם רבים מן הרבנים החשובים ביותר בתקופתו. עזריאל אייזיק קלר היה סבא-רבא של הניה. יותר מ-90 שנה מפרידות בין שנת לידתו לשנת לידתה, בערך כמניין השנים שמפריד בין לידתה ללידת ניניה שלה.

בספרות המחקרית על רבני רומניה, נכתב כי עזריאל אייזיק קלר "עמד בקשרי שו"ת עם רבני הדור". מה זה אומר? באותם ימים, אמצעי התקשורת העיקרי בין אנשים מרוחקים היה המכתב. כאשר רב של קהילה קטנה רצה להתייעץ עם רב גדול בסוגייה שעלתה לדיון בקהילתו, הוא היה משגר מכתב אל רב גדול. זה האחרון היה דן בסוגייה, וכאשר מצא אותה חשובה לכלל, היה מצרף אותה לשאלות אחרות שנשלחו אליו, והיה מפרסם אותן בספר שו"ת – שאלות ותשובות. ספרים אלו משמשים עד היום בעת מתן פסיקות רבניות. וכך, שאלות שהפנה הרב עזריאל אייזיק קלר – מופיעות בספרי שו"ת חשובים. סביר שגם עם בני משפחתו החליף קלר מכתבים, כמו שעשתה הניה בהמשך עם בני משפחתה. מאוחר יותר, היתה מתקשרת עם נכדיה באמצעות הטלפון, למשל מאחלת להם מזל טוב ביום ההולדת. בשבוע שעבר, הסבים של בני שלחו לו איחולי "מזל טוב" בווטסאפ. זה נשמע אולי מרוחק, אבל באופן אירוני הודעות הווטסאפ האלו נשמרות טוב יותר משיחות הטלפון, ואפשר לעיין בהן גם בעתיד. ואם לחזור לסיפורו של קלר, רבנים כיום משתמשים בווטסאפ ככלי יעיל לניהול שו"ת.

עזריאל אייזיק קלר – כאמור, הסבא-רבא של הניה – היה חתנו של רב קהילה. לאחר מותו של קלר, כיהן בתפקיד בנו, אהרון צבי קלר, שגם שמו מוזכר בספרי שו"ת רבים וחשובים, ולאחר מותו של זה – כיהן בתפקיד חתנו של אהרון צבי, הרב יוסף צבי הייפלרין הפלרט; עם רציחתו באושוויץ, הסתיים מוסד הרבנות בשאמקוטה מארה, כיוון שהקהילה כקהילה נכחדה. היילפרין הלפרט היה גם ראש הישיבה המקומית, ובמשך הזמן העביר את ניהולה לחתנו, לוי יצחק מילר. לאחר שמילר עבר לשמש כרב של קהילה אחרת, הוא העביר את ניהול הישיבה לקרובו, הרב יחזקאל רוטנר. מילר ורוטנר המשיכו לכהן כרבנים בישראל ובארצות הברית, בהתאמה.

ואם כך, הניה היא צאצאית של משפחת רבנים מפורסמת וחשובה, אך מוסד הרבנות המשיך את דרכו בענף אחר של המשפחה. בענף הישיר שלה, עסקו בני המשפחה במקצועות אחרים. אביה היה בעל בית דפוס. בעלה היה בעל מאפייה. בדור של צאצאיה, בתה היתה מורה וחתנה – איש היי-טק; בנה – פיזיקאי וכלתה – יועצת הדרכה. רק אחד מארבעת המקצועות האלו היה רווח בימים בהם חיו אבותיה. את העיסוקים של חלק מנכדיה קשה אפילו להגדיר בקלות.

העברת לפיד הרבנות אצל משפחת קלר לא היתה עניין נדיר, והיא פרקטיקה נפוצה גם בימינו. גם מחוץ לתחום הרבנות ידועים מקצועות ועיסוקים שעוברים מדור לדור, אפילו היום – למשל: מוזיקה, מסעדנות, עריכת דין – אך הנוהג הזה הופך להיות נדיר בימינו. כשהוא כבר מתקיים, קוראים לו בביקורתיות "נפוטיזם". היום אנחנו שואפים להגשים את עצמנו ולאו דווקא לאחוז במורשת המשפחתית.

ועדיין, לפעמים, מסתבר שיש משהו חזק מאיתנו שמושך אותנו לאיזורים בהם הסתובבו אנשים היקרים לנו. דוגמה אנקדוטלית: למרות שהכיוון המקצועי שלי היה מוכוון-מטרה כבר מגיל צעיר, בשלב כלשהו עשיתי סיבוב פרסה והגעתי לעסוק בתחום הקשור להוראה בבתי ספר; אחי הצעיר עבר אף הוא שינוי מקצועי משמעותי, שהביא אותו להיות מורה בפועל. ואולי בכך אנחנו ממשיכים במשהו את מורשת ההוראה של אמי. ואגב (או לא), הסבא שלה היה מורה בקהילה היהודית בה התגורר באוקראינה. ועוד דוגמה אנקדוטלית: אשתי נמשכה לעולם ההיי-טק, בו עבד אביה, ואף בננו הבכור מגלה סימנים של משיכה לעולם הזה. ואולי אלו לא דוגמאות אנקדוטליות אחרי הכל.

הנתק שנוצר בעת המודרנית בין אדם למורשת המשפחתית שלו מוביל, כמובן, גם לרצון של אנשים לעסוק בחקר ההיסטוריה המשפחתית שלהם. במחקר שערכתי לפני כמה שנים, עלה כי גנאלוגים – אנשים העוסקים בחקר ההיסטוריה המשפחתית שלהם – רואים במחקר הזה אמצעי לקיום חיבורים בין-דוריים עבר-הווה-עתיד; גם חיבורים בין-דוריים בתוך המשפחה החיה היום, אבל גם חיבורים בינם לבין דמויות-עבר שלא הכירו, כמו גם חיבורים בינם לבין צאצאיהם שעוד לא נולדו. כלומר, לא רק למורשת ההיסטורית הם רוצים להתחבר, אלא הם גם חושבים על המורשת שהם משאירים.

והנה, אנחנו כאן, מול קברה של הניה, שלושה דורות של המשפחה, מקיימים בעצם עמידתנו המשותפת פה את הקשרים בינינו. ובתוך כך, אנחנו שומעים על עזריאל אייזיק קלר, הסבא-רבא של הניה, שאף אחד מאיתנו לא הכיר (אף לא היא), וקושרים את העיסוק הרבני שעבר במשפחה מדור לדור לחוסר הרציפות העיסוקית של ימינו. וחושבים על עצמנו. ומשהו פתאום מחבר אותנו אל מה שהיה פעם במשפחה. וכשנביט מעכשיו בחתימת היד של עזריאל אייזיק קלר – אותה אפשר למצוא בקלות באינטרנט – אולי היא לא תיראה לנו כמו סתם חתימה.

הניה השאירה אחריה תמונות ומכתבים וסיפור חיים מופלא וילדים ונכדים ונינים והרבה זכרונות. ולכל אחד מאיתנו יש היום – ויהיה תמיד – הניה משלו בתוכו. ולא משנה איפה נהיה ובמה נעסוק, לא משנה איך וכמה נתקשר זה עם זה, יש משהו חזק מאיתנו שמחבר בינינו, והוא עושה זאת בדרכים נסתרות ומפתיעות. 
 

חתימתו של הרב עזריאל אייזיק קלר על ספר משנת 1857 [מקור]



Share


← 4 תגובות