סיפורה של משפחת הרשקוביץ שלי הוא סיפור מרתק של התיישבות בארץ בימי העלייה הראשונה, אך ברוח התקופה (ההיא) – הוא גם סיפורה של העזיבה את הארץ. מבין עשרת ילדיהם של משה הירש ויוכבד חיה ששרדו (שני ילדים נוספים מתו בילדותם) ואשר התגוררו בבית המשפחה בזכרון יעקב, עזבו שבעה את הארץ בראשית המאה ה-20: שישה מהם ירדו מצרימה והאחת היגרה הישר לדרום אפריקה. מבין השישה שחיפשו את מזלם במצרים, היגרו שניים לארצות הברית, ואחת לאוסטרליה. בסיכומו של דבר, רק שלושה חזרו בסופו של דבר לארץ הולדתם, ישראל. שלושה נוספים, כאמור, לא עזבו אותה.
בהקשר הישיר של בלוג זה, סיפורה של משפחת הרשקוביץ שלי הוא סיפור מרתק של מחקר גנאלוגי אשר שם לו למטרה להתחקות אחר צאצאיהם של כל בני המשפחה. המשימה היתה סבוכה, וגם היום – כמעט 11 שנה מאז התחלתי בחקר משפחותיי – איני יכול לומר כי המשימה הושלמה. ועוד לא דיברתי על נסיונות להתחקות אחר מוצאה של המשפחה טרם הגיעה לישראל – משימה כבדה וסבוכה הרבה יותר.
אחד הסיפורים המרתקים במשפחה קשור לדו-ענף אשר היגר לארצות הברית. היו אלו זאב (וויליאם, וועלוועל) ויעקב (ג'ק), אֶחיו של סבי, אשר היגרו ממצרים לשיקגו (או כמו שרוני נוהג לכנותה, צ'יקגו), נפטרו שם בגיל צעיר ובסמיכות זה לזה, ובהמשך – נדדו צאצאיהם לחוף המערבי, והתיישבו בלוס אנג'לס הגדולה (ככל הנראה, בגלל מזג האוויר הקר בשיקגו; אחרי הכל, מזג האוויר בלוס אנג'לס דומה הרבה יותר למזג האוויר הים-תיכוני אליו היו רגילים). הקשר עם המשפחה בזכרון יעקב התנתק, ככל הנראה, מן הרגע שחצו האחים זאב ויעקב את האוקיינוס הגדול (ואולי עוד קודם לכן?), והקרע שנוצר בין אלו שנותרו פה (להלן: "הענף הזכרוני") ובין אלו שנדדו לשם (להלן: "הענף האמריקאי"), מלווה את ההיסטוריה המשפחתית בסיפורים סוחטי-דמעות עד עצם היום הזה. גם האיחוד המרגש אשר נערך בין צאצאי הענף הזכרוני והענף האמריקאי, אי-שם בסוף שנות ה-70, כ-70 שנה לאחר שנותקו הענפים ואחרי שנים רבות של חיפושים הדדיים כושלים, מלווה את ההיסטוריה המשפחתית בסיפורים סוחטי-דמעות.
כאשר התחלתי להציק לדודי ז"ל, אי-שם בתחילת ימי מחקרי, על מנת שיספר לי על הענפים האבודים של המשפחה, הוא שלף בשלב כלשהו תמונות מן הביקורים ההם, וסיפר לי את הסיפור המרתק אשר הוביל לגילוי ההוא. זהו בהחלט סיפור שראוי להקדיש לו פוסט נפרד (עוד אחד לרשימת הטיוטות הארוכה), ובצער רב אני נאלץ להימנע ממנו, כדי לא לחרוג מן המסגרת הסיפורית שהצבתי לעצמי להפעם.
בתמונות הדהויות ששלף דודי ז"ל מן האלבומים שלו, תמונות בפורמט ריבועי עם פינות מעוגלות, הוא הראה לי את בן-דודו, משה – שניהם קרויים על שם הסבא המייסד – אשר ביקר בארץ לראשונה בשנת 1976 עם אשתו ובנו. בהמשך, ביקר בארץ הבן, ג', לבדו עוד פעמיים נוספות. לאחר מכן, הוא הראה לי תמונות-גומלין של הביקור שערך הוא עם אשתו אצל המשפחה באמריקה. משהו בדיווח על הביקורים שידר לי מרירות, אך לא ידעתי להצביע על כך בדיוק. בנוסף לכך, כאשר שאלתי אותו איך אוכל ליצור קשר עם הענף האמריקאי – הוא טען שאינו יודע, כיוון שאינם בקשר.
היה בכך משהו מוזר מאוד. הרי עברנו את שלב 70 שנות הנתק, לאורכן חיפשו המשפחות משני צדי האוקיינוס זו את זו; עברנו גם את סדרת המפגשים המרגשים משני עבריו של אותו האוקיינוס; ובין המפגש האחרון לזמן בו ישבתי אני אצל דודי עם התמונות הדהויות חלפו לכל היותר 17 שנה – והוא לא יודע היכן הם?!
ואז סיפר לי דודי מעשיה אמיתית לגמרי. כהרגלו.
* * *
בעת הביקור האחרון של צאצא הענף האמריקאי בישראל – היה זה ג', בנו של משה אשר הוזכר קודם לכן – דאג דודי לארח אותו למופת. הימים, ראשית שנות ה-80; המקום, המושבה הקטנה זכרון יעקב; האווירה – מושבתית פרובינציאלית למדי. דודי ורעייתו דאגו לכל צרכיו של קרוב המשפחה האמריקאי. הם פתחו בפניו את דלת ביתם ואירחו אותו שם בחופשיות ובטבעיות. הם לקחו אותם לביקורים בבתיהם של בני משפחה אחרים בארץ. הם ליוו אותו בטיולים בארץ. יותר מכך – דודי, אשר היה נהג ב"אגד", דאג להעניק לקרובו האמריקאי כרטיס אשר אפשר לו להתנייד בתחבורה ציבורית בחינם וככל שיחפוץ. יותר מכך – כיוון שכל הנהגים המקומיים הכירו היטב את דודי וכיוון שכיבדו אותו מאוד – הם דאגו להוריד את "הדוד מאמריקה" בכל מקום אשר יחפוץ ולא רק בתחנה המרכזית הקרובה. בקיצור, היה זה ביקור משפחתי מאוד, עליו ניצח דודי (כהרגלו).
כעבור שנים מעטות, החזירו דודי ודודתי ביקור גומלין לקרוביהם האמריקאיים. הימים, ראשית שנות ה-80; המקום, הערים הגדולות שיקגו ולוס אנג'לס; האווירה – אורבנית אמריקאית למדי. דודי ורעייתו היו נרגשים לקראת הפגישה המחודשת עם בני המשפחה, כולל עם ג' מיודענו. והפגישות אכן היו מרגשות. אלא מאי?
"הם אפילו לא הכניסו אותנו אליהם הביתה, רק לקחו אותנו לאכול במסעדה," סיפר לי דודי במרירות, כאילו התרחש הדבר רק אמש ולא 17 שנה קודם לכן. מסעדה! במונחים של המושבה זכרון יעקב של אותם הימים, ובפרט במונחים של דודי, בהחלט היה מדובר בעלבון גדול. הרי הם היו "המשפחה מישראל" שהגיעה לביקור, ולא רק זאת – אלא ששנים ספורות קודם לכן אירחה בדיוק אותו "משפחה מישראל" את אותה "משפחה מאמריקה". והכניסה אותה לבתיהם!
מאז אי-פתיחת-הדלת ההיא, הן בלוס אנג'לס והן בשיקגו, נותקו שוב הקשרים בין המשפחות. וכמה כאב הדבר לשני הצדדים. ידעתי שהדבר כאב מאוד לדודי, אך רק כעבור שנים אחדות, כאשר הצלחתי לאתר את בני הענף האמריקאי – הבנתי שגם אצל נותר כאב גדול.
* * *
והשבוע, סגרתי מעגל. בעת ביקורי בלוס אנג'ס, בין יום לימודים אחד למשנהו, נערכתי לתאם ביקור אצל בני המשפחה, וביניהם ג' הלה, שהוא לי בן-דוד שני. אתמול נערכה הפגישה, ואני הייתי ערוך בשעה הנקובה מחוץ למלוני, במקום בו קבענו כי יאסוף אותי ג'. לאחר עיכוב קל, ראיתי מרחוק גבר ממוצע-קומה הולך לעברי. ככל שהתקרב אליי, כך הבנתי שמדובר בג'. אי אפשר היה לטעות בו, שכן הליכתו ומבט-עיניו אמרו לי דבר אחד: הוא דומה כשתי טיפות עיניים לדודי ז"ל. כמעט 30 שנה חלפו מאז פגש ג' את בני משפחתו הישראליים.
הפגישה הראשונית היתה מרגשת. מן האופן בו ניהל ג' את השיחה ומן האופן בו הגיב לדבריי – הבנתי שלא רק הליכתו ומבט-עיניו מזכירים לי את דודי, אלא גם אופיו. צעדנו לעבר מכוניתו, נכנסנו אליה, הוא התחיל לנווט את דרכנו בה, ותוך כדי כך ניהלנו שיחה מרגשת מאוד. ג' זה זוכר לפרטי פרטים את ביקוריו בארץ, זוכר שמות, זוכר פנים, זוכר מקומות, זוכר קשרים. הוא חי את היותו צאצא למייסדי זכרון גם בלוס אנג'לס הרחוקה. וכל הזמן הוא המשיך למלמל בקול רם: "אני לא מאמין שאתה פה!".
סיפוריו של דודי הדהדו בראשי לאורך כל הדרך, ולמרות שקבענו זאת מראש – לא הייתי בטוח היכן תנחת המכונית מן המסע המופרך הזה – אני ובן-דודי-השני במכונית אחת, נוסעים על כבישי לוס אנג'לס. כמה שנים חיכיתי לפגישה הזו. וגם כאשר הצביע לעבר הבית בו הם גרים, לא הייתי בטוח כי יעצור שם. בסופו של דבר, עצר ג' את מכוניתו בחנייה שמתחת לבניין מגוריו, הכניס אותי למעלית ופתח בפניי את דלת ביתו, שם פגשתי את רעייתו הנחמדה. והוא לא הפסיק למלמל, עכשיו גם לעבר רעייתו: "אני לא מאמין שארנון הרשקוביץ בבית שלנו!".
וכל מה שעבר לי בראש, תוך כדי התבוננות בחומרים המדהימים ששומר ג' בביתו ותוך כדי השיחה המרתקת, היה רק דבר אחד: מה היה אומר דודי, אם היה יודע שכמעט 30 שנה אחרי אותו עלבון גדול – "הם אפילו לא הכניסו אותנו אליהם הביתה!" – פתחו בפניי בני הענף האמריקאי – אותו ג' עצמו מן התקרית ההיא – את דלת ביתם, ואירחו אותי בו למופת?
גנאלוג הפועל בצורה מסודרת ומציב לעצמו שאלות מחקר ברורות, נתקל לא אחת בשתי בעיות מטרידות למדי:
ישנם מקורות רבים עמם ניתן להתייעץ על מנת לענות על כל שאלת מחקר. כך, למשל, על השאלה: "באיזו שנה נולד סבא-רבא?" ניתן לענות, פוטנציאלית, על ידי שימוש במגוון עדויות בעל פה (ראיונות עם בני המשפחה ועם מכרים של הסבא-רבא), מקורות כתובים (מסמכים המתעדים את לידתו, נישואין, פטירתו, עבודתו, הגירתו, וכו'; ספרים המתייחסים לקורותיו; ועוד ועוד), תמונות (לדוגמא: סבא-רבא חוגג בר-מצווה ביום הנחת אבן הפינה לבית הכנסת ששנת בנייתו ידועה), או פריטים תיעודיים אחרים (המצבה של קברו, חפץ עליו חרט הקדשה, וכו'). ואם כך, אילו מן המקורות נחליט לבדוק, מתוך הנחה שזמננו מוגבל?
קשה לדעת מתי לעצור. עד מתי נחפש עדויות לגבי שנת לידתו של סבא-רבא? האם עד שנמצא עדות אחת שכזו, ואולי עד שנמצא חיזוק לעדות קיימת, או שמא עד שנמצא עדות הסותרת עדות שכבר נמצאה?
בנושאים אלו בדיוק עוסק מאמר מרתק אשר פורסם בגליון האחרון של כתב העת APG Quarterly של ארגון הגנאלוגים המקצועיים APG. המאמר, אשר נכתב על ידי תומס וו. ג'ונס Thomas W Jones, נקרא:
When Enough is Enough: How much searching is "reasonbaly exhaustive"?
ג'ונס מבחין בשלושה שלבים עיקריים הכרוכים בכל מחקר, והם: תכנון, ביצוע, והצגה. לדידו, על מנת לענות על השאלה שבכותרת המאמר, יש להתייחס לכל אחד ואחד מן השלבים הללו.
תכנון
בבואו לתכנן מחקר, נתקל הגנאלוגי בבעיה הראשונה אשר צוינה למעלה. על מנת להדגיש את הקושי הכרוך באיתור מידע, הרי כמה הנחות יסוד, אותן מגלגל ג'ונס באופן לוגי:
מידע גנאלוגי מגיע ממגוון מקורות עצום ורחב, ולצורך העניין מציב בפני החוקר אינסוף אפשרויות לחיפוש;
רק חלק מזערי ממגוון המקורות הללו יסייע במתן תשובה לשאלה או השערה מסוימות;
לפני שאנו בוחנים מקור מסוים, איננו יודעים אם יימצא בו מידע רלוונטי;
בחינה של כמעט-אינסוף מקורות מידע כדי לענות על שאלת מחקר, אינה מעשית.
מכאן, מסיק ג'ונס כי בתכננו מחקר, על החוקר להגביל את עצמו למן ההתחלה למספר מצומצם של מקורות, ורק לאחר בחינתם – להמשיך ולכוון את נתיב המחקר עד שתגיע השעה לעצור.
ביצוע
וכאן, בשעת הביצוע – אם לפי התוכנית ואם לפי השינויים מן התוכנית – מגיעה השאלה הגדולה: מתי לעצור?! לדידו של ג'ונס, מחקר האמור לתת תשובה לשאלה מסוימת מסתיים כאשר הוא עומד בששת הקריטריונים הבאים:
נמצאו שני מקורות בלתי תלויים המסכימים זה עם זה;
כל המקורות הרלוונטיים נבחנו, ובתוך כך גם מקורות שעשויים להפריך את ההשערה המנוגדת להשערה המקורית (זאת, בכפוף להנחת האי-אפשר-לבדוק-הכל ובכפוף לתכנון המחקר);
נמצא מידע ממקור-מידע ראשוני (לדוגמא: תעודת לידה היא מקור-מידע ראשוני המעיד על לידה; ספר המציין שנת לידה של אדם הוא מקור-מידע משני. אגב, מידע ממקור-מידע ראשוני הוא לא בהכרח מדויק);
נמצא מידע כפי שהוא מופיע במקור (לדוגמא: תעודת הלידה המקורית עצמה, ולא רישום שלה באינדקס, תרגום שלה או תמצית שלה);
מקור-מידע משני או נגזרת של מקור-מידע ראשוני הוחלפו במקור-המידע הראשוני והמקורי (לדוגמא: מצאת רישום באינדקס לגבי תעודת לידה? הזמן את תעודת הלידה!);
נמצאו מקורות-מידע אליהם כיוונו מקורות-מידע אחרים (לדוגמא: מצאת הערת שוליים במסמך כלשהו, המפנה למסמך אחר? השג אותו!).
הצגה (סיכום, דיווח)
על פי ג'ונס, אף מחקר לא הסתיים בטרם הוא סוכם ודווח והוכן לבחינתם של אחרים. מצד אחד, תוך כדי הליך הסיכום והדיווח, כאשר החוקר נדרש להסביר את בחירותיו ולנמק את מסקנותיו – הוא עשוי להיתקל בנקודה בה לא טיפל בראוי; ומצד שני, רק עין בוחנת של אחר (לצורך העניין: קולגה, לקוח, או שופט) יכולה לשפוט בצורה אובייקטיבית אם ההסברים והנימוקים הללו מסברים את האוזן.
* * *
אין הבדל בין מחקר הנדרש להוכיח שכּן ובין מחקר הנדרש להוכיח שלא. אין הבדל בין מחקר המציב לעצמו מטרה לאתר צאצאים לבין מחקר אשר מטרתו היא לאתר אבות קדמונים. אין הבדל בין מחקר שנועד לאתר מסמכים לבין מחקר שנועד לאתר אנשים. כל אחת מן הפרשיות הללו – ועוד רבות אחרות – מטופלות בצורה דומה: הצבת מטרות, ניסוח שאלות, תכנון המחקר, ביצועו וסיכומו (וברור שתוך כדי הביצוע, עשוי להשתנות גם התכנון).
ובתוך כך, עולה תמיד השאלה: "מתי לעצור?". מתי נוכל להכריז שתמו החיפושים אחר התשובות לשאלותינו. "מבחן שש הנקודות" של תומס ג'ונס מנסה לתת מענה מדויק, בהיר וחד לשאלה הקשה הזו. וכעת, נותר רק לנסות וליישם מבחן זה בנוגע למקרים אמיתיים (כפי שג'ונס עצמו מדגים במאמר לגבי מספר פרשיות מחקר בהן טיפל).
לפני כשבועיים בחרתי לספר את הסיפור המכובס על השיבה אל קולומנה. את מה שנשר על רצפת העריכה, אספר היום.
בעודנו עולצים בבית הורינו בקולומנה, יצאה אלינו גברת קשישה מהבית הסמוך – בנין קומות ולבנים. מבלי לשאול מי אנו ומה מעשינו, היא החלה לספר בפולנית שוטפת: "הבית הזה שייך לרוזנר… אנחנו לא יכולים לשפץ, לא יכולים לעשות כאן כלום, כי בעיריה אומרים שזה של רוזנר..".
רוזנר, להזכירכם, היה שם משפחתו של סבי ואחיו. ואם דברי הגברת נכונים, הן בית העץ והן בנין הלבנים הסמוך לו שייכים לנו. מסרנו לגברת הפולניה פרטי התקשרות עמנו, והשארנו את היוזמה בעניין הסדרת מעמדו של הבית בידי הדיירים הנוכחיים של בית האבן. עד היום איש לא התקשר…
אנו מצדנו התרחקנו עד כה מעסקי רכוש בפולין, וטרם הסכמנו בינינו מהו הדבר הנכון לעשות. 14 מצלמות היו בידינו; בית האבן לא צולם…
סיפורו המלא של בית הקיט בקולומנה נודע לי רק לפני שנים אחדות. במהלך מחקר השורשים המשפחתי, הצלחתי לאתר אדם חביב ובעל זכרון מופלא, הקשור בקשרי נישואין רחוקים עם משפחתי. להפתעתי, הסתבר כי אביו עבד ב"פירמה של האחים רוזנר". הוא עצמו, כילד, שמע מאביו רבות על המשפחה. בין היתר הוא סיפר, כי שנים אחדות לפני המלחמה ביצעו הפולנים פוגרום בקולומנה. גם הבית של סבא ואחיו הותקף. אח-סבי היה בבית באותה עת, נפצע קשה, ולא שב לעצמו מאז, עד שנספה בוורשה.
הלכתי לבדוק את הסיפור. וכך כתוב על קולומנה ב"פנקס הקהילות":
"היהודים בקולומנה נפגעו מהאווירה האנטישמית שנדחסה בשנות השלושים. בשנים 1935 ו-1937 היו כאן בימים הנוראים פגיעות אלימות ביהודים. כנופיות חוליגאנים תקפו בתי יהודים, את בית המדרש ואת השטיבלך, הרסו את תכולתם ויידו אבנים במתפללים. רק המשטרה שהגיעה מלאסק הצליחה לרסן את התוקפים".
בסוכות האחרון ביקרתי בכפר המדהים ביופיו, רוקמדור, אשר בחבל הדורדון.
עודני צועד ברחוב הראשי (והיחיד) בכפר, נתקלתי בדוכן נאה המציע, חינם אין כסף, לבדוק את שם המשפחה ולראות מה מקורו.
השירות מזכיר, במידת מה, את השירות המוצע בחדר העיון של "בית התפוצות" (או בשמו החדש: "מוזיאון העם היהודי").
השירות הינו, כאמור, חינם אין כסף, לצפיה במידע על המסך בלבד. אם חשקה נפשכם בנתונים מודפסים, הואילו לשלם 20 יורו ותקבלו את המידע על מגילת קלף באריזה נאה.
מכיוון שאין סיכוי שבמאגר המידע הצרפתי המקומי הזה יהיה מידע על שם משפחתי, פתחתי בשיחה עם הברנש החביב שמפעיל את השירות.
מסתבר שאדון מקדיש 6 חודשים בשנה (החודשים הקרים) לנבירה בארכיונים ובספריות בספרים ודולה מהם מידע אודות שמות משפחה. הוא רושם במאגריו את הנתונים, וכאשר מישהו מבקש מידע אודות שם משפחה מסוים, הוא יכול לתת לו רשימת מקורות בהם מוזכר השם, וכן תוכן הרשומה.
בששת החודשים הנותרים, הוא מנסה לעניין אנשים לקבל את השירות.
אז האדון ואני מנהלים את השיחה המעניינת הזאת בצרפתית, ואני שואל אותו: "ז'נאלוז'י ?" והאיש נבעת ומשיב: "ז'נאלוז'י ?? נו ! נו ! נו ! היסטואר !" (בתרגום חופשי: "גנאלוגיה ? לא ולא ! הסטוריה !").
אז מה עומד מאחורי תשובתו: לגישתו של האדון, שאת שמו שכחתי, הוא אינו חוקר את משפחתו שלו. מי שחוקר את שורשיו שלו עוסק בגנאלוגיה. לעומת זאת, מי שעוסק באיסוף מידע הסטורי, גם אם הוא מידע על משפחות, עוסק בהסטוריה ולא בגנאלוגיה.
כשביקרתי אצלו היה לו אתר אינטרנט. ערב פרסום הפוסט, ביקרתי שוב באתר וגיליתי שהוא לא פעיל. אולי גם הוא היסטואר ?
הדוד פלי, כפי שכבר סיפרתי לכם, התרחק מכל מה שהזכיר לו את ראשית חייו, ואת משפחתו הקרתנית, בעיניו, מפולין. על זכרונות ילדותו הקצרה והעליזה בלודז' העיבו חמש השנים בהן היה כלוא בגטו שבעיר, ואשר במהלכן נדרש היה לעבוד כמו יתר הילדים שנותרו שם, ולהתחמק מנסיונות הגרמנים להחיש את קיצו. לאחר המלחמה, עדיין נער, הוא יצא לכבוש את העולם. אל ביקוריו המעטים בארץ הוא הגיע בדרך כלל בגפו, ולבתו היחידה לא סיפר דבר על עברו.
כאשר כבר היה על ערש דווי, הוא ביקש מבתו לבדוק את תיבת הדואר האלקטרוני שלו. לשם כך, נאלץ להסגיר בפניה את סיסמת הגישה: קולומנה.
בת דודתי במרחקים לא ידעה מהי או מיהי אותה קולומנה, אך אנו ידענו היטב: היה זה כפר הנופש בו נהגו יהודי לודז' האמידים לשכור בתים ולבלות בהם את חודשי הקיץ. על-פי סיפורי הורינו, קולומנה הצטיירה בעינינו כאי של חופש ושובבות בו בילו חמשת האחים והאחיות לבית רוזנר את חופשותיהם, יחד עם בני-משפחתם המורחבת.
רק לפני שנים אחדות למדתי מפי קרובה רחוקה, שסבי ואחיו בנו בתי קיט בקולומנה לשם השכרה, ואחד מהם הועידו לחופשות המשפחתיות.
* * *
כאשר החליטו בני משפחתי המורחבת לצאת למסע שורשים משותף, לקחתי על עצמי את ההכנות למסע. התכוונתי להקדיש אחר צהרים אחד לשיטוט ביערות קולומנה, ואולי אף לשכשוך במי הנחל בו שחו הורינו בילדותם, ולעריכת פיקניק על גדתו.
במהלך ההכנות, הופתעתי לגלות בקלטת העדות שמסרה דודתי את תמונת בית המשפחה בקולומנה. היא אף ציינה את כתובתו! אך הכתובת לא נמצאה במפת הכפר, וממילא, לא ציפינו למצוא שריד מבית העץ המשפחתי שנבנה לפני קרוב למאה שנים. למרות הכל, בסיוע הטכנופילים במשפחה נשלפה תמונת הבית מסרט הוידאו, והנה היא לפניכם:
אל קולומנה הגענו, ארבעה-עשר מבני משפחת רוזנר – החל מהדודה הבריטית הקשישה, אשת הדוד שנפטר עוד לפני עשרות שנים רבות, דרך אזרח אורוגוואי שהצטרף למשפחה, ועד לנציגות נכבדת מבין ניניו של סבי, יקותיאל רוזנר. השמים זעפו באותו היום בקולומנה, הגשם לא הפסיק לרדת והקור חדר את שכבות הבגדים שעטינו. תכניות הפיקניק נגנזו, אך המרצנו את הנהג להסיענו אל הכתובת שבידינו.
האדם השני אליו פנינו בקולומנה זיהה את שם הרחוב, אשר הוחלף לפני שנים רבות, והדריך אותנו כיצד להגיע על הכתובת הנכונה. ושם, בין העצים, ראינו את הבית הבא:
אותות הזמן הותירו את סימניהם על הבית הנטוש, אך מומחיות האחים רוזנר בעץ לא אכזבה. הבית ניצב על מכונו בדיוק כפי שהוקם לפני דורות. קלו רגלי הקשישים, נשים כבדות היו לאיילות, הרוזנרים שוב משתובבים בבית בקולומנה.
עיתון "המודיע" הוא חלק מרשימת ה"ביביליוגרפיה חובה" לכל מי שאבותיו נמנו עם חסידויות אירופה (וישראל כמובן). הרב נפתלי אהרון וקשטיין, ראש "המאגר העולמי לכתבי יוחסין בישראל", מפרסם שם מדי יום שישי את מדור "ויתילדו", אודות אילני יוחסין הקשורים לעולם החסידי.
המחקר הגנאלוגי מצריך לימוד, או למצער יכולת התמודדות, עם שפות רבות. למדתי לפענח מסמכים פולניים מהמאה ה-19 (לפני כן לא ידעתי מילה בפולנית), לפענח שמות הכתובים קירילית, ובימים אלה אני מרעננת את האלפבית היווני שלמדתי בשיעורי המתמטיקה, כדי לקרוא רשימות שפירסמה הקהילה היהודית ביוון (שימושי גם, להבדיל, בקריאת שילוט דרכים באיי יוון).
אך הבנת הנקרא במדור הגנאלוגי ב"המודיע" מחייבת את הקורא/ת החופשי ברכישת שפה נוספת, שפת היוחסין החסידית. אם כתוב "סיפר לי זקני" – יתכן שהכוונה לסבא-רבא של זוגתי, ואם כתוב "..נכדו רבי יששכר.." – הכוונה אולי לבעל נכדתו. עצי המשפחה אינם משורטטים במבנה ההיררכי המוכר לחוקרי השורשים החופשיים, ובדרך כלל – הנשים אינן חלק מהם. אם פלוני נישא לצדקת רמת יחס, זו תופיע בעץ כ"..חתנו רבי יוסי.." – כלומר, הבת של יוסי. לעתים קרובות, השושלות החסידיות גם מכבדות את כל אחד מחבריהן בתואר "רבי", בין אם היה רב מוסמך, ובין אם היה רוכל זעיר, אך צדיק ושוקד על התורה, שנמנה עם חברי חצר זו או אחרת.
לפני כשנה פירסם ר' וקשטיין במדורו ב"המודיע" מאמר אודות משפחת הורונצ'יק – משפחה שאת תולדותיה אני חוקרתשנים אחדות. כמובן, הגבתי למאמר, החלפנו מידע, ולבסוף העברתי למדור את עץ המשפחה כפי שהיה ידוע לי באותו מועד. להפתעת כל המעורבים, מר וקשטיין זיהה בעץ המשפחה את שמו של אחד מאבות משפחתו שלו!
חודשים ארוכים ליקטנו מידע, אשר יאשר או יפריך כי אכן מדובר באותו אדם. לאורך התקופה, שיתוף הפעולה העשיר אותי בהנחות גנאלוגיות שלא היו מוכרות לי. למשל, בשלב מסויים, דנו במידע שהיה בידי כי אבינו המשותף (אז עדיין בספק) היה מחסידי צאנז. במכתב שקיבלתי הופיעה הפיסקה הבאה:
חשבתי על כך בעצמי, אלא שהדברים לא כל כך הסתדרו לי תחילה משום שידוע לי שהם היו חסידי קאצק. אולם עכשיו ביררתי בין בני משפחה מבוגרים יותר, והתברר לי שרבי מנחם מנדל עצמו היה חסיד קאצק, בהשפעת חותנו שהיה משרידי חסידי קאצק. בעוד שאביו רבי צבי היה חסיד אלכסנדר, ומעתה בהחלט יכול להיות שחותנו היה מחסידי הרבי מצאנז.
אינני מתיימרת להכיר עתה את מפת החצרות החסידיות ואופי הקשרים ביניהן. אך מעתה, כאשר אתהה אם פלוני עשוי היה להיות האב / החתן של אלמוני, אני יודעת שלצורך אישוש או הפרכת ההשערה – עלי לבחון גם אם יתכנו נישואין בין החסידויות הרלוונטיות.
.
אני מצידי תורמת למחקר המשותף את היכולת להשיג רישומים אזרחיים מפולין, ולפענח אותם, ובכלל – להתמודד עם כל מידע שאינו מופיע באותיות עבריות. כלים אלה אינם נפוצים בחקר היוחסין החסידי, ולו בגלל שלימודי הליבה אינם כוללים יכולת שליטה באלפבית לטיני.
.
רק החודש, הגיעו לידי המסמכים הארכיוניים מפולין, ואלה הוכיחו באופן סופי כי אנו בני דודים*. מעל לכל, תודות לשיתוף הפעולה זכיתי להוסיף לעץ המשפחה צאצאים חיים לסבי-זקני החסיד הנגיד אברהם יעקב הורונצ'יק – היחידים שנמצאו עד כה מלבד אבי.
.
השבוע פירסם הרב וקשטיין ב"המודיע" שאילתא נוספת הנוגעת למשפחתנו המאוחדת – הורונצ'יק, פוזננסקי, גרינשטיין ולידזברסקי. המתח עתה בשיאו: האם קוראי "המודיע" יעשירו אותי במידע חדש אודות אבותי?
.
לטובת המתעניינים שאינם מקוראי "המודיע", זהו נוסח השאילתא **:
* למען הדיוק, זוגתו של ר' וקשטיין היא בת דודתי מדרגה רביעית, מוזחת פעם אחת.
** בנוסח השאילתא נפלו כמה טעויות. אברהם יעקב הורונצ'יק היה יליד דוברה ותושב לודז', ולא כפי שנכתב. שאול הורונצ'יק נשא לאישה את לאה בת איצק לייב לוי, ולא כפי שנכתב.
לפני חודשים אחדים, נכחתי בפגישה-מחודשת מרגשת מאוד. טוב, למען האמת, הייתי זה שארגן את הפגישה, וזאת כחלק ממסע חיפושים אחר ענף משפחתי "אבוד" הקשור למשפחתה של זוגתי. כבר נכחתי בעבר בפגישות-מחודשות, אך לזו היתה ארומה מיוחדת, שונה מבדרך כלל.
כדי לקצר את סיפור המעשה שהוביל לאותה פגישה, אציג את גיבוריה:
ח': קיבוצניק בפועל, אמן בנשמתו, איש הארץ הזו. בקי ברזי המשפחה, עמו אני מתייעץ מדי פעם בכל הקשור למחקר המשפחתי, ושמח לחלוק עמו את ממצאיי;
י': חיפאי במהותו, פרופסור אמריטוס בתחום מדעי החיים, חייכן, עמו יצא לי לחלוק גם מחשבות אקדמיות וגם מחשבות משפחתיות. בן-דוד מדרגה ראשונה של ח';
ג': איש עסקים ותיק, איש העולם הגדול, עזב את ישראל לגרמניה ומתגורר שם מזה עשורים אחדים בעיירה קטנה. בן-דוד מדרגה שנייה של ח' ו-ג'.
שלושת גיבורי הפרשה הם בשנות ה-60 וה-70 לחייהם. שלושתם היו נערים ואחר כך חיילים בישראל של שנות ה-50 וה-60, אז נפגשו רבות, בעיקר בנסיבות משפחתיות. המשפחות של שלושתם היו קרובות מאוד. היתה זו משפחתו של ג' אשר נפרדה מן הארץ בשלב מוקדם יחסית, וכשהפך לאדם בוגר – עשה זאת גם הוא. ח' ו-י' גדלו, בגרו, הקימו משפחות – ונותרו כל העת הזו בקשר.
כשנכנסתי אני לעובי הקורה וניסיתי לאתר את ג' – וזאת על מנת למפות את הענף המשפחתי המנותק-נכון-לעכשיו – פניתי, כמובן, לשני גיבורי הפרשה האחרים. הם ה"משפחתיים" ביותר, ואלו שהכירו אותו ושעשויים לדעת דבר או שניים אודותיו. הפרטים המעטים שידעו לספר לי, הסתכמו ב"אני זוכר שנפגשנו כשהתגייסתי לצבא", ב"אבא שלו למד ואחר כך היה קצין גבוה", וב"הוא נסע לגרמניה" – וכמעט תו לא. האיתור של ג' ומשפחתו היה מאתגר מאוד, אך בסופו של דבר הגעתי אליו, והתכתבנו ארוכות בדוא"ל, הוא מגרמניה ואני בישראל. אחר כך עברנו לשוחח ב"סקייפ". העברית שלו היתה אטית ומהורהרת. זכר העבר נשמע בה בקול צלול ורם. אחר כך עברנו לתכתובות דוא"ל מרובעות-משתתפים: ג', ח', י' ואני. הם סיפרו ונזכרו, הוא זכר ושיתף, ואני בעיקר קראתי כמשקיף מן הצד.
כעבור שבועות אחדים, בישר לנו ג' בשמחה כי הביקור השנתי שלו בארץ מתקרב, וביקש להיפגש. הפעם הבאה ששמעתי ממנו היתה כאשר היה כבר בארץ. הוא התקשר אליי, וסיפר לי שכבר דיבר עם ח', וכי קבע להגיע אליו ולהיפגש שם גם עם י'. וכך הגענו לשבת סביב לשולחן פלסטיק על המרפסת בביתו של ח' בקיבוץ. גם נשותיהם של ח' ושל ג' היו שם, וגם הן, כמוני, היו משתתפות-משקיפות, נוכחות-נפקדות, שכן את הדינמיקה המיוחדת שהיתה שם, בין שלושת הגברים בגילאי ה-60 וה-70 אשר נפגשו יחדיו לראשונה לאחר כחמישים שנה, קשה היה להפריע.
היו שם, כמובן, חיבוקים ולחיצות ידיים חמות. היו שם, כמובן, חיוכים רבים ונוסטלגיה השפוכה על פני הגברים. היו שם, כמובן, סיפורים וחוויות וזכרונות. אבל הדבר המעניין ביותר שהיה שם, לטעמי, אינו קשור ישירות למחקר הגנאלוגי או לפגישה המחודשת.
* * *
יושבים להם שלושה גברים אשר עברו דבר-מה או שניים בחייהם. שלושתם בשנות ה-60 וה-70 לחייהם, אחרי שכבר סיימו-לכאורה את חובת טיפולם בילדיהם. לכולם יש זוגיות יציבה (לאחד מהם – בפעם השניה) ובית חם וחברים. והם יושבים עכשיו יחדיו, אחרי שכמעט חמישים שנה לא עשו זאת, ומביטים לאחור.
וכשכל אחד מהם מתבקש לספר מה עבר עליו מאז בילו יחדיו בנערותם, הם משתהים מעט. והם חושבים מעט לפני שהם עונים. כי איך מסכמים חמישים שנה בכמה משפטים? וברור שמעט המשפטים הופכים להרבה משפטים, ונמשכים לשטף של דיבור. ובעיקר, הופך המבט הזה לאחור, אשר אמור לסכם 50 שנה, לסוג של מבט פנימה. יושבים להם שלושה גברים בשנות ה-60 וה-70 לחייהם ונאלצים – מי יודע אם עשו זאת קודם לכן – להביט על חייהם ולספר אותם. ואיך מספרים חמישים שנה?
מה לא היה שם, במהלך השעה הראשונה בה סיפרו שלושתם את שעבר עליהם? נישואין וגירושין; שירות צבאי שנשכח וקריירה שנסתיימה; הפלגות מעבר לים שלא נשכחו ותינוקות שגדלו והפכו להורים; פרידות כפויות ומסלולי הגירה; נסיונות שכשלו וכאלו שהצליחו; מלחמות שהשפיעו ותאונות ששינו חיים; הורים שהתרחקו, הורים שנפטרו, ילדים שהתרחקו אל מעבר לים וילדים שחזרו בתשובה. ועוד כהנה וכהנה, כיד הדמיון-הטלנובלי הטובה עליכם.
והיו שם המון צמתי-בחירה. ובעיקר היו שם הרבה מאוד געגועים.
I might have been rich if I'd wanted the gold
instead of the friendships I've made.
I might have had fame if I'd sought for renown
in the hours when I purposely played.
Now I'm standing to-day on the far edge of life,
and I'm just looking backward to see
What I've done with the years and the days that were mine,
and all that has happened to me.
הדובר בשיר עובר, כמובן, תהליך של התבוננות והשלמה, ולכן מסיים אותו (כצפוי) בנימה הרבה יותר שלמה:
I've lived with my friends and I've shared in their joys,
known sorrow with all of its tears;
I have harvested much from my acres of life,
though some say I've squandered my years.
For much that is fine has been mine to enjoy,
and I think I have lived to my best,
And I have no regret, as I'm nearing the end,
for the gold that I might have possessed.
החיים אינם דומים לשירים. ואני ישבתי שם, ליד השולחן, מאזין לשלושה גברים בשנות ה-60 וה-70 לחייהם אשר מביטים אחורה בערגה; מביט בעיניהם המספרות סיפור מקביל לזה שמובע במילים; מנסה לזהות את הניואנסים שבבחירת המילים שלהם ואת רגעי השתיקה, ומנסה לקרוא בין השורות. ולא היה לי ספק: לכל אחד מהם יש חרטות, ואף אחד מהם אינו קרוב להשלמה מלאה עם בחירותיו.
ובתוך כך, הסתכלתי לאחור גם אני, באמצע שנות ה-30 לחיי, על הבחירות שלי, והיה לי ברור שאיני שונה מהם. וביני לביני, תהיתי אילו מן החרטות תשכחנה ואילו חדשות תתווספנה, ואיזה געגועים יצטרפו לסל הזכרונות שלי – כשאביט אני לאחור בשנות ה-60 וה-70 לחיי.
בכל נסיעה לחו"ל, אני בודק את עצמי בפרובינציאליות ישראלית טיפוסית: האם באזור היעד יש לי מכרים או קרובי משפחה, אותם אוכל לבקר? הדבר נכון שבעתיים בנסיעות לחו"ל לבד, אך גם עם המשפחה כבר חוויתי כמה ביקורים מוצלחים. בקיץ שעבר-שעבר זכיתי לביקור משמעותי מאוד, אצל ענף משפחתי קרוב למדי אשר התגלה רק במהלך המחקר המשפחתי לפני שנים אחדות. קדמו לו ביקור אצל קרוב משפחה בלונדון (לא לבד, אך עוד בטרם ילדים) וביקור אצל קרובת-משפחה-שקרבתה-לא-נודעה-עדיין במונטריאול (בהרכב מלא דאז). כל הביקורים האלו היו חווייתיים מאוד, והצטרפו אליהם חוויות אשר נרשמו בעת ביקורים בארץ של קרובי משפחה אשר נהגו כמוני וקבעו להפגש איתי בטרם יצאו מביתם בארצות הברית, אנגליה או קנדה (ואם כך, אולי הפרובינציאליות הזו היא יותר יהודית מאשר ישראלית?).
מובן שקרובי משפחתי פזורים להם גם במקומות שונים בארץ, ואת אותו מנהג של ניצול-ביקור-כדי-לבקר אני משתדל לקיים גם בארצנו הקטנה. וכך, נזדמן לי לפני כשבועיים לבקר שני קרובי משפחה, תוך כדי נסיעות שהיו ממילא מתוכננות.
הביקור הראשון התקיים תוך כדי סיור שערכתי בבית העלמין "נחלת יצחק", אשר על גבול גבעתיים תל אביב. בבית העלמין המקסים הזה (ולא, זה לא אוקסימורון!), כך ידעתי מזמן, טמון בן-דודו של אבי, מקס קנטור ז"ל. הענף אליו מתייחס מקס היה קרוב מאוד אל משפחתנו, אך ברבות השנים נותק עמם הקשר. כאשר התחלתי במחקר המשפחתי, היה זה אחד מן הענפים הראשונים אתם חידשתי את הקשר. את תמונת מצבתו של מקס שלח לי לפני שנים אחדות קולגה אשר ביקר בבית העלמין, וכך קיבלתי אני "פטור" מלבקר במקום בעצמי. בעת הביקור שלי, עוד אני סופר שורות וקברים, נוכחתי לראות את דיווחיו של הקולגה הלכה-למראה: הקבר של מקס מוזנח. מוזנח מאוד. שיח גדול מכסה את רובו, מותיר רק אזור קטן קריא. החלק האופקי של המצבה מכוסה כולו בשכבה עבה למדי של בוץ, אותה לא ניתן היה לגרד ביד. כיוון שזמני דחק בי, הסתפקתי בצילום האזור שהיה חצי-זמין (לחצו להגדלה).
כמה ימים לאחר הביקור בבית העלמין, נזדמן לי להגיע למשכן לאמנות, עין חרוד, במסגרת טיול מחלקתי מתוכנן-מראש. במוזיאון, כך ידעתי כבר לפני שנים רבות, עובדת קרובת משפחה אחרת, בתו של משה כרמי, דמות ידועה מאוד בהיסטוריה של הקיבוץ. כשהגענו למוזיאון, נפרדתי לרגע מקבוצתי, ושאלתי את עובדי המקום אם קרובתי – בת דודה שנייה של אבי, ליתר דיוק – נמצאת שם במקרה. "כמובן," היתה התשובה, ומיד הפנו אותי אליה. ניגשתי. הצגתי את עצמי. ההתרגשות היתה רבה מאוד. אצל שנינו. הגשתי לה מעטפה, ובה מכתב קצר אשר הכנתי מראש (למקרה והיא לא תהיה שם, ואצטרך להשאיר לה ד"ש כתובה), ותדפיס של שני פוסטים מכאן אשר כתבתי אודות אביה. לאחר שיחה קצרה, חזרתי לקבוצתי, לסיור מודרך במוזיאון, ובטרם עזבנו את המקום – ניגשתי שוב להיפרד גם מקרובתי.
הפגישה הזו, ממש כמו ה"פגישה" עם מקס קנטור ז"ל, עשתה לי טוב. הרגשתי שאני הלכה-למעשה מגשים את אחת מן המטרות אשר הצבתי לעצמי בראשית המחקר המשפחתי: לא רק לחקור את תולדות המשפחה ולתעד אותן, אלא גם ליצור קשר עם בני המשפחה, ולא רק על מנת להסתייע בהם – אלא על מנת להתוודע אליהם. וכך, בהפרש של ימים ספורים, התוודעתי אל קרובה חיה ואל קרוב שנפטר זה מכבר. שתי הפגישות הללו זימנו לי תובנות מעניינות על ענפי המשפחה הנוגעים בדבר, אם משיחה ואם מהתבוננות.
וככל שעץ המשפחה הולך וגדל, גדלים גם הסיכויים שבביקור במקום כלשהו – בארץ או בחו"ל – יזדמן לי לפגוש קרובי משפחה. חיים או מתים. וכך אני משוכנע שעוד נכונו לי פגישות רבות שכאלו, וסקרן לדעת אילו התוודעויות ותובנות יספקו לי מפגשים עתידיים אלו.
היום, 15 בינואר 2009, הוא יום השנה הארבעים לפטירתה של לאה גולדברג. לאה גולדברג היתה יוצרת אשר רבים מספריה ושיריה מוכרים לכל אחד כמעט, ובמקביל – פרטים רבים מקורות חייה נותרו עדיין עלומים לרבים (למשל: כמה מכם יודעים כי לאה גולדברג היתה פרופסור באוניברסיטה העברית? וכמה מכם יודעים שאמהּ התגוררה עמה בארץ, ואף נפטרה 13 שנה אחריה?). ומעבר לכך, המעניין הוא שפרטים אחדים בביוגרפיה של גולדברג נותרו עלומים גם לחוקריה הוותיקים והידענים. ביניהם, שניים הרלוונטיים לכל מי שדיוק בפרטים משפחתיים חשוב לו.
היכן נולדה לאה גולדברג?
אדם המבקש לתעד את "מקום הלידה" שלו או של כל אדם אחר, עלול להיתקל בשאלה הבאה: האם יש לתעד את המקום הפיזי בו התרחשה הלידה (עבורי, למשל: בית החולים "הלל יפה" בחדרה), או שמא את המקום בו התגוררה משפחתה בסמוך ללידה, אותו מקום אליו הגיע הרך הנולד היישר מבית-היולדות (עבורי: זכרון יעקב)? מי שבוחר לציין את מקום הלידה הפיזי – עלול לאבד בעשותו כך מידע חשוב על מסלול חייו של האדם, שכן ייתכן ואדם שהתגורר כל חייו בצפת – נולד בתל אביב (במקרה, כשאמו נסעה לביקור שם ותקפו אותה צירי לידה) ונפטר ונקבר בירושלים (במקרה, כאשר נסע לבקר את קרובי משפחתו שם, ולא ניתן היה להלין את המת), כך שעיר מגוריו כלל לא תוזכר בתיעוד היבש אודותיו; אך מן הצד השני, מי שבוחר לציין את מקום תחילת החיים האמיתיים – עלול לאבד בעשותו כך מידע חשוב שישמש אותו בהשגת מסמכים רלוונטיים, ובהמשך לדוגמא הקודמת – רישומי הלידה והפטירה של הצפתי יימצאו (אם בכלל) בתל אביב או בירושלים, אך כנראה לא בצפת.
בקיצור, בעיה. ולך תתעד שני שדות בעבור כל אחד מאירועי תחילת/סוף החיים.
אצל גולדברג באה לידי ביטוי תופעה זו ביתר שאת. בחלק מן הביוגרפיות שלה היא מופיעה כילידת קאוּנאס (קובנה) Kaunas, אשר בליטא (כאשר נולדה, בשנת 1911, היתה שייכת קובנה לאימפריה הרוסית). כך, למשל, באתר הכנסת. במקומות אחרים, היא מופיעה כילידת קלינינגרד (קניגסברג) Kaliningrad, אשר בשליטת רוסיה (העיר מהווה, למעשה, מובלעת רוסית בין פולין לבין ליטא; בעת ההיא, היתה שייכת העיר לחבל הארץ ההיסטורי פרוסיה, אשר היה בשליטת גרמניה). כך, למשל, באתר הסוכנות היהודית. בין שתי ערים אלו מפרידים כ – 300 ק"מ בקו-כבישי.
אך אל נא תטעו: אין מדובר בהתחבטות של ביוגרפים, שכן אף גולדברג עצמה התחבטה בסוגיה זו. הנה מסמך בכתב ידה, בו היא מתעדת את קורותיה ומציינת את עיר הולדתה כ"קניגסברג". והנה טופס רשמי שמילאה בכתב ידה, ובו מקום הלידה מתועד כ"קובנה".
לא, לא מדובר חלילה בחוסר-החלטיות-משווע, אלא לדוגמא להקצנה שבסיפורי תחילת החיים של רובנו. הרי כיום – בניגוד למה שהיה נכון כמעט תמיד לגבי אבותינו במאה ה – 19 או לפני כן – אף אחד לא באמת נולד בביתו, ולא תמיד בית היולדות הקרוב נמצא באותו יישוב בו מתגוררת המשפחה. אך אצל משפחת גולדברג הסיפור היה מעט שונה, כפי שמבהירה הערה קטנה בערך אודות לאה גולדברג בוויקיפדיה העברית. אמה של גולדברג, אשר התגוררה עם בעלה בקובנה, איבדה שני תינוקות במהלך שתי הלידות שקדמו להריונה של מי-שעתידה-להיות-לאה. לכן, לקראת הלידה החליטה לעבור לקנינגסברג, שם היו שירותי הרפואה טובים יותר. לאחר הלידה, חזרה לביתה בקובנה.
מה עלה בגורל אביה?
בכל הביוגרפיות של המשוררת (למשל באנציקלופדיה ההיסטורית של נשים יהודיות), לא מוזכר דבר אודות נסיבות סיום חייו של אביה או מועד מותו. הפרק הידוע אודותיו כולל את עובדות היותו של האב מומחה לכלכלה ומי שייסד את מערכת הביטוח הלאומי של ליטא, כמו גם את עובדת מעצרו ועינויו על ידי חיילים ליטאיים בימי מלחמת האזרחים ברוסיה בחשד לקומוניזם ואת העובדה שחלה, בעקבות זאת, במחלת נפש. האב עזב את הבית והיה מאושפז במוסדות שונים.
גם תופעה זו מוכרת לרבים מאתנו, המגיעים למבוי סתום בכל הקשור לסיום חייו של אדם, ובפרט לגבי אנשים שהתגוררו באירופה לפני מלחמת העולם השניה. אף במשפחתי, איננו יודעים מה עלה בגורלם של הורי סבי, ישראל ומרים ליבמן. נכון הוא שכיום, בעידן האינטרנט ושפע המידע, יש מקורות רבים לחיפוש אחר נספים/ניצולים בשואה, ולעתים גם ללא קצה חוט ניתן לאתר קרובי משפחה שעקבותיהם אבדו – אך לא תמיד משימות חיפוש אלו עולות יפה.
אבל, כמו שקורה לעתים, היה מי שמצא את התשובה לחידה שהטרידה רבים. היתה זו פרופ' יפעת וייס, מן החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, ירושלים. במסגרת מחקריה, קראה פרופ' וייס מכתבים ששלחה גולדברג לחברתה, הילסבי הונקה פון פודבילס Ilsabe Hünke von Podewils בשנות ה-60 של המאה ה-20, כשלושים שנה לאחר שחברותם המשותפת באוניברסיטה בברלין נקטעה. בשנת 1962, עלה בגרמניה המחזה "בעלת הארמון", אותו כתבה גולדברג כעשר שנים קודם לכן (המחזה עלה לראשונה בישראל בשנת 1955). הילסבי, אשר נכחה באולם, שמעה את שם המחזאית ונזכרה לפתע בחברתה לספסל הלימודים. היא יצרה קשר עם התיאטרון על מנת לאתר את כתובתה של גולדברג, ושלחה לה מכתב. מאז, התכתבו השתיים עד למותה של גולדברג בשנת 1970. לאחר מותה של הילסבי, המכתבים אשר נמצאו אצלה נתרמו לספריה הלאומית בירושלים, ורובם נמצאים היום בארכיון אגודת הסופרים העבריים, אשר במכון "גנזים". עד לאחרונה, לא זכו המכתבים לתשומת לב רבה.
וכך כותבת גולדברג אל חברתה, הילסבי, במכתב מיום 3 במרץ 1962, ואשר תרגום שלו לאנגלית מופיע באחד ממאמריה של פרופ' וייס1:
As you can see I am living in Jerusalem. I am working here as lecturer of Comparative Literature. My work is very interesting and stimulating. I also write. My mother is here with me. My father and all other members of my family perished in Europe.
זהו, ככל הנראה, האזכור היחיד למותו של אביה, אשר – כפי שמציינת לאה גולדברג במכתב אל חברתה – נספה, ביחד עם יתר בני המשפחה (פרט לאמה, כאמור), בימי השואה. בהינתן פרטים נוספים אודות משפחתו של אביה (שמות הוריו ואחיו, למשל), ניתן יהיה בוודאי למצוא תיעוד אודות הנסיבות בהן מצאו את מותם.
* * *
שני פרטים בביוגרפיה של היוצרת לאה גולדברג – מקום לידתה וגורלו של אביה – היו מעורפלים למדי, עד שבא מישהו שהסיר את מסך הערפל מעליהם. זוהי מטרתו של כל אדם אשר עוסק בחקר שורשי משפחתו, וערפילים שכאלו מכסים את שמי-המידע אודות משפחותינו מדי יום כמעט. ומן הבחינה הזו, דומה המחקר הגנאלוגי – אשר רבות בו השאלות מן התשובות ורבים בו התסכולים מן ההצלחות – לתמונה המשרטטת לאה גולדברג ב"משירי ארץ אהבתי":
ושבעה ימים אביב בשנה
וסגריר וגשמים כל היתר
אך כמו בשירה, ימי האביב הללו – אלו הם ימי הגילויים והשמחות, יצירת הקשרים שנותקו לפני שנים ואיתור פרטים חדשים על אבותינו – הם אלו שמשאירים בנו את טעמם הטוב בשביל שאר ימות השנה, הם ימים של ורדים פורחים, טללים, חלונות פתוחים, נרות ברוכים, שולחנות ערוכים ולבבות פתוחים.
httpv://www.youtube.com/watch?v=mUGDhkwZlVI
הערות שוליים
Weiss, Y. (2007). "Nothing in my life has been lost." Lea Goldberg revisits her German Experience. Leo Baeck Institute Yearbook, 54(1), 357-377.
