משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

טקס (טכס) יום העצמאות

5 במאי, 2019 מאת רוני · 3 תגובות

האם ברור מאליו כיצד חוגגים "עצמאות"?

כאשר הוכרזה המדינה בשנת תש"ח החגיגות היו ספונטניות. אולם, כיצד קובעים את סדרי החגיגה מאותו זמן ואילך?

בסמוך למועד בו היו צריכים לחגוג את חגיגות העצמאות לציון השנה הראשונה לעצמאות, חוקקה הכנסת את חוק יום העצמאות, תש"ט-1949. החוק עבר שינויים שונים לאורך השנים:

חוק יום העצמאות, תש"ט-1949

ה' באייר – יום העצמאות
1.    (א)  הכנסת מכריזה בזה על יום ה' באייר כעל "יום העצמאות" שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה.
          (ב)  ….
           (ג)   יום העצמאות יהיה יום שבתון.

הוראות ראש הממשלה
2.    (א)  ראש המשלה מוסמך להורות הוראות בדבר הנפת דגלים וקיום חגיגות-עם ביום העצמאות.
        (ב)  על אף האמור בסעיף 1(ג), מוסמך ראש הממשלה להורות הוראות בדבר קיום עבודה ושירותים, שלדעתו אין להפסיקם ביום העצמאות, וכן את שיטותיהם וסדריהם באותו יום.

סמלי יום העצמאות
3.    ראש הממשלה רשאי בתקנות לקבוע סמלי יום העצמאות ולהסדיר את השימוש בהם.


הגם שיום העצמאות לא הוגדר כ"חג" (שהוא מונח דתי), הטקסט עצמו מדבר על כך שיום העצמאות "יוחג" (כלומר, יחגגו אותו). מבחינה סוציאלית, יום העצמאות הוא יום שבתון אזרחי, בניגוד לימי השבתון האחרים, הנובעים מחגים דתיים (למעט יום הבחירות). בכל שנה מתעוררות אותן שאלות משפטיות: האם ניתן לחייב עובד לעבוד ביום השבתון ומה הגמול המגיע לעובד שאכן עובד בפועל ביום השבתון (ראו אתר "כל זכות") אבל אנחנו משוחררים מהדיון הזה כאן אז יופי…… ראש הממשלה מוסמך להורות על קיום חגיגות-עם!

ברור שלטכסים (עיינו בהסבר המרתק של האקדמיה ללשון העברית אודות מונח זה, לרבות השאלה האם יש לומר "טכס" או "טקס")- יש תפקיד ביצירת ממלכתיות ליום הזה.

מקובל לומר שהמונח "ממלכתיות" נטבע על ידי דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. גישה זו דגלה בהעברת ההחלטות בענין צביון המדינה וחייה ובסוגיות המרכזיות של העם החי בישראל אל מוסדות המדינה (ראו הערך "ממלכתיות" בויקיפדיה).

לאורך השנים התעצבו טכסים ממלכתיים שונים, עד כדי הפיכתם למסורת. המאפיין המשותף לכולם הוא מסגרת טקסית קבועה (עם שינויים קלים ביותר). נראה שהמפורסם בכולם הוא טכס הדלקת המשואות על הר הרצל שמתקיים ב"תפר" שבין יום הזיכרון לבין יום העצמאות.

קראתי לאחרונה מאמר שכתבו מיכאל פייגה ודוד אוחנה: "טקסי אזכרת בן-גוריון: ריטואלים ממלכתיים בקצה המדבר", אשר פורסם בישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל – היסטוריה, תרבות, חברה בהוצאת "המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן" בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.

המחברים דנים בתפקידו של הטכס באופן כללי, וסוקרים את מקומו של טקס האזכרה לדוד בן-גוריון והתמורות שחלו בו לאורך השונים.

על מקומו של הטכס הלאומי הם כותבים:

טקסי האזכרה לבן־גוריון הם טקסים לאומיים מובהקים, המייצגים את הלאום אך גם מכוננים את דמותו, ומאפשרים לאזרחים לדמיין אותו. מנהיגות לאומית משתמשת בטקסים המוניים כדי לבטא ערכים ולחבר אליהם את ציבור האזרחים. הטקסים הללו, החוזרים מדי שנה, הם חלק מהממד הסימבולי המלווה את הלאומיות. לצד הדגל וההמנון, המטבעות והבולים, הם מרכיבים את הדת האזרחית הישראלית. שטרות כסף, מטבעות ובולים המשתנים לאורך זמן, ומאפשרים גמישות בקשר שבין המסמל למסומל. לטקסים יש גמישות רבה אף יותר; הם מבוססים על הביצוע(performance)  הנוצר כל פעם מחדש, ומשום כך עוברים תהליכי שינוי בהתאם לשינוי במְבצעים.

בילדותי, השתתפתי בכל שנה בטקס יום העצמאות. אם אני זוכר נכון (אבל אולי אני טועה) הוא התקיים במוצאי יום הזיכרון. המתכונת היתה קבועה ובכל שנה קראנו את אותם טקסטים, בשינויים קלים. היצע הילדים משתתפים היה מוגבל, כך שנדמה לי שכל הילדים השתתפו בטכס. גולת הכותרת של הטכס היתה קריאת "מגש הכסף" של נתן אלתרמן (אל תחמיצו ביקור באתר המצוין שהוקם להנצחתו והנצחת יצירותיו: אתר נתן אלתרמן).

לקוח מתוך אתר האינטרנט של הספריה הלאומית, ירושלים

על מנת לא לחטוא לדיוק, אני מביא כאן במלואם את דברי ההסבר לשיר כפי שהם מפורסמים באתר של הספריה הלאומית:



השיר "מגש הכסף" מאת נתן אלתרמן פורסם ב"טור השביעי" בעיתון "דבר", ב- 19 בדצמבר 1947. ההשראה לשיר הייתה דבריו של חיים חיים וייצמן בוועידה הארצית של המגבית היהודית המאוחדת באטלנטיק סיטי (ב-13 בדצמבר 1947): "שום מדינה אינה ניתנת לעם על מגש של כסף, ותכנית החלוקה אינה מקנה ליהודים אלא סיכוי" (להקים מדינה). הדימוי "על מגש של כסף" פירושו משהו שניתן כשהוא מוכן וגמור, אבל מדינה אינה ניתנת לעם בצורה כזו, והקמתה דורשת מאמץ רב.  דברי וייצמן מופיעים כמוטו בראש השיר.

בשיר חמישה בתים בעלי חריזה מסורגת רבועה ובית שישי חותם, ובו שתי שורות בלבד. השיר מתאר את האומה המתאוששת מזוועות מלחמה וקמה לקבל את ה"נס" של יסוד המדינה. בבית השני, בעוד המדינה מתכוננת לטקס ההקמה, מתקרבים אל האומה "נערה ונער". שני הבתים הבאים מתארים את הנער והנערה בבגדי העבודה והמלחמה שלהם, את עייפותם המתמשכת, את נעוריהם. זהותם מוארת באור מיסטי, ואין לדעת "אם חיים הם או אם ירויים". בבית החמישי האומה "שטופת דמע וקסם" שואלת את השניים "מי אתם?" והם עונים "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת ישראל". הבית הקצר הסוגר את השיר מתאר את הצעירים הנופלים לרגלי המדינה [מתים או משתחווים]. הסיום "השאר יסופר בתולדות ישראל" משאיר אפשרות להמשיך לספר את עלילות הנערים ואת תולדות המדינה.

"מגש הכסף" הוא אחד משירי הזיכרון הידועים ומזוהה עם מלחמת העצמאות. השיר פורסם בדצמבר 1947, כעשרים יום לאחר ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר. מלחמת השחרור רק החלה, אך אלתרמן רואה לנגד עיניו את המדינה שקמה ואת מחיר הקרבות. ייתכן גם שהנערה והנער מייצגים את לוחמי המחתרות והפלמ"ח שנפלו במאבק למען הקמת המדינה בזמן המנדט הבריטי בארץ. אלתרמן אינו מסמן קרב או אירוע מדויק בכוונה תחילה, ובדרך זו הדמויות נהיות לסמלים של כל הקורבנות שנפלו למען המדינה ובדרך להקמתה.

ברור, שהשיר מדבר על הקורבנות הכרוכים בהקמת המדינה.

קריאת השיר בטקסים היתה זכות הבכורה של רונית מ. (הגדולה ממני) ורק אחרי שהיא עברה ללמוד בתיכון בבן-שמן, קיבלתי אני את הזכות "לקריין" את השיר. שאר התפקידים כללו, כמובן, את "הנה מוטלות גופותינו" (חיים גורי) , "דודו" (חיים חפר) ועוד קטעי קריאה מלאי הוד והדר שבכולם התחלקנו.

היינו מתכנסים לחזרות אצל המורה שהיתה אחראית על הטקס ומתרגלים ומתרגלים עד לטקס עצמו. מדי פעם קראנו טקסטים שונים. למרות זאת, הטכס נראה כמעט אותו דבר בכל שנה.

לפני מספר שנים די הופתעתי לשמוע את בנה של בת דודתי ד. (הלוא הוא ע.) מקריא את "מגש הכסף" בטקס סיום הטירונות. מבלי לפגוע בממלכתיות, אני חייב לציין שלא הייתי בוחר ביצירה הזאת להשמיע באזני הטירונים (ובמיוחד לא באזני הוריהם). אבל אני כנראה לא ממש מבין בממלכתיות.

נזכרתי שבטקס סיום הטירונות שלי שהתקיים במצדה, "קריינתי" גם אני. אני לא מצליח להיזכר מה, אבל זה לא היה "מגש הכסף".

.ומה עם קצת שמחה ומוסיקה?

אז כבר אמרנו שראש הממשלה יכול לקבוע "חגיגות-עם". זה נשמע גרנדיוזי…. אז בואו נעשה שמח! רעש, מוסיקה, צופרים ו….קצף!

תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), תשנ"ג-1992 עוסקות ברעש כל ימות השנה. מסתבר שהן מגלות סובלנות רבה כלפי החוגגים ביום העצמאות (ועוד כמה ערבי הילולות….):



רעש באמצעות מכשירי קול

3.     (א)        לא ישיר אדם, לא יצעק ולא יפעיל כלי נגינה, מקלט רדיו או טלוויזיה ולא יקים רעש באמצעות פטיפון, רמקול, מגביר קול או מכשירי קול כיוצא באלה בין השעות 14.00 ל-16.00 ובין השעות 23.00 ל-7.00 למחרת, באזור מגורים באחד מהמקומות האלה:

(1)   תחת כיפת השמים;
(2)   במקום שאינו תחת כיפת השמים, אולם אינו סגור מכל צדדיו כלפי חוץ, או שדלתותיו, חלונותיו או פתחיו האחרים אינם סגורים כולם;
(3)   בבנין שיש בו יחידות מגורים (להלן – בנין מגורים).
(ב)        הוראות תקנת משנה (א) לא יחולו על פעולה המבוצעת אגב חגיגה או שמחה באחד המועדים האלה:
(1)   לילי יום העצמאות;
(2)   ליל פורים;
(3)   ערב יום מנוחה ומוצאי יום מנוחה – עד חצות;
(4)   ליל יום ירושלים;
(5)   ליל ל"ג בעומר;
(6)   ליל המימונה;
(7)   ערב ראש השנה האזרחית.

אז אסור לשיר תחת כיפת השמיים לאחר השעה 23:00, אבל בליל יום העצמאות מותר! יש!!

השנה "שודרגתי" ואשתתף בטקס קאנוני אחר שכבש לו מקום, ושאין לזלז בו: "הבמות". חגיגות יום העצמאות הנחגגות ברב עם בחוצות הערים, זכו לשם העממי: "הבמות" על שמן של הבמות עליהם מופיעים אומנים שונים, במטרה לשמח את לב החוגגים.

אניח כאן את ההגדרה של האנציקלופדיה העממית ויקיפדיה ל"במות" ותעשו עם זה מה שתרצו:


במה היא אתר המיועד להקרבת קורבנות, מקום מוגבה בדרך כלל, הכולל מזבח. המושג משמש בתורהככינוי לאתרי פולחן של עבודה זרה, אתרים שכללו גם פסל ומצבה. בשאר ספרי המקרא המושג מופיע גם בהקשר של אתרים מחוץ לבית המקדש ששימשו את עם ישראל להקרבת קורבנות לה'.

במה היא אתר המיועד להקרבת קורבנות, מקום מוגבה בדרך כלל, הכולל מזבח. המושג משמש בתורהככינוי לאתרי פולחן של עבודה זרה, אתרים שכללו גם פסל ומצבה. בשאר ספרי המקרא המושג מופיע גם בהקשר של אתרים מחוץ לבית המקדש ששימשו את עם ישראל להקרבת קורבנות לה'.

רק תזכרו שזה יכול להיות "מקום מוגבה", "מזבח" ,"אתר פולחן" (לרבות פסל ומצבה) וגם מקום להקרבת קורבנות.

כמידי שנה, תעריפיהם של האומנים המופיעים על הבמות זכה לדיון: הפעם הודיע שר הפנים אריה דרעי על כוונתו להגביל את שכר האומנים החל בשנה הבאה לתקרה של 70,000 ₪. h

נו מילא. זה לא מעשי ולא ריאלי.

אז בערב יום עצמאות תמצאו אותי על "במת הזמר העברי" בחזית בית מלינוב:

אז…. אנחנו "מחממים" את דורית ראובני ואת חנן יובל ובמשבצת הזמן שלנו(21:30 – 22:15) יופיע על במת הילדים הסמוכה הזמר (יהונתן) מרגי. אין מה לומר – תחרות ראויה!

אז נראה לי שהשנה קיבלתי לקריין את "מגש הכסף"….

נקווה שההופעה הזאת לא תהיה "על במותיך חלל"…

ולתפארת מדינת ישראל!


Share

← 3 תגובות

המכתב הראשון אחרי המלחמה

1 במאי, 2019 מאת ארנון · 2 תגובות

כבר הזכרתי כאן בעבר את הקשרים המורכבים בין הגנאלוגיה לבין האקדמיה. בעבורי, כחוקר בתחום החינוך, גנאלוגיה היא תהליך למידה פר אקסלנס. אמירה כזו צריכה להיות מלווה מיד בתשובה לשאלה: "מה לומדים מן המחקר הגנאלוגי?". ובכן, במילה אחת: "המון!". ובכל זאת, נדרשות קצת יותר מילים…

למידה היא עניין מורכב ותהליכי למידה הם עניין מורכב עוד יותר, אך באופן כללי מוסכם כי ישנם שלושה מימדים הקשורים לתהליכי למידה: קוגניציה, מטה-קוגניציה, רגש. בפשטות, ההיבט הקוגניטיבי עוסק בידע ("מה למדתי?"), ההיבט המטה-קוגניטיבי עוסק בידע על ידע (ובפרט, "איך למדתי?"), וההיבט הרגשי עוסק, איך לא, ברגשות ("מה הרגשתי?").

כעת, חישבו על אדם העוסק בחקר שורשי משפחתו מזה זמן רב – מה לומד אותו אדם? ראשית, הוא לומד על ההיסטוריה המשפחתית שלו – על האנשים, המקומות, התקופות והאירועים הקשורים אליה; שנית, הוא לומד על תהליכי חקר (ובשאיפה, משתכלל בהם); שלישית, הוא לומד רבות על עצמו. בהתאמה, אלו אם היבטים קוגניטיבי, מטה-קוגניטיבי ורגשי של למידה.

ההיבטים הללו מלווים את הגנאלוג כל העת, אך, לעתים, הם באים לידי ביטוי מובהק באופן מזוקק במיוחד. כך קורה לי תמיד כשאני "נתקל" במכתב ישן מן העזבון המשפחתי. קריאה ראשונה במכתב חושפת מידע רב, ובדרך כלל בעל-ערך. קריאה שנייה במכתב מביאה אותי לשאול שאלות על עצמי ולהתחבר לצדדים שונים באישיותי. קריאה שלישית במכתב מעלה בי הרהורים על הדרך שהובילה למציאתו ועל האפשרויות למצוא מכתבים נוספים שכאלו. קוגניציה, רגש, מטה-קוגניציה.

* * *

הניה רוזנברג לבית דיאמנטשיין, סבתה של רעייתי, נולדה בשנת 1920 בכפר הקטן הוידין Huedin, רומניה, כ-50 ק"מ מן העיר קלוז'-נאפוקה Cluj-Napoca. היסטורית, היה האיזור שייך לחבל טרנסילבניה, אשר היה במשך שנים רבות בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, ולמרות שהיא עצמה נולדה אחרי שהוידין היתה כבר בשליטת רומניה, כל הוויתה היתה הונגרית (בבית דיברו הונגרית והמאכלים שנאכלו בבית היו הונגריים).

גורל משפחתה בימי מלחמת העולם השנייה היה כגורל מרבית יהודי האיזור – הם נשלחו לאושוויץ לקראת סוף המלחמה וכולם חוץ ממנה ניספו שם. הניה היתה היחידה מקרב בני משפחתה שחזרה מן התופת. שריד נוסף מן המשפחה היה אחיה, אשר עלה ארצה לפני המלחמה, ואיתו שמרה על קשר מכתבים. בעלה של הניה נשלח למחנה עבודה ואף הוא חזר. בתום המלחמה, השניים התאחדו בביתם ולאחר זמן קצר עלו ארצה באוניית מעפילים (עם עצירה כפויה בקפריסין), כאן הקימו משפחה לתפארת והעמידו צאצאים אשר נושאים עמם את הסיפור המשפחתי שהשואה היא חלק בלתי נפרד ממנו. שני ילדיה של הניה נושאים את שמות הוריה, אשר נספו באושוויץ. הניה התאלמנה בגיל צעיר-יחסית וחיתה חיים מלאים ומאושרים גם לאחר מכן, עד שנפטרה בשנת 2013, והיא בת 93.

במלאת לה 90 שנה, העניקו להניה בני המשפחה ספר מרגש, המספר את סיפור חייה בתמונות מן האלבומים הפרטיים שלה. את ימי המלחמה מנציחה בספר כפולת עמודים שחורה. מיד לאחריה, מובא שם מכתב אותו קיבלה הניה מעזבון אחיה. "אחרי שחזרתי מהמלחמה," היא מספרת, "אחי לא נתן שום סימן של חיים, אז חשבתי שגם הוא איננו. התעניינתי בצלב האדום והם הודיעו לי שהו אבסדר. זמן מה לאחר מכן הוא שלח מכתב." את שכתבה לו בתשובה אפשר לקרוא היום בזכות כך שאחיה שמר את המכתבים, שצאצאיו העבירו אותו להניה ושהמכתב מתועד בספר החגיגי. קריאה במכתב מציפה מחשבות רבות, הנודדות בין ההיבטים הקוגניטיבי, המטה-קוגניטיבי והרגשי של המחקר הגנאלוגי. אני משאיר לכל אחד ואחת מכם לתהות את התהיות האלו לעצמו ומביא כאן את המכתב כלשונו (בתרגום מהונגרית לעברית, כפי שתרגמה אותו הניה בעצמה).

* * *

חואדין, 46 בפברואר

יקרים שלי, אתמול קיבלתי את מכתבכם הראשון. זה היה המכתב הראשון אחרי כל כך הרבה זמן שאנו חיכינו לו, כל המשפחה, אך לצערי אני מקבלת אותו לבד. בכלל, אני לא יודעת איפה להתחיל, אני בדיוק כמו אתה, נופל לי העט מהיד, וזאת מבלי לדבר על הדמעות שנוזלות מהעיניים. ככה זה מאז שחזרתי, כל הזמן אני רק בוכה. מסכן בעלי, כל כך רוצה לעודד אותי, אבל, לצערי, אחרי טרגדיה כל כל גדולה אין נחמה.

אני חיה בגלל שנשפטתי לחיים. יש לי בעל, אבל לעולם אני לא יכולה להיות מי שהייתי קודם. אתה יודע, אחי היקר, עד כמה שאני הייתי מסורה למשפחה. כשלאבא רק כאב הראש, איך אני דאגתי. איך דאגתי בשביל הבריאות של כל אחד. אתה יודע עד כמה הייתי בת נאמנה לכל המשפחה שלי. ופתאום, לאבד בבת אחת את כולם.

את אמא היקרה ניתחו לפני הגירוש והיא הבריאה יפה מאוד, ופתאום הברברים הרוצים האלה גירשו אותנו מהבית. אתה בוודאי יודע הכל כי בעצם הרדיו דיבר על זה מספיק, ואין לי כח נפשי לפרט הכל. מספיק אם אני כותבת, מספיק לך שתדע ותבין שהגענו לאושוויץ, למחנה ההשמדה הכי ידוע לשמצה, שם הפרידו אותנו בצורה אכזרית, בן רגע איבדנו את כל המשפחה.

אחותנו המסכנה ואני, שהיינו צעירות, נבחרנו לעבודה. אמא, מסכנה, אחותנו השנייה עם התאומים והילד, אבא היקר, אחים – כולם היו נדונים למוות. זה מזעזע לכתוב את הדברים האלה, שההורים שלנו היקרים, והאחים שלנו היקרים, כל כך תמימים וכל כך צעירים, נפלו קורבן לשנאת היהודים.

הרבה פעמים נדמה לי שזה לא יאומן. כל הזמן אני חולמת שאנחנו כולנו יחד, ובבוקר באה ההתעוררות הנוראית שאין פה אף אחד. בנוסף, אני חולמת שאני נמצאת באושוויץ וצוערת בחלום ופוחדות שייקחו אותי בסלקציה לקרמטוריום (הסלקציה נערכה כל יום ב-7 שבועות שהייתי באושוויץ).

ונוסף לכל הכאבים הנפשיים, אחותי היקרה שהיתה איתי שנה עם סבל רב, בקור ובעבודה הקשה, שלושה שבועות לפני השחרור נפטרה. היא לא יכלה לסבול יותר את החיים של המחנה. מהתחלה היא קיבלה, כנראה, משהו בריאות, היא כל הזמן השתעלה וזה היה סופה הטראגי. כל הזמן היא אמרה ש"אני לא רוצה לחיות אם אני לא אראה יותר את אמא".

גם אני חשבתי שאני לא יכולה את זה לשרוד, אבל בן אדם יותר חזק מחיות, למרות שגם אני הייתי כל כך חלשה.

Share

← 2 תגובות

הסתלק האדמו"ר מקאליב

29 באפריל, 2019 מאת רוני · ניתן להגיב

היום הסתלק מן העולם הזה האדמו"ר מקאליב, רבי מנחם מנדל טאוב. לא השתייכתי לחסידותו, אולם קאליב שוכנת במרחק קצר מכפרי אבותי בהונגריה.

האדמו"ר היה ניצול שואה ועבר ניסויים "רפואיים" באושוויץ.

הזכרנו כאן את האדמו"ר בפוסט שפרסמנו לפני שנתיים לקראת יום הזכרון לשואה ולגבורה:

   

Szól a Kakas Már- התרנגול קרא (או: סיגט – ניו יורק – מקסיקו – זכרון יעקב ובחזרה)

ראו את תגובות 1-2-3 לפוסט המזכירות את ביצוע השיר בבודפשט באנדרטת הנעליים, על ידי הרבי מקאליב.

לעילוי נשמתו אני מביא את הסרטון כאן שוב (דלגו לדקה 3:26):

https://www.youtube.com/watch?v=js_uLF909X4

Share

← ניתן להגיב

שלושה וארבע מי יודע? הרהורים גנאלוגיים לליל הסדר

18 באפריל, 2019 מאת ארנון · תגובה אחת

שוב נסוב כולנו סביב שולחן הסדר, ושוב נספר את סיפור ההגדה, כדי שנזכור, כדי שגם הדור הבא יידע. גם את הסיפורים המשפחתיים אנחנו חוזרים ומספרים בפני בני המשפחה, על מנת שהם ישרישו אצלם, ובתקווה ימשיכו גם לדור הבא ולאלו שאחריו. אבל, עם השתרשותם של סיפורי ההגדה – כמו גם במקרה של הסיפורים המשפחתיים – עלולים להתקבע איתם גם כשלים שנפלו בהם.

קחו, למשל, את שלושת האבות, המככבים בשיר "אחד מי יודע". כל ילד יהודי יודע שליהדות היו שלושה אבות: אברהם, יצחק ויעקב. אלא שצריך לחזור לרגע למקורות ולהיזכר כי אברהם היה אביו של יצחק ויצחק אביו של יעקב. יעקב היה אביהם של 12 הילדים אשר בעקבותיהם נוצרו ברבות הימים 12 השבטים, וההמשך ידוע (כלומר, בעצם לא כל כך ידוע, כיוון שמרבית השבטים "נעלמו", אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר). אם כל היהודים – מוצאם בילדים-שבטים הללו, הרי שיעקב הוא אבינו, ואילו יצחק הוא סבנו ואברהם סבא-רבא שלנו.

כשמגיעים לארבע אמהות – המצב מסתבך קמעה. כידוע, ליעקב אבינו היו שתי נשים (אשר היו אחיות): לאה ורחל. כפי שמסופר בספר "בראשית": "וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה" (בראשית, ל', ט') – ואכן, זלפה, שפחתה של לאה, היתה אמם של כמה מבני יעקב. סיפורה של רחל הולך בכיוון הפוך; ראשית, היתה עקרה – "וַתֵּרֶא רָחֵל, כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב" (בראשית, ל', א') – ולכן נתנה ליעקב את שפחתה, בלהה, כדי שזו האחרונה תלד לו בנים – "וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ […] וַתַּהַר בִּלְהָה, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן" (בראשית, ל', ד'-ה') – ובסופו של דבר, לאחר תחינות רבות ואף איומים – "וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית, ל', א') – הצליחה להרות ולהוליד בן (יוסף). ואם כך, לילדיו של יעקב – כלומר, לעם היהודי – היו שש אמהות, רק ששתיים מהן נשכחו – כלומר, הושכחו – ברבות השנים.

גם בסיפורים המשפחתיים שלנו, המתעדים היסטוריה קרובה יותר, נופלים, לעתים, אי-דיוקים (או "אי-דיוקים") אשר עוברים ביחד עם הסיפורים מדור לדור. אז מה עושים? אנחנו – המְספרים – צריכים לדאוג שהתיעוד שלנו מועבר בצורה מדויקת ובהירה; ואנחנו – המאזינים – צריכים להיות ביקורתיים כלפי הסיפורים ולשאול למקורם של הפרטים. זה לא קל, אבל זוהי הדרך הבטוחה למנוע את הפיכת ההגדה המשפחתית שלנו לאגדה.

Share

← תגובה אחת

סימנים TRACES

15 בפברואר, 2019 מאת רוני · ניתן להגיב

 

Subtitles available in English & Hebrew

ניתן להפעיל כתוביות בעברית ובאנגלית

מילים: רוני גולן
לחן: אלכס בלסקי
עיבוד והפקה: אלכס בלסקי
גיטרות ובס: עוזי אהרון
כינור: עידו זהר
אמנית חול: אילנה יהב

סִימָנִים
=====
 
אֲבוֹתַי קוֹרְאִים לִי.
הֵם הִשְׁאִירוּ לִי סִימָנִים.
לִפְעָמִים כְּמוּסִים
וּלְעִתִּים הֵם מֻנָּחִים לְפָנַי,
גְּלוּיִים.

אִימוֹתַי קוֹרְאוֹת לִי
הֵן רוֹצוֹת שֶׁאֶמְצָא אוֹתָן.
לִפְעָמִים הֵן מַשְׁגִּיחוֹת
שֶׁאֶעֱשֶׂה הַכֹּל נָכוֹן.
שֶׁלֹּא אֶתְעֶה לַשָּׁוְא.

קוֹדְמַי מְשַׂחֲקִים אִתִּי
הֵם מִסְתַּתְּרִים מִפָּנַי.
מֶהַתְלִים בִּי לִפְעָמִים,
הֵם נוֹתְנִים לִי רְמָזִים.

הַדּוֹרוֹת שֶׁלְּפָנַי הֵם אִתִּי
הֵם כָּאן וְעַכְשָׁו
כְּמוֹ שֶׁחָיוּ פַּעַם,
הֵם אִתִּי
מִתְמַסְּרִים אֵלַי.

שֶׁלֹּא אֶתְעֶה לַשָּׁוְא
אֲנִי חוֹקֵר וּמְבָרֵר
נוֹבֵר וְחוֹפֵר וּמְחַפֵּשׂ.
סִימָנִים.

קוֹרֵא וְאוֹסֵף וּמְלַקֵּט וּבוֹדֵק,
מְנַסֶּה לְהָבִין מָה קוֹרֶה
תָּו וְעוֹד תָּו, מִלָּה וְעוֹד פְּרָט
כָּל סִימָן.

שֶׁלֹּא אֶתְעֶה לַשָּׁוְא
אֲנִי חוֹקֵר וּמְבָרֵר.
נוֹבֵר וְחוֹפֵר וּמְחַפֵּשׂ.
סִימָנִים.

שֶׁלֹּא אֶתְעֶה לַשָּׁוְא
אֲנִי חוֹקֵר וּמְבָרֵר.
נוֹבֵר וְחוֹפֵר וּמוֹצֵא.

סִימָנִים.

Traces
=====
(English Translation by: Dafna Baskin)
Lyrics: Rony Golan
Music: Alex Belski
Arrangement & production: Alex Belski
Guitars and bass: Uzi Aharon
Violin: Ido Zohar
Sand Artist: Ilana Yahav
My ancestors call me. 
They left me traces.
Sometimes hidden
and sometimes right in front of me
in plain sight.

My mothers call me
They want me to find them.
Sometimes they watch over me
To make sure I do everything right.

My predecessors play with me,
they hide from me,
playing tricks on me sometimes.
leaving me hints.

Generations before me are with me. 
They are here and now
As they once lived in the past, 
Now they are with me.
Dedicated to me.

 So I don’t wander aimlessly 
I do research and make inquiries 
Rummage, dig and search.
For traces. 


So I don’t wander aimlessly 
I do research and make inquiries 
Rummage, dig and search.


I read, gather, compile and check.
Try to understand what is going on
Letters, words and more details 
Any trace.

So I don’t wander aimlessly 
I do research and make inquiries. 
Look for, investigate and try to find

So I don’t wander aimlessly 
I do research and make inquiries. 
Look for, investigate and finally find.

Traces.



Share


← ניתן להגיב

עד שהמוות כבר הפריד בינינו

10 בפברואר, 2019 מאת ארנון · 2 תגובות

על פי ההלכה, חלל רשאי להינשא. הנה, כך כתוב ברמב"ם הלכות איסורי ביאה, פרק י"ט, הלכה י"א:

"אבל הכהנת מותרת להנשא לחלל"

לא, הכוונה, כמובן, אינה לחלל במובן של מת, אלא למונח המתאר אדם שנולד לכהן מאשר שאסורה עליו בשל היותו כהן (למשל, גרושה). על פי מיטב ידיעתי (ועל פי מיטב חיפושיי), ההלכה היהודית אינה דנה בסוגיית נישואין למת, שכן הדבר אינו עולה על הדעת ביהדות. במחוזות אחרים, הדבר דווקא עולה על הדעת…

* * *

בקומונה פְרֶז'וּס Frejus, השוכנת בדרום צרפת, על גדת הריביירה, אירע בשנת 1959 אסון גדול. סכר מַלְפַּסֶה Malpasset קרס, והרג למעלה מ-400 איש. היה זה אחד האסונות הגדול ביותר שידעה צרפת במאה ה-20.

נשיא צרפת דאז, שארל דה גול Charles de Gaulle, הגיע לבקר במקום, ונתקל בבקשה לא שגרתית מאחת מתושבות המקום. הנערה הצעירה סיפרה לנשיא כי ארוסה נהרג באסון הסכר, וכי היא עדיין רוצה להינשא לו. דה גול דאג להעברת חוק אשר יאפשר לה להינשא לאהובה המת. מאז, מאות אנשים ניצלו את החוק, ומקרים אחדים אף הגיעו להיות מדווחים בתקשורת.

נישואים שלאחר המוות (כלומר, נישואים בהם החתן או הכלה אינם בין החיים) מוכרים גם בסודן ובסין.

וגם בקרבנו, בליבה של ירושלים, ניתן למצוא אזכור לנישואים מוזרים שכאלו. ברח' יפו 86 נמצא בניין בית החולים העירוני, אשר מכונה גם "בית החתן המת". על פי האגדה המסתובבת בשכונות ירושלים, הבית נבנה בסוף המאה ה-19 בעבור זוג ערבי-נוצרי שעמד להינשא. למרבה הצער, החתן נפטר ערב החתונה, וביום החתונה – שהיה אמור להיות גם יום הלוויה, נערכה למרות הכל החתונה, כאשר החתן המת הולבש בבגדי החתונה.

חזית "בית החתן המת" ברח' יפו 86, ירושלים (לקוח ברישיון מוויקישיתוף)

* * *

כפי שסיפרתי כאן לפני זמן מה, לאחרונה נחשפתי מחדש למאגר המידע המקיף של העמותה למחקר גנאלוגי בישראל. רוזי פלדמן היא אחת ממובילות העמותה, ומי שאחראית בפועל על קידומו של מאגר המידע החשוב הזה; רוזי הציגה בפניי מסמך מרתק בו נתקלה תוך כדי אינדוקס רישומי נישואים מצפון הארץ.

המדובר בתעודת נישואין אשר הוצאה ביום 26.1.38 בעפולה. התעודה מעידה על נישואיהם של אריה המר ומרים צערטצאנקו, חקלאים מנהלל. מן התעודה אנו למדים כי אריה, בן 27 – בן דוב וזהבה – נולד בגליציה, וכי מרים, בת 33 – בת חיים ורחל – נולדה בתל אביב. ופרט נוסף אנו למדים מן התעודה הלה: החתן איננו בחיים והכלה הינה אלמנה!

רישום הנישואים של אריה ז"ל ומרים (לבית צרטנקו) המר, 1938 (ליחצו להגדלה)

על פי המופיע בתעודה, הנישואים נערכו בחיפה בתשרי תרפ"ח, למעלה מעשור בטרם הונפקה תעודת הנישואים. ואם כך – מדוע הוצאה תעודת הנישואים כאשר החתן אינו בין החיים?… הפרשייה הזו סיקרנה אותי מאוד, וניסיתי להתחקות אחריה, בתקווה למצוא פתרון לתעלומה…

* * *

על פי המופיע באתר "אלבום יזרעאל", אריה המר הגיע לנהלל בהשפעת אחיו, ד"ר המר עומר (כך במקור), שהיה מהרופאים הראשונים בעמק. מעט המידע המופיע בדף האישי אודותיו תואם את המופיע בתעודת הנישואים: המר נולד בגליציה, התגורר בנהלל בין השנים 1932-1926 (כלומר, בזמן הנישואים התגורר בנהלל), שם אשתו מרים לבית צרטנקו. בתחתית הדף מופיע הכיתוב: "היה חקלאי נלהב אך חלה באופן פתאומי ונפטר צעיר". בדף אודות מרים מסופר כי היתה חניכת משק הפועלות בשכונת בורוכוב, וכי לאחר נישואיה לאריה הגיעה לנהלל, "אך הגורל הביאה להשאר בגיל צעיר עם שני ילדים  קטנים." בדף אודות אריה מצוין כי הוא נפטר בי"ט סיוון תרצ"ב, אך על פי המופיע על מצבתו של המר (כפי שמופיעה באתר "נשמה"), עולה כי הוא נפטר בי"ט סיוון תרצ"א. הכיתוב על המצבה חושף כי המר נולד בבודזינוב (כיום, Bodzanów), גליציה.

אחיו הרופא של אריה המר הוא ד"ר ראובן בן דב עומר (המר) – כלומר, עיברת את שמו מהמר לעומר. מקריאת המצבה שלו (באתר פיקיוויקי), בבית העלמין בנהלל, עולה כי אף הוא נולד בבודזינוב (כיום, Bodzanów), וכי נפטר בשנת תשט"ז בתל אביב. באתר "עיתונות יהודית היסטורית", ניתן למצוא הודעה על מותו של עומר, אשר פורסמה בעיתון "דבר" ביום 15.6.56:

כיוון שלא מצאתי פרטים נוספים אודות אריה המר, החלטתי לאתר את צאצאיו. איתור הצאצאים היה קל למדי, ובסופו של דבר יצרתי קשר עמם באמצעות הדפים שלהם בפייסבוק. נכדו של אריה סיפר לי כי המקור של תעודת הנישואים אותה הצגתי בפניו נמצא אצל המשפחה. לאחר בירורים שערך בקרב בני המשפחה, חזר אליי הנכד וסיפר כי בני המשפחה אינם יודעים מהו הסיפור שעומד מאחורי הפרשייה המוזרה.

* * *

אם כך, נותרתי סקרן, ללא מענה – מדוע הוצאה תעודת נישואים בעבור הזוג, כאשר החתן אינו בן החיים והכלה כבר אלמנה?… אשמח להצעות לפתרון התעלומה.



Share


← 2 תגובות

רשת מורשת

31 בינואר, 2019 מאת ארנון · 4 תגובות

לפני ימים אחדים, ציינו את יום השנה החמישי לפטירתה של הניה רוזנברג לבית דיאמנטשטיין ז"ל (2013-1920). מול קברה, בחוג המשפחה המצומצמת, קראתי מילים שכתבתי לזכרה, אך כאשר קראתי אותם – הבנתי כי המסר העולה מהם חורג מתחומי המשפחה. לאחר התלבטויות רבות עם עצמי, החלטתי לפרסם אותם כאן.

* * *

עד אמצע המאה ה-19 כמעט ולא היו רבנים בקהילות יהודיות בטרנסילבניה. זאת מסיבה הפשוטה שעד אותה תקופה כמעט ולא היו קהילות יהודיות באזור זה. הנסיבות הפוליטיות – שהיו, כאז כן כהיום, תוצאה של מלחמות על כוח ואגו וכסף ואדמה (בעיקר בין גברים, כמובן) – הביאו לכך שבמחצית המאה ה-19 החלה נהירה יהודית לכל רחבי טרנסילבניה. בתוך כך, החל להתבסס לא רק היישוב היהודי, אלא גם מושג הקהילה היהודית, ואתו גם מוסד רב הקהילה.

גם בעיירה Șomcuta Mare, אשר על פי הגבולות של ימינו, נמצאת בצפון-מזרח רומניה, התבססה באותם הימים קהילה יהודית. וגם בה, כמובן, מונה רב. הרב הראשון של הקהילה היה עזריאל אייזיק קלר, יליד 1823 – לפני כמאתיים שנה. הוא כיהן כרב הקהילה במשך 43 שנה, עד למותו, בשנת 1903. קלר נחשב לאחד מחשובי הרבנים בטרנסילבניה, ועמד בקשר עם רבים מן הרבנים החשובים ביותר בתקופתו. עזריאל אייזיק קלר היה סבא-רבא של הניה. יותר מ-90 שנה מפרידות בין שנת לידתו לשנת לידתה, בערך כמניין השנים שמפריד בין לידתה ללידת ניניה שלה.

בספרות המחקרית על רבני רומניה, נכתב כי עזריאל אייזיק קלר "עמד בקשרי שו"ת עם רבני הדור". מה זה אומר? באותם ימים, אמצעי התקשורת העיקרי בין אנשים מרוחקים היה המכתב. כאשר רב של קהילה קטנה רצה להתייעץ עם רב גדול בסוגייה שעלתה לדיון בקהילתו, הוא היה משגר מכתב אל רב גדול. זה האחרון היה דן בסוגייה, וכאשר מצא אותה חשובה לכלל, היה מצרף אותה לשאלות אחרות שנשלחו אליו, והיה מפרסם אותן בספר שו"ת – שאלות ותשובות. ספרים אלו משמשים עד היום בעת מתן פסיקות רבניות. וכך, שאלות שהפנה הרב עזריאל אייזיק קלר – מופיעות בספרי שו"ת חשובים. סביר שגם עם בני משפחתו החליף קלר מכתבים, כמו שעשתה הניה בהמשך עם בני משפחתה. מאוחר יותר, היתה מתקשרת עם נכדיה באמצעות הטלפון, למשל מאחלת להם מזל טוב ביום ההולדת. בשבוע שעבר, הסבים של בני שלחו לו איחולי "מזל טוב" בווטסאפ. זה נשמע אולי מרוחק, אבל באופן אירוני הודעות הווטסאפ האלו נשמרות טוב יותר משיחות הטלפון, ואפשר לעיין בהן גם בעתיד. ואם לחזור לסיפורו של קלר, רבנים כיום משתמשים בווטסאפ ככלי יעיל לניהול שו"ת.

עזריאל אייזיק קלר – כאמור, הסבא-רבא של הניה – היה חתנו של רב קהילה. לאחר מותו של קלר, כיהן בתפקיד בנו, אהרון צבי קלר, שגם שמו מוזכר בספרי שו"ת רבים וחשובים, ולאחר מותו של זה – כיהן בתפקיד חתנו של אהרון צבי, הרב יוסף צבי הייפלרין הפלרט; עם רציחתו באושוויץ, הסתיים מוסד הרבנות בשאמקוטה מארה, כיוון שהקהילה כקהילה נכחדה. היילפרין הלפרט היה גם ראש הישיבה המקומית, ובמשך הזמן העביר את ניהולה לחתנו, לוי יצחק מילר. לאחר שמילר עבר לשמש כרב של קהילה אחרת, הוא העביר את ניהול הישיבה לקרובו, הרב יחזקאל רוטנר. מילר ורוטנר המשיכו לכהן כרבנים בישראל ובארצות הברית, בהתאמה.

ואם כך, הניה היא צאצאית של משפחת רבנים מפורסמת וחשובה, אך מוסד הרבנות המשיך את דרכו בענף אחר של המשפחה. בענף הישיר שלה, עסקו בני המשפחה במקצועות אחרים. אביה היה בעל בית דפוס. בעלה היה בעל מאפייה. בדור של צאצאיה, בתה היתה מורה וחתנה – איש היי-טק; בנה – פיזיקאי וכלתה – יועצת הדרכה. רק אחד מארבעת המקצועות האלו היה רווח בימים בהם חיו אבותיה. את העיסוקים של חלק מנכדיה קשה אפילו להגדיר בקלות.

העברת לפיד הרבנות אצל משפחת קלר לא היתה עניין נדיר, והיא פרקטיקה נפוצה גם בימינו. גם מחוץ לתחום הרבנות ידועים מקצועות ועיסוקים שעוברים מדור לדור, אפילו היום – למשל: מוזיקה, מסעדנות, עריכת דין – אך הנוהג הזה הופך להיות נדיר בימינו. כשהוא כבר מתקיים, קוראים לו בביקורתיות "נפוטיזם". היום אנחנו שואפים להגשים את עצמנו ולאו דווקא לאחוז במורשת המשפחתית.

ועדיין, לפעמים, מסתבר שיש משהו חזק מאיתנו שמושך אותנו לאיזורים בהם הסתובבו אנשים היקרים לנו. דוגמה אנקדוטלית: למרות שהכיוון המקצועי שלי היה מוכוון-מטרה כבר מגיל צעיר, בשלב כלשהו עשיתי סיבוב פרסה והגעתי לעסוק בתחום הקשור להוראה בבתי ספר; אחי הצעיר עבר אף הוא שינוי מקצועי משמעותי, שהביא אותו להיות מורה בפועל. ואולי בכך אנחנו ממשיכים במשהו את מורשת ההוראה של אמי. ואגב (או לא), הסבא שלה היה מורה בקהילה היהודית בה התגורר באוקראינה. ועוד דוגמה אנקדוטלית: אשתי נמשכה לעולם ההיי-טק, בו עבד אביה, ואף בננו הבכור מגלה סימנים של משיכה לעולם הזה. ואולי אלו לא דוגמאות אנקדוטליות אחרי הכל.

הנתק שנוצר בעת המודרנית בין אדם למורשת המשפחתית שלו מוביל, כמובן, גם לרצון של אנשים לעסוק בחקר ההיסטוריה המשפחתית שלהם. במחקר שערכתי לפני כמה שנים, עלה כי גנאלוגים – אנשים העוסקים בחקר ההיסטוריה המשפחתית שלהם – רואים במחקר הזה אמצעי לקיום חיבורים בין-דוריים עבר-הווה-עתיד; גם חיבורים בין-דוריים בתוך המשפחה החיה היום, אבל גם חיבורים בינם לבין דמויות-עבר שלא הכירו, כמו גם חיבורים בינם לבין צאצאיהם שעוד לא נולדו. כלומר, לא רק למורשת ההיסטורית הם רוצים להתחבר, אלא הם גם חושבים על המורשת שהם משאירים.

והנה, אנחנו כאן, מול קברה של הניה, שלושה דורות של המשפחה, מקיימים בעצם עמידתנו המשותפת פה את הקשרים בינינו. ובתוך כך, אנחנו שומעים על עזריאל אייזיק קלר, הסבא-רבא של הניה, שאף אחד מאיתנו לא הכיר (אף לא היא), וקושרים את העיסוק הרבני שעבר במשפחה מדור לדור לחוסר הרציפות העיסוקית של ימינו. וחושבים על עצמנו. ומשהו פתאום מחבר אותנו אל מה שהיה פעם במשפחה. וכשנביט מעכשיו בחתימת היד של עזריאל אייזיק קלר – אותה אפשר למצוא בקלות באינטרנט – אולי היא לא תיראה לנו כמו סתם חתימה.

הניה השאירה אחריה תמונות ומכתבים וסיפור חיים מופלא וילדים ונכדים ונינים והרבה זכרונות. ולכל אחד מאיתנו יש היום – ויהיה תמיד – הניה משלו בתוכו. ולא משנה איפה נהיה ובמה נעסוק, לא משנה איך וכמה נתקשר זה עם זה, יש משהו חזק מאיתנו שמחבר בינינו, והוא עושה זאת בדרכים נסתרות ומפתיעות. 
 

חתימתו של הרב עזריאל אייזיק קלר על ספר משנת 1857 [מקור]



Share


← 4 תגובות

מה-דע-אם?

23 בדצמבר, 2018 מאת ארנון · 2 תגובות

מזה שנים אחדות, ניטש ויכוח עז בקרב כמה שחקנים בביצה הגנאלוגית, בנוגע למקומה של הגנאלוגיה באקדמיה. אפשר לומר זאת גם כך: יש המאמינים כי מקומה של הגנאלוגיה באקדמיה. הטיעונים לכך מגוונים, אך משותפת לרובם התפיסה הרב-תחומית של הגנאלוגיה. כמובן, על מנת שתחום מסוים יוכר כדיסציפלינה אקדמית, עליו לעמוד בשתי דרישות עיקריות: האחת, שיוכר כתחום עיסוק חשוב; השנייה, שתהיה לו תוחלת אקדמית. שתי דרישות אלו שונות בתכליתן זו מזו: הראשונה היא מדעית בעיקרה, השנייה כוללת גם מרכיבים פוליטיים-חברתיים משמעותיים. במאמר שפרסמתי בנושא לפני מספר שנים, שילבתי בין שתי הגישות האלו, בניסיון להבין כיצד מוגדר המושג "דיסציפלינה אקדמית", והאם הגנאלוגיה עומדת בדרישות אלו. בהמשך, במאמר נוסף שפסמתי בנושא – הדגשתי את הרב-תחומיות המובנית בגנאלוגיה, והדגמתי כיצד היא יכולה לבוא לידי ביטוי במחקר אקדמי. כך, למשל, מנקודת המבט שלי, בהיותי חוקר חינוך, אדם העוסק במחקר גנאלוגי של משפחותיו חווה תהליך למידה פר אקסלנס; במחקר משותף עם ד"ר שרון הרדוף-יפה הצלחנו להגדיר את הייחודיות של תהליך הלמידה הזה. המחקר הזה הוא דוגמה למחקר אקדמי שעסק בגנאלוגיה.

מי שפתח את הקישור הראשון אליו קישרתי בפיסקה הקודמת, פגש את פרופ' דניאל חנוך וגנר. וגנר הוא מומחה בחקר חומרים במכון ויצמן למדע, ובמקביל הוא גנאלוג ותיק ובעל הישגים משמעותיים בתחום; בפרט, בולטת תרומתו הגדולה לחקר הקהילה היהודית בעיירה זדונסקה-וולה (פולין). וגנר הוא גם אחד הסניגורים של תיזת הגנאלוגיה-כתחום-מחקר-אקדמי. אחרי שנים רבות של להט שִׁכְנוּעִי בנושא, הוא החליט לעשות מעשה ולארגן את הכנס האקדמי הראשון שיסייע, אולי, בקידום התיזה הזו. הכנס הבינלאומי, גנאלוגיה והמדעים, התקיים השבוע במכון ויצמן למדע, ובארגונו היה שותף המכון הבינלאומי לגנאלוגיה יהודית – גוף שהוקם במטרה לקדם את שילובה של הגנאלוגיה היהודית באקדמיה. במהלך שני ימי הכנס הוצגו 29 הרצאות בנושאים שונים הקשורים, ישירות או בעקיפין, לתחום הגנאלוגיה. אז מה אפשר ללמוד מן הכנס הזה?

הדבר הראשון שבלט הוא מגוון התחומים הקשורים-פוטנציאלית לגנאלוגיה כתחום מחקר. המשתתפים הגיעו ממגוון דיסציפלינות אקדמיות מוצקות, כגון ביולוגיה (ובפרט, ביולוגיה מולקולרית וגנטיקה) ורפואה, היסטוריה וארכיאולוגיה, בלשנות, מדעי המחשב, פסיכולוגיה, פיזיקה ומתמטיקה, ואפילו – רחמנא ליצלן, וזאת בזכות עבדכם הנאמן – חינוך.

ועם זאת, בולט מאוד הנושא השני: הקשרים המורכבים בין גנאלוגיה לתחומים האחרים. קשרים בין דיסציפלינות אקדמיות מוגדרים על ידי מספר מונחים, כאשר את המילה disciplinary מקדימות התחיליות הבאות: intra, cross, multi, inter, trans (לכל אלו יש מקבילות בעברית…). ההבדלים ביניהם עדינים-לפעמים ומתייחסים, באופן כללי, לאופן בו מגוון התחומים מתגבשים לתחום אחד או, לחילופין, נשארים עצמאיים. (כדאי לקרוא עוד כאן.) אם תרצו, ההבדלים בין הסיווגים הללו מעידים על הרווח המתאפשר בעקבות הרב-תחומיות – מי תורם למי? ואולי, כולם ביחד תורמים ליצירה של משהו חדש? ממגוון ההרצאות בכנס עולה תמונה מבולבלת… כך, למשל, הוצגו בכנס הרצאות המדגימות תרומה בכיוונים שונים, למשל:

  • מה ניתן ללמוד ממודל מתמטי שפותח כדי לאפיין את פרדוקס האבות הקדמונים על התפתחות אוכלוסיות? במקרה הזה, המתמטיקה תורמת להבנה שחשובה לגנאלוגים.
  • מה ניתן ללמוד מעִבְרוּת שמות פרטיים בישראל בנוגע להיבטים סוציולוגיים-דתיים-לאומיים בקרב האוכלוסייה? כאן, ישנו מיקוד בשמו של אדם – שהוא מרכיב משמעותי בחיפושים גנאלוגים – והמידע שמגיע מכיוון חקר השם תורם בעיקר תובנות סוציולוגיות.
  • מה ניתן ללמוד מגנטיקה גנאלוגית על "האבות המייסדים" של האוכלוסייה? המקרה הזה (שהוא נפוץ למדי) מדגים איך חקר הביולוגיה/גנטיקה יכול לסייע לגנאלוגים בתובנות שעשויות להיות קשורות למשפחתם.
  • מה ניתן ללמוד מרישומים היסטוריים של קהילה מסויימת על ההיסטוריה והתרבות שלה? כאן, חומרים שמשמשים, בדרך כלל, גנאלוגים מסייעים כדי לקבל תובנות היסטוריות-תרבותיות.
  • מה ניתן ללמוד מאוסף גדול של עצי משפחה על תורשה? במקרה הזה, תוצר עבודתם של גנאלוגים רבים מתברר ככלי מחקר חשוב בשירות הביולוגיה/גנטיקה.

כפי שניתן לראות, ישנן מבין השאלות האלו כאלו במסגרתן לומדים מתחומים אחרים על היבטים גנאלוגיים וישנן כאלו שמדגימות למידה בכיוון ההפוך. במהלך הכנס, בלטו גם הרצאות אשר הקשר שלהן לעיסוק הגנאלוגי היומיומי (במובן של חוקרי משפחה) היה רחוק למדי (בפרט, הרצאות מתחום הארכיאולוגיה, כולל מתחום הארכיאוגנטיקה, כלומר, שילוב של אריכואלוגיה וגנטיקה).

וזה מוביל אותי לנקודה השלישית שבלטה: אם אכן הגנאלוגיה היא מדע, במה עוסק מדע הגנאלוגיה? בבסיסו, עוסק המחקר הגנאלוגי בחקר הקשרים בין אנשים וההיסטוריה המשפחתית. ולכן, בבואנו לבחון אותו דרך זכוכית מגדלת אקדמית, ועל מנת להבין הקשרים שלו לתחומים אחרים – בזה אנו צריכים להתרכז. בניגוד להרבה תחומים מדעיים אחרים – למשל, פיזיקה, ביולוגיה, היסטוריה – העיסוק הגנאלוגי האינדיבידואלי הוא אישי. קחו שני פיזיקאים שחוקרים את מידת הגמישות של הפלסטיק – לא תהיה להם בעיה לשתף פעולה ולדבר זה עם זה על הפלסטיק הנחקר, גם אם האחד משתמש בשיטות מתמטיות והשני – בשיטות מתחום הכימיה. לעומתם, שני גנאלוגים שונים שעוסקים באיתור מידע על סבא שלהם מתייחסים כל אחד לאדם אחר. אם ייפגשו – הם יוכלו לדבר על השיטות, על דרכי חיפוש, על מאגרי מידע (ונתעלם לרגע מן העובדה שאלו ספציפיים מאוד לכל חיפוש), אך ככל הנראה אף אחד מהם לא יוכל לתרום לשני מידע על הסבא של האחר. ככל הנראה, אף אחד מהם לא יתעניין בסבא של האחר.

לאן אני חותר? לכך שהמחקר הגנאלוגי הפרטיקולרי – אין לו מקום בעולם האקדמיה, כיוון שהוא מעניין רק את מי שעורך אותו (ולפעמים עוד כמה מבני משפחתו). מתי הגנאלוגיה היא בעלת עניין לציבור האקדמי? באופן כללי, בשני מקרים. הראשון, כאשר מחקר מסוים – ולא משנה מאיזה תחום – יכול להועיל לכלל הגנאלוגים (או לתת-קבוצה שלהם). למשל, פיתוח שיטות לאיתור התאמות גנטיות מועילה לכל הגנאלוגים באשר הם, כיוון שהן מסייעות להם לאתר קרובי משפחה בדרכים חדשות. המקרה השני, כאשר המחקר המשפחתי מעלה תובנות שמשמעותיות למדעים אחרים. למשל, אם גיליתי שסבי היא חייל בצבא הסורי במלחמת העולם הראשונה, ואם עובדה זו יש היא בגדר חידוש להיסטוריונים – הרי שהיא מעניינת מאוד (ובלבד שהמחקר שלי נערך ומדווח כמו שצריך). דוגמה נוספת: אם המחקר שלי את בני הקהילה היהודית בעיירה מסויימת באוקראינה מעלה ממצאים חדשים על מנהגי נישואים בקרב בני אותו האזור בתקופת זמן מסויימת – הרי שיש בכך עניין לציבור האקדמי הכללי.

כלומר, עניין אקדמי בגנאלוגיה מתרחש כאשר הגנאלוגיה תורמת למדעים אחרים (ובהמשך ישיר או עקיף לזאת, לאנשים מסויימים בפן המעשי), או כאשר מדעים אחרים תורמים לגנאלוגיה (וגם ישירות או בעקיפין לגנאלוגים). רק כאשר יגבר העיסוק במחקרים שעונים על אחת משתי הדרישות האלו (או על שתיהן), אפשר יהיה להמשיך ולבחון לעומק את מקומה של הגנאלוגיה באקדמיה. בקיצור, כפי שרומזת כותרת הפוסט, רק כאשר נדע משהו חדש בגנאלוגיה אם נגלה משהו חדש בתחום אחר – או להיפך – נוכל להתקדם. הכנס שהתקיים בשבוע שעבר במכון ויצמן למדע, הדגים בבירור כי יש יסוד להניח כי כדבר הזה אכן יקרה, אך גם כי נדרש עוד מיקוד ונדרשת עוד הרחבה של הביסוס האקדמי הלה.



Share


← 2 תגובות

מצד שני, עוד הפתעת בחירות

4 בנובמבר, 2018 מאת ארנון · ניתן להגיב

לפני כמה ימים, פרסמתי כאן אודות התגלית המעניינת שהאירה אצלי באור חדש את מהומת הבחירות המקומיות. ספוילר אלרט: גיליתי שסבי, אביו של אבי, אהרון הרשקוביץ ז"ל, איש זכרון יעקב, היה מועמד ברשימה למועצה המקומית בבחירות שנערכו בשנת 1950 (הבחירות הראשונות לרשויות המקומיות).

והנה, בחלוף ימים ספורים בלבד – הבנתי כי לא רק שלילדיי היה סבא-רבא אחד שהיה פעיל בפוליטיקה המקומית, אלא שהיו להם שניים כאלו!!!

* * *

במסגרת ההכנות לביקור בארץ של דודה של זוגתי (אחות-אביה), הצעתי לדודה סיור מודרך בזכרון יעקב. הדודה הסכימה, ואני שמחתי. בבוקר הנסיעה, החלטתי לחפש במאגר עיתונות יהודית היסטורית, שמא אביה של הדודה (שהוא סבהּ של זוגתי) מוזכר שם באיזושהי ידיעה. תוך שניות אחדות איתרתי שם פרסום נישואין של הוריה של הדודה, משנת 1959. תוך כמה שניות נוספות, איתרתי שם עוד ידיעה אשר הזכירה את אבי-הדודה. והיו שם עוד כמה ידיעות, אך לא הייתי בטוח שהאדם המוזכר בהן הוא אכן האדם אליו אני מתכוון.

החיפושים שלי התמקדו באליהו חנא, שהוא אביה של הדודה, אביו של חמי וסבה של זוגתי. ידעתי כי הוא התגורר בבאר שבע. והנה, כמה מן הידיעות שמצאתי – משנות ה-70 של המאה ה-20 – מזכירות אדם בשם זה בהקשר של המועצה המקומית באר שבע. הנה, למשל, ידיעה בשנת 1976, מן העיתון "מעריב", אשר מזכירה את חבר המועצה אליהו חנא:

כיוון שלא הייתי בטוח אם מדובר באותו אדם, וכיוון שרציתי להפתיע את אביה של זוגתי, פניתי אליה, כדי לבדוק אם סבה ז"ל אכן היה חבר מועצה בבאר שבע. תשובתה היתה מהירה:

כיוון שכך, וכיוון שרציתי לחסוך לעצמי פדיחות, הדפסתי רק את שתי הידיעות הבטוחות ולקחתי עמי ליום הבילוי המשותף עם הדודה. כשנכנסתי לרכב, הצגתי את ממצאיי בפני הדודה, והיא התרגשה מאוד. אמה עדיין בחיים, וכבר היא דמיינה איך תגיב אמה כשתראה את פרסום הנישואים מלפני שישים שנה כמעט.

"היו עוד כמה תוצאות," אמרתי להם, אבל לא הייתי בטוח שמדובר באותו אליהו חנא. אביה של זוגתי נזעק: "היה רק אליהו חנא אחד!". הסברתי: "מצאתי פרטים על מישהו בשם הזה שהיה חבר מועצה בבאר שבע…", ולפני שהספקתי לסיים המשפט – הוא קפץ (טוב, הוא לא באמת קפץ, כיוון שהוא נהג): "כמובן! הוא היה חבר מועצה ותיק, מטעם אחדות העבודה! הוא היה חבר טוב של אליהו נאוי". (אליהו נאוי היה ראש העיר השלישי של באר שבע, כיהן בתפקיד במשך 23 שנה, בין השנים 1986-1963 – תקופת הכהונה הארוכה ביותר של ראש עיר בבאר שבע.)

וכך, נולדה לה ברגע אחד הידיעה כי לילדיי היה עוד סבא-רבא שהיה פעיל בפוליטיקה המקומית במקום מגוריו. עד לפני ימים אחדים, חשבנו שמדובר רק על סבא שלי, שהיה מעורב בביצה הפוליטית בזכרון יעקב מטעם תנועת "חירות". ועכשיו, בצד השני של המדינה, בצד השני של המשפחה, בצד השני של המפה הפוליטית – התגלה כי גם סבהּ של אשתי היה כזה.



Share


← ניתן להגיב

החי"ת הקדמון

30 באוקטובר, 2018 מאת ארנון · 3 תגובות

לפני שנים אחדות, ערכתי – ביחד עם ד"ר שרון הרדוף-יפה – מחקר אקדמי מקיף, אשר שם לו למטרה לאפיין את הייחודיות של העיסוק בגנאלוגיה כתהליך למידה. כמעט כל חוויה אותה אנו חווים בחיינו הינה בעלת השלכות לימודיות-חינוכיות, ונדמה שהעיסוק רב-השנים בגנאלוגיה הוא הרפתקה לימודית ראשונה במעלה.

מראיונות שערכנו עם גנאלוגים, עלו כמה תימות, אחת מהן היא חיזוק קשרים בין-דוריים עבר, הווה ועתיד. בפרט, מצאנו כי במהלך המחקר הגנאלוגי, נטווים קורים בין אנשים בהווה לבין דמויות-עבר, לעיתים כאלו אותן לא הכירו כלל. אחת הדוגמאות המעניינות שעלו תחת כותרת זו, היא סיפורו של ד', אשר סיפר כי באירוע משפחתי טעם עוגה שהכינה דודתו, וזו האחרונה ציינה כי המתכון הוא של אמה, כלומר, של סבתו של ד'; ד' – אשר סבתו האהובה נפטרה כאשר היה נער, זכר היטב את העוגה, אך ידע שהמתכון הלך לאיבוד – התרגש מאוד. הוא ביקש את המתכון, ובהמשך ביקש מאשתו שתכין את העוגה. כך, ההתעניינות בהיסטוריה המשפחתית, גרמה לד' להתחבר לסבתו ז"ל, שנים רבות אחרי מותה, דרך העוגה שלה.

מי שעוקב אחרי הבלוג הזה, יודע כבר שאוכל הוא דרך אהובה עליי במיוחד להתחבר לאנשים אהובים במשפחתי ולשורשיי המשפחתיים בכלל (ע"ע טייגאלך, או צ'ונט). אך הפעם, אני מספר על חיבור בהקשר אחר לגמרי.

* * *

לפני ימים אחדים – בעקבות חשיפה נוספת למאגר המידע מופלא של העמותה למחקר גנאלוגי בישראל – דוּרבנתי לבצע חיפוש חוזר במאגרי העמותה. כמו מאגרי מידע גנאלוגים רבים, מאגר המידע של העמותה הלה – אשר מתרכז ברישומים מארץ ישראל וממדינת ישראל (אך לא רק) – מתעדכן ומתחדש כל העת. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, מכיל המאגר כ – 1.3 מיליון רשומות ממאות מקורות. וכמו פרשיות חיפוש רבות, בכל פעם שאני מבצע חיפוש – אני ניגש אליו מנקודת מבט מעט אחרת. (כמו שאמר הפילוסוף היווני הרקליטוס, אדם לא יכול להיכנס פעמיים לאותו הנהר, כיוון שהנהר לא יהיה אותו נהר, והאדם – לא אותו אדם.)

כיוון שבחשיפה הנוכחית נוכחתי לדעת כי המאגר מכיל רישומים מעניינים מן הארכיון ההיסטורי בזכרון יעקב, התחלתי בחיפוש אודות משפחת הרשקוביץ שלי מן המושבה הוותיקה. מה רבה היתה הפתעתי כשבתחתית אחד הדפים האחרונים בתוצאות החיפוש מצאתי אוצר!

* * *

בחורף 1950, כאשר המדינה הפעוטה היתה בסך הכל בת שנתיים וחצי, נערכו בישראל הבחירות הראשונות לרשויות המקומית. הצצה אל העיתונים של ערב הבחירות ההן, מעלה כי מאז דבר לא השתנה. הנה, למשל, הכותרת של "מעריב" מיום 13.11.1950, יום לפני מועד הבחירות: "מלחמת הבחירות הגיעה לשיאה: המפלגות הכריזו על 'גיוס מלא' של פעיליהן, – צירויות קיבלו הוראה לעקוב אחרי הבחירות ולמסור דו"ח עליהן" (ראו למטה – ליחצו על התמונה להגדלה).

בתום הבחירות, פורסמו תוצאותיהן הרשמיות ב"רשומות", ביחד עם פרטי הרשימות אשר הגישו מועמדותן. והנה, החיפוש שערכתי העלה דף מתוך הפרסום הלה, מיום 16.11.50, ובו פירוט הרשימות שהתמודדו במסגרת הבחירות לרשות המקומית זכרון יעקב. ב"רשימת תנועת החירות מיסודו של הארגון הצבאי הלוחם" – אשר סימנה ח' – במקום הרביעי, מופיע סבי – אהרון הרשקוביץ! (ובהמשך, סיכום תוצאות הבחירות – רשימת "חירות" לא הצליחה להכניס אף נציג למועצה…) (ראו בתמונה למטה – ליחצו להגדלה).


לא הכרתי את סבי. הוא נפטר 7 שנים לפני שנולדתי. האמת היא שאני לא יודע הרבה על קורות חייו. והנה, אני "פוגש" אותו, כך פתאום, בהקשר אקטואלי למדי, כשריח הבחירות המקומיות הנוכחיות נישא באוויר. ולא רק זאת אלא גם זאת: גם אני הייתי – אמנם, לזמן קצר למדי – חבר ברשימה לרשות המקומית! וכך, חוט נסתר קושר ביני לבין סבי ז"ל. (אגב, מקרה דומה קרה לי לפני כמה שנים עם הסבא השני שלי, אותו הכרתי היטב – גם שם איתרתי פיסת מידע שהיתה בעבורי אקטואלית למדי.)

* * *

והיום, כאשר הלכתי להצביע לרשימה בה אני תומך בבחירות לרשות המקומית, כמעט 70 שנה לאחר הבחירות ההן, ראיתי בקלפי את הפתק "מחל" – הגלגול הנוכחי של הח' ההיא – וחשבתי על סבא שלי. נדמה לי שמעתה לא אוכל לעבור מערכת בחירות לרשויות המקומיות מבלי לחשוב עליו, והכל בזכות חיפוש קטן שהניב תוצאה גדולה.



Share


← 3 תגובות