משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

הספר שלא כתבתי… הספר שלא אכתוב

24 במרץ, 2009 מאת רוני · 2 תגובות

האם היינו רוצים לכתוב ספר על כל פרשיה גנאלוגית שפיצחנו? האם לא היה זה נפלא אילו יכולנו לשתף הרבה אנשים בחדוות המחקר והגילוי, הסיפורים המופלאים שגילינו, הנפשות החדשות, העמיתים שסייעו לה והתגליות המרעישות שלנו.

יש אנשים המבקשים להשפיע על האנושות באמצעות הכתיבה. יש אנשים שהיו מסתפקים בפחות מכך.

לאחרונה יצא לי לקרוא שני ספרים, אשר חקר תולדות המשפחה מבעבע ושופע בהם.

הראשון הוא ספרו של דניאל מנדלסון – האבודים. דניאל מנדלסון, עתונאי יהודי אמריקאי, יצא למסע בעקבות משפחתו שנספתה בשואה. מוצא המשפחה מהעיר בולכוב Bolechow (כיום באוקראינה). מנדלסון מבקש לגלות כיצד היו חייהם של בני משפחתו ולמצוא זוית ראיה אחרת על השואה. הוא רוצה לספר את סיפורם של 6 בני משפחתו, כיצד חיו, כיצד התנהגו וכיצד נראו.

lost.jpg

מסעו התחיל עוד בהיותו נער צעיר. כבר אז גילה ענין בתולדות המשפחה, שמע סיפורים, תיעד, התכתב עם קרובים ברחבי העולם. במסעו הנוכחי הוא משתמש בכל כלי הגנאלוגיה: ראיונות אישיים, עיון במסמכים, מחקר בארכיונים, ניתוח תמונות. הוא אפילו נעזר במדריך מקומי הידוע בהתמחותו בגנאלוגיה יהודית.

הסיפור נפלא. החקר מרתק. מנדלסון מגיע לממצאים מדהימים אודות חיי משפחתו ויורד לפרטי פרטים. הוא מנסה לאמת ידיעות שליקט עם אמיתות הסטוריות ולא חוסך מאיתנו התלבטויות ותסכולים. עיקרו של דבר – מנדלסון נצמד לאמת ההסטורית ומחפש את התשובה לשאלה: איך הם חיו ? איך בדיוק הם מתו ?.
הספר – עטור פרסים והוכרז כספר השנה של הניו יורק טיימס.

המחקר מעורר השתאות; הדבקות – ראויה להערצה; הידענות והעומק הפילוסופי – ראויים לציון מיוחד.

אלא שחוקר גנאלוגי הקורא את הספר ובקיא בדרכי המחקר, מגיב על מרבית הצעדים במילה אחת: "ברור". הספר מרתק את מי שאינו מצוי במחקר הגנאלוגי. מי שעוסק בכך באופן יומיומי ומכיר את נפתולי המחקר (מסידני עד שטוקהולם; מניו יורק עד באר שבע ובחזרה) נחשף לעוד סיפור (מרתק) על משפחה אחת.

הקושי הרב שבספר הוא לשונו המסורבלת והכבדה. מנדלסון כותב באריכות קיצונית. משפט המתחיל בתחילת העמוד עשוי להסתיים באמצע העמוד.המתרגמים של הספר לעברית כתבו באחרית דבר לספר, שהתלבטו האם לשמר את הסגנון המסורבל והכה-מנדלסוני, או לתרגם את הספר בכתיבה אחרת. הם החליטו לשמר את הסגנון המיוחד.

לטעמי, צורת הכתיבה פוגעת בשטף הקריאה ומכבידה שלא לצורך על הקורא. בנוסף על כך, שוזר מנדלסון בספר את סיפורי המקרא והפרשנויות המסורתיות לעומת הפרשנויות המודרניות. בשלב מסוים של הקריאה הכל כך קשה, פשוט דילגתי על הקטעים התנ"כיים וויתרתי, לטובת הסיכוי לסיים את קריאת הספר.

בסך הכל, ארכה אצלי קריאת הספר, זמן רב מהצפוי, למרות האהדה הטבעית שלי לנושא ולמרות קרבתי אליו.

בקיצור – זה הספר שלא אכתוב.

זמן מה לאחר מכן יצא לי לקרוא את ספרה של יוכי ברנדס – וידוי. זהו רומן הסטורי השוזר את פרעות קישינב (Cisinau, כיום במולדובה) עם חיים נחמן ביאליק, עליית הציונים מאודסה לתל אביב, תולדות הארץ בזמן הטורקים ועוד ועוד. גם כאן צצים ועולים סיפורי משפחות, סיפורי שושלות, סיפורי מחקר משפחתי.

brandes.jpg

ספרה של ברנדס קולח. הסיפור קולח ומתפתל, גם אם לא תמיד משכנע. הוא הזכיר לי את "שבועת רחל" של מיכל שלו. ספר מאותו ז'אנר, על תקופה מעט מאוחרת יותר.

ולמרות שהספר אינו עמוק כאבודים הוא שואב אותך לתוכו, עד כדי כך שלא תמיד אתה זוכר שמדובר ברומן הסטורי ולא בסיפור אמיתי לכל פרטיו.

וזהו הספר שלא כתבתי.

Share

2 תגובות↓

  • 1 אבותינו הקצבים | משפחתובלוגיה // 1 ספט, 2011 בשעה 10:04

    […] מנכבדי העיירה. אני מודה: לאורך כל קריאת הספר עב הכרס (והשנוי במחלוקת), ובמקביל להירהורים על משמעות המסע שערך מנדלסון אל […]

  • 2 Eli // 17 פבר, 2014 בשעה 23:00

    לעניות דעתי, והסיבה בגללה זנחתי את הספר:
    הספר הוא בקטעים רבים בבחינת פורונוגרפיה סדיסטית. כחוקר גנאלוגי קראתי רבות על השואה. אני נטוע בה. אך מעולם לא קראתי תיאורים כה מפורטים ודקדקניים בספר קריאה. אורגיה של דם ויצרים אפלים שאין בה צורך ממשי.
    מעבר לכך, המחבר בספרו נותן כתב מחילה לרוצחים האוקראינים. הוא מבין לליבם. מסכנים שכאלה. הם פרקו תיסכוליהם ושחטו ביצירתיות יהודים בשפע. להקיא..

השארת תגובה