כבר לפני 16 שנים כתבנו כאן על ערכת בית הקברות, אשר משמשת אותנו בביקורים בבתי הקברות (ראו: "ערכת בית קברות", פוסט מיום 28.8.2007). כפי שתיארנו בפוסט המקורי, ערכת בית הקברות היא כלי הכרחי לביקור בבתי עלמין נידחים. את הקרדיט צריך לתת לעב חברת פורום שורשים משפחתיים, שהנחילה לנו את הנושא. הדברים אף הועלו לויקיגניה (מיזם גנאלוגי שיתופי) – כיצד להתכונן למסע שורשים.
מעת לעת הוספנו כהנה וכהנה פריטים לערכה (ארנון הוסיף…. קורנפלור! – ראו "קורנפלור בשירות הפיענוח" – פוסט מיום 30.3.2008).
אז מיזם מיפוי הקברים Billiongraves הלך עם זה צעד קדימה והחל למכור ערכת בית קברות משלו:
הערכה מכילה תמיסה ביולוגית שלא פוגעת במשטחים וכלי ניקוי והברשה. יש, כמובן, סוגי ערכות שונים, ו…כן… יש משלוח לאזורנו. הנה לינק לחנות.
אז, כפי שביליוגרייבס מברכים, שיהיה לכם ניקוי מצבות שמח!
הפוסט הזה לא מתיימר לסקור את כל הצורות בהן הגנאלוגיה משתקפת באומנות, אלא רק להתייחס לגיזרה צרה מאוד.
לפני זמן מה, הסבה את תשומת לבי, ידידתי ריה מור , לספרו של אילן ברקוביץ' – המשורר האשכנזי האחרון:
זהו ספרו החמישי (מתוך שישה שפורסמו) של ד"ר אילן ברקוביץ' והוא עוסק בהתוודעותו אל זהותו כנצר ליהדות רומניה. כפי שהוא מסביר בפתח דבר:
למרבה התדהמה גיליתי שאני בן למשפחה ניצולת שואה, שואת יהודי רומניה הנעלמה מעין הציבור הרחב, בדרך כלל. התברר לי כי סבי מצד אמי, אפרים פרוים סגל, נלקח על ידי הצבא הרומני הפרו-נאצי למחנה עבודה בכפייה במחוז טלאורמן בדרום רומניה בשנים 1943-1944 וכל בני המשפחה גורשו מביתם ששכן בעיר בוטושאן שבצפון המדינה".
הספר הוא בעצם תחילת המסע שלו אל עברו ואל תולדות משפחתו.
ועל רקע מלחמת העדות הנוראית שהתלקחה אצלנו, ניתן להבין, שהמחבר אימץ לעצמו את התואר "המשורר האשכנזי האחרון" על רקע מחאתו הכואבת של המשורר רועי חסן:
ואני שואל
ברצינות – אשכנזים
זו קללה? כי לא הייתי בטוח
עד שכתבתי
אשכנזים
כדאי להאזין לכאבו הנוקב של המשורר רועי חסן, כשהוא מקריא את שירו "במדינת אשכנז":
התייחסתי בעבר לכך ששואת יהודי רומניה "נשכחה" (ראו הפוסט: טרנסניסטריה, 8.5.2013). מאז חלפו 10 שנים וחל שינוי ניכר ביחס לכך.
המשורר האשכנזי האחרון עוסק בחווית חיפוש השורשים שלו עצמו, תוך כדי שהוא מתכתב עם התרבות המקומית.
אילן ברקוביץ' מצידו מתכתב עם בשירו "המשורר האשכנזי האחרון יושב על הספה בבית הוריו" עם שירו של אהוד בנאי "מהרי נא":
הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא שוכב על הספה בבית הוריו
כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה
הוא חוזר אל חדר נעוריו.
החוקרים הגנאלוגים (מכל עדה) ימצאו בספר שירים זה את מגוון הכלים והתהליכים הגנאלוגיים (מחקר בבתי קברות, רשימות שילוחים, ראיונות אישיים, מאגרי קבורה ועוד ועוד).
מכיוון שמשפחתו של המשורר מגיעה מבוטושאני שבצפון-מזרח רומניה, כי אז "המשורר האשכנזי האחרון הולך לשמוע הרצאה על גורלם של יהודי בוטושאן בקריית המוזיאונים בפתח תקוה":
שם המרצה: סורין גולדנברג, יליד בוטושאן, 1966….
מר גולדנברג עוסק באינדוקס שמות יהודי בוטושאן בין
השנים 1865 – 1910
סורין גולדנברג עוסק שנים רבות בשימור זכר קהילת בוטושאן ע"י איסוף חומרים ארכיוניים הנוגעים ליהודי בוטושאן והסביבה. קבוצת המחקר שהוא הקים ועומד בראשה קבוצת המחקר של בוטושאני מאפשרת מחקר ברשומות מהאזור ואף מנהלת את קבוצת הפייסבוק הפרטית: Jewish Genealogy in Romanian Moldova.
אל תתנו לשם לבלבל אותכם. לא מדובר על המדינה העצמאית מולדובה (אשר בירתה קישינב) (שהוזכרה כאן לא אחת, ראו הפוסט של אורית "על גירושין, גרושות וגרושים", 13.10.2013). מדובר על חבל מולדביה אשר ברומניה. מר גולדנברג שוקד על איסוף שיטתי של רשומות החיים של היהודים באזור זה ומושיט ידו לעזרת החוקרים המתעניינים במשפחותיהם באזור זה.
מוצע לקרוא את ספר השירה של אילן ברקוביץ' "המשורר האשכנזי האחרון". צפויה לכם חווית קריאה מרתקת ומטלטלת.
אי אפשר לסיים את הפוסט הזה מבלי להתייחס לשיר האייקוני I'm My Own Grandpa ("אני הסבא של עצמי") (של Dwight Latham ו- Moe Jaffe), שמספר על איך אדם הפך להיות הסבא של עצמו (באמצעות קשרי נישואין, שיש לומר שהם מופרכים אך חוקיים). לשיר יש אינספור ביצועים (ואפילו ביצוע בעברית).
השיר פשוט מביא את המחקר הגנאלוגי לקצה 🙂 אם אתם לא מכירים, כדאי לצפות!
דברים שנשאתי בערב שנערך ביום 2.2.2023 במכון התרבות הרומני בתל אביב בשיתוף עמותת "תרבות" סיגט (גב' פנינה זילברמן), לכבוד יציאתו לאור של הספר "נפשנו חיכתה" מאת אמונה אֵלון
אמונה אֵלון נולדה בירושלים להוריה פרופ' פנחס פלאי ופנינה פלאי. הוריה היו בני דודים. שני הסבים שלה היו אחים.
היתה נשואה לרב בנימין (בני) אלון ז"ל, בנו של שופט בית המשפט העליון פרופ' מנחם אלון.
זהו ספרה החמישי ("שמחה גדולה בשמים", "ותכתבו: אהובתנו", "במופלא ממני" ו- "בית על מים רבים".
זכתה בפרס היצירה לסופרים ומשוררים (2015), פרס שר החינוך לתרבות יהודית (2018).
הוא סיפר שהוא התחיל את המחקר המשפחתי שלו ביום הבר מצווה שלו.[1] הוא נסע ברחבי העולם בחיפושיו אחר הסיפור המשפחתי של משפחתו מבולכוב שבגליציה.
רק כשהוא היה כבר עמוק במחקרו ובחיפושיו הוא הגיע לתובנה שהוא חיפש את הסיפור הלא נכון:
"לכל אורך הנסיעה הייתי מאוכזב מכך ששום דבר שראינו ושמענו לא אישר את הסיפורים שידעתי; לכל אורך הנסיעה רציתי עלילה מרתקת. רק כשהקשבתי לג'ק גרין הבנתי שעד עתה חיפשתי את הסיפור הלא נכון – הסיפור איך הם מתו במקום הסיפור איך הם חיו".[2]
בספר "נפשנו חיכתה", שלרגל השקתו התכנסנו הערב, מתחילה המחברת להיאסף אל אבותיה[3] ומספרת את סיפורה המשפחתי לבעלה המנוח, הרב בני אֵלון, שנפטר ב- 2017.
הגם שהמחברת מספרת את הסיפור, לכאורה, לבעלה המת, היא מספרת אותו לעצמה, על מנת לנסות ולהבין את קורותיה.
הספר מחולק ל- 4 חלקים: קרפטים, ירושלים, ניו יורק, ירושלים.
הספר פותח בפייגא וידר, לימים הסבתא-רבתא של המחברת, המוליכה אותנו בשדירה המרכזית של סיגט כשהיא יוצאת משער הגימנסיה העירונית, חולפת על פני בית הדפוס המשפחתי ורצה לגדת נהר האיזָה. שם בסבך בין העצים היא טווה חלומות רומנטיים.
ומנקודה זו, בשנת 1891, מוליכה אותנו המחברת, ברומן אפי, מסיגט לירושלים ומשם לניו יורק ובחזרה לירושלים.
פייגא וידר, העירונית מסיגט, נישאה בשידוך ל"קודש" (מן הסתם זה אינו שמו האמיתי) קאהן, עילוי בתורה "שהגיע מאחד הכפרים שמצפון לעיר"[4]. הגם שהמחברת אינה מייחסת לכך משמעות, אנו נחשפים כבר בתחילת הסיפור לפער בין העירוניים לבין הכפריים, ולהתנשאות (המוכרת לנו) של בני העיר על הכפריים. חרף זאת, כאשר היא מתארת את מעבר המשפחה לכפר דוברוני (Velika Dobron) היא מתארת אנשים חמים ואושררב.[5]
הסבא-רבא, קודש קאהן נשבה בקסמי הקבלה וציפה לפגוש את אליהו הנביא.[6] ענין זה מטלטל את נפשו ומערים קשיים רבים בפני המשפחה. קודש קאהן, שסיפור לידתו נקשר בנס שעשה אליהו הנביא בעת לידתו[7], ייחל לפגוש את אליהו הנביא והאמין בכוחו לגרום לכך שיבוא.
ב- 1902 עקרה המשפחה מסיגט ועלתה לירושלים וקבעה את משכנה בדירה צרה המשקיפה על בית הר השם. אולם הם נאלצו לעבור מדירה לדירה, והמחברת מתארת לנו בפרטי פרטים את החצרות בהם התגוררו, את ניצול כל שטח (אפילו מתחת למדרגות) ואת קשיי המחיה.
המחברת לוקחת אותנו הלוך ושוב בין סיגט וכפרי הסביבה לירושלים ומשם לניו יורק ובחזרה לירושלים ולסיגט.
בין לבין היא סועדת את בעלה הגוסס על הכורסא בירושלים. לאחר מותו היא עוברת לדירה חדשה, אולם הזכרונות לא מרפים ממנה.
במסע אמיץ אל תוך נבכי ה DNA שלה היא נוסעת לסיגט, מהלכת בה, יושבת בבית הקפה שנפתח בקומת הקרקע של בית הקולנוע הידוע לנו בשם ההונגרי VIGADO, ומחפשת את הסיפור של הסבתא-רבתא פייגא וידר קאהן.
המסע שלה סוקר אירועים הסטוריים רבים: עלילת הדם של "טיסה אֶסלַר" (1882), פרעות קישינב (1905), מלחמת העולם הראשונה והשפעותיה על היהודים בארץ, המחתרות בתקופת המנדט וגם אירועים בני זמננו כפינוי גוש קטיף ואחרים.
היה קל לקחת את הסיפור אל סיפורי קודש ושיר הלל לעילוי התורני קודש קאהן. אלא שהחיפוש האמיתי של המחברת הוא בפיצוח הסיפור של "הדבק המשפחתי" – הסבתא רבתא פייגא, שליכדה את המשפחה.
ובתוך כל זה, המחברת עורגת לתמונה של סבתא-רבתא שלה:
"חיפשתי בין התצלומים המשפחתיים הישנים שנשמרו בבית הוריי, חיפשתי אצל קרובינו הקרובים והרחוקים, חיפשתי בארכיונים ציבוריים שנשמרים בהם דרכונים ותעודות אחרת. חיפשתי וחיפשתי, ולא מצאתי ולו תמונה אחת של סבתא-רבתא שלי פייגא".[8]
וכשהיא מגיעה לסיגט, תגובתה הראשונה היא:
"סיגט.
הנני, פייגא יקירה. באתי אליך.
לא מצאתי תצלום של פייגא, אבל הנה הוא נוף מולדתה".[9]
באירועים השתתפה דמות נוספת חשובה ויקרה – הגב' אלינה מרצ'יניאן מסיגט. היא פעילה שנים רבות בהנצחת הקהילה שחרבה בשואה. כיום היא מנהלת את מוזיאון אלי ויזל בעיר. אלינה מוזכרת בספר פעמים רבות כמי שהדריכה את אמונה בסיגט וסיפקה לה מידע רב.
לקראת הארוע שנערך ב- 2014 ביקשו המארגנים מהמשתתפים לשלוח תמונות של בני המשפחה מסיגט.
16 שנים לפני כן, ארע למשפחתי נס. לאחר 54 שנים מאז שאמי, ילידת העיר סיגט, נקרעה ממשפחתה על הרציף באושוויץ ביום 21.5.1944, מצאתי בשיקגו (ארה"ב) תמונות של סבי וסבתי, של אחיה ושל שתי אחיותיה של אימי ושלה עצמה. בגיל 70 ראתה אימי לראשונה תמונות של בני משפחתה המתים.
והנה עירית סיגט מבקשת לקבל תמונות. דובר על תערוכה של תמונות. מה רבה היתה ההפתעה, כאשר הגענו לסיגט, כשראינו שהתמונות קובצו לקולאז' מדהים שהוצב באופן קבוע בכניסה לאולם מועצת העיר.
אני מביע תקוה, אמונה, שגם את תמצאי תמונה של סבתא-רבתא שלך פייגה קאהן (לבית וידר) ותסגרי עוד מעגל.
והנקודה הזאת, מביאה אותי לעוד זוית על ספרה של אמונה:
רבים מהמתכנסים כאן הערב, הם דור שני לשורדי שואה. המשפחות שלנו, מסיגט והסביבה, נקרעו משורשיהן ורבים מהם הושמדו בשואה. הסיפורים שאנחנו שמענו עסקו, בחלקם הגדול, בשואה.
משפחתה של אמונה משקפת סיפור אחר. ומבחינה זו, זה סיפור מרענן ומרתק. אנחנו לא מתמקדים במיקומו של הגטו או בתנאי המחיה בו, לא ב- 4 הטרנספורטים שיצאו מתחנת הרכבת של סיגט, המוכרת לנו.
אנחנו מתרכזים בחיים עצמם. אנחנו עומדים על המרפסת במלון גרדינה מורי וצופים בחתונה מקומית, צופים על עבר נהר האיזה, לסבך העצים ומעלים בדמיוננו את המשפחות שלנו חיות חיים שלמים ומאתגרים, חוות לידות, נישואין וגם פטירות ואירועים עצובים.
המחברת לא נותנת הנחות למשפחתה ומשלבת את הטוב עם הפחות טוב. סיפורים על חסכים ביחסי אב ובן או אב ובת….. הסיפור העצוב על גורלן של בנות המשפחה שנקראו בֵטי…. המשתרשר עד לאמה של המחברת שהיתה גם פערל וגם בטי וגם רבקה, אשר סבלה מהיחס אליה מצד חברותיה בחברה הכללית ובכלל.
בספר מביאה המחברת מספר פעמים איגרות ששלח סבה מירושלים לבנו בניו יורק. מעבר לחילופי המידע המקובלים, מבקש הסב מבנו עזרה כלכלית. והבן, הנמצא בניו יורק, תומך מצידו בבני משפחה נוספים בניו יורק ונאלץ לשלוח תמיכה גם לירושלים.
האגרות הזכירו לי את חילופי האגרות בין הסבא-רבא ההונגרי שלי (לא זה הסיגטאי) לבין בתו "הדודה מרים" בירושלים.
"הדודה מרים" עלתה לארץ בשנת 1936 ועבדה בבית החולים "שערי צדק". אחד מבני דודיו של אבי העביר לי לפני שנים מכתבים שכתב הסבא-רבא לדודה מרים (בהונגרית מתובלת בעברית). במכתביו, תינה הסבא-רבא (נתן פרידמן, ששמו ההונגרי היא איגנץ, כמו שמו ההונגרי של הסבא-רבא של המחברת – קודש קאהן) את הקשיים שבהם הוא נתקל. מדי פעם הוא מודה לדודה מרים על הכסף ששלחה לו.
זהו נרטיב שונה מזה שרבים מאיתנו מורגלים בו.
לא זו אף זו, המחברת מתארת נסיעות מירושלים לסיגט ולמונקץ' לבקש עצה מה"רעֶבֶּע". ללמדכם, שהקשר נמשך.
זה הזכיר לי בדיחה שסיפר לי ידידי הטוב, ד"ר ד"ר נחי (מנחם) קרן (קרץ)המומחה הכי גדול ליהדות סיגט ומחברם של מספר ספרים אודות יהדות סיגט והסביבה והחברה החרדית, כולל ספר ההנצחה "סיגט – העיר שבלב"). אני בטח אהרוס את הבדיחה, אבל מדובר שם על יהודי מסיגט ויהודי מורשה שנפגשים. אז היהודי מורשה מציג את עצמו כאדם זה וזה מורשה. הוא שואל את הסיגטאי מהיכן הוא. הסיגטאי עונה בגאווה מסיגט, ומוסיף: "איפה זה ורשה?". ללמדכם, שיהודי סיגט ראו בסיגט את מרכז העולם.
ספרה של אמונה אלון הוא לא רק סיפורי מעשיות. הוא סיפור אמיתי, על משפחה אמיתית, בשר ודם, ספור המשלב סיפורים משפחתיים עם מחקר גנאלוגי ארכיוני, עם התמודדות עם אי-דיוקים בתיאור המשפחתי ועם כנות ופתיחות רבים לספר את האמת.
המחברת יצאה למצוא את "בית אימי שלי" וכשהיא מלווה בבנה אמיתי וכשהיא מלווה באהבת בעלה המנוח, היא טווה ריקמה אנושית רגישה ומרגשת.
הסיבה המיידית והדוחקת לפרסום הפוסט הזה היא שראיתי שלשום בטלויזיה פרסומת קצרה שבה דן כנר, הקריין המיתולוגי של קול ישראל ושל הטלויזיה הישראלית, מפרסם…. מודעות אבל באינטרנט, עבור אתר האינטרנט "עד עולם":
תתרכזו וצפו בסרטון של 12 שניות (במאי: חיים צינוביץ):
https://fb.watch/hMh-oHFabK
(תעתיקו את הלינק לדפדפן שלכם)
ואם אתם רוצים לשמוע מה יש לגולן נוחיאן לומר על הפרסומת, צפו בפינת הפרסומות של גולן נוחיאן 19.12.22:
כידוע, דן כנר:
כנר נוהג לנקד את כל הטקסטים אותם הוא כותב או מקריא ובכללם את המסרונים בטלפון.
(מתוך ויקיפדיה, הערך: דן כנר)
זה ממש כך. בשנת 2015 צדה את עיני מודעת האבל שפורסמה בעיתון אודות אמו: מרים (טרודה) כנר (לבית גוטר):
השימוש במודעות אבל במחקר הגנאלוגי נפוץ ובעל חשיבות רבה. מודעות אבל מפורסמות בעולם כולו וכוללות לא רק פרטים אודות הנפטר או הנפטרת, אלא גם אודות קרובים, בני ובנות זוג של קרובים וגם של חברים. לעיתים קרובות, מצויינת הקירבה בין המנוח.ה לבין הקרובים והדבר מסייע כמובן בקביעת הקשרים המשפחתיים.
היכן מוצאים את מודעות האבל? כמעט בכל העיתונים בעולם ולאורך כל השנים. קצרה היריעה מלפרט כאן את כל המקומות, אז אזכיר רק מקצתם:
מקור נוסף מתייחס להודעות על לויות. FamilySearch קיבצו מעל 500,000 מודעות של לויות בהונגריה. החיפוש קצת מאתגר (צריך לחפש לפי האות הראשונה של שם המשפחה, למצוא בתוך הקבוצה הזאת את השם הקרוב ביותר לאיות שלך ולדפדף…). תראו את המודעה הנפלאה אודות פטירתה של פאני פרידמן ב- 1875. אם תבחנו אותה טוב, תוכלו אפילו לזהות את ראשי התיבות תנצב"ה:
אנחנו מכירים לא מעט אתרי אינטרנט בארץ ובעולם שמעלים לרשת מודעות אבל מהעיתונים. למעשה, הם מעתיקים את הנתונים לפורמט שלהם ויוצרים מעין מודעת אבל. הם אף "מגדילים ראש" ומאחדים מודעות אבל ומודעות תנחומים ויוצרים מודעה אחת שמאגדת גם מידע נוסף. כך, לדוגמא, אתר "אבלים", הוסיפו במידע אודות אמו של דן כנר, שלאביה קראו "אברהם (פרט מידע שלא הופיע במודעת האבל המשפחתית):
חוץ מ"אבלים" יש שחקנים נוספים ברשת, כמו האתר "מודעות אבל":
אז בהשראת ינוקא, ניתן לומר ש"חקר המוצאות" הוא גנאלוגיה של יצירות אומנות.
חקר מוצאות של יצירת אומנות הוא לגיטימי ממש כמו חקר יוחסין של שידוך או חקר יוחסין משפחתי או חקר יוחסין בכל תחום אחר:
אז אם אנחנו מדקדקים ("גנאלוגיה" ולא "גנאולוגיה") אז הביטוי המדויק הוא חֵקֶר יֻחֲסִין (עם קובוץ וחטף פתח).
חקר המוצאות של יצירת אומנות חשוב לכל מי שמבקש לרכוש יצירת אומנות ורוצה להבטיח את אמיתותה ומקוריותה. הוא חשוב גם כדי לדעת שלא נפל פגם בשרשרת הבעלות על היצירה. בהקשר זה, כדאי לקרוא את המקרה המרתק של רכישת שני ציורים בשוק הפשפשים ביפו, אשר בדיעבד התברר שהם של הצייר ראובין רובין שנגנבו מהמוזיאון – דנ"א 2568/97 זהבה כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פ"ס נז(2) 632.
חקר המוצאות חשוב גם בהקשר של גזילת יצירות אומנות ע"י הנאצים (ואחרים) בשנים שקדמו למלחמת העולם השניה ובמהלכה. כבר שנים רבות ידוע על יצירות רבות שנגזלו ושבעליהן או יורשיהם חפצים בהשבתן.
היצירה שזכתה לפרסום רב היא, כמובן, האשה בזהב. הסיפור הזה ראוי לפוסט נפרד. רק אציין שהפרקליט שניהל את המאבק המשפטי להשבת היצירה הוא גנאלוג נלהב ופעיל – Eric Randol Schoenberg.
השבת יצירות אמנות בזוזות הוכרה ע"י מדינות רבות כבעלת חשיבות. אחדות מהן אף הקימו יחידות ממשלתיות שעוסקות בכך.
למיטב ידיעתי, העקרונות הראשונים ברמה הבינלאומית, נקבעו במסמך הידוע בשם עקרונות וושינגטון (Washington Conference Principles) משנת 1998. הועידה הכירה בכך שלמדינות השונות יש מערכות משפט שונות, ועל כן יהיה קשה ליישם כללים אחידים בכל המדינות. העקרונות שהונחו בוושינגטון קראו לכל המדינות המשתתפות לפתח תהליכים ליישום העקרונות שנקבעו בוושינגטון לשם יישוב סכסוכי בעלות ביצירות אומנות בזוזות, על מנת להגיע לפתרון הוגן ומוצדק (Just and Fair Solution).
כך גם יצירות אומנות שנרכשו ע"י קונים ישראלים תמימים. ראו לדוגמא את כתבתו של עופר אדרת ב"הארץ" 8.2.2016:
לאחרונה פורסם בכתב העת Art Antiquity and Law מאמרו של ניב גולדברג, איש עמותת השבה (ששימש בעבר כמנהל אוספים ב"יד ושם") ובוגר התואר המשולב של משפטים ותולדות האומנות באוניברסיטה העברית בירושלים. המאמר עוסק באופן הטיפול באומנות בזוזה ע"י מדינת ישראל. שם המאמר: Nazi-Looted Art: What Israel Can and Should Learn from Germany והוא פורסם בכרך XXVII (1) לשנת 2022.
לקדם מסגרת כוללת של חקיקה והסדרה של הטיפול בנכסי תרבות בישראל, תוך התאמת המצב המשפטי בישראל להצהרות ואמנות בינלאומיות, לרבות כאלה שישראל חתומה עליהן, ועם דגש על התנהלות שקופה, מוסדרת ומפוקחת של מוזיאונים, מוסדות אחרים, בתי מכירות ושחקנים אחרים. כל אלה מתוך תפיסה שנכסי תרבות הם נכסים מיוחדים, שעשויים להיות בעלי ערך חומרי, רגשי, היסטורי, מוסרי, סימלי ומורשתי. בין אם נכסי תרבות נמצאים בקניין הפרט או מוסד, יש לעגן ולהגן על האינטרס הציבורי בהחזקתם בידי הגורם הראוי ביותר, ובהשבתם לבעליהם אם נגזלו, אך גם בטיפול ההוגן בהם, בנגישות הציבור אליהם, ובשימורם.
במאמר, משווה גולדברג בין אופן טיפול ביצירה בזוזה ספציפית ע"י הרשויות בגרמניה, לבין אופן הטיפול ע"י הרשויות בישראל. לטענת גולדברג, החוק הישראלי חסרת תשתית לטיפול בתביעות השבה. כפתרון ביניים הוא מציע אימוץ הליכים שננקטו במדינות אחרות, אשר הקימו גופים מיוחדים לטיפול בקונפליקטים הנובעים מסכסוכי בעלות ביצירות בזוזות, על מנת להגיע לפתרון צודק והוגן, ברוח עקרונות וושינגטון והצהרת טרזין. גופים אלה, אשר יורכבו ממומחים לאמנות בזוזה ולמשפט וייצגו גישות שונות, יכלו ליישם החלטות אכיפות של "חוק רך" שיבטא עקרונות של הגינות וצדק.
מומלץ לקרוא את המאמר וברכות חמות לניב על המאמר המצוין, האכסניה הראויה לפרסומו ועל הפעילות הציבורית המבורכת בעמותת השבה.
(גילוי נאות: ניב גולדברג היה סטודנט בכיתתי בפקולטה למשפטים באוניב' העברית בירושלים)
כולנו מודעים למיעוט המקורות הקיימים למחקר גנאלוגי אודות יהדות הקהילות בארצות דוברות הערבית. הקשיים הם כלליים ונוגעים הן לארצות המגרב (תחילת הרישומים הם רק מהתקופה הצרפתית), מצרים (החרמת פנקסי הקהילות בידי השלטונות), סוריה, עיראק, אירן ועוד.
יחד עם זאת, לכל אחת ואחת מהקהילות הללו יש מקורות מסויימים, הגם שהם מועטים. כך לדוגמא, יש את פנקס המוהל מעתוק דאבי מאלכסנדריה, שרשם בפינקסו את כל הבנים שהוא מל, לרבות פרטים אודות המשפחה. כך גם פנקס המילות מארם צובא (ח'אלב שבסוריה). לגבי עירק, קיים מקור עלום וקשה לניצול, בדמות רשימות שערכו השלטונות העירקים של יהודי בגדד אזרחי עיראק שעזבו את עירק ב- 1951. הם הכינו את הרשימות על מנת להדוף תביעות עתידיות מצידם של העוזבים להשבת הרכוש שנלקח מהם.
כבר בשנת 2007 פרסמו הכותבים המשותפים של בלוג זה (אורית לביא, ד"ר ארנון הרשקוביץ ואנכי) כתבה ב Y NET אודות מחקר גנאלוגי של יהדות המזרח, שכותרתו: בני עדות המזרח: כך תחפשו שורשים ברשת. לְמוֹתָר לְצַיֵּן, שקיימים חוקרים ידועי שם בעולם הגנאלוגיה היהודית אשר מקדמים בצורה מעוררת השתאות את המחקר של קהילות המזרח, וביניהם אוכל לציין (הרשימה לא ממצה) את Alain Farhi שהאתר שלו "פרחי המזרח" Les Fleurs de l'Orient הוא גן עדן לחוקרים משפחות יהודיות שהתגוררו בתחומי האימפריה העותמנית; ד"ר ג'פרי מלכה (אשר חקר את שורשי משפחתו עד למאה ה- 13 באראגון ובקטלוניה שבספרד), אשר עומד בראש קבוצת הענין המיוחדת הספרדית (SephardicGen) וכמובן ידידי השגריר (בדימוס) יעקב רוזן-קניגסבוך, אשר מפרסם מעת לעת מחקרים שערך אודות קהילות שונות במזרח (ראו מאמר שפרסם בעתון הארץ אודות פנקס המילות של הרב מעתוק דאבי באלכסנדריה) (דפים מפנקסו של המוהל– הארץ (ספרים), 17.4.2017).
לאחרונה הפתיעה אותי אמי והעבירה לי ספר שרכשה של המחבר אבנר-יעקב ירון: "צנדור- הכפר היהודי החקלאי התנ"כי היחידי בעולם שבזכות התנ"ך ודבקותו ביהדות ניצח את נינווה"
עטיפת הספר
המחבר, מספר בספר את:
"חוויות המסע של המחבר כגימנזיסט חבר "ההגנה" במחתרת הציונית בבגדאד לכפר היהודי, התנ"כי, הציורי, החקלאי, היחידי בגלויות "אשור" "בבל" בגבול עיראק, סוריה ותורכיה".
כמסופר בספר, ירון נקלע באקראי לכפר היהודי במסעו בשנת 1946. אז התחוור לו שמוכתר הכפר ומשפחתו מכירים את אביו ומשפחתו ונמצאים איתם בקשרי מסחר ענפים.
לימים, לאחר פרישתנו מהשירות הציבורי במדינת ישראל, הוא ערך מחקר כדי לגלות מה עלה בגורלם של תושבי הכפר "צנדור" וגילה שכל תושבי הכפר עלו כאיש אחד במבצע עזרא ונחמיה בשנת 1951.
שמחתי על ההזדמנות לקרוא אודות חיי היהודים בכורדיסתן. הספר גם כולל מפתח שמות, כך שחוקרים עשויים למצוא בו ענין.
המחבר הקדיש פרק שלם בספרו לקליטת יהודי כורדיסתאן בישראל. המחבר מספר שהיה ממונה על נפת אשקלון וחבל לכיש במנהל ההסברה במשרד ראש הממשלה בשנות ה- 50 וה- 60 של המאה הקודמת. בפתח הפרק הוא מביא את התצלום הבא עם הכיתוב: דגל ישראל מתונסס על ראשו של עולה חדש מכורדיסתאן שהתיישב במושב נגה בחבל לכיש:
מקור התמונה: אוסף פרטי ובלעדי של אבנר-יעקב ירון, מתוך הספר "צנדור-הכפר היהודי החקלאי היחידי בכל אלעיראק" (תש"ע הוצאת קרן על"ה – דפוס דוזלי)
המחבר קלט במצלמתו דמות מרשימה אותה כינה "עולה חדש".
אבל לי היה ברור מיד מי הדמות המצולמת. האיש המצולם בתמונה הוא לא אחר מאשר סבא אורי שימקה (או כפי שהיה מכונה לעיתים "שימקה הזקן"). הכינוי הזה דבק בו משום שאמרו עליו שהוא בן 120 ושהוא "זקן מופלג". הוא גר במושב נגה עם אשתו. הם גרו בצריף ירוק בשורת הבתים המזרחית ביותר במושב נגה.
הוא תמיד היה לבוש בלבוש כורדי מסורתי, כפי שהוא נקלט בעדשת המצלמה.
אינני יודע האם "אורי" הוא שמו האמיתי או שזה רק תעתוע ילדות שלי. לא הצלחתי לאתר את קיברו בבית העלמין של מושב נגה (אלא רק את קברם של שאול ומיכל שימקה). אני מקווה שמישהו מקוראי הבלוג יוכל להשלים פרטים ביוגרפיים אודות סבא אורי.
מכל מקום, הוא זכור לי כאדם נעים הליכות וחביב.
הפגישה האחרונה שלי איתו היתה כאשר באתי אליו לפני פורים בשנת 1975 לבקש ממנו סט בגדים שלו כדי להתחפש לכורדי. הוא נעתר לבקשה שלי מיד. אני מצידי, זכיתי במקום השלישי בתחרות התחפושות בתיכון.
אז לכבודו של סבא אורי וגם לזכרו, אני מעלה כאן את תמונתי בבגדים שלו:
אנא כורדי (אני כורדי)
ואם לרגע עברה לכם בראש מחשבת גנאי לביטוי "אנא כורדי" אז תזכרו שאני כורדי ותחשבו מחדש!
הזכרתי כאן בעבר, על קצה המזלג, את שואת יהודי תוניסיה ("טיסת אל על 402 לא הגיעה ליעדה!", פוסט מיום 18.8.2019). בפוסט הנ"ל הבאתי את עדותו של אברהם אוזן, איש לכיש, על השואה בתוניסיה ועל הנגישות הגרמניות.
חברתי יעל גור, מנהלת את קבוצת הפייסבוק "אוהבי קריאה" שחברים בה 18,000 חברות וחברים, אוהבי ספר. לפני זמן מה היא הזכירה את ספרה של רחל גץ-סלומון "ללכת למקום אחר". הספר יצא לאור השנה (2022) במסגרת ספריה לעם של הוצאת הספרים עם עובד. יעל העבירה לי את הספר לקריאה וחטפתי אגרוף בבטן!
איבון, שעלתה מתוניס לארץ וגרה בחיפה (כיצד היא הגיעה לחיפה זה ענין גדול בספר) וזכרונותיה סובבים סביב השואה שחוותה בעיר הולדתה, תוניס.
התאורים אודות השואה בתוניסיה קשים וקשה להכיל אותם. חוקי הגזע, מחנות העבודה, עבודות הכפיה, הביזה, ההשפלות, הנגישות ועוד גרוע מזה.
באחת חזרתי לתיאוריו של אברהם אוזן את השואה בתוניסיה, אותם תיאר בסרטון בפוסט האמור וגם בספר "נקודות בדרכי- ספורו של אברהם אוזן, איש לכיש" (כתבה: נעמי מורגנשטרן, יצא לאור בשנת 2018 לקראת הענקת אות "יקיר המועצה האזורית לכיש" לאברהם אוזן).
על עטיפת החוברת גלויה בהוצאת "פלפוט" ובו רואים את אברהם ומשפחתו מעבדים את חלקת הירקות ליד ביתם במושב שחר בחבל לכיש
מחברת הספר, אסתר גץ-סלומון, מרצה, בין השאר, בטכניון ובמכללת עמק יזרעאל, ובין שלל עיסוקיה היא גם חברת הוועד המנהל של מוזיאון בית לוחמי הגיטאות.
היא גם קרובת משפחה של משפחתו של רב הכותל המיתולוגי מאיר יהודה גץ יליד תוניסיה, אשר סבל על גופו את נגישות הגרמנים בתוניסיה. פועלו המגוון והרב של הרב גץ ראוי לפוסט נפרד. אזכיר רק כי במלחמת ששת הימים משפחת גץ שכלה את בנם אבנר גץ, אשר נפל בקרב על ירושלים.
ספר הביכורים של אסתר גץ-סולומון מפנה זרקור לאירועים שרק בשנים האחרונות זוכים לתשומת הלב הראויה להם.
וואי, וואי, וואי….. כתב העת האמריקאי "הניו יורקר" (The New Yorker) יצא השבוע עם כתבה נוקבת המותחת ביקורת על המחקר המשפחתי.
למי שאין כח להמשיך ולקרוא מכאן, אז כותרת המשנה של המאמר היא תמצית הולמת:
From origin stories to blood-purity statutes, we have long enlisted genealogy to serve our own purposes.
הניו יורקר יוצא לאור בניו יורק ברציפות מאז 1925 ומתמקד בחיי התרבות של ניו יורק. מעריכים את התפוצה שלו במעל מיליון מינויים. מעבר למאמרים, לסיפורים וביקורות ספרותיות, הוא נודע גם בקריקטורות ובאיורים שבו.
מאת Rea Irvin – The New Yorker magazine, שימוש הוגן: עטיפת ספר, https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=988303
לפני כ- 10 ימים (ביום 9.5.2022) פרסם הניו יורקר כתבה מאת Maya Jasanoff שהיא פרופסור להסטוריה באוניברסיטת הרווארד. במהדורה המודפסת כותרת המאמר היתה (בתרגום חופשי) "פולחן האבות" (Ancestor Worship) ואילו במהדורה האינטרנטית הכותרת היתה (בתרגום חופשי): "לאובססיה שלנו לחקר המשפחה יש כמה שורשים מעוותים" (Our Obsession with Ancestry Has Some Twisted Roots). (מי שידע שבעברית "אובססיה" היא טֵרָדוֹן שירים יד).
המחברת מצביעה על כך שסיפורים על מוצא קדמון שמתארים "מאיפה באנו", משרתים קבוצות הטוענות לייחוס על פני אחרים ולהצדקת השליטה באחרים. היא מביאה דוגמאות לסיפורי "מוצא" (או "בריאה", אם תרצו) מהתרבות הנורבגית, המאיה, אלוהים (שלנו!) שיצר את אדם וחוה ואחרים.
היא מדגימה כיצד הפרעונים הקדמונים, מלכי האינקא, הרומאים ואפילו המרובינגים ייחסו את מוצאם לכוחות על טבעיים ובכך הצדיקו את זכותם לשלוט על אחרים.
תיכף נחזור לסקירה ההסטורית ולביקורת של המחברת. אבל המחברת מתחילה את המאמר שלה בתיאור נסיעתה אל ה Vault של הכנסיה המורמונית. מדובר ב"כספת" הנמצאת בתוך הר במדינת יוטה בארצות הברית ובה נמצא הארכיון הגדול בעולם של מסמכי יוחסין. לפני 10 שנים ארנון קרא ל Vault – "מרתפי הכנסיה" (ראו הפוסט של ארנון, הכנסייה שוב מובילה את המערב לנצחון, פוסט מיום 8.5.2012).
בשנת 2014 נערך הכנס השנתי של IAJGS (האגודה הבינלאומית של אגודות גנאלוגיות יהודיות) בסולט לייק סיטי. עבורי זה היה כנס "כסאח". על מנת להגיע לסולט לייק סיטי נזקקתי ל- 3 טיסות וחוץ מזה במשך 5 ימי הכנס נתתי 3 הרצאות. אבל Salt Lake City היא ה"מכה" של הגנאלוגים. ביקור בספריה של Family History Center היא חוויה אדירה. באותו ביקור הוזמנתי להשתתף בסיור למקדש מורמוני. בעיקרון, מי שאיננו מורמוני לא יכול להכנס למקדש. אלא שכאשר מקימים מקדש חדש או משפצים מקדש קיים, ניתן להזמין אורחים בטרם הקדשת המקום. וכך, זכיתי לביקור במקדש מורמוני. זו בהחלט היתה חווית חיים. אבל ל Vault אין כניסה בשום מקרה (שלא תחשבו שלא ביקשתי).
מכל מקום, מאיה ג'סנוף, מתארת במאמר שלה את חברת Ancestry (הנמצאת בבעלות הכנסיה המורמונית), שהיא אחת מענקיות הגנאלוגיה בעולם (כתבנו על כך במספר הקשרים, ראו לדוגמא הפוסט: Ancestry.com נמכר! מיום 22.10.2012). היא מכנה אותה: "בהמות הגנאלוגיה אנססטרי" ("The genealogical behemoth Ancestry).
גם מי שלא מכיר את המילה ה"אנגלית" behemoth חש מיד שהיא "משלנו". אז, זו לא צורת הרבים של בהמה. "בהמות" הוא חיה גדולה וחזקה המתוארת בספר איוב, מ', פסוקים ט"ו-כ"ד:
אני חושב שמגיעה לכם אתנחתא מוסיקלית! "בהמות" (במובן המקראי – חיה חזקה וגדולה) נכנסה אפילו למחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". בשיר המריבה בין נופר לנעמה, השתיים עולבות האחת בשניה וגם משוות האחת את השניה לכל מיני חיות. לאחר שנופר אומרת לנעמה: "ראיתי תנינים בנילוס/והם יפים ממך אפילוס" משיבה לה נעמה:
הנה הביצוע של מירי מסיקה וגלית גיאת ("בהמות" מופיע בדקה 2:42) (הביצוע המקורי היה של רחל אטאס ויונה עטרי):
אז ג'סנוף חושבת שהמאגר של אנססטרי הוא "בהמות"!
בהמשך התיאור ההסטורי שלה, ג'סנוף מתארת שהחלת במאה ה- 18, הסמכות הגנאלוגית עברה מידי אנשי דת ומשפחה אל פקידים ממשלתיים אשר הצהירו על לידות, העניקו רשיונות נישואין, התירו נישואין , רשמו פטירות וגם נתנו תוקף לצוואות. לדעת המחברת, מסמכים אלה מהווים את הקשר הראשון (שהוא חסר בסיס כלשהו לטענתה, למעט הרצון לשלטון) בין "מוצא" ל"גזע" ומצביעה על טביעת המונח Caucasian ("קווקזי") המתאר את האדם הלבן. (חידה לקוראים המתמידים: מה הקשר בין המילה Caucasian לסדרת הטלוויזיה Hawaii 5-0?).
לדעתה גם השימוש בטכנולוגיות DNA מגיע מאותו מקום עצמו, בכך שהעוסקים בכך מתיימרים להסתמך על קיבעון של מעמד, גזע, מוצא אתני ולאומיות.
כדוגמא היא מביאה את המורמונים שהסתמכו על התגלותו של הנביא אליהו למייסד הדת שלהם, ג'וזף סמית'. באותה עת, הרצון לייחוס היה דווקא לראשוני המתיישבים במושבות האמריקאיות. המורמונים פתחו איפה בהטבלה לאחר המוות של "אבות" שמתו עוד לפני שנוסדה דתם, ובכך להתייחס (מלשון "ייחוס") אליהם.
באופן פשטני, ועל מנת להניח לכם לקרוא את המאמר בשלמות, טוענת המחברת כי יצירת שושלות יוחסין והעיסוק בגנאלוגיה, עד כמה שהוא יכול להיות מתגמל באופן אישי, כרוך בגזענות ואפליה:
Genealogy as a technique may bring individual rewards, but as a historical paradigm it has tended to serve those in power, and such effects are not diminishing. .
המאמר כבר מכה גלים. חבר המנהלים של אגודת הגנאלוגים המקצועיים האמריקאית (APG) שלח היום מכתב לעורך הניו יורקר, בו הם מבקשים להצביע על כך שכיום העיסוק בגנאלוגיה הוא מכיל:
Although some people do use genealogy to promote established and desired levels of status, today’s genealogists strive to do the opposite: we seek to bring the real struggles and joys of everyday people to light. Genealogists, both professionals and hobbyists, provide a voice for the voiceless, those both living and departed.
בקיצור – לכו לקרוא את המאמר.
וכמה מילות סיום (שלא אשכח): במאמרה מזכירה המחברת גם ש:
אומרים שגנאלוגיה היא התחביב השני בפופולריות שלו בקרב אמריקאים (אחרי גינון);
אומרים שגנאלוגיה היא נושא החיפוש השני בנפיצותו באינטרנט (אחרי פורנו);
יש לקרוא את המאמר בשלמות ואני לא מתיימר לתמצת אותו ואני מקווה שדייקתי בדברים. אני מתנצל מראש אם לא דייקתי;
נושא הכנסיה המורמונית הוא מורכב מאוד, גם לאור הטבלתם לאחר המוות של נספי שואה. אני מזכיר שפעילות הכנסיה המורמונית בארץ נאסרה, מחשש למיסיונריות; לכן גם אין בארץ Family History Center;
אורית כבר כתבה על הספר "גרעין של אמת" של זיגמונד מילושבסקי, המותח ביקורת על הגנאלוג ש"מסדר" ללקוחותיו גנאלוגיות מתאימות…. (גרעין של אמת – מותחן חדש על המדפים, פוסט מיום 16.2.2014).
כבר במהלך מלחמת העולם השניה הקימה המחלקה הבינלאומית של הצלב האדום שירות לרישום ולאיתור נעדרים.
בעבר נקרא השירות ITS – ראשי תיבות של International Tracing Service.
בתכלית הקיצור, מדובר באוסף מסמכים אדיר (כ- 30 מיליון מסמכים) אודות אנשים שנרדפו, היו פליטים, חיפשו קרובים (ולא רק!) והכל בקשר עם השואה.
בשנות ה- 50 נחסמה הגישה החופשית למאגר, אולם כל אחת מהמדינות השותפות לניהולו (וביניהן מדינת ישראל) קיבלה עותק של כל המסמכים המצויים בו. כך הגיעו כל המסמכים שהיו בו בשנות ה- 50 ל"יד ושם". בשנת 2011 שונה מתווה הניהול של הארכיון ובסמוך לכך ויתר הצלב האדום על ניהול המאגר.
בעקבות כך החלו פעולות הנגשה, וכל המדינות השותפות קיבלו גישה מלאה לחומר המעודכן שבארכיון. בישראל ממונה "יד ושם" על הגישה ובארצות הברית – מוזיאון השואה בוושינגטון (USHMM).
שירות חיפוש הקרובים באמצעות מוסד זה מתבצע בישראל ע"י מגן דוד אדום.
לפני מספר שנים שינה המוסד את שמו ל"ארכיון ארולסן" (ע"ש העיירה הגרמנית באד ארולסן, שבו שוכן הארכיון). מספר שנים לאחר מכן הארכיון הנגיש חלק מהמסמכים שבו והם נגישים באמצעות האינטרנט.
קרובתי, שרה קריב (מהתגליות היותר מסעירות בצד הקרמרוצקי שלי) הסבה את תשומת לבי הבוקר לכתבה בעיתון מעריב, לפיה מדווח כי:
צוות מומחי AI מובילים מענקית הייעוץ הטכנולוגית Accenture חברו יחדיו כדי לייצר בהתנדבות פתרון מבוסס בינה מלאכותית (AI) עבור ארכיון מכון ארולסן בגרמניה, המסייע לחלץ מידע אודות קורבנות רדיפות הנאצים ממסמכי הארכיון במהירות של פי 40 מהמאמצים הקודמים שנעשו בתחום.
למעשה, מדובר בשימוש בבינה מלאכותית לצורך האצת אינדוקס המסמכים המצויים בארכיון והנגשתם, באותם מקרים בהם מדובר בכתב דהוי או משובש, מסמכים קרועים, מקומטים ופגומים ועוד.
מוצע לצפות בסרטון על פעילות חברת Accenture ועל הקשר בין הצוות שלה לפרוייקט:
