קטגוריה: זמנים בשנה

כבר במהלך מלחמת העולם השניה הקימה המחלקה הבינלאומית של הצלב האדום שירות לרישום ולאיתור נעדרים.

בעבר נקרא השירות ITS – ראשי תיבות של International Tracing Service.

בתכלית הקיצור, מדובר באוסף מסמכים אדיר (כ- 30 מיליון מסמכים) אודות אנשים שנרדפו, היו פליטים, חיפשו קרובים (ולא רק!) והכל בקשר עם השואה.

בשנות ה- 50 נחסמה הגישה החופשית למאגר, אולם כל אחת מהמדינות השותפות לניהולו (וביניהן מדינת ישראל) קיבלה עותק של כל המסמכים המצויים בו. כך הגיעו כל המסמכים שהיו בו בשנות ה- 50 ל"יד ושם". בשנת 2011 שונה מתווה הניהול של הארכיון ובסמוך לכך ויתר הצלב האדום על ניהול המאגר.

בעקבות כך החלו פעולות הנגשה, וכל המדינות השותפות קיבלו גישה מלאה לחומר המעודכן שבארכיון. בישראל ממונה "יד ושם" על הגישה ובארצות הברית – מוזיאון השואה בוושינגטון (USHMM).

שירות חיפוש הקרובים באמצעות מוסד זה מתבצע בישראל ע"י מגן דוד אדום.

לפני מספר שנים שינה המוסד את שמו ל"ארכיון ארולסן" (ע"ש העיירה הגרמנית באד ארולסן, שבו שוכן הארכיון). מספר שנים לאחר מכן הארכיון הנגיש חלק מהמסמכים שבו והם נגישים באמצעות האינטרנט.

קרובתי, שרה קריב (מהתגליות היותר מסעירות בצד הקרמרוצקי שלי) הסבה את תשומת לבי הבוקר לכתבה בעיתון מעריב, לפיה מדווח כי:

צוות מומחי AI מובילים מענקית הייעוץ הטכנולוגית Accenture חברו יחדיו כדי לייצר בהתנדבות פתרון מבוסס בינה מלאכותית (AI) עבור ארכיון מכון ארולסן בגרמניה, המסייע לחלץ מידע אודות קורבנות רדיפות הנאצים ממסמכי הארכיון במהירות של פי 40 מהמאמצים הקודמים שנעשו בתחום.

למעשה, מדובר בשימוש בבינה מלאכותית לצורך האצת אינדוקס המסמכים המצויים בארכיון והנגשתם, באותם מקרים בהם מדובר בכתב דהוי או משובש, מסמכים קרועים, מקומטים ופגומים ועוד.

מוצע לצפות בסרטון על פעילות חברת Accenture ועל הקשר בין הצוות שלה לפרוייקט:

סיאנס, Séance, העלאה באוב, תקשור עם המתים….תקראו לזה איך שתקראו. אני עשיתי סיאנס עם אבותי ונשארתי בחיים לספר לכם על זה!

מקובל שמי שמבקש לתקשר עם "מי שנמצא בצד השני" (קרי: המתים) נעזר ב"מדיום" (כלומר, מישהו או משהו שמסייע להם בתקשור). לאורך השנים, לצד תקשורים מוצלחים, הובעה גם ביקורת כלפי מדיומים שרלטנים או נכלוליים, שהוליכו שולל את לקוחותיהם.

אז אתם ודאי שואלים, מה לי ולכל זה! טוב ששאלתם. הנה התשובה. "מדיום" חדש הגיע לעיר!

לפני כחודש, במקביל להודעתה של חברת MyHeritage על מכירת השליטה בה לקרן הפרייבט אקוויטי פרנסיסקו פרטנרס, הודיעה החברה על השקת שירות חדש בשם Deep Nostalgia™. החברה מציעה למנוייה להנפיש תמונות (ליתר דיוק: פנים של אנשים המופיעים בתמונות).

שירות זה בא בעקבות שירות קודם שהציעה החברה להשבחת תמונות ישנות או פגומות ושירות של צביעה של תמונות שצולמו בשחור/לבן.

שלושת המהלכים: השבחה, צביעה והנפשה עוררו ענין רב בקהילה הגנאלוגית ואף מחוץ לה. לצד התגובות החיוביות המובנות, נמתחה ביקורת על כל אחד מהמהלכים, בטענות של פגיעה באותנטיות, פגיעה במקור ואף נטען שיש בכך משום פגיעה בכבודם של המתים.

כאשר החברה השיקה את השירות לצביעת תמונות, בחרתי לצבוע מספר תמונות ישנות שאספתי במשך השנים במחקר המשפחתי. התמונה החשובה ביותר באוסף שלי היא תמונה שצולמה בפוטו שטרן בעיר מרמורוש-סיגט בשנת 1939. תמונה זו נשמרה בעיר שיקגו בידי בן-דוד של אמא שלי. בתמונה ניצבים סבי מצד אמי, משה שלומוביץ, סבתי זלטה (ז'ני) (לבית קרמרוצקי) ושלושת בנותיהם: רוזה ("שושי"), קרולה (אמא שלי) וחנה הקטנה:

הביטו בפרטים: האם אתם מבחינים בכפתורים ? האם אתם מבחינים בדוגמא של הקשתות על ראשן של הבנות? האם שמתם לב לדוגמא על הגרביים של אמא שלי (מימין) ושל אחותה שושי (במרכז)? ומה עם צבע העיניים? אתם יודעים שלאמא שלי יש עיניים כחולות וכך גם לאחותה שושי?

הנה התמונה, לאחר צביעתה באמצעות הממשק של MyHeritage:

צביעת התמונה הבליטה פרטים שונים בתמונה והפיחה במצולמים חיים.

לצד ביקורות חיוביות מאוד לצביעת התמונות, ציינו אנשים שונים שהתמונות נצבעו כולן בגווני שחור/לבן/אפור/אדום. נטען שלא יתכן שאבותינו היו לבושים בבגדים בקשת צבעים כה מצומצמת. בעיני, מגרעה זו אינה שקולה כנגד התועלת הרבה שבצביעת התמונות.

המהלך האחרון של מיי הריטג' להנפשת התמונות עורר תגובות עצומות בעולם. החברה דיווחה כי מיד עם השקת השירות נוצרו מיליוני סרטוני הנפשה ברחבי העולם. ראו את הראיון של CNN עם גלעד יפת, המייסד והמנכ"ל של החברה:

לשם הנפשת התמונות עשתה מיי הריטג' שימוש ביישום של למידה עמוקה (Deep Learning) של בינה (אינטיליגנציה) מלאכותית (AI) – טכנולוגיה שנודעה לאחרונה בהקשרים שליליים כDeep Fake ("דיפ-פייק"). "דיפ פייק" היא "טכנולוגיה מבוססת בינה מלאכותית ליצירת סרטוני וידאו, צילומים או קטעי קול מזויפים. דיפ-פייק מאפשר ליצור תוכן מזויף שנראה אמיתי על ידי שילוב תמונות וסרטונים קיימים על פני תמונות וקטעי וידאו מקוריים…. (לשם) נקמה, פייק ניוז ומתיחות זדוניות כמו גם ספינים תקשורתיים להטיית דעת הקהל" (ויקיפדיה).

בראיון, מסביר גלעד יפת, כי החברה נקטה באמצעים על מנת למנוע דיבוב הסרטונים וזאת לשם מניעת שימוש לרעה בסרטונים.

בן דודי, גבי גולן, שהוא בר סמכא בענייני צילום (ראו כתיבתו המרתקת בבלוג: Camera & Photo Technology על צילום, מצלמות, טכנולוגיה צילומית וכל מה שבינהם: הבלוג של גבי גולן) מתח בפני ביקורת על היישום הזה:

כמי שעוסק בצילום הטכנולוגיה הזו מוכרת לי, יש עוד אתרים ואפליקציות שמציעות הנפשה של צילומי סטילס תוך התבססות על אינטליגנציה מלאכותית (AI) וכאן בדיוק הבעיה: התוצאה היא מלאכותית, לא טבעית ולעניות דעתי גם לא עושה כבוד למצולמים, בוודאי כאשר הם אינם כבר בין החיים. הייתי משייך את הג׳אנר הזה ל- Deap Fake, שלצערי עולה כפורח בתקופה האחרונה.

הביקורת שמותחים גבי גולן וגם אחרים על הסכנות שבשימוש ביישום זה היא חשובה ורלבנטית והיא אכן מצביעה על הסכנות הטמונות בו. יחד עם זאת, לדעתי, כאשר מודעים לעובדה שאין מדובר בתנועות אמיתיות, אלא בתנועות שנוצרו על ידי מכונה, שמדמות אפשרות של התנועות האמיתיות, מדובר בבשורה של ממש לעוסקים במחקר המשפחתי.

ראו נא את הסרטון המתבסס על התמונה משנת 1939 (לאחר שנצבעה). עלי זה עובד ואותי זה מרגש.

הכירו את סבתי, זלטה (ז'ני) שלומוביץ (לבית קרמרוצקי). היא ביתם של נחום קרמרוצקי ו- ריבה-רייכל (לבית פקלצ'יק), נולדה בקובנא, ליטא 6.6.1896 וניספתה בשואה באושוויץ ביום 21.5.1944).

לכבוד יום השואה תשפ"א אני מתקשר עם סבתי, ובעיני זה טוב:

(תודה ליוסף שניידר, קרובי הליטאי, שהסב את תשומת לבי לאירוע)

אריק בריק נולד בקובנא ביום 16.9.1936.

אריק בריק שרד את אקצית הילדים בגטו קובנא.

הוא התמחה במשפטים אצל היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר.

גדעון האוזנר היה התובע הראשי במשפט אייכמן.

אהרון ברק ביקש שלא לעסוק במשפט אייכמן בשל עברו.

אהרון ברק היה פרופסור חבר באוניברסיטה העבירת.

אהרון ברק היה היועץ המשפטי לממשלה בין השנים 1975-1978.

אהרון ברק כיהן כשופט בית המשפט העליון משנת 1978 ועד 2006 וכיהן כנשיא בית המשפט העליון.

אהרון ברק היה היום האורח בזיכרון בסלון של הנשיא ה- 10 של מדינת ישראל, ראובן ריבלין, אשר היה תלמידו למשפטים:

גיסות הצבא האוסטרליים והניו זילנדים (Australian and New Zealand Army Corps) ידועים במקומותינו משום שהם השתתפו בקרבות שהתרחשו אצלנו במלחמת העולם הראשונה (עזה, באר שבע, ירושלים, יריחו ועוד).

בבאר שבע נחנך ב- 2017 המרכז להנצחת חיל אנז"ק המצוי ליד בית הקברות הצבאי הבריטי בבאר שבע.

הביקורים של חיילי הצבא האוסטרלי בבאר שבע הפכו כבר למסורת. המסורת המכבדת את הנופלים שנפלו רחוק מהמולדת ראויה להערכה.

ביום 25.4.1915 נחתו כוחות אנז"ק בגליפולי (תורכיה). שם התנהלה מערכה ארוכה מאוד (עד ינואר 1916) בין הכחות הבריטיים (בהשתתפות של צרפת) כנגד האימפריה העותמנית.

מערכה זו ידועה גם בשל השתתפות גדוד נהגי הפרדות העברי, שהיה גדוד עברי שהוקם ע"י הבריטים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. זמן קצר לאחר הקמתו הצטרף הגדוד למערכה בגליפולי, כאשר יוסף טרומפלדור מפקד על חלק מהכוחות.

מהצד התורכי השתתף בקרבות קצין בשם מוסטפא כמאל, מי שכונה אחר כך אתא טורק, אביה של טורקיה החדשה. הוא נודע כגנרל העותמני היחיד שלא הפסיד בקרב במהלך מלחמת העולם הראשונה.

יום 25.4 (היום) נקבע כיום זכרון לאומי באוסטרליה ובניו זילנד ושמו "יום האנז"ק", ובו מעלים על נס את תרומתם של אלו ששרתו ושל אלו שנהרגו במלחמות ובמאבקים לשמור על השלום בעולם.

בזכותה של רותי דני, קרובתי האהובה מאוסטרליה, שהיא הבעלים והשפית של Pasteles Bakehouse בסידני (אוסטרליה), למדתי שקיימות "עוגיות אנז"ק" Anzac biscuit. קיימות שתי סברות בקשר לעוגיות אלה: האחת גורסת שאלו עוגיות שנשות החיילים וארגוני נשים שלחו לחיילים הרחוקים מהבית משום שהמרכיבים של העוגיות לא התקלקלו בדרך הארוכה והעוגיות עמדו בתנאי המשלוח דרך הים; האחרת גורסת כי מדובר בעוגיות שנאפו באוסטרליה ובניו זילנד ונמכרו מתוך מאמץ לגייס כסף למען המלחמה.

ברשת מצאתי מתכון בעברית, ולטובת הקוראים הטבעונים – המתכון אינו כולל ביצים כלל ואת החלב ניתן להמיר בחלב סויה ואת החמאה בשמן קוקוס.

היום הסתלק מן העולם הזה האדמו"ר מקאליב, רבי מנחם מנדל טאוב. לא השתייכתי לחסידותו, אולם קאליב שוכנת במרחק קצר מכפרי אבותי בהונגריה.

האדמו"ר היה ניצול שואה ועבר ניסויים "רפואיים" באושוויץ.

הזכרנו כאן את האדמו"ר בפוסט שפרסמנו לפני שנתיים לקראת יום הזכרון לשואה ולגבורה:

Szól a Kakas Már- התרנגול קרא (או: סיגט – ניו יורק – מקסיקו – זכרון יעקב ובחזרה)

ראו את תגובות 1-2-3 לפוסט המזכירות את ביצוע השיר בבודפשט באנדרטת הנעליים, על ידי הרבי מקאליב.

לעילוי נשמתו אני מביא את הסרטון כאן שוב (דלגו לדקה 3:26):

https://www.youtube.com/watch?v=js_uLF909X4

שוב נסוב כולנו סביב שולחן הסדר, ושוב נספר את סיפור ההגדה, כדי שנזכור, כדי שגם הדור הבא יידע. גם את הסיפורים המשפחתיים אנחנו חוזרים ומספרים בפני בני המשפחה, על מנת שהם ישרישו אצלם, ובתקווה ימשיכו גם לדור הבא ולאלו שאחריו. אבל, עם השתרשותם של סיפורי ההגדה – כמו גם במקרה של הסיפורים המשפחתיים – עלולים להתקבע איתם גם כשלים שנפלו בהם.

קחו, למשל, את שלושת האבות, המככבים בשיר "אחד מי יודע". כל ילד יהודי יודע שליהדות היו שלושה אבות: אברהם, יצחק ויעקב. אלא שצריך לחזור לרגע למקורות ולהיזכר כי אברהם היה אביו של יצחק ויצחק אביו של יעקב. יעקב היה אביהם של 12 הילדים אשר בעקבותיהם נוצרו ברבות הימים 12 השבטים, וההמשך ידוע (כלומר, בעצם לא כל כך ידוע, כיוון שמרבית השבטים "נעלמו", אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר). אם כל היהודים – מוצאם בילדים-שבטים הללו, הרי שיעקב הוא אבינו, ואילו יצחק הוא סבנו ואברהם סבא-רבא שלנו.

כשמגיעים לארבע אמהות – המצב מסתבך קמעה. כידוע, ליעקב אבינו היו שתי נשים (אשר היו אחיות): לאה ורחל. כפי שמסופר בספר "בראשית": "וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה" (בראשית, ל', ט') – ואכן, זלפה, שפחתה של לאה, היתה אמם של כמה מבני יעקב. סיפורה של רחל הולך בכיוון הפוך; ראשית, היתה עקרה – "וַתֵּרֶא רָחֵל, כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב" (בראשית, ל', א') – ולכן נתנה ליעקב את שפחתה, בלהה, כדי שזו האחרונה תלד לו בנים – "וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ […] וַתַּהַר בִּלְהָה, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן" (בראשית, ל', ד'-ה') – ובסופו של דבר, לאחר תחינות רבות ואף איומים – "וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית, ל', א') – הצליחה להרות ולהוליד בן (יוסף). ואם כך, לילדיו של יעקב – כלומר, לעם היהודי – היו שש אמהות, רק ששתיים מהן נשכחו – כלומר, הושכחו – ברבות השנים.

גם בסיפורים המשפחתיים שלנו, המתעדים היסטוריה קרובה יותר, נופלים, לעתים, אי-דיוקים (או "אי-דיוקים") אשר עוברים ביחד עם הסיפורים מדור לדור. אז מה עושים? אנחנו – המְספרים – צריכים לדאוג שהתיעוד שלנו מועבר בצורה מדויקת ובהירה; ואנחנו – המאזינים – צריכים להיות ביקורתיים כלפי הסיפורים ולשאול למקורם של הפרטים. זה לא קל, אבל זוהי הדרך הבטוחה למנוע את הפיכת ההגדה המשפחתית שלנו לאגדה.

ביום 7.8.2017 פורסם חוק חדש: חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית, תשע"ז-2017. חוק זה בא בעקבות חוק מעמד ותיקי מלחמת העולם השניה, תש"ס-2000​ (תודו שאף פעם לא שמעתם על החוק הזה!). חוק מעמד ותיקי מלחמת העולם השניה תיקן בזמנו את חוק יד ושם וקבע (בסעיף 2א לחוק יד ושם), שיום הניצחון על גרמניה הנאצית יצויין.

החוק החדש קובע שמטרתו:

לקבוע יום לציון ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית ולהנציח את זכר גבורת הלוחמים מקרב בעלות הברית, בדגש על גבורת הלוחמים היהודים.

וכי מעתה ואילך:

מדי שנה ביום 9 במאי יקוים יום לציון ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית

אז מעכשיו ואילך יצוין במחנות צה"ל ובבתי הספר ביום 9.5 יום הניצחון ויוקדש זמן ללימודים נושאים הקשורים לנושא זה.

המורים שבין הקוראים מתבקשים להכין מערכי שיעור מתאימים!

ולמה דווקא 9.5? למה לא 8.5? אז הנה ההסבר המדויק שמספקת לנו האנציקלופדיה החופשית ויקיפדיה:

יום הניצחון – ויקיפדיה

במערב אירופה ובמזרחה מציין יום הניצחון את כניעת גרמניה הנאצית, ב-8 במאי 1945, וסיום מלחמת העולם השנייה. בחבר המדינות ובמדינות נוספות שהשתייכו בעבר לברית המועצות נהוג לציין את יום הניצחון ב-9 במאי בכל שנה. ב-7 במאי 1945 חתם הגנרל אלפרד יודל, מפקד המבצעים בפיקוד העליון הגרמני, על כתב הכניעה של הצבא הגרמני, במטהו של דווייט אייזנהאואר, המפקד העליון של בעלות הברית באירופה. ואולם על פי דרישתו של סטלין נערך ב-8 במאי, מעט לפני חצות, טקס כניעה נוסף, שבו חתם וילהלם קייטל יחד עם עוד שני בכירים בוורמאכט על כתב כניעה בברלין. בשעה זו במוסקבה ובארץ ישראל התאריך היה כבר 9 במאי.

אז אנחנו ממשיכים את המסורת הרוסית…. ואם כבר, אז החוק הבא בסידרה זו בטח ישנה את המונח "מלחמת העולם השניה" (1939-1945) ל"מלחמה הפטריוטית הגדולה" (1941-1945). מבחינת הרוסים, מלחמת העולם השניה התרחשה בין השנים 1941 ו – 1945 וזה הספיק להם לגמרי.

מי לא מכיר את "המדור לחיפוש קרובים". כשהייתי ילד, מהדורת החדשות בערב היתה מסתיימת בקריאת שמות של אנשים שמחפשים את קרוביהם. כן, גם הורי האזינו.

"המדור לחיפוש קרובים" פעל במסגרת הסוכנות היהודית בין השנים 1945-2002 ועסק בקדחתנות בניסיון לקשר בין משפחות שהקשר ביניהן נותק במהלך השואה (אך לא רק במהלך השואה).

לאחר סגירתו, הועברו החומרים לארכיון הציוני המרכזי והם מוחזקים שם באופן סגור (כלומר, לא פתוחים לעיון הציבור, אלא רק באמצעות עובדי הארכיון ומתנדביו).

ביום שישי האחרון צדה את עיני הידיעה הבאה:

אל תטעו! מדובר במדור האוכל של נירה רוסו ב"ידיעות אחרונות".

אז איפה הקשר הגנאלוגי? נירה רוסו מחפשת מתכונים מהמטבח הליטאי. על הקשר שלי עם ליטא כבר סיפרתי לכם. אבל הפעם הקשר הוא אחר- נירה רוסו מחפשת מתכונים של יהדות ליטא, ובינהם מתכון ל- טייגלאך.

אז, נירה רוסו! מצאתי לך קרובים!!

ארנון כתב כבר בשנת 2011 את הפוסט: במטבח עם סבתא, או: תחיית הטייגלאך והביא את המתכון של סבתו (אם אביו, עקיבא) לטייגלאך, כמתכון לראש השנה דווקא ולא לחנוכה.

לארנון חיבה יתרה לגנאלוגיה של תבשילים (ראו לדוגמא: הסופגניות הסודיות של סבתא וגם עוד נמשכת שיירת הטשולנט ואחרים) ויהיה זה אך ראוי שנירה רוסו תבדוק את המתכון של סבתו של ארנון לטייגלאך!

נירה?

הפוסט הזה מוקדש לאפרים גובר (בנם של רבקה ומרדכי), צבי גובר (בנם של רבקה ומרדכי, אחיו של אפרים), ארנון פלאי (מפקד נערץ), אברהם בוסקילה (חבר מבית הספר היסודי), אבי גבעתי (חבר לצבא), אבי הורנשטיין (אח של ברוריה), אליעזר האוזמן (אח של זהבית), יוסף סביליה (אבא של פנינה), יוסף בינדר (תלמיד בבית הספר התיכון, משפחתו הקימה על שמו קרן מלגות בבית הספר), ננדור ילינק (אבא של מרתה, חייל בחיל החפרים), שלמה (אישטוון) ילינק (הדוד של ז'וז'י), אברהם שניר שינדלר ("רחוק-משפחה" שלי (מטבע לשון שטבע ארנון)) ונעם אפטר (גם הוא "רחוק משפחה" שלי).

—

שוו בנפשכם- בנימין ("ביבי") נתניהו, ראש הממשלה הכריזמטי של מדינת ישראל, יוצא לביקור ממלכתי בארצות הברית. הביקור מתוזמן ליום העצמאות של מדינת ישראל. הוא מתקבל בניו-יורק בכבוד מלכים.

מטרת נסיעתו – גיוס כספים למען מדינת ישראל.

על מנת להאדיר את עצמת הביקור מתלוות אליו שתי צוללות של חיל הים. (הצוללת שמופיעה במערכה הראשונה אמורה לירות במערכה השלישית).

נשמע טוב, לא?

ככה זה היה צריך להראות:

השנה היא 1951. מדינת ישראל הצעירה חוגגת 3 שנים לעצמאותה. המדינה זקוקה באופן דחוף לכסף. אין לה מקורות כספיים מספיקים. בהנהגתו של ראש הממשלה דוד בו-גורין הוקם "מפעל מלווה העצמאות והפיתוח". זהו ארגון שהוקם על מנת לקדם אגרות חוב שהוציאה מדינת ישראל הצעירה. מפעל זה ידוע יותר בשמו האנגלי Israel Bonds. אגרות החוב נמכרו החל בשנת 1951. הארגון מדווח כי מאז גיוס הכספים הראשון בשת 1951 ועד היום הוא גייס 40 מיליארד דולר של ארה"ב (מה שהאמריקאים קוראים 40 ביליון….. לך תבין אותם).

אז ב- 1951 דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, נוסע לארצות הברית, על מנת להשיק את מפעל הבונדס. באותה עת הפיץ ה"בונדס" שני סוגים של איגרות חוב:

איגרת חוב נושאת ריבית של 3.5% לשנה (בערכים של 500$ עד 100,000$)

איגרת חוב ניתנת לפרעון לאחר 12 שנים בשווי 150% ממחיר הרכישה (בערכים של 50$ עד 10,000$).

איך משכנעים את אחינו בגולת אמריקה להשקיע בבונדס?

BUY ISRAEL BONDS

In addition to reclaiming land, Israel is today engaged in the tremendous undertaking of reclaiming souls…Jewish souls. Over 1,000 Jews a dayare emigrating to Israel. They must be made into productive people in short order

This mass undertaking cannot be accomplished without necessary funds…that is the primary reason for Israel Bonds…..

 

the Jewish Times (May 25, 1951) p. 11

אורי אבנרי (ידעתם שנולד בשם הלמוט אוסטרמן ?) התראיין לאחרונה ליקינתון MB עיתון ארגון יוצאי מרכז אירופה (גיליון 283 – אדר-ניסן תשע"ז מרץ-אפריל 2017, עמ' 5) והתייחס ליחסו של דוד בן גוריון אל יהדות הגולה ותרבותם. הוא נוקב בדיוק בתקופה זו כתקופה שבה חל שינוי ביחסו של בן-גוריון ליהדות הגולה:

יקינתון: מה לא הספיק לך בתזה היהודית שהפכה ברבות הימים לציונות, וסחפה איתה את רובו של העם היהודי בעולם ובארץ.

אבנרי: תרבות ארצישראלית היא לאו דווקא חלק מיהודי העולם.

יקינתון: בן-גוריון הבין בשעתו שצריך לקבל גיבוי מהיהדות שנמצאת שם.

אבנרי: אני לא מקבל את זה. בן-גוריון שלל לגמרי את התרבות היהודית מחוץ לארץ ישראל. רק כשקמה מדינת ישראל והיתה זקוקה לכסף, שכנעו אותו שהוא צריך להתפשר. זה היה ב- 52, עד אז בן-גוריון בהחלט לא קיבל שיש קיום ליהודים בחוץ לארץ"

אז נוסע לו ראש הממשלה בן גוריון לאמריקה ומתקבל בהוד והדר.

קורבטה ופריגטה של חיל הים ליוו את הביקור בארצות הברית. הן עגנו בנמל ניו יורק ולאחר מכן בבוסטון, פילדלפיה, בולטימור, וושינגטון ושוב בניו יורק. 

האוניות היו ק/20 "הגנה" ו- ק/30 "משגב".

ק/20 ("הגנה") היתה קורבטה (ספינת מלחמה קטנה, בדרך כלל עם סיפון תותחים אחד)  בחיל הים הקנדי ולאחר שנרכשה ע"י מפעל העליה, שימשה כספינת מעפילים ובה העפילו 2,674 מעפילים.

ק/30 ("משגב") היתה פריגטה (ספינה גדולה יותר הדומה למשחתת) . ל"משגב" עוד נכונה פעילות מבצעית רבה, במיוחד במסע ב"מבצע הרקולס", אלא שהיא נקראה לשוב על עקבותיה, בניגוד לאח"י מזנק ולאח"י מבטח.

גם קורבטה וגם פריגטה שימשו למלחמה בצוללות (זהו, הגענו למערכה השלישית).

למבצע הצבאי של ההפלגה ניתן השם "מבצע קולומבוס", על שמו של מי שמקובל שגילה את אמריקה. (אני מעדיף את הגירסה שאמריגו וספוצ'י "גילה" את אמריקה.)

אל המשלחת התלווה כתב העיתון הצבאי "במחנה". היה זה הסופר יהושע בר-יוסף, אשר, הגם שפרסום דיווחים אוהדים על ההפלגה, הזדעזע מגינוני המפקדים ומהיחס הקשה אל המלחים. הוא פנה לראש הממשלה בענין זה ודוד בן גוריון אף מזכיר את הדבר ביומנו.

לימים, יהושע בן-יוסף כתב מחזה על אירועי ההפלגה בשם "סערה בים". המחזה נפסל ע"י המועצה לביקורת סרטים ומחזות. יהושע בר-יוסף נאלץ להגיש את המחזה בכסות אחרת. הוא קרא לו : "רודריגו פרננדז" והעתיק את העלילה לניקרגואה.

בהקשר זה, מעניין לקרוא את מאמרו של רפי מן, "בין שר האמנות לשר הצבא – התמזגות מנגנוני הצנזורה לפסילת המחזה 'סערה בים'" (קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה גיליון 158 טבת תשע"ו, עמ' 119-150). רפי מן ערך מחקר היסטוריוגרפי של פרשת 'סערה בים' ובחן אותה "בפריזמות מחקריות מגוונות ובדיסציפלינות שונות".

במאמר מביא מן חלק מביקורתו של בר-יוסף על התנהגות המפקדים כלפי החיילים: לא איפשרו למלח לרדת מהאנייה לזמן קצר כדי לפגוש את אביו שטס לפגישה מוונצואלה, לאחר שלא ראה את בנו שנתיים, מאז שעלה ארצה; התייחסות למלחים כאל משרתים; ענשים של תוספת עבודה ומעצר פתוח ומאסר בחדר הכבלים; רס"ר משמעת מסתובב עם מקל ביד; תקיעת אגרוף בצלעות כשהמלח ישן ועוד.

—

עירית ניו יורק ערכה קבלת פנים מפוארת לראש הממשלה דוד בן גוריון. האירוע התקיים במלון היוקרה וולדורף-אסטוריה. השתתפו בה אורחים רמי מעלה ונציגים דיפלומטיים של מדינות רבות. מלבד הברכות והתפילה נישאו שני נאומים: של הנרי מורגנטו (הבן) , יו"ר הבונדס ושל לזרוס ג'וזף (חשב העיר ניו יורק).

דרך אגב, על שמו של הנרי מורגנטו (הבן) (ולא האב!) קרוי מושב טל שחר, שאליו נוסעים כשרוצים לראות רקפות….

קבלת הפנים התקיימה בצהרי יום 9.5.1951 בשעה 13:15 (או 1:15PM למניינם) והוגשה ארוחת צהריים. הנה התפריט לפניכם (אפשר להעזר במילון על מנת להבין את כולו….):

3 שנים בדיוק קודם לכן (8.5.1948) יצאה מפורמיה (לפי עדות אבא שלי, שהיה איש צוות על האניה) (ולא ממפרץ גאטה באיטליה, כפי שנטען במקומות מסויימים) ספינת המעפילים "אורכידיאה" ועל סיפונה 243 מעפילים. הספינה היתה מצויידת בכלי נשק. בליל 15.5.1948 נתגלתה הספינה ע"י ספינה בריטית, אך לא נוצר מגע ביניהן. למחרת, 16.5.1948, נכנסה "מדינת ישראל" כאנית העולים הראשונה למדינת ישראל הריבונית.

אבא שלי, שהיה איש צוות על "מדינת ישראל", התגייס מיד לחיל הים. שלוש שנים לאחר מכן, כסמל בקבע, הוא השתתף במבצע קולומבוס.

ההפלגה לאמריקה היתה כמובן חוויה אישית אדירה (ומסתבר שגם טראומטית לחלק מהמשתתפים, לפי דיווחו של בר-יוסף). אבא שלי (שלא התעניין במיוחד בקשרי משפחה, בלשון המעטה) סיפר שבעת שהספינות עגנו בניו יורק והם ירדו לחוף, "התנפלו" עליו כמה אנשים שקראו בשמו. לא היה לו מושג מי הם. הם הציגו את עצמם כקרובי משפחה שבאו לפגוש אותו (בין אלפי ההמונים שצבאו על הגדרות).

על עטיפת החוברת שחולקה למשתתפים כתב אבא שלי:

ביקור בארה"ב בשנת 1951

עם פתיחת המגבית היהודית בניו=יורק.

בנמל הצבאי בניו-יורק – 3 שנים לאחר מלחמת השיחרור – קיבלנו את אות הקוממיות כאשר

התיזמורת של חיל הים האמריקאי מנגן את "התקוה" – הימנוננו.