קטגוריה: פנים חדשות

בחג הסוכות האחרון טיילתי בצפון יוון. היעד היה המנזרים התלויים במטאורה.

בדרך עצרנו במקומות שונים וביניהם בקסטוריה, השוכנת על שפת אגם אורסטיאדה. האגם מרכיב והנוף הנשקף ממנו לעבר העיר הוא יפהפה.

הזמנתי מלון דרך אתר הזמנות אינטרנטי. בחרתי בעיקר לפי התמונות וחוות הדעת. המלון לא שכן על שפת האגם וגם לא במרכז העיר אלא בשכונה גבוהה יותר, ששמה Chloe. זה גם שמו של המלון.

 

 

 

 

 

 

הגענו למלון לפנות ערב ללא ציפיות מיוחדות. המלון שוכן בשכונת מגורים. בכניסה למלון יש לובי ודלפק קבלה. פקידת הקבלה קיבלה אותנו במאור פנים והליכי הרישום היו קצרצרים. פקידת הקבלה ליוותה אותנו לחדר שלנו ואמרה שתיכף תשוב.

עד לשובה הבחנו כי המארחים הכינו לנו בחדר חוברת הסבר של לשכת התיירות של קסטוריה בשפה ה….עברית. כבר היה ברור שיש כאן תשומת לב. 

פקידת הקבלה דפקה על הדלת כשהיא אוחזת מגש קטן ועליו מפית צחורה וכוסיות משקה חריף. "זה משקה שבעלת הבית הכינה ואנחנו מקבלים אותכם בברכה!". השקנו כוסיות על המרפסת.

כאשר ירדנו זמן קצר לאחר מכן לשולחן הקבלה להחזיר את המגש, קפצה לעומתנו Margarita, הציגה את עצמה כביתה של בעלת הבית וברכה אותנו. "פגשתם כבר את אמא שלי?" היא שאלה, ואנחנו השבנו בשלילה. 

מיד הופיעה גם בעלת הבית הגברת Mimi Papanaum שברכה אותנו שהגענו לקסטוריה ולמלון שלה. היא הראתה לנו בגאווה שהצמח שלנו ניצב במרכז הלובי.

היהודי הנודד הוא כינוי ל-3 מינים בלבד של הצמח Tradescantia. אצל גברת פאפאנאום היה עציץ של היהודי הנודד המשתלשל (Tradescantia Zebrina)

 

 

 

 

 

 

 

עמדנו ופטפטנו עם גב' פאפאנאום והיא סיפרה לנו שהיא חברה בקרן ראול וולנברג. שאלתי אותה למה? והיא ענתה שזה נראה לה הדבר הנכון.

 

 

 

למחרת בבוקר, ירדנו לחדר האוכל של המלון. גב' פאפאנאום היתה שם, כשהיא עוברת משולחן לשולחן של אורחיה ומשוחחת איתם.

היא הגיעה אלינו ושאלה אם היא יכולה להצטרף. שמחנו על חברתה. היא סיפרה לנו שבעלה המנוח, Andreas, היה מהנדס אזרחי, אשר היה מעורב בפרוייקטים הנדסיים רבים ובינהם בנית בתי מלון רבים בקסטוריה. יום אחד הוא החליט להגשים חלום ולבנות בית מלון לעצמו. גב' פאפאנאום התנגדה לרעיון וזו היתה הפעם האחרונה שהם דיברו על כך. אנדריאס פאפאנאום בנה את המלון ורק אז אשתו ראתה את המלון. אלא שמר פאפאנאום הלך לעולמו בטרם עת לפני כ- 10 שנים ומאז מימי פאפאנאום מנהלת את המלון. 

במלון 40 חדרים. הוא מטופח, נקי ומתוחזק. אנשי הצוות חייכנים ונראה שהם שמחים לעבוד במקום. יש אווירה משפחתית. מרגריטה, ביתה של מימי, מסייעת לה בניהול המלון.

ואז אומרת לנו מימי: "אני רוצה לספר לכם על היהודים של קסטוריה". מימי סיפרה לנו שהיא זוכרת בתור ילדה שהיתה קהילה יהודית גדולה בקסטוריה וכי כולם חיו בהרמוניה. היא גם סיפרה שאיש לא האמין שיאונה רע ליהודים, אך יום אחד הגיעו הגרמנים לעיירה, ריכזו את היהודים ולאחר מספר ימים שילחו אותם דרך סלוניקי לאושוויץ. מימי סיפרה שכאשר הסתיימה המלחמה, יצאו שניים מסוחריה של העיר בשליחות העיר ועברו בין מחנות הריכוז ומחנות העקורים וחיפשו ניצולים מעירם קסטוריה. וכשהם מצאו אותם, סיפרה מימי, הם דאגו להם לבגדים ונתנו להם כסף, "כדי שיוכלו ליסוע הביתה לפלשתינה".

חיפוש באתר "יד ושם" מגלה 265 רשומות אודות אנשים מקסטוריה שניספו בשואה:

 

 

 

 

 

ויקיפדיה מסכמת את חורבן יהדות קסטוריה במלחמת העולם השניה כך:

במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש יוון בידי כוחות גרמניה הנאצית, חולקה הממלכה ל-3 אזורי כיבוש:גרמני, איטלקי ובולגרי. העיר קסטוריה נכללה בשטח השליטה האיטלקי. באביב וקיץ 1941 הועברה כל התנובה החקלאית היוונית הטריה והמאוחסנת למחסני הצבא הגרמני ובשל כך, במהלך 1942 שרר רעב ביוון ממנו נפגעו בעיקר בני הקהילה היהודית. בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית והגרמנים השתלטו על השטח.

כשהחלו רדיפות היהודים סייע ראש הכנסייה בקסטוריה המטרופוליט ניקופורוס לבני הקהילה. ניקופורוס הסתיר 40 מבני הקהילה בתוך הקתדרלה בעיר ושכנע משפחות נוספות לפעול כמותו. מקצת מיהודי הקהילה הצליחו להמלט ליישובים הרריים מבודדים בסיוע תושבים מקומיים וחברי המחתרת היוונית ומקצתם הצטרפו למחתרות השונות. ב-24 במרץ 1944 נערכה אקציה בעיר ובמהלכה נעצרו 763 מתוך 900 בני הקהילה היהודית. היהודים רוכזו בבניין קיאזים ביי ששימש כבית ספר לבנות וממוקם בסמוך למסגד. במהלך הימים הספורים בהם שהו יהודי הקהילה במעצר, סייעו התושבים המקומיים במזון ואמצעי חימום. החיילים הגרמנים הכו את העצורים, שדדו את רכושם ותועדו מעשי אונס רבים. יהודי קסטוריה הועלו על משאיות והועברו לעיר סלוניקימשם שולחו ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ (בירקנאו) ובו נרצחו מרביתם ימים ספורים לאחר הגעתם. מעריכים שכ-30 מקרב המגורשים ניצלו בתום המלחמה…. לאחר תום הכיבוש הנאצי חזר קומץ יהודים לעיר, בשנת 1948 נמנו בעיר 35 יהודים וב-1965 עמד מספרם על 22 נפשות

את כל זה סיפרה לנו מימי באהבה. היה לה חשוב שנדע מה קרה ליהודי קסטוריה. היא הזכירה את משפחת נחמיאס שביתם היתה חברה שלהם. 

השם נחמיאס בהקשר של האזור הזה עורר בי זיכרון שלא הצלחתי למקד אותו. רק אחרי שחזרתי לארץ נזכרתי בספרה של ברי נחמיאס: "זעקה למחר 76859…".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בוניקה קסוטו (לימים ברי נחמיאס) ילידת קסטוריה, מספרת בספר את זכרונות השואה שלה (מהגטו בקסטוריה לגטו בסלוניקי ומשם לאושוויץ). בהקדמה לספר כתב אינג' אהרון ח. רוסו, יו"ר המכון לחקר יהדות סלוניקי:

בהיונו מרוכזים במה שקרה בסלוניקי כיון שמספר הקורבנות בה היה רב ביותר, הזנחנו את ערי השדה, וספרה של ברי נחמיאס בא לתקן, אף כי מאוחר, את המעוות. ערים אלה התקיימו ביוון מראשית הקיום היהודי בחצי האי הבלקני. היו בהן קהילות מאורגנות היטבה שבהן התקיימו חיים יהודיים תוססים, ואף יש בהן שהתפרסמו בתחום לימודי היהדות. מעידים על כך ספרי מסעות רבים, שהמפורסם בהם הוא ספר המסעות של בנימים מטודלה.

ברי נחמיאס מתארת את החיים בקסטוריה, אף כי מנקודת מבט משפחתית בעיקר. בתיאוריה היא מחזירה את קסטוריה אל דרך המלך של החיים היהודיים מן השביל הצדדים שהייתה שרויה בו כל השנים.

תיאורה של ברי נחמיאס את קסטוריה תאם לחלוטין את מה שסיפרה מימי:

חיינו בשלום ובהרמוניה עם בני עירנו הנוצרים. בקשרים חברתיים ובעבודה – היו כבוד הדדי, ידידות ואהבה. 

אני זוכרת ב- 6 בינואר, ב"חג התאופניה", היה לנו מנהג ללכת לחברה שלי"תאנו קובצי" ולאחל לה מל טוב ביום חגה.

לפני שעזבנו אמרה לנו מימי:

לפני כמה שנים היה לי אורח מישראל. כשהוא נפרד ממני הוא אמר "שלום" והסביר לי שמברכים ב"שלום" כשבאים והולכים. אני ברכתי אותו בבריאות. והוא התעקש על הברכה שלו. בסוף התפשרנו על הברכה היוונית: "יה! (γεια), שהיא גם שלום וגם להתראות.

נפרדנו ממימי ומרגריטה (שנתנו לנו שקיק לבנדר מהגינה שלהן לפרידה) בברכה חמה: (!Ya! Kastoria! (γεια! Καστοριά

—

אז זוהי המלצה חמה על מלון Chloe בקסטוריה, שאלו הם פרטיו:

Hotel Chloe

Antheon & Giasemion
Kastoria 52100

tel: 00 30 24670 21300
fax: 00 30 24670 21308
info@hotelchloe.gr

הפוסט הבא נכתב על ידי צבי (כך הוא ביקש להזדהות). לאחר קריאתו, לא תוכלו כבר להסתכל על תחרויות ספורט כפי שהסתכלתם עליהן קודם לכן…

* * *

יומיים לאחר מרתון ירושלים, עסקנו – ידידתי ואני – בבדיקת תוצאות של כל חברינו ועמיתינו לעבודה במרוץ, כמובן מתוך תקווה שאף אחד מהם לא הגיע לתוצאה טובה כמו שלנו. בדרך, גילינו את הגיל של אחד מעמיתינו לעבודה, את שם אשתו ואת גילהּ, ומאוד התרגשנו מזה שהם סיימו את המירוץ באותה שניה בדיוק – כמה מתוק ורומנטי! מתוך זה, חשבתי על כך שהרישומים באינטרנט של תוצאות המירוצים – המתפרסמים בצורה חופשית ועם אפשרויות חיפוש – הם מקור טוב לגנאלוגיה, במיוחד בימים אלה בהם מספר הרצים במרתונים הגדולים (של ירושלים ותל אביב, למשל) מגיע לעשרות אלפים.

באתר הזה יש אינדקס מקיף למדי של תוצאות אישיות בכל המירוצים בישראל, שמתעד מירוצים שהתקיימו בעשר השנים האחרונות לפחות. אפשר לחפש לפי שם פרטי או שם משפחה (או מספר חזה מהמרוץ). בעמוד זה תמצאו את רשימת המרוצים שהאדם רץ בהם, ובדרך כלל גם את שנת הלידה שלו.

על ידי גלישה לאתר של המירוץ המסוים בו האדם רץ (כפי שלמדתם מן האינדקס הכללי), אפשר ללמוד עוד. לא פעם משפחות רצות ביחד. כך, למשל, אם תסתכלו ברשימת המשתתפים במרוץ 5 ק"מ שנערך בירושלים לפני ימים אחדים, תראו לא מעט מקבצים של אנשים הנושאים את אותו שם המשפחה אשר סיימו באותו זמן; כך, יש מידע על כמה בני משפחה יחדיו. (במקרה זה נדרשת קצת עבודה, כי הגברים והנשים מופיעים בטבלאות נפרדות.) שימו לב לכך שאפשר לראות גם את תמונות האנשים!

לעתים, נוכל לדעת גם מהיכן הגיעו הרצים – מידע זה מופיע, למשל, בטבלת המשתתפים במרתון ירושלים (שימו לב כי טבלה זו שונה מטבלת התוצאות). גם אם לא מצוין במפורש שם יישוב, ניתן אולי לזהות זאת על פי השיוך הקבוצתי אשר מופיע אף הוא, לפעמים, בטבלאות הללו.

אגב, מידע דומה קיים באתרי מירוצים בחו"ל. בדומה לאינדקס הראשון שהוצג למעלה, באתר הזה מרוכזים התוצאות של המרתון של ניו יורק מאז שנת 1970 ועד לימינו. החיפוש מעט יותר מורכב (אפשר לחפש לפי שם מלא בחיפוש כולל, או על פי משפחה בלבד בעבור שנה מסוימת), אך אם צלחתם זאת – אתם בדרך הנכונה.

ולסיום, קוריוז: לפני כל מירוץ מתקיים מסחר ער של ערכות למירוץ. אנשים שחלו או שאינם יכולים להשתתף באירוע מסיבה כלשהי, מוכרים את ערכתם לאחרים במחיר מופחת. לכן, גם אם תגלו שהסבתא שלכם רשומה כמשתתפת במרתון ניו יורק 1980, אל תהיו בטוחים שהיא אכן רצה אותו. ייתכן שמכרה ברגע האחרון את הערכה שלה ומישהו אחר רץ תחת שמה…

עתון "הארץ" יצא פרסם בעמודו הראשון (!!) חדשה מרעישה: "האיש הראשון ששינה את מינו – סוכן ביטוח מבת ים". בעמוד הראשון!! יכולתם לחשוב שזה קרה אתמול. אז זהו…שלא.

נקדים את המאוחר: זה קרה לפני למעלה מ- 100 שנה וזה לא קרה כאן.

עופר אדרת מדווח על סטודנטית באוניברסיטת תל אביב ש"שישה עשורים אחרי מותו, …איתרה את הקבר של באר במסגרת עבודה אקדמית שכתבה כסטודנטית בקורס "היסטוריה קווירית" באוניברסיטת תל אביב".
הכתבה גם כוללת צילום של קרל באר (כגבר) הן בעמוד הראשון והן בהמשך הכתבה בעמוד 22 (המתפרשת על פני חצי עמוד על 8 טורים).

בכתבה עצמה, מצוטטת הסטודנטית המציינת באכזבה כי "הופתעה לגלות כי חרף העובדה שבאר היה תושב ישראל ואף נקבר בה, אין עליו כל חומר בשפה העברית". היא מציינת שמצאה את רב החומר בספרו האוטביוגרפי.

אז….. "אין עליו כל חומר בשפה העברית"???????

כנראה שהסטודנטית לא עשתה חיפוש פשוט בגוגל….. ועופר אדרת כנראה לא בדק האם כבר כתבו משהו בעברית.

כבר בשנת 2008 דיווחנו על הפרשה (משפחתובלוגיה: Aus eines Mannes Mädschenjahren, 15.10.2008).

אז האמת היא שסיפורו של קרל באר (שהיה בעצם מרתה באר) כבר סופר. בפוסט מ- 2008 כתבתי:

מבחינתי, אחרית הדבר שכתב הרמן, היא שיאו של הספר. הרמן ערך מחקר גניאלוגי אודות קורותיו של קרל בר וניסה לאמת את התיאורים בספר. בספר, יש לומר, שמר קרל בר על עמימות. הוא שינה שמות אנשים ומקומות, ואילו הרמן סימון חשף את השמות האמיתיים של האנשים והמקומות. הוא נבר בעיתונים, בארכיונים, במסמכים גרמניים ורוסיים ופיענח את תעלומת קרל בר עד תום.

ד"ר הרמן סימון סיים את אחרית הדבר במילים אלה

"ביום 26.6.1956, הלך לעולמו קרל מ. בר בבת ים, ליד תל אביב. הוא נקבר תחת השם קרל מאיר בר… המצבה, עליה מופיע רק תאריך מותו ללא ציון תאריך לידתו, מונחת שטוחה על קברו, כמו זו המונחת על קברה של אשתו הראשונה, חנה (ביילה), בברלין. יותר מארבעים ושבע שנים ו – 1,800 מילין משתרעים בין שתי המצבות, אבל הן קשורות ביחד בסיפור אחד. ניסיתי לפענח את הסיפור הזה, כך שזכרו של האדם הזה, שהיה גם קרל וגם מרתה, ישאר חי….".

במסגרת התחקיר לקראת פרסום המהדורה החדשה של הספר בשנת 2008 ע"י ד"ר הרמן סימון, סייעתי באיתור קברו של מאיר קארל באר. כחוקרים גנאלוגים כולנו יודעים שלא מדובר במשימה מורכבת מדי, כאשר יודעים את השם ואת העובדה שהאיש חי באזור תל אביב 🙂

בכתבה בעיתון "הארץ" מופיעה תמונתו של קרל באר כגבר. המקור מצוין כ: N.O. Body, Memoirs of a Man's Maiden Year
הקורא התמים צריך לשאול את עצמו כיצד פרסמה מרתה בעשור הראשון של המאה ה- 20 את תמונתה כגבר, כאשר הספר נכתב ערב הניתוח שהיא עברה.
התשובה היא, כמובן, שהתמונה לא פורסמה במהדורה הראשונה של הספר, אלא במהדורה שיצאה כמאה שנים לאחר מכן (2008) בידי ד"ר הרמן סימון.

אז כבוד גדול לד"ר הרמן סימון על המחקר היסודי והראשוני בענינו של קארל באר ("הדודה מרתה")!

מה, אתם לא יודעים מי זה "קושה"? תתביישו לכם!

"קושה" הוא משה פקמן, הוא בן 48 והוא מנכ"ל החברה להגנת הטבע.

כדאי לדעת שהוא אוהב לערבב סוגים שונים של בירות בכוס אחת, מאזין לדיסק של זמר הקאנטרי הישראלי  רועי דהן ואוהב מסעות רגליים בארץ (נו, כמובן).

בדייט הראשון שלו עם (מי שעתידה להיות אשתו) היתה להם תאונת דרכים ולאחרונה הוא חזר לקרוא להנאתו בתורה.

ואם כל זה לא מספיק, אז "גניאלוגיה (חקר שורשים משפחתי) התחילה להעסיק אותי בשנים האחרונות", מספר קושה ל"ממון שישי" של "ידיעות אחרונות" (21.6.2013). לדבריו הוא משלים את הפאזל המשפחתי שאבד בשואה ולאחרונה קיבל תצלום של הקבר של הסבא רבא-רבא שלו מבית קברות יהודי בעיירה בפולין.

עוד אחד מהטובים נפל ברשת…

httpv://youtu.be/N3m3Gbk_R_U

השואה ברומניה לא קיבלה חשיפה כמו השואה במקומות אחרים. לאחרונה קראתי ספר יוצא דופן: "חסד של אמת – עדות מגטאות המוות של טרנסניסטריה" מאת הרמן שולמן, בהוצאת יד ושם (תש"ע – 2009).

הרמן שולמן נולד בכפר הרומני Putna, אשר העמק בו הוא שוכן "אינו נופל במאומה מנופיה של שוייץ". פוטנה שוכן בבוקובינה, שהוא אזור שהיה חלק מנסיכות מולדובה ואשר נשלט על ידי הקיסרות האוסטרו-הונגרית (ומכאן ההשפעה האוסטרית הרבה והשפה הגרמנית), עד שנמסר לרומניה בסוף מלחמת העולם הראשונה.

בעין רגישה ובוחנת מתאר שולמן את החיים היהודיים בפוטנה ולאחר מכן את התגברות האנטישמיות בכפרו ואת הנדידה הכפויה מהכפר אל רדאוץ וממנה אל צ'רנוביץ.

אל 50,000 יהודי צ'רנוביץ נוספו יהודי הסביבה וכולם הצטופפו בגטו צ'רנוביץ בתנאים רעים ביותר. שולמן המשיך את לימודיו בצ'רנוביץ, אך נאלץ לקטוע אותם בשל הגירוש לטרנסניסטריה.

גירוש יהודי בוקובינה לטרנסניסטריה, שהוא חבל הארץ שהיה מצוי באוקראינה של אותם הימים והשתרע בין הנהרות דנייסטר ובוג (כולל העיר אודסה). שולמן מסביר בספרו, כי האזור ניתן במתנה על ידי היטלר ליון אנטונסקו (שליט רומניה באותם ימים ובן בריתו של היטלר) לאות תודה על השתתפותה של רומניה בלחימה נגד ברית המועצות.

הסיפור של שולמן הוא סיפור אישי. הוא מסופר בגוף ראשון, גדוש בפרטים והוא מצייר תמונה ריאליסטית של מה שקרה. הוא מתאר רגשות והוא קריא וקולח.

בשתי הערות שוליים בספרו (בעמ' 92) מוסר שולמן את הנתונים ה"יבשים":

"בתוך כחודשיים נרצחו כ- 60,000 יהודים שחיו בבסרביה ערב הכיבוש. אלה שנותרו בחיםי רוכזו בעיירות היהודיות שתושביהן הושמדו ובמהלך חודש ספטמבר נרצחו עוד כ- 20,000. השאר שולחו החל מ- 15 בספטמבר 1941 ארל טרנסניסטריה, לרוב ברגל. חלקם הגדול נרצחו או מתו בדרך אל נקודות המעבר".

"אל טרנסניסטריה גורשו מבסרביה ובוקובינה כ- 190,000 יהודים שנכלאו במחנות לעבודת כפייה ובגטאות בתנאים תת-אנושיים. לפי הערכתה של הוועדה הבין-לאומית לחק שואת יהודי רומניה, המספר הכולל של יהודים רומנים ואוקראינים שספו תחת השלטון הרומני נע בין 280,000 ל – 380,000 יהודים".

ייחודו של הספר הוא בסיפור האישי. סיפור של נער אחד, ממשפחה אחת וקורותיו. הקורא מלווה את שולמן בחיי היום יום, הולך איתו לבית הספר וחווה את חווייותיו ולאחר מכן מלווה אותו במלחמת הקיום ובתלאות הנוראיות שעבר של פטירת הוריו וקרוביו האחרים.

הספר לא קל לקריאה, אך הוא נותן מימד אחר של השואה. מומלץ.

 

IAJGS הוא ארגון האגודות הגנאלוגיות היהודית. הוא מאגד בתוכו אגודות גנאלוגיות מקומיות או ארציות. הארגון פועל על פי תקנון. הארגון פועל בתחומים שונים (לדוגמא: מעקב אחר חקיקה המגבילה גישה לרשומות גנאלוגיות). הארגון מקיים ועידה שנתית, המתקיימת בכל פעם במקום אחר בחודשי הקיץ.

כמפורט בדף המתאר את IAJGS בויקיגניה – המיזם הגנאלוגי העברי, מטרות הארגון הן:

1. לאסוף, לשמר ולהפיץ ידע ומידע הנוגעים לגנאלוגיה יהודית.
2. לסייע במחקר של ההיסטוריה של המשפחה היהודית ולקדמו.
3. לאפשר הזדמנויות לשיתוף מידע בכל הקשור לגנאלוגיה יהודית.
4. לשאוף לפרסומו של חומר בעל חשיבות בתחום הגנאלוגיה היהודית.
5. לקדם חברות בארגונים לגנאלוגיה יהודית.
6. לשמש כדובר לארגונים לגנאלוגיה יהודית, בנושאים בעלי עניין משותף.
7. לסייע לארגונים החברים באיגוד במתן שירותים אשר ייעלו את תפקודם.
8. להרים את קרנה של הגנאלוגיה היהודית בקרב העם היהודי ובקרב האקדמיה.
9. לפעול על פי החוק הפדרלי של ארצות הברית כארגון הפטור ממס.

בשבוע שעבר התקיים הכינוס השנתי בפילדלפיה. בכינוס נשמעו הרצאות בנושאים שונים ומגוונים.

3 אגודות גנאלוגיות ישראליות חברות בארגון: חג"י – החברה הגנאלוגית הישראלית, JFRA ו – פורום "שורשים משפחתיים" של תפוז.

במשך השנים הושמעה ביקורת מסוימת כנגד הארגון על האוריינטציה האמריקאית שלו ו"קיפוחה" של התפוצה הישראלית. הגם שכיהנו נציגים ישראליים בועד המנהל של הארגון (ד"ר מרתה לב ציון מחג"י, דניאל הורוביץ מ – JFRA), הרי שמעולם לא נבחר נשיא ישראלי לעמוד בראש הארגון.

בשבוע שעבר נפל דבר: מיכאל גולדשטיין, יו"ר החברה הגנאגלוגית הישראלית, נבחר באסיפה האחרונה של הארגון לנשיא הנכנס של הארגון.

ברכות לחברה הגנאלוגית הישראלית וברכות מיוחדות למיכאל גולדשטיין !!

יש לקוות שהקהילה הגנאלוגית הישראלית תתפוס את מקומה הראוי בקרב הקהילה הגנאלוגית היהודית העולמית.

סיימתי לקרוא את התרגום לאנגלית של הספר: Aus eines Mannes Mädschenjahren (בתרגום חופשי: "זכרונות של שנות בחרותו של גבר"). התרגום החופשי שלי אינו קולע לשם הגרמני ואף לא לתרגום האנגלי המצוין: Memoirs of a Man's Maiden Years. יובן כי הוראת המילה "בחרותו" בהקשר זה היא לשנות הנערות של נערה ולא של נער.

ב- 1885 נולד תינוק בגרמניה. אברי המין לא היו ברורים ועל כן קבע הרופא המיילד כי הרך הנולד הוא נקבה. שמה: מרתה בר (Martha Baer). מרתה גודלה כילדה.  מסתבר כי התופעה של ילדים עם אברי מין לא ברורים היא תופעה ידועה בספרות הרפואית (Hermaphrodism) ונהוג לתרגמה כ"דו-מיניות".

מרתה בר פירסמה את ספרה האוטוביוגרפי Aus eines Mannes Mädschenjahren ערב עריכת ניתוח להסדרת זהותה המינית והפיכתה באופן סופי לקרל מ. בר (Karl M. Baer). מרתה/קרל בחר/ה לפרסם את הספר תחת הפסבדונים N. O. Body, שם רב משמעות בהקשר ספציפי זה.

הספר יצא לאור לראשונה בשנת 1907 וזכה להצלחה רבה.
הספר כתוב ברגישות רבה ובגילוי לב נדיר. הוא נותן לנו הזדמנות להציץ אל נפשה של ילדה מיוסרת. הילדה יש לומר היתה יהודיה.

אמו של ידידי, ד"ר הרמן סימון (Hermann Simon), מנהל הצנטרום יודאיקום בברלין, סיפרה לו אודות ידידי משפחת הוריה, ה"ה קרל ואלזה בר. היו אלה ידידים טובים של המשפחה.

גלוית דואר שהגיעה לבית הוריה נשאה את שמו המלא של קרל בר: Karl M. Baer. כששאלה אימו את דודתה מה משמעות האות M בשמו של הדוד קרל, היא נענתה לאחר זמן מה: "מרתה".

הסיפור שילהב את דמיונו של ידידי והוא הוציא לאור מהדורה חדשה של הספר. הספר תורגם לאנגלית בידי אשתו, דבורה סימון (Deborah Simon). הרמן סימון הגדיל וכתב "אחרית דבר" לספר.

הספר נחשב לספר חשוב בעולם הרפואה ובעולם הפסיכולוגיה. אני חושב שאיש לא שיער לעצמו כי ישמש בסיס למחקר גנאלוגי.

מבחינתי, אחרית הדבר שכתב הרמן, היא שיאו של הספר. הרמן ערך מחקר גניאלוגי אודות קורותיו של קרל בר וניסה לאמת את התיאורים בספר. בספר, יש לומר, שמר קרל בר על עמימות. הוא שינה שמות אנשים ומקומות, ואילו הרמן סימון חשף את השמות האמיתיים של האנשים והמקומות. הוא נבר בעיתונים, בארכיונים, במסמכים גרמניים ורוסיים ופיענח את תעלומת קרל בר עד תום.

"ביום 26.6.1956, הלך לעולמו קרל מ. בר בבת ים, ליד תל אביב. הוא נקבר תחת השם קרל מאיר בר… המצבה, עליה מופיע רק תאריך מותו  ללא ציון תאריך לידתו, מונחת שטוחה על קברו, כמו זו המונחת על קברה של אשתו הראשונה, חנה (ביילה), בברלין. יותר מארבעים ושבע שנים ו – 1,800 מילין משתרעים בין שתי המצבות, אבל הן קשורות ביחד בסיפור אחד. ניסיתי לפענח את הסיפור הזה, כך שזכרו של האדם הזה, שהיה גם קרל וגם מרתה, ישאר חי….".

הספר יצא בהוצאת הדפוס של אוניברסיטת פנסילבניה בשנת 2006.

מומלץ !

הרי לכם אייטם נבחר למדור "פנים חדשות":

לבן אחי נולד (בשעטו"מ) בן. תוכנת עץ המשפחה שלי מתארת אותו כ – grandnephew שלי… אז איך אומרים את זה בעברית? אחיין-רבא?

ידידתי, דניאלה ד., טבעה מזמן את מטבע הלשון … "נכדן" (נכון…נכון…אצלה זו "נכדנית"). טוב, אולי "נכדן" עדיף על "בכיין" (כהצעתו של ינוקא, בעת שהנכדן היה בבטן) או על "בחיין" (כהצעתו של ארנון). ומכל מקום,"צוציק" (שהוא שמו מבטן) הוא שם חיבה ראוי.

אין לך מה לדאוג! כבר נקלטת בעץ המשפחה שלנו עם תמונה, למרות שעדיין אין לך שם "רשמי". שמך הזמני בעץ: "צוציק".

אתה הדור השמיני בעץ, ובעץ המשפחתי המצומצם יש לך שורה נפרדת משלך

ברוך בואך לעולם הזה, צוציק !

הסיפור המדהים של ד"ר מריו קפקי, הזוכה הטרי בפרס נובל לרפואה ופיזיולגיה, מראה עד כמה מגוונות הן הדרכים לגילוי משפחה.

קפקי, בנה של לוצ'יה רמברג, נולד בוורונה. בגיל 4, עם שילוחה של אמו למחנה הריכוז דכאו, נמסר לידי משפחת חוואים ומשם התגלגל ועבר תלאות רבות, עד לאיחוד המחודש עם אמו. לאחר האיחוד היגר עם אמו לארה"ב, שם הוא חי עד היום.

כ- 70 שנה לאחר מכן, כאשר צפתה מרלן רמברג-בונלי, אוסטרית בת 68, בדיווח בטלוויזיה על זכיתו של קפקי בפרס נובל, צלצלה אליה קרובת משפחה וסיפרה לה שקפקי הוא אחיה. לא קפקי ולא רמברג-בונלי ידעו האחד על קיומו של השני.

"ידיעות אחרונות" פירסם בסוף השבוע האחרון ראיון עם שני האחים ובו הפרטים המלאים על הסיפור המופלא. כפי שאמרה האחות (כמצוטט בכתבה על ידי כתבת "ידיעות אחרונות" בוינה, הלן חזן): "החיים כותבים את הסיפורים הכי מוזרים והכי מדהימים…".

לאחר בדיקות ראשוניות, עולה כי אכן מדובר באחים (מאותה אם) שהופרדו בילדותם.

אכן, דרך מקורית ומיוחדת למחקר גנאלוגי ולגילוי קרובי משפחה.

אני עוסק במחקר גנאלוגי למעלה מ- 20 שנים. לאורך השנים דפקתי על לא מעט דלתות ובישרתי למי שהיה מאחוריהן את ייחוסו המשפחתי אלי. לא תמיד מדובר בדלתות אמיתיות. לפעמים אלה היו דלתות טלפוניות, דלתות פקסימילה ובשנים האחרונות הרבה דלתות של דואר אלקטרוני.

 במשך כל השנים האלה התדפקו מעט מאוד על דלתותי שלי. הפנטזיה שיום אחד מישהו ימצא אותי ויספק לי עצי משפחה מפורטים ומחקר מושלם ומפורט… פשוט לא התגשמה.

באחת הפעמים קיבלתי פניה מחוקר בארצות הברית שסיפר לי שהוא חוקר פלג משפחתי מסוים, וידוע לו שאחת מבנות המשפחה נישאה עם פלוני מכפר אלמוני. הוא מצא את שמי ב- JewishGen Family Finder כמי שחוקר את אותו שם מאותו כפר.

בישרתי לו שהכלה החסודה ממשפחתו נישאה לדוד שלי ויצרתי קשר בינו לבין צאצאי אותו פלג. אבל הוא לא היה בקו הישיר שלי, ובעצם אין בינינו כל קירבה משפחתית.

אך לפני מספר ימים קיבלתי הודעת דואר אלקטרוני באמצעות המימשק של הפמילי פיינדר. כותבת ההודעה ש' ש', מצאה את שמי כמי שחוקר את משפחת פקלצ'יק מקובנא שבליטא. היא בישרה לי ששם נעורי חמותה הוא פקלצ'יק וכי היא מתגוררת בישראל ונתנה לי את כתובת הדואר האלקטרוני שלה.

כתבתי מיד את כל מה שידוע לי ושלחתי. בתמציתיות רבה – רבקה–רחל פקלצ'יק מקובנא היא סבת אימי.

אתמול הושארה הודעה עבורי במשיבון, שבעצם לא יוכלו לתרום לי הרבה מידע וכי השם שהזכרתי איננו מוכר. היום שוחחנו בטלפון והחלפנו פרטים.

הדבר המעניין הראשון שהתגלה הוא ששם שני אחיה של הגברת פקלצ'יק זהים לשמות אחיה של אימי. כידוע, מסורת קריאה בשמות על שם נפטרים, יכולה ללמד על קירבה משפחתית.

הגברת ידעה ששם אביה אברהם והוסיפה שאומרים ששמו היה גם דוד וכי שם סבה ברוך.

כאשר חזרתי לרשימותי מלפני שנים גיליתי, כי אחיה של סבת אימי (הלא היא רבקה רחל פקלצ'יק), היה לא אחר מאשר ברוך והיה רשום לי (על סמך חומר ממפקד 1898 בליטא) שהיה לו בן בשם דוד.

על פני הדברים, נראה שמדובר בצאצאי אחיה של הסבתא רבתא שלי !

איזה כיף זה כאשר מוצאים אותך, על סמך סימני דרך שהשארת לפני שנים. פתאום "נופלת עליך" משפחה, וזה נעים מאוד !