משפחתובלוגיה

לפני ימים אחדים, התעוררתי לשחר של יום חדש. וזה בכלל היה לפנות ערב. ניגשתי אל מחשבי, אשר שכן לו לבטח בחדר העבודה, ולחצתי על הכפתור להפעילו. אך במקום לברך אותי בברכת "ברוך הבא", כמדי פעם כאשר אני מדליק אותו לאחר מנוחה, הוא השתעל וקירטע, ולא היה נשמע כלל כמי ששמח לקראתי.

לא לקח לי יותר מעשרים דקות של עקשנות להבין: המחשב כבר לא יעלה היום. הטכנאי, בידיו הפקדתי את מחשבי הגוסס עוד באותו הערב, הודיע לי בשאננות בשיחת טלפון לקראת לילה: המחשב לא יעלה בכלל. הוא נמצא בתרדמת וככל הנראה לא יתאושש ממנה. אין ברירה – כך אמר הטכנאי – אלא לנתקו מן המכשירים מאריכי-החיים-האלקטרוניים.

ואם כך, לא היתה ברירה.

כאשר הגעתי לחדר האחורי בחנות המחשבים, במקום בו מצויים על שולחן הבדיקות מחשבים אחדים, מפורקים ושבורים, ראיתי שם גם את המחשב שלי. המוח שלו, כאמור, פסק לפעול לחלוטין, אך האם היה לו לב לקחת איתו גם את החומר שהיה עליו? באותם רגעים של ספק-תקווה-ספק-ייאוש, כאשר לא היה ברור אם הכוננים הקשיחים שרדו את ההלם הכללי אם לאו – עברו במוחי מחשבות רבות. אומרים שישנים רגעים אצל אדם שעובר אירוע כמעט-סופני, במהלכם הוא רואה את כל חייו חולפים מולו בשניות. ואני, באותו הרגע בו הבנתי שמחשבי עומד לסיים את חייו, ראיתי את חיינו המשותפים חולפים אל מול עיניי.

כל עולמי מצוי שם, על אותו המחשב, ובפרט כל התיעוד הדיגיטלי של המחקר המשפחתי: עץ המשפחה המעודכן עד לפרטי פרטים בכל אותם ענפים אבודים שנמצאו ברבות השנים; תמונות שקיבלתי מקרובים ומרחוקים; מסמכים שסרקתי; תכתובות דואר אלקטרוני שחצו אוקיינוסים ונשאו עמן בשורות מרגשות; קבצי סיכומים. ובקיצור: מה לא?

ומה יהיה אם כל זה הלך לאיבוד ברגע אחד של אובדן שפיות, ואפילו לא שלי, אלא של המחשב שלי? לא היה קרוב ממני לומר באותו הרגע: אני הוא המחשב שלי, והמחשב שלי הוא אני. אך גם אמירה זו או אחרת לא היתה מועילה, ואני כבר התחלתי לחשוב על היום שאחרי. את כל התמונות של הילדים, אשר מאכלסות בג'יגות רבות את כונני המחשב, לא אוכל לשחזר, אך את המחקר המשפחתי אוכל. עקרונית, אם ארצה בכך – אוכל להתחיל מהתחלה, כאשר בידיי עדיין חומרים רבים (בארון שליד), יומן מחקר מודפס המתעד את חמש שנות המחקר האחרונות (כן, כן, לא התחלתי בניהול יומן מחקר מסודר למן ההתחלה. ודי במקרה, הדפסתי אותו ימים ספורים לפני קריסת המחשב), והמון ידיעות שלא ידעתי כאשר התחלתי. אך למי יש כח להתחיל הכל מההתחלה-כמעט?

עוד עומל לו הטכנאי המיומן על חיבורים למיניהם, ואני מפליג בדמיוני אל היום שאחרי היום שאחרי: זהו, כך נגמלתי בהחלטתי (הדמיונית, כאמור), לא אחזור למחקר. כך ייחסך ממני הצער על האובדן, ובנוסף – יתפנו לי שעות רבות אותן אוכל לנתב לרבות מפעילותיי האחרות. אך איך אוכל להפסיק, המשכתי להרהר ביני לבין עצמי, אחרי שהבהרתי לעצמי פעמים רבות כי מדובר במשימה חשובה מאין כמוה? ואם לא אני – מי ישלים אותה במקומי? אמנם, לגבי אחת מן המשפחות הנחקרות על ידי יש לא רק גנאלוג משפחתי נוסף, אלא אף שניים – אך מה עם המשפחות האחרות? ומי ידאג לשלום תיעודן? לא, הבהרתי לעצמי סופית, לא אפרוש!

באמת? להתחיל מחדש?!?!?!

ואז, ברגע של תאורה (המסך נדלק סופסוף), הצליח הטכנאי המיומן להעלות מן האוב את הכוננים הישנים במחשב החדש שהתקין עבורי. אט אט, תוך שאני נובר בהם, מצאתי את כל התיקיות הרלוונטיות והעתקתי את כל הקבצים הנחוצים. כל תוצרי המחקר המשפחתי, שכבר עברו ממחשב למחשב פעם או פעמיים, ניצבו מולי במחשבי החדש, שרירים וקיימים.

הסיוט עבר.

* * *
הדבר הראשון שעשיתי בדרכי הביתה, היה להחליט: אני ממשיך במחקר המשפחתי, ויהי מה! (טוב, זה לא חוכמה להחליט את זה לאחר שנתגלה שהחומר לא נפגע…) והדבר השני שעשיתי, למחרת, היה לקנות דיסק גיבוי. ומעתה, הכל יהיה מגובה ויישמר בעוד עותק ובא לציון גואל.