‫משפחתובלוגיה‬

‫הקשר שבין גנאלוגיה לפיצה‬

‫רוני‬ — Sat, 28 Aug 2010 20:08:49 +0000

ארנון כתב לאחרונה על פיצה עץ-משפחתית. מה שארנון כתב, הזכיר לי קשר נוסף של הגנאלוגיה לפיצה.

בחודש שעבר נתתי הרצאה בכנס הבינלאומי ה- 30 לגנאלוגיה יהודית ביחד עם בן דודי השני מוזח פעם אחת, תד גרוסמן. נושא ההרצאה היה: Genealogical Gems in Rural Hungary (פנינים גנאלוגיות בהונגריה הכפרית). בהרצאה סיפר כל אחד מאיתנו על חלקו במחקר בכפרים בהונגריה ועל נסיונו.

תד גרוסמן סיפר, שכאשר הגיע לכפר אבותיו בסלובקיה, לא רחוק מהגבול ההונגרי, הוא נתקל באדם טוב לב, שיצא מדרכו לעזור לו במחקרו. אותו אדם, שמסיבות שיובנו מיד, לא נזכיר את שמו, נרתם למחקרו של תד והתנדב להסיעו לכל מקום שרצה, ללא תמורה. אותו אדם היה בעל משפחה ולו אשה וילדים.

תד היה אסיר תודה לסלובקי הידידותי ואמר לו שלא נעים לו, ושהוא לא צריך להסיעו ולטרוח סביבו. תד אמר לו שהוא יסתדר לבד.

אז השיב לו הסלובקי: "השתגעת ? אם לא אסיע אותך, איך אוכל לפגוש את ידידתי, מוכרת הפיצה מהכפר השכן ולזכות בחסדיה ?"

הנה עוד יישום למחקר גנאלוגי בכפרים (בסלובקיה, לפחות)

‫פיצה עץ-משפחתית‬

‫ארנון‬ — Tue, 03 Aug 2010 08:04:11 +0000

הרשתות החברתיות הביאו לעידן חדש במחלקות הפרסום, השיווק והיח"צ: לא עוד חד-כיווּניות בקשר עם ה"קהל", אלא שיח-של-ממש עם אנשים-בשר-ודם. וכך, מוצאים עצמם המפרסמים מצד אחד, מנסים לאלתר בכל פעם רעיון חדש שיכה גלים בביצה האינטרנטית, והגולשים מצד שני, חשופים למסעות פרסום המשולבים בפעילותם השוטפת. "אישי" ו"ציבורי" חד הם; "פרטי" ו"שיתופי" – היינו הך.

ואם כך, פייסבוק (כנציג הרשתות החברתיות של העת הנוכחית) בשירות המפרסמים.

מכיוון אחר, פייסבוק הינו כלי עזר מצוין למחקר הגנאלוגי. איתור קרובי משפחה, גילוי קרובים חדשים, שמירה על קשר שוטף עם בני משפחה וקולגות, סיוע במחקר (הן כמסייע והן כמסתייע) – כל אלו ועוד הופכים לפשוטים, יחסית, ב"עידן הפייסבוק", בו כרבע מן הגולשים באינטרנט רשומים ברשת החברתית הפופולארית (אלו מהווים כ – 6% מאוכלוסיית העולם ומייצגים כמעט את כל מדינות העולם). למי שמעוניין להעמיק בנושא זה, מומלץ לקרוא מאמר אותו כתבתי לאחרונה בנושא (זהירות, המאמר באנגלית, וארוך למדי! יש גם גירסה מקוצרת, אשר פורסמה בכתב העת הגנאלוגי "אבותינו").

ואם כך – פייסבוק בשירות הגנאלוגיה.

לפני ימים אחדים, שולבו בפייסבוק שני התחומים הללו – הפרסום והגנאלוגיה – לרגע אחד, עת חברת "פיצה האט" יצאה במבצע לקהל מעריציה המקוונים. החברה העלתה בדף הפייסבוקי שלה תבנית בסיסית של עץ משפחה – הורים, ילדים וסבים – וביקשה מן הגולשים "לתייג" את בני משפחתם המצויים באתר. המתייג המשפחתי ביותר יזכה בפיצה משפחתית.

בסופו של דבר, זכתה בפיצה משפחתית גולשת אשר סיפרה כי סבה וסבתה חברים באתר, כמו גם הוריה, אחֶיה וכמה בני-דודים, כולל בן דוד של אבא שלה (וגם הארוס שלה ומשפחתו).

עבורי, כאמור, משמש פייסבוק ככלי מחקר מן המעלה הראשונה, ובאמצעותו הצלחתי לאתר קרובי משפחה רבים מכל רחבי העולם. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, מצויים ברשימת החברים שלי 366 אנשים מן העץ המשפחתי, אשר מהווים כמעט 60% מכלל חבריי ברשת חברתית זו. אני מברך אותם במזל טוב ליום הולדתם או ליום נישואיהם, מתעדכן מי נולד ומתי, לומד על תחביביהם ושגרת יומם, מנסה לרדת לעומקי סטטוסיהם.

ורק עכשיו אני קולט שאם אצטרך להזמין את כולם לביתי – ניאלץ להזמין הרבה מאוד פיצות משפחתיות…

* * *
עוד מן הבלוג (באדיבות YARPP):

פייסבוק (??) בשירות הגנאלוגיה ה- BBC דיווח ביום ו' האחרון על אשה אנגליה, בת...

‫מי שומר על תמונות המשפחה האבודות?‬

‫אורית לביא‬ — Sat, 31 Jul 2010 16:44:34 +0000

אם אתן מזהות את עצמכן בתמונה הבאה – אלבום התמונות של המשפחה שלכן נמצא בידי. אנא, צרו קשר.

* * *

הבוקר פירסמה דבי את ההודעה הבאה, בפורום קבוצת המחקר של העיר לודז' (בתירגום חופשי מאנגלית):

"הפנטזיה שלי היא שבעליית הגג בבית מגורי אמי בלודז', ברחוב פומורסקה 6, או בדירתה ברח' שולצפלדר 4 בגטו לודז', טמונה קופסה או מזוודה המכילה תצלומים וחפצים משפחתיים אחרים. אני יודעת, אני יודעת… ההסתברות שקופסה כזו אכן קיימת, ושמורה בדירות האלה או במקום אחר בלודז' – היא קלושה עד אפסית.

אך מי יודע אם חפצים שנמצאו בלודז' בתום המלחמה נשמרו, והם מאוחסנים כיום במקום כלשהו? לאן כדאי לפנות כדי לברר אם חפצים כאלה נמצאו?"

הפנטזיה של דבי משותפת לרבים מאד. גם אני כתבתי על הגרסה שלי לפנטזיה זו, לפני כארבע שנים. האם באמת המשאלה למצוא מטמון תמונות משפחתיות הינה חסרת סיכוי? לדעתי לא. עובדה, אני מחזיקה אלבום תמונות של אדם זר, ומחכה שהוא או מי מבני משפחתו יחפשו אותו. התמונה שהצגתי בראש הדף לקוחה מאלבום זה.

האלבום שבידי נמצא בבית שאן, לאחר כיבושה ב-1948. חלק מתושבי העיר הערבים נמלטו, ואחרים גורשו. אין זה המקום להרחיב על מה שאירע בבית שאן לאחר כיבושה. זה אינו אחד מסיפורי המלחמה המפוארים. על כל פנים, אלבום תמונות אחד שרד, ונשמר בבית הורי. ברבות הימים, הוא עבר אלי כחלק מהארכיון המשפחתי.

* * *

הפרוייקט הגנאלוגי הראשון שערכתי, נועד לאתר את בעלי האלבום מבית שאן. הוא נכשל (בינתים), למרות שהשקעתי בו מאמץ לא מבוטל.

המסע שערכתי לאיתור בעלי האלבום הוא סיפור בפני עצמו. אתקצר אותו עתה בלשון גנאלוגית יבשה. פניתי למומחים לענייני פלשתין ומצרים (חלק מהתמונות היו ממצרים), כדי שינתחו את תוכן התמונות, וינסו לאפיין מי היה מחזיק האלבום. פניתי למומחים לענייני מלחמת השיחרור, כדי לקבל מידע אודות האנשים שנמצאו באותם ימים בבית שאן (בנוסף לתושבים), לאן הם התפזרו, מה ניתן ללמוד מהמדים שלבש מי שהיה כנראה בעל האלבום, וכיו"ב.

נפגשתי עם פליטי בית שאן היושבים בנצרת, כדי שינסו לזהות אנשים מוכרים באלבום. אחד מהם זיהה, לכאורה, את אחד המצולמים. היו אלה ימי האינטרנט הראשונים, ולמזלי הצלחתי לאתר את בנו של אותו אדם בארה"ב, באמצעות הרשת. אלא שהבן טען שקיים אמנם דמיון, אך המצולם אינו אביו.

ידידה עיתונאית פלשתינאית ניסתה לפרסם את דבר הימצאות האלבום בקרב פליטים באירביד, אך גם לכך לא היו תוצאות. פירסמתי את האלבום בעיתונות ערבית, ישראלית ופלשתינאית, בתקווה שהבעלים יצוץ, ואף הצגתי את האלבום בתכנית טלויזיה בערבית (צעירים שהיו בקהל חשדו שמניעי היו כספיים). אך חודשים ארוכים של מחקר וחיפוש הסתיימו בלא כלום. האלבום עדיין בידי, ממתין לבעליו.

* * *

האם יש סיכוי שגם תמונות המשפחה שלי, ושל דבי, יפורסמו אי-פעם בבלוג כלשהו?

I have a bizarre question: I have a fantasy that somewhere in the attic
of my mother's home at Pomorska 6 in Lodz or in her apartment at
Sulzfeder Strasse 4 in the Lodz Ghetto, there could be a box or suitcase
of family photos and other artifacts. I know, I know– the probability
of such a treasure remaining in those apartments or stored in some Lodz
storage facility for 60+ years is slim-to-none.

But who would know if belongings found after the war in a Lodz building
were stored? a property manager in Lodz? a city bureaucrat? To whom
in Lodz should I write?

Thanks for entertaining this strange question.

‫30 שנה אחרי, נפתחה הדלת האמריקאית‬

‫ארנון‬ — Fri, 18 Jun 2010 23:29:39 +0000

סיפורה של משפחת הרשקוביץ שלי הוא סיפור מרתק של התיישבות בארץ בימי העלייה הראשונה, אך ברוח התקופה (ההיא) – הוא גם סיפורה של העזיבה את הארץ. מבין עשרת ילדיהם של משה הירש ויוכבד חיה ששרדו (שני ילדים נוספים מתו בילדותם) ואשר התגוררו בבית המשפחה בזכרון יעקב, עזבו שבעה את הארץ בראשית המאה ה-20: שישה מהם ירדו מצרימה והאחת היגרה הישר לדרום אפריקה. מבין השישה שחיפשו את מזלם במצרים, היגרו שניים לארצות הברית, ואחת לאוסטרליה. בסיכומו של דבר, רק שלושה חזרו בסופו של דבר לארץ הולדתם, ישראל. שלושה נוספים, כאמור, לא עזבו אותה.

בהקשר הישיר של בלוג זה, סיפורה של משפחת הרשקוביץ שלי הוא סיפור מרתק של מחקר גנאלוגי אשר שם לו למטרה להתחקות אחר צאצאיהם של כל בני המשפחה. המשימה היתה סבוכה, וגם היום – כמעט 11 שנה מאז התחלתי בחקר משפחותיי – איני יכול לומר כי המשימה הושלמה. ועוד לא דיברתי על נסיונות להתחקות אחר מוצאה של המשפחה טרם הגיעה לישראל – משימה כבדה וסבוכה הרבה יותר.

אחד הסיפורים המרתקים במשפחה קשור לדו-ענף אשר היגר לארצות הברית. היו אלו זאב (וויליאם, וועלוועל) ויעקב (ג'ק), אֶחיו של סבי, אשר היגרו ממצרים לשיקגו (או כמו שרוני נוהג לכנותה, צ'יקגו), נפטרו שם בגיל צעיר ובסמיכות זה לזה, ובהמשך – נדדו צאצאיהם לחוף המערבי, והתיישבו בלוס אנג'לס הגדולה (ככל הנראה, בגלל מזג האוויר הקר בשיקגו; אחרי הכל, מזג האוויר בלוס אנג'לס דומה הרבה יותר למזג האוויר הים-תיכוני אליו היו רגילים). הקשר עם המשפחה בזכרון יעקב התנתק, ככל הנראה, מן הרגע שחצו האחים זאב ויעקב את האוקיינוס הגדול (ואולי עוד קודם לכן?), והקרע שנוצר בין אלו שנותרו פה (להלן: "הענף הזכרוני") ובין אלו שנדדו לשם (להלן: "הענף האמריקאי"), מלווה את ההיסטוריה המשפחתית בסיפורים סוחטי-דמעות עד עצם היום הזה. גם האיחוד המרגש אשר נערך בין צאצאי הענף הזכרוני והענף האמריקאי, אי-שם בסוף שנות ה-70, כ-70 שנה לאחר שנותקו הענפים ואחרי שנים רבות של חיפושים הדדיים כושלים, מלווה את ההיסטוריה המשפחתית בסיפורים סוחטי-דמעות.

כאשר התחלתי להציק לדודי ז"ל, אי-שם בתחילת ימי מחקרי, על מנת שיספר לי על הענפים האבודים של המשפחה, הוא שלף בשלב כלשהו תמונות מן הביקורים ההם, וסיפר לי את הסיפור המרתק אשר הוביל לגילוי ההוא. זהו בהחלט סיפור שראוי להקדיש לו פוסט נפרד (עוד אחד לרשימת הטיוטות הארוכה), ובצער רב אני נאלץ להימנע ממנו, כדי לא לחרוג מן המסגרת הסיפורית שהצבתי לעצמי להפעם.

בתמונות הדהויות ששלף דודי ז"ל מן האלבומים שלו, תמונות בפורמט ריבועי עם פינות מעוגלות, הוא הראה לי את בן-דודו, משה – שניהם קרויים על שם הסבא המייסד – אשר ביקר בארץ לראשונה בשנת 1976 עם אשתו ובנו. בהמשך, ביקר בארץ הבן, ג', לבדו עוד פעמיים נוספות. לאחר מכן, הוא הראה לי תמונות-גומלין של הביקור שערך הוא עם אשתו אצל המשפחה באמריקה. משהו בדיווח על הביקורים שידר לי מרירות, אך לא ידעתי להצביע על כך בדיוק. בנוסף לכך, כאשר שאלתי אותו איך אוכל ליצור קשר עם הענף האמריקאי – הוא טען שאינו יודע, כיוון שאינם בקשר.

היה בכך משהו מוזר מאוד. הרי עברנו את שלב 70 שנות הנתק, לאורכן חיפשו המשפחות משני צדי האוקיינוס זו את זו; עברנו גם את סדרת המפגשים המרגשים משני עבריו של אותו האוקיינוס; ובין המפגש האחרון לזמן בו ישבתי אני אצל דודי עם התמונות הדהויות חלפו לכל היותר 17 שנה – והוא לא יודע היכן הם?!

ואז סיפר לי דודי מעשיה אמיתית לגמרי. כהרגלו.

* * *
בעת הביקור האחרון של צאצא הענף האמריקאי בישראל – היה זה ג', בנו של משה אשר הוזכר קודם לכן – דאג דודי לארח אותו למופת. הימים, ראשית שנות ה-80; המקום, המושבה הקטנה זכרון יעקב; האווירה – מושבתית פרובינציאלית למדי. דודי ורעייתו דאגו לכל צרכיו של קרוב המשפחה האמריקאי. הם פתחו בפניו את דלת ביתם ואירחו אותו שם בחופשיות ובטבעיות. הם לקחו אותם לביקורים בבתיהם של בני משפחה אחרים בארץ. הם ליוו אותו בטיולים בארץ. יותר מכך – דודי, אשר היה נהג ב"אגד", דאג להעניק לקרובו האמריקאי כרטיס אשר אפשר לו להתנייד בתחבורה ציבורית בחינם וככל שיחפוץ. יותר מכך – כיוון שכל הנהגים המקומיים הכירו היטב את דודי וכיוון שכיבדו אותו מאוד – הם דאגו להוריד את "הדוד מאמריקה" בכל מקום אשר יחפוץ ולא רק בתחנה המרכזית הקרובה. בקיצור, היה זה ביקור משפחתי מאוד, עליו ניצח דודי (כהרגלו).

כעבור שנים מעטות, החזירו דודי ודודתי ביקור גומלין לקרוביהם האמריקאיים. הימים, ראשית שנות ה-80; המקום, הערים הגדולות שיקגו ולוס אנג'לס; האווירה – אורבנית אמריקאית למדי. דודי ורעייתו היו נרגשים לקראת הפגישה המחודשת עם בני המשפחה, כולל עם ג' מיודענו. והפגישות אכן היו מרגשות. אלא מאי?

"הם אפילו לא הכניסו אותנו אליהם הביתה, רק לקחו אותנו לאכול במסעדה," סיפר לי דודי במרירות, כאילו התרחש הדבר רק אמש ולא 17 שנה קודם לכן. מסעדה! במונחים של המושבה זכרון יעקב של אותם הימים, ובפרט במונחים של דודי, בהחלט היה מדובר בעלבון גדול. הרי הם היו "המשפחה מישראל" שהגיעה לביקור, ולא רק זאת – אלא ששנים ספורות קודם לכן אירחה בדיוק אותו "משפחה מישראל" את אותה "משפחה מאמריקה". והכניסה אותה לבתיהם!

מאז אי-פתיחת-הדלת ההיא, הן בלוס אנג'לס והן בשיקגו, נותקו שוב הקשרים בין המשפחות. וכמה כאב הדבר לשני הצדדים. ידעתי שהדבר כאב מאוד לדודי, אך רק כעבור שנים אחדות, כאשר הצלחתי לאתר את בני הענף האמריקאי – הבנתי שגם אצל נותר כאב גדול.

* * *
והשבוע, סגרתי מעגל. בעת ביקורי בלוס אנג'ס, בין יום לימודים אחד למשנהו, נערכתי לתאם ביקור אצל בני המשפחה, וביניהם ג' הלה, שהוא לי בן-דוד שני. אתמול נערכה הפגישה, ואני הייתי ערוך בשעה הנקובה מחוץ למלוני, במקום בו קבענו כי יאסוף אותי ג'. לאחר עיכוב קל, ראיתי מרחוק גבר ממוצע-קומה הולך לעברי. ככל שהתקרב אליי, כך הבנתי שמדובר בג'. אי אפשר היה לטעות בו, שכן הליכתו ומבט-עיניו אמרו לי דבר אחד: הוא דומה כשתי טיפות עיניים לדודי ז"ל. כמעט 30 שנה חלפו מאז פגש ג' את בני משפחתו הישראליים.

הפגישה הראשונית היתה מרגשת. מן האופן בו ניהל ג' את השיחה ומן האופן בו הגיב לדבריי – הבנתי שלא רק הליכתו ומבט-עיניו מזכירים לי את דודי, אלא גם אופיו. צעדנו לעבר מכוניתו, נכנסנו אליה, הוא התחיל לנווט את דרכנו בה, ותוך כדי כך ניהלנו שיחה מרגשת מאוד. ג' זה זוכר לפרטי פרטים את ביקוריו בארץ, זוכר שמות, זוכר פנים, זוכר מקומות, זוכר קשרים. הוא חי את היותו צאצא למייסדי זכרון גם בלוס אנג'לס הרחוקה. וכל הזמן הוא המשיך למלמל בקול רם: "אני לא מאמין שאתה פה!".

סיפוריו של דודי הדהדו בראשי לאורך כל הדרך, ולמרות שקבענו זאת מראש – לא הייתי בטוח היכן תנחת המכונית מן המסע המופרך הזה – אני ובן-דודי-השני במכונית אחת, נוסעים על כבישי לוס אנג'לס. כמה שנים חיכיתי לפגישה הזו. וגם כאשר הצביע לעבר הבית בו הם גרים, לא הייתי בטוח כי יעצור שם. בסופו של דבר, עצר ג' את מכוניתו בחנייה שמתחת לבניין מגוריו, הכניס אותי למעלית ופתח בפניי את דלת ביתו, שם פגשתי את רעייתו הנחמדה. והוא לא הפסיק למלמל, עכשיו גם לעבר רעייתו: "אני לא מאמין שארנון הרשקוביץ בבית שלנו!".

וכל מה שעבר לי בראש, תוך כדי התבוננות בחומרים המדהימים ששומר ג' בביתו ותוך כדי השיחה המרתקת, היה רק דבר אחד: מה היה אומר דודי, אם היה יודע שכמעט 30 שנה אחרי אותו עלבון גדול – "הם אפילו לא הכניסו אותנו אליהם הביתה!" – פתחו בפניי בני הענף האמריקאי – אותו ג' עצמו מן התקרית ההיא – את דלת ביתם, ואירחו אותי בו למופת?

* * *
עוד מן הבלוג (באדיבות YARPP):

אחרי מותו ספדו לו ככה. 55 שנה למותו של משה כרמי למי שמסוגל גם לשמוע וגם לקרוא, מומלץ להפעיל את הנגן,...

‫איך יודעים מתי להפסיק?‬

‫ארנון‬ — Thu, 03 Jun 2010 11:51:34 +0000

גנאלוג הפועל בצורה מסודרת ומציב לעצמו שאלות מחקר ברורות, נתקל לא אחת בשתי בעיות מטרידות למדי:

ישנם מקורות רבים עמם ניתן להתייעץ על מנת לענות על כל שאלת מחקר. כך, למשל, על השאלה: "באיזו שנה נולד סבא-רבא?" ניתן לענות, פוטנציאלית, על ידי שימוש במגוון עדויות בעל פה (ראיונות עם בני המשפחה ועם מכרים של הסבא-רבא), מקורות כתובים (מסמכים המתעדים את לידתו, נישואין, פטירתו, עבודתו, הגירתו, וכו'; ספרים המתייחסים לקורותיו; ועוד ועוד), תמונות (לדוגמא: סבא-רבא חוגג בר-מצווה ביום הנחת אבן הפינה לבית הכנסת ששנת בנייתו ידועה), או פריטים תיעודיים אחרים (המצבה של קברו, חפץ עליו חרט הקדשה, וכו'). ואם כך, אילו מן המקורות נחליט לבדוק, מתוך הנחה שזמננו מוגבל?
קשה לדעת מתי לעצור. עד מתי נחפש עדויות לגבי שנת לידתו של סבא-רבא? האם עד שנמצא עדות אחת שכזו, ואולי עד שנמצא חיזוק לעדות קיימת, או שמא עד שנמצא עדות הסותרת עדות שכבר נמצאה?

בנושאים אלו בדיוק עוסק מאמר מרתק אשר פורסם בגליון האחרון של כתב העת APG Quarterly של ארגון הגנאלוגים המקצועיים APG. המאמר, אשר נכתב על ידי תומס וו. ג'ונס Thomas W Jones, נקרא:

When Enough is Enough: How much searching is "reasonbaly exhaustive"?

ג'ונס מבחין בשלושה שלבים עיקריים הכרוכים בכל מחקר, והם: תכנון, ביצוע, והצגה. לדידו, על מנת לענות על השאלה שבכותרת המאמר, יש להתייחס לכל אחד ואחד מן השלבים הללו.

תכנון

בבואו לתכנן מחקר, נתקל הגנאלוגי בבעיה הראשונה אשר צוינה למעלה. על מנת להדגיש את הקושי הכרוך באיתור מידע, הרי כמה הנחות יסוד, אותן מגלגל ג'ונס באופן לוגי:

מידע גנאלוגי מגיע ממגוון מקורות עצום ורחב, ולצורך העניין מציב בפני החוקר אינסוף אפשרויות לחיפוש;
רק חלק מזערי ממגוון המקורות הללו יסייע במתן תשובה לשאלה או השערה מסוימות;
לפני שאנו בוחנים מקור מסוים, איננו יודעים אם יימצא בו מידע רלוונטי;
בחינה של כמעט-אינסוף מקורות מידע כדי לענות על שאלת מחקר, אינה מעשית.

מכאן, מסיק ג'ונס כי בתכננו מחקר, על החוקר להגביל את עצמו למן ההתחלה למספר מצומצם של מקורות, ורק לאחר בחינתם – להמשיך ולכוון את נתיב המחקר עד שתגיע השעה לעצור.

ביצוע

וכאן, בשעת הביצוע – אם לפי התוכנית ואם לפי השינויים מן התוכנית – מגיעה השאלה הגדולה: מתי לעצור?! לדידו של ג'ונס, מחקר האמור לתת תשובה לשאלה מסוימת מסתיים כאשר הוא עומד בששת הקריטריונים הבאים:

נמצאו שני מקורות בלתי תלויים המסכימים זה עם זה;
כל המקורות הרלוונטיים נבחנו, ובתוך כך גם מקורות שעשויים להפריך את ההשערה המנוגדת להשערה המקורית (זאת, בכפוף להנחת האי-אפשר-לבדוק-הכל ובכפוף לתכנון המחקר);
נמצא מידע ממקור-מידע ראשוני (לדוגמא: תעודת לידה היא מקור-מידע ראשוני המעיד על לידה; ספר המציין שנת לידה של אדם הוא מקור-מידע משני. אגב, מידע ממקור-מידע ראשוני הוא לא בהכרח מדויק);
נמצא מידע כפי שהוא מופיע במקור (לדוגמא: תעודת הלידה המקורית עצמה, ולא רישום שלה באינדקס, תרגום שלה או תמצית שלה);
מקור-מידע משני או נגזרת של מקור-מידע ראשוני הוחלפו במקור-המידע הראשוני והמקורי (לדוגמא: מצאת רישום באינדקס לגבי תעודת לידה? הזמן את תעודת הלידה!);
נמצאו מקורות-מידע אליהם כיוונו מקורות-מידע אחרים (לדוגמא: מצאת הערת שוליים במסמך כלשהו, המפנה למסמך אחר? השג אותו!).

הצגה (סיכום, דיווח)

על פי ג'ונס, אף מחקר לא הסתיים בטרם הוא סוכם ודווח והוכן לבחינתם של אחרים. מצד אחד, תוך כדי הליך הסיכום והדיווח, כאשר החוקר נדרש להסביר את בחירותיו ולנמק את מסקנותיו – הוא עשוי להיתקל בנקודה בה לא טיפל בראוי; ומצד שני, רק עין בוחנת של אחר (לצורך העניין: קולגה, לקוח, או שופט) יכולה לשפוט בצורה אובייקטיבית אם ההסברים והנימוקים הללו מסברים את האוזן.

* * *
אין הבדל בין מחקר הנדרש להוכיח שכּן ובין מחקר הנדרש להוכיח שלא. אין הבדל בין מחקר המציב לעצמו מטרה לאתר צאצאים לבין מחקר אשר מטרתו היא לאתר אבות קדמונים. אין הבדל בין מחקר שנועד לאתר מסמכים לבין מחקר שנועד לאתר אנשים. כל אחת מן הפרשיות הללו – ועוד רבות אחרות – מטופלות בצורה דומה: הצבת מטרות, ניסוח שאלות, תכנון המחקר, ביצועו וסיכומו (וברור שתוך כדי הביצוע, עשוי להשתנות גם התכנון).

ובתוך כך, עולה תמיד השאלה: "מתי לעצור?". מתי נוכל להכריז שתמו החיפושים אחר התשובות לשאלותינו. "מבחן שש הנקודות" של תומס ג'ונס מנסה לתת מענה מדויק, בהיר וחד לשאלה הקשה הזו. וכעת, נותר רק לנסות וליישם מבחן זה בנוגע למקרים אמיתיים (כפי שג'ונס עצמו מדגים במאמר לגבי מספר פרשיות מחקר בהן טיפל).

‫קולומנה: מה שלא סיפרתי קודם‬

‫אורית לביא‬ — Tue, 18 May 2010 15:56:33 +0000

לפני כשבועיים בחרתי לספר את הסיפור המכובס על השיבה אל קולומנה. את מה שנשר על רצפת העריכה, אספר היום.

בעודנו עולצים בבית הורינו בקולומנה, יצאה אלינו גברת קשישה מהבית הסמוך – בנין קומות ולבנים. מבלי לשאול מי אנו ומה מעשינו, היא החלה לספר בפולנית שוטפת: "הבית הזה שייך לרוזנר… אנחנו לא יכולים לשפץ, לא יכולים לעשות כאן כלום, כי בעיריה אומרים שזה של רוזנר..".

רוזנר, להזכירכם, היה שם משפחתו של סבי ואחיו. ואם דברי הגברת נכונים, הן בית העץ והן בנין הלבנים הסמוך לו שייכים לנו. מסרנו לגברת הפולניה פרטי התקשרות עמנו, והשארנו את היוזמה בעניין הסדרת מעמדו של הבית בידי הדיירים הנוכחיים של בית האבן. עד היום איש לא התקשר…

אנו מצדנו התרחקנו עד כה מעסקי רכוש בפולין, וטרם הסכמנו בינינו מהו הדבר הנכון לעשות. 14 מצלמות היו בידינו; בית האבן לא צולם…

סיפורו המלא של בית הקיט בקולומנה נודע לי רק לפני שנים אחדות. במהלך מחקר השורשים המשפחתי, הצלחתי לאתר אדם חביב ובעל זכרון מופלא, הקשור בקשרי נישואין רחוקים עם משפחתי. להפתעתי, הסתבר כי אביו עבד ב"פירמה של האחים רוזנר". הוא עצמו, כילד, שמע מאביו רבות על המשפחה. בין היתר הוא סיפר, כי שנים אחדות לפני המלחמה ביצעו הפולנים פוגרום בקולומנה. גם הבית של סבא ואחיו הותקף. אח-סבי היה בבית באותה עת, נפצע קשה, ולא שב לעצמו מאז, עד שנספה בוורשה.

הלכתי לבדוק את הסיפור. וכך כתוב על קולומנה ב"פנקס הקהילות":

"היהודים בקולומנה נפגעו מהאווירה האנטישמית שנדחסה בשנות השלושים. בשנים 1935 ו-1937 היו כאן בימים הנוראים פגיעות אלימות ביהודים. כנופיות חוליגאנים תקפו בתי יהודים, את בית המדרש ואת השטיבלך, הרסו את תכולתם ויידו אבנים במתפללים. רק המשטרה שהגיעה מלאסק הצליחה לרסן את התוקפים".

שבנו פעם אחת לקולומנה. האם לשוב פעם נוספת?

* * *
עוד מן הבלוג (באדיבות YARPP):

השיבה אל קולומנה הדוד פלי, כפי שכבר סיפרתי לכם, התרחק מכל מה שהזכיר...

‫ז'נאלוז'י ??? נו, נו, נו…..היסטוּאַר !‬

‫רוני‬ — Sat, 15 May 2010 09:49:58 +0000

בסוכות האחרון ביקרתי בכפר המדהים ביופיו, רוקמדור, אשר בחבל הדורדון.

עודני צועד ברחוב הראשי (והיחיד) בכפר, נתקלתי בדוכן נאה המציע, חינם אין כסף, לבדוק את שם המשפחה ולראות מה מקורו.

השירות מזכיר, במידת מה, את השירות המוצע בחדר העיון של "בית התפוצות" (או בשמו החדש: "מוזיאון העם היהודי").

השירות הינו, כאמור, חינם אין כסף, לצפיה במידע על המסך בלבד. אם חשקה נפשכם בנתונים מודפסים, הואילו לשלם 20 יורו ותקבלו את המידע על מגילת קלף באריזה נאה.

מכיוון שאין סיכוי שבמאגר המידע הצרפתי המקומי הזה יהיה מידע על שם משפחתי, פתחתי בשיחה עם הברנש החביב שמפעיל את השירות.

מסתבר שאדון מקדיש 6 חודשים בשנה (החודשים הקרים) לנבירה בארכיונים ובספריות בספרים ודולה מהם מידע אודות שמות משפחה. הוא רושם במאגריו את הנתונים, וכאשר מישהו מבקש מידע אודות שם משפחה מסוים, הוא יכול לתת לו רשימת מקורות בהם מוזכר השם, וכן תוכן הרשומה.

בששת החודשים הנותרים, הוא מנסה לעניין אנשים לקבל את השירות.

אז האדון ואני מנהלים את השיחה המעניינת הזאת בצרפתית, ואני שואל אותו: "ז'נאלוז'י ?" והאיש נבעת ומשיב: "ז'נאלוז'י ?? נו ! נו ! נו ! היסטואר !" (בתרגום חופשי: "גנאלוגיה ? לא ולא ! הסטוריה !").

אז מה עומד מאחורי תשובתו: לגישתו של האדון, שאת שמו שכחתי, הוא אינו חוקר את משפחתו שלו. מי שחוקר את שורשיו שלו עוסק בגנאלוגיה. לעומת זאת, מי שעוסק באיסוף מידע הסטורי, גם אם הוא מידע על משפחות, עוסק בהסטוריה ולא בגנאלוגיה.

כשביקרתי אצלו היה לו אתר אינטרנט. ערב פרסום הפוסט, ביקרתי שוב באתר וגיליתי שהוא לא פעיל. אולי גם הוא היסטואר ?

‫השיבה אל קולומנה‬

‫אורית לביא‬ — Thu, 06 May 2010 15:49:04 +0000

הדוד פלי, כפי שכבר סיפרתי לכם, התרחק מכל מה שהזכיר לו את ראשית חייו, ואת משפחתו הקרתנית, בעיניו, מפולין. על זכרונות ילדותו הקצרה והעליזה בלודז' העיבו חמש השנים בהן היה כלוא בגטו שבעיר, ואשר במהלכן נדרש היה לעבוד כמו יתר הילדים שנותרו שם, ולהתחמק מנסיונות הגרמנים להחיש את קיצו. לאחר המלחמה, עדיין נער, הוא יצא לכבוש את העולם. אל ביקוריו המעטים בארץ הוא הגיע בדרך כלל בגפו, ולבתו היחידה לא סיפר דבר על עברו.

כאשר כבר היה על ערש דווי, הוא ביקש מבתו לבדוק את תיבת הדואר האלקטרוני שלו. לשם כך, נאלץ להסגיר בפניה את סיסמת הגישה: קולומנה.

בת דודתי במרחקים לא ידעה מהי או מיהי אותה קולומנה, אך אנו ידענו היטב: היה זה כפר הנופש בו נהגו יהודי לודז' האמידים לשכור בתים ולבלות בהם את חודשי הקיץ. על-פי סיפורי הורינו, קולומנה הצטיירה בעינינו כאי של חופש ושובבות בו בילו חמשת האחים והאחיות לבית רוזנר את חופשותיהם, יחד עם בני-משפחתם המורחבת.

רק לפני שנים אחדות למדתי מפי קרובה רחוקה, שסבי ואחיו בנו בתי קיט בקולומנה לשם השכרה, ואחד מהם הועידו לחופשות המשפחתיות.

* * *

כאשר החליטו בני משפחתי המורחבת לצאת למסע שורשים משותף, לקחתי על עצמי את ההכנות למסע. התכוונתי להקדיש אחר צהרים אחד לשיטוט ביערות קולומנה, ואולי אף לשכשוך במי הנחל בו שחו הורינו בילדותם, ולעריכת פיקניק על גדתו.

במהלך ההכנות, הופתעתי לגלות בקלטת העדות שמסרה דודתי את תמונת בית המשפחה בקולומנה. היא אף ציינה את כתובתו! אך הכתובת לא נמצאה במפת הכפר, וממילא, לא ציפינו למצוא שריד מבית העץ המשפחתי שנבנה לפני קרוב למאה שנים. למרות הכל, בסיוע הטכנופילים במשפחה נשלפה תמונת הבית מסרט הוידאו, והנה היא לפניכם:

אל קולומנה הגענו, ארבעה-עשר מבני משפחת רוזנר – החל מהדודה הבריטית הקשישה, אשת הדוד שנפטר עוד לפני עשרות שנים רבות, דרך אזרח אורוגוואי שהצטרף למשפחה, ועד לנציגות נכבדת מבין ניניו של סבי, יקותיאל רוזנר. השמים זעפו באותו היום בקולומנה, הגשם לא הפסיק לרדת והקור חדר את שכבות הבגדים שעטינו. תכניות הפיקניק נגנזו, אך המרצנו את הנהג להסיענו אל הכתובת שבידינו.

האדם השני אליו פנינו בקולומנה זיהה את שם הרחוב, אשר הוחלף לפני שנים רבות, והדריך אותנו כיצד להגיע על הכתובת הנכונה. ושם, בין העצים, ראינו את הבית הבא:

אותות הזמן הותירו את סימניהם על הבית הנטוש, אך מומחיות האחים רוזנר בעץ לא אכזבה. הבית ניצב על מכונו בדיוק כפי שהוקם לפני דורות. קלו רגלי הקשישים, נשים כבדות היו לאיילות, הרוזנרים שוב משתובבים בבית בקולומנה.

* * *
עוד מן הבלוג (באדיבות YARPP):

קולומנה: מה שלא סיפרתי קודם בעודנו עולצים בבית הורינו בקולומנה, יצאה אלינו גברת קשישה מהבית...

‫שת"פים גנאלוגיים חוצי תרבויות‬

‫אורית לביא‬ — Wed, 21 Apr 2010 08:16:06 +0000

עיתון "המודיע" הוא חלק מרשימת ה"ביביליוגרפיה חובה" לכל מי שאבותיו נמנו עם חסידויות אירופה (וישראל כמובן). הרב נפתלי אהרון וקשטיין, ראש "המאגר העולמי לכתבי יוחסין בישראל", מפרסם שם מדי יום שישי את מדור "ויתילדו", אודות אילני יוחסין הקשורים לעולם החסידי.

המחקר הגנאלוגי מצריך לימוד, או למצער יכולת התמודדות, עם שפות רבות. למדתי לפענח מסמכים פולניים מהמאה ה-19 (לפני כן לא ידעתי מילה בפולנית), לפענח שמות הכתובים קירילית, ובימים אלה אני מרעננת את האלפבית היווני שלמדתי בשיעורי המתמטיקה, כדי לקרוא רשימות שפירסמה הקהילה היהודית ביוון (שימושי גם, להבדיל, בקריאת שילוט דרכים באיי יוון).

אך הבנת הנקרא במדור הגנאלוגי ב"המודיע" מחייבת את הקורא/ת החופשי ברכישת שפה נוספת, שפת היוחסין החסידית. אם כתוב "סיפר לי זקני" – יתכן שהכוונה לסבא-רבא של זוגתי, ואם כתוב "..נכדו רבי יששכר.." – הכוונה אולי לבעל נכדתו. עצי המשפחה אינם משורטטים במבנה ההיררכי המוכר לחוקרי השורשים החופשיים, ובדרך כלל – הנשים אינן חלק מהם. אם פלוני נישא לצדקת רמת יחס, זו תופיע בעץ כ"..חתנו רבי יוסי.." – כלומר, הבת של יוסי. לעתים קרובות, השושלות החסידיות גם מכבדות את כל אחד מחבריהן בתואר "רבי", בין אם היה רב מוסמך, ובין אם היה רוכל זעיר, אך צדיק ושוקד על התורה, שנמנה עם חברי חצר זו או אחרת.

לפני כשנה פירסם ר' וקשטיין במדורו ב"המודיע" מאמר אודות משפחת הורונצ'יק – משפחה שאת תולדותיה אני חוקרת שנים אחדות. כמובן, הגבתי למאמר, החלפנו מידע, ולבסוף העברתי למדור את עץ המשפחה כפי שהיה ידוע לי באותו מועד. להפתעת כל המעורבים, מר וקשטיין זיהה בעץ המשפחה את שמו של אחד מאבות משפחתו שלו!

חודשים ארוכים ליקטנו מידע, אשר יאשר או יפריך כי אכן מדובר באותו אדם. לאורך התקופה, שיתוף הפעולה העשיר אותי בהנחות גנאלוגיות שלא היו מוכרות לי. למשל, בשלב מסויים, דנו במידע שהיה בידי כי אבינו המשותף (אז עדיין בספק) היה מחסידי צאנז. במכתב שקיבלתי הופיעה הפיסקה הבאה:

חשבתי על כך בעצמי, אלא שהדברים לא כל כך הסתדרו לי תחילה משום שידוע לי שהם היו חסידי קאצק. אולם עכשיו ביררתי בין בני משפחה מבוגרים יותר, והתברר לי שרבי מנחם מנדל עצמו היה חסיד קאצק, בהשפעת חותנו שהיה משרידי חסידי קאצק. בעוד שאביו רבי צבי היה חסיד אלכסנדר, ומעתה בהחלט יכול להיות שחותנו היה מחסידי הרבי מצאנז.

אינני מתיימרת להכיר עתה את מפת החצרות החסידיות ואופי הקשרים ביניהן. אך מעתה, כאשר אתהה אם פלוני עשוי היה להיות האב / החתן של אלמוני, אני יודעת שלצורך אישוש או הפרכת ההשערה – עלי לבחון גם אם יתכנו נישואין בין החסידויות הרלוונטיות.

אני מצידי תורמת למחקר המשותף את היכולת להשיג רישומים אזרחיים מפולין, ולפענח אותם, ובכלל – להתמודד עם כל מידע שאינו מופיע באותיות עבריות. כלים אלה אינם נפוצים בחקר היוחסין החסידי, ולו בגלל שלימודי הליבה אינם כוללים יכולת שליטה באלפבית לטיני.

רק החודש, הגיעו לידי המסמכים הארכיוניים מפולין, ואלה הוכיחו באופן סופי כי אנו בני דודים*. מעל לכל, תודות לשיתוף הפעולה זכיתי להוסיף לעץ המשפחה צאצאים חיים לסבי-זקני החסיד הנגיד אברהם יעקב הורונצ'יק – היחידים שנמצאו עד כה מלבד אבי.

השבוע פירסם הרב וקשטיין ב"המודיע" שאילתא נוספת הנוגעת למשפחתנו המאוחדת – הורונצ'יק, פוזננסקי, גרינשטיין ולידזברסקי. המתח עתה בשיאו: האם קוראי "המודיע" יעשירו אותי במידע חדש אודות אבותי?

לטובת המתעניינים שאינם מקוראי "המודיע", זהו נוסח השאילתא **:

* למען הדיוק, זוגתו של ר' וקשטיין היא בת דודתי מדרגה רביעית, מוזחת פעם אחת.
** בנוסח השאילתא נפלו כמה טעויות. אברהם יעקב הורונצ'יק היה יליד דוברה ותושב לודז', ולא כפי שנכתב. שאול הורונצ'יק נשא לאישה את לאה בת איצק לייב לוי, ולא כפי שנכתב.

‫ילדי היטלר‬

‫רוני‬ — Sat, 17 Apr 2010 13:21:33 +0000

המפיק והבמאי, חנוך זאבי, שוקד על פרוייקט פילמוגרפי-הסטורי: "ילדי היטלר", שמטרתו הפגשת צאצאי הצוררים עם צאצאי הניצולים, לדו שיח.

הפרומו המצמרר והמרגש נמצא ברשת (ובו גם קריאה לתמוך בפרוייקט).

המפגש הבלתי אמצעי והישיר בין צאצאי הניצולים לבין צאצאי הצוררים הוא מורכב ולעיתים בלתי נתפש.

אני השתתפתי במפגש כזה שהתרחש על אדמת אושוויץ בפולין לפני שנים רבות. זה לא פשוט.

מומלץ לצפיה !