וואי, וואי, וואי….. כתב העת האמריקאי "הניו יורקר" (The New Yorker) יצא השבוע עם כתבה נוקבת המותחת ביקורת על המחקר המשפחתי.

למי שאין כח להמשיך ולקרוא מכאן, אז כותרת המשנה של המאמר היא תמצית הולמת:

From origin stories to blood-purity statutes, we have long enlisted genealogy to serve our own purposes.

הניו יורקר יוצא לאור בניו יורק ברציפות מאז 1925 ומתמקד בחיי התרבות של ניו יורק. מעריכים את התפוצה שלו במעל מיליון מינויים. מעבר למאמרים, לסיפורים וביקורות ספרותיות, הוא נודע גם בקריקטורות ובאיורים שבו.

לפני כ- 10 ימים (ביום 9.5.2022) פרסם הניו יורקר כתבה מאת Maya Jasanoff שהיא פרופסור להסטוריה באוניברסיטת הרווארד. במהדורה המודפסת כותרת המאמר היתה (בתרגום חופשי) "פולחן האבות" (Ancestor Worship) ואילו במהדורה האינטרנטית הכותרת היתה (בתרגום חופשי): "לאובססיה שלנו לחקר המשפחה יש כמה שורשים מעוותים" (Our Obsession with Ancestry Has Some Twisted Roots). (מי שידע שבעברית "אובססיה" היא טֵרָדוֹן שירים יד).

המחברת מצביעה על כך שסיפורים על מוצא קדמון שמתארים "מאיפה באנו", משרתים קבוצות הטוענות לייחוס על פני אחרים ולהצדקת השליטה באחרים. היא מביאה דוגמאות לסיפורי "מוצא" (או "בריאה", אם תרצו) מהתרבות הנורבגית, המאיה, אלוהים (שלנו!) שיצר את אדם וחוה ואחרים.

היא מדגימה כיצד הפרעונים הקדמונים, מלכי האינקא, הרומאים ואפילו המרובינגים ייחסו את מוצאם לכוחות על טבעיים ובכך הצדיקו את זכותם לשלוט על אחרים.

תיכף נחזור לסקירה ההסטורית ולביקורת של המחברת. אבל המחברת מתחילה את המאמר שלה בתיאור נסיעתה אל ה Vault של הכנסיה המורמונית. מדובר ב"כספת" הנמצאת בתוך הר במדינת יוטה בארצות הברית ובה נמצא הארכיון הגדול בעולם של מסמכי יוחסין. לפני 10 שנים ארנון קרא ל Vault – "מרתפי הכנסיה" (ראו הפוסט של ארנון, הכנסייה שוב מובילה את המערב לנצחון, פוסט מיום 8.5.2012).

בשנת 2014 נערך הכנס השנתי של IAJGS (האגודה הבינלאומית של אגודות גנאלוגיות יהודיות) בסולט לייק סיטי. עבורי זה היה כנס "כסאח". על מנת להגיע לסולט לייק סיטי נזקקתי ל- 3 טיסות וחוץ מזה במשך 5 ימי הכנס נתתי 3 הרצאות. אבל Salt Lake City היא ה"מכה" של הגנאלוגים. ביקור בספריה של Family History Center היא חוויה אדירה. באותו ביקור הוזמנתי להשתתף בסיור למקדש מורמוני. בעיקרון, מי שאיננו מורמוני לא יכול להכנס למקדש. אלא שכאשר מקימים מקדש חדש או משפצים מקדש קיים, ניתן להזמין אורחים בטרם הקדשת המקום. וכך, זכיתי לביקור במקדש מורמוני. זו בהחלט היתה חווית חיים. אבל ל Vault אין כניסה בשום מקרה (שלא תחשבו שלא ביקשתי).

מכל מקום, מאיה ג'סנוף, מתארת במאמר שלה את חברת Ancestry (הנמצאת בבעלות הכנסיה המורמונית), שהיא אחת מענקיות הגנאלוגיה בעולם (כתבנו על כך במספר הקשרים, ראו לדוגמא הפוסט: Ancestry.com נמכר! מיום 22.10.2012). היא מכנה אותה: "בהמות הגנאלוגיה אנססטרי" ("The genealogical behemoth Ancestry).

גם מי שלא מכיר את המילה ה"אנגלית" behemoth חש מיד שהיא "משלנו". אז, זו לא צורת הרבים של בהמה. "בהמות" הוא חיה גדולה וחזקה המתוארת בספר איוב, מ', פסוקים ט"ו-כ"ד:

טו  הִנֵּה-נָא בְהֵמוֹת, אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי עִמָּךְ;    חָצִיר, כַּבָּקָר יֹאכֵל.

טז  הִנֵּה-נָא כֹחוֹ בְמָתְנָיו;    וְאוֹנוֹ, בִּשְׁרִירֵי בִטְנוֹ.

יז  יַחְפֹּץ זְנָבוֹ כְמוֹ-אָרֶז;    גִּידֵי פַחֲדָו יְשֹׂרָגוּ.

יח  עֲצָמָיו, אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה;    גְּרָמָיו, כִּמְטִיל בַּרְזֶל.

יט  הוּא, רֵאשִׁית דַּרְכֵי-אֵל;    הָעֹשׂוֹ, יַגֵּשׁ חַרְבּוֹ.

כ  כִּי-בוּל, הָרִים יִשְׂאוּ-לוֹ;    וְכָל-חַיַּת הַשָּׂדֶה, יְשַׂחֲקוּ-שָׁם.

כא  תַּחַת-צֶאֱלִים יִשְׁכָּב–    בְּסֵתֶר קָנֶה וּבִצָּה.

כב  יְסֻכֻּהוּ צֶאֱלִים צִלְלוֹ;    יְסֻבּוּהוּ, עַרְבֵי-נָחַל.

כג  הֵן יַעֲשֹׁק נָהָר, לֹא יַחְפּוֹז;    יִבְטַח, כִּי-יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל-פִּיהוּ.

כד  בְּעֵינָיו יִקָּחֶנּוּ;    בְּמוֹקְשִׁים, יִנְקָב-אָף.

הציטוט לקוח מתוך: מאגר ספרות הקודש של סנונית.

ובהמות אפילו נכנסה לברית החדשה והיא מילה תקנית בשפה האנגלית.

אני חושב שמגיעה לכם אתנחתא מוסיקלית! "בהמות" (במובן המקראי – חיה חזקה וגדולה) נכנסה אפילו למחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". בשיר המריבה בין נופר לנעמה, השתיים עולבות האחת בשניה וגם משוות האחת את השניה לכל מיני חיות. לאחר שנופר אומרת לנעמה: "ראיתי תנינים בנילוס/והם יפים ממך אפילוס" משיבה לה נעמה:

איני רוצה לקרוא שמות,

אך יש חיה כזאת – בהמות!

(מילים: נתן אלתרמן, לחן: סשה ארגוב)

הנה הביצוע של מירי מסיקה וגלית גיאת ("בהמות" מופיע בדקה 2:42) (הביצוע המקורי היה של רחל אטאס ויונה עטרי):

אז ג'סנוף חושבת שהמאגר של אנססטרי הוא "בהמות"!

בהמשך התיאור ההסטורי שלה, ג'סנוף מתארת שהחלת במאה ה- 18, הסמכות הגנאלוגית עברה מידי אנשי דת ומשפחה אל פקידים ממשלתיים אשר הצהירו על לידות, העניקו רשיונות נישואין, התירו נישואין , רשמו פטירות וגם נתנו תוקף לצוואות. לדעת המחברת, מסמכים אלה מהווים את הקשר הראשון (שהוא חסר בסיס כלשהו לטענתה, למעט הרצון לשלטון) בין "מוצא" ל"גזע" ומצביעה על טביעת המונח Caucasian ("קווקזי") המתאר את האדם הלבן. (חידה לקוראים המתמידים: מה הקשר בין המילה Caucasian לסדרת הטלוויזיה Hawaii 5-0?).

לדעתה גם השימוש בטכנולוגיות DNA מגיע מאותו מקום עצמו, בכך שהעוסקים בכך מתיימרים להסתמך על קיבעון של מעמד, גזע, מוצא אתני ולאומיות.

כדוגמא היא מביאה את המורמונים שהסתמכו על התגלותו של הנביא אליהו למייסד הדת שלהם, ג'וזף סמית'. באותה עת, הרצון לייחוס היה דווקא לראשוני המתיישבים במושבות האמריקאיות. המורמונים פתחו איפה בהטבלה לאחר המוות של "אבות" שמתו עוד לפני שנוסדה דתם, ובכך להתייחס (מלשון "ייחוס") אליהם.

באופן פשטני, ועל מנת להניח לכם לקרוא את המאמר בשלמות, טוענת המחברת כי יצירת שושלות יוחסין והעיסוק בגנאלוגיה, עד כמה שהוא יכול להיות מתגמל באופן אישי, כרוך בגזענות ואפליה:

Genealogy as a technique may bring individual rewards, but as a historical paradigm it has tended to serve those in power, and such effects are not diminishing. .

המאמר כבר מכה גלים. חבר המנהלים של אגודת הגנאלוגים המקצועיים האמריקאית (APG) שלח היום מכתב לעורך הניו יורקר, בו הם מבקשים להצביע על כך שכיום העיסוק בגנאלוגיה הוא מכיל:

Although some people do use genealogy to promote established and desired levels of status, today’s genealogists strive to do the opposite: we seek to bring the real struggles and joys of everyday people to light. Genealogists, both professionals and hobbyists, provide a voice for the voiceless, those both living and departed.

בקיצור – לכו לקרוא את המאמר.

וכמה מילות סיום (שלא אשכח): במאמרה מזכירה המחברת גם ש:

1. אומרים שגנאלוגיה היא התחביב השני בפופולריות שלו בקרב אמריקאים (אחרי גינון);
2. אומרים שגנאלוגיה היא נושא החיפוש השני בנפיצותו באינטרנט (אחרי פורנו);
3. שחברת ה DNA הגנאלוגית 23andMe חברה למיזם עם Airbnb לשיווק "נסיעות שהן יחודיות כמו ה DNA שלך"

וכמה מילות סיום שלאחר הסיום:

1. כל התרגומים כאן הם תרגומים חופשיים שלי;
2. יש לקרוא את המאמר בשלמות ואני לא מתיימר לתמצת אותו ואני מקווה שדייקתי בדברים. אני מתנצל מראש אם לא דייקתי;
3. נושא הכנסיה המורמונית הוא מורכב מאוד, גם לאור הטבלתם לאחר המוות של נספי שואה. אני מזכיר שפעילות הכנסיה המורמונית בארץ נאסרה, מחשש למיסיונריות; לכן גם אין בארץ Family History Center;
4. אורית כבר כתבה על הספר "גרעין של אמת" של זיגמונד מילושבסקי, המותח ביקורת על הגנאלוג ש"מסדר" ללקוחותיו גנאלוגיות מתאימות…. (גרעין של אמת – מותחן חדש על המדפים, פוסט מיום 16.2.2014).

שלושת האבות – אברהם; יצחק בנו (בנה של שרה); ויעקב, בנו של יצחק – נחשבים ליהודים הראשונים. יעקב נחשב לאביהם של שבטי ישראל, שהם הקבוצה האתנית שהתיישבה במזרח התיכון הקדום בסביבות המאה ה-18 לפני הספירה ומהווה את הבסיס ההיסטורי לעם היהודי; לוי, אחד מבניו של יעקב, היה אבי שבט לוי, אליו משתייכים הכהנים והלוויים.

לאברהם היה בן נוסף, ישמעאל – בנה של הגר, השפחה המצרית – והוא נחשב לאבי הערבים.

ועכשיו, נמצאה באופן מדעי החולייה המשפחתית המקשרת בין היהודים לערבים! הכירו את מר R1a-F1345, אביהם המשותף של היהודים והמוסלמים שחיו בישראל. מיהו אותו אדון מסתורי? ומה פירוש שמו המוזר? – מיד תבינו.

מבוא קצרצר לגנאלוגיה גנטית

בדיקות DNA לצורכי מחקר משפחתי הפכו לתופעה שכיחה מאוד בשנים האחרונות, ועשרות מיליונים של אנשים כבר שלחו את הדגימות שלהם לאחת מארבע החברות הגדולות העוסקות במיפוי גנטי-גנאלוגי (Ancestry, מיי הריטייג', 23andMe, ו – FamilyTreeDNA). לפני שנמשיך, חשוב להזכיר שקיום בדיקה גנטית לצורכי גילוי מידע משפחתי אסור בארץ על פי חוק ומצריך צו בית משפט.

במחקר המשפחתי, משמשות בדיקות אלו לשני צרכים עיקריים. האחד, גילוי מוצא אתני; השני, איתור קרובי משפחה. בשני המקרים, ההאתמות מתבצעות על פי זיהוי מוטציות משותפות. נכון הוא שהמטען הגנטי עובר בירושה – כלומר, מועתק – מהורים לילדיהם, אך מדי פעם קורות תקלות, וחלק מאבני הבניין משתנות במעבר מדור לדור. השינויים האלה משמשים לצורכי המחקר הגנטי-גנאלוגי, כיוון שאף הם מועברים הלאה לדורות הבאים, ולכן מהווים סימן זיהוי לאב קדמון משותף.

את קבוצת הצאצאים בעלי מוטציה זהה מכנים Haplogroup, וקבוצות אלו מסומנות באותיות ומספרים.

לצורך הסיפור הנוכחי, נתייחס ל – Haplogroups המוגדרות על ידי הענף הזכרי, כלומר שמוטציה המאפיינת אותן עוברת מאב לבן. מטען גנטי כזה עובר דרך כרומוזום ה-Y, אשר נמצא רק אצל גברים. בהקשר היהודי, שימש כרומוזום ה-Y למחקר גנטי של מי שעל פי המסורת הם צאצאי הלוויים או הכהנים, שיוך אשר עבר, לאורך הדורות, מאב לבן. ואכן, מחקרים הראו כי מי שמזוהים כלוויים נושאים סמן גנטי משותף, וכך גם מי שמזוהים ככהנים נושאים ככהנים.

לענייננו, רלוונטיות שתי קבוצות Haplogroups, שתיהן מהוות תת-קבוצות של הקבוצה הגדולה R1a, אשר משותפת לכעשירית מכל הגברים החיים כיום. ואלו הן שתי הקבוצות:

• R1a-Y2619 – קבוצה אליה משתייכים יהודים לוויים בישראל ובעולם כולו, כ-10% מאוכלוסיית היהודים. האב הקדמון המשותף לכל חברי קבוצה זו היה יהודי לוי שחי במזרח התיכון בסביבות המאה ה-3 לספירה. מידע מפורט על הקבוצה הזו ניתן למצוא באתר המוקדש לה.
• R1a-FGC106 – קבוצה אליה משתייכים, בין היתר, מוסלמים החיים בישראל.

וכפי שעולה ממחקר גנאלוגי-גנטי, כעת ניתן לזהות את האב הקדמון הגנטי המשותף לשתי קבוצות אלו.

עץ משפחתי גנטי

בהשראת עצי משפחה רגילים אותם אנו מכירים, גנאלוגים-גנטים בונים עצי משפחה גנטיים. בעצים אלו, יחידת הבסיס היא Haplogroup, וכל קבוצה כזו מפוצלת לתת-קבוצות בעלות מוטציות משותפות. כך, מאפשר התרשים להבין את הקשרים בין קבוצות-אוכלוסיה שונות, ולהבין את הרקע המשותף להם.

למעלה מכך, המחקר הגנאלוגי-גנטי מאפשר לזהות את הקבוצות הללו עם תקופת הזמן המשוערת והאיזור הגיאוגרפי בה נוצרו. זאת, באמצעות ניתוחי DNA של שלדים ומאובנים שנמצאו במסגרת מחקר ארכיאולוגי. חשוב להבין כי הקבוצות הללו אינן מוגדרות בהפרשים של הדורות להם אנחנו רגילים מעצי המשפחה הרגילים, ולכן תרשים מן הסוג האמור – אפילו אם הוא מאזכר רק מספר קטן של קבוצות – יכול לתאר היסטוריה בת אלפי שנים.

הנה, למשל, עץ המשפחה הגנטי של הקבוצה R1a-Y2619.

האב הקדמון הגנטי המשותף

ובכן, נבחן את ה"אבא" הגנטי של שתי הקבוצות שהוזכרו למעלה. על פי העולה מן המחקר, שתי הקבוצות האלו חיו בשטחה של ארץ ישראל במאה ה-10 לפנה"ס, אלא שבימי חורבן בית שני הן התפצלו:

• R1a-CTS6 – ה"אבא" הגנטי של R1a-Y2619 (לוויים); חברי קבוצה זו היגרו מאיזור ארץ ישראל במאה ה-1 לספירה, אחרי חורבן בית המקדש השני.
• R1a-FGC111 – ה"אבא" הגנטי של R1a-FGC106 (מוסלמים ישראלים). חברי קבוצה זו נשארו בארץ ישראל גם אחרי החורבן, ככל הנראה כיוון שהתגוררו באיזור הגליל העליון, המרוחק מירושלים המובסת, ובחלוף השנים המירו חלקם את דתם לאסלאם; כיום, שייכים לקבוצה זו מוסלמים סונים החיים בישראל.

ממצאים חדשים – העולים מתוצאות בדיקות גנטיות של כמה מוסלמים החיים בישראל – מעלים כי לשני "אבות" גנטיים אלו יש "אב-קדמון" גנטי משותף, להלן הקבוצה R1a-1345; קבוצה זו – מוצאה באנשים שחיו בסביבות הים הכספי, בסביבות המאה ה-20 לפנה"ס, בין תקופת הברונזה לתקופת הברזל. נשים לב כי תקופה זו קרובה לתקופת האבות, בה התפצלו – על פי המסורת – בניו של יעקב, יצחק וישמעאל, להם מיוחסות היהדות והאסלאם. גם המיקום הגיאוגרפי מתאים לסיפור האבות, שכן אור כשדים, מקום מוצאו של אברהם אבינו, מזוהה – על פי המחקר והפרשנות – בדרום-מערב הים הכספי.

את הממצא הזה פירסם לפני ימים אחדים מאיר הלוי גובר, גנאלוג עתיר-פעלים, המתמחה במחקר גנאלוגי-גנטי. ניתן לקרוא כאן את מאמרו בנושא.

* * *

בעבר, כבר נמצאו עדויות גנטיות לקשרים היסטוריים בין יהודים מן המזרח לבין ערבים מוסלמים; החידוש של גובר הוא בהצביעו על המוצא האבהי המשותף הקרוב-יחסית של שתי תת-אוכלוסיות מעניינות במיוחד: יהודים-לוויים ומוסלמים ישראלים.

בכך, המידע הגנטי שופך אור על המסורות של היהדות ושל האסלאם, ובמובנים רבים מחזק את המסופר אודות מוצאן המשותף. והרי זה אך טבעי, שכן גם הסיפורים הללו וגם המוטציות הגנטיות מוטמעים בנו היטב ועוברים מדור לדור.

יצחק (בוז'י) הרצוג הוא הנשיא הנבחר של מדינת ישראל, ובעוד שבועות אחדים יושבע ויכהן כנשיא האחד-עשר של ישראל. סיפורו וסיפור משפחתו מעלים מספר נקודות מעניינות בהקשר המשפחתי והגנאלוגי.

בדרכו של האב. יצחק הרצוג יכהן באותו התפקיד בו כיהן אביו, חיים הרצוג, אליו נבחר לפני כארבעים שנה. בהיסטוריה של מדינת ישראל רשומים מספר זוגות של הורים וילדיהם שכיהנו כחברי כנסת – למשל, שמואל דיין ובנו משה דיין, ובהמשך גם בתו של משה, יעל דיין; מנחם בגין ובנימין זאב בגין; יצחק שמיר ויאיר שמיר; יוסף (טומי) לפיד ויאיר לפיד; דוד לוי ואורלי לוי-אבקסיס; ועוד. בעולם הגדול זכינו כבר לראות זוגות של אב ובן שכיהנו בתפקיד הנשיא. מוכרת מאוד הדוגמה של ג'ור'ג ווקר בוש, נשיאה ה-43 של ארצות הברית, בנו של ג'ורג' הרברט ווקר בוש, שכיהן באותו התפקיד שתי קדנציות קודם לכן. ג'ון אדמס, הנשיא השני של ארצות הברית, הקדים בארבע קדנציות את בנו, ג'ון קווינסקי אדמס, שכיהן באותו התפקיד. אגב, הנשיא ה-23 של ארצות הברית, בנג'מין האריסון, היה נכדו של הנשיא התשיעי, וויליאם הנרי הריסון. בטוגו מכהן היום נשיא שגם אביו היה נשיא, וכך גם בסוריה ובעבר גם בקוריאה הדרומית. בהודו כיהנה ראשת ממשלה שאף אביה היה ראש ממשלה. ככלל, התופעה אינה נדירה.

עיסוק משפחתי. כפי שכתבתי כאן לפני מספר חודשים בהקשר של הזמר ליאור ייני ז"ל (תחת הכותרת "הגֶן האומנותי"), מוכרים לנו מקרים בהם תת-ענפים משפחתיים מזוהים עם עיסוק מסוים. תופעה זו מודגמת אצל משפחתה של רעייתו של הנשיא הנבחר, מיכל. אצל דודהּ של אשת-הנשיא-הנבחר, אורי אפק, בולט הקשר המשפחתי הספורטיבי: הוא עצמו היה ספורטאי, מאמן לאומי ושימש כמפקח על החינוך הגופני במשרד החינוך; רעייתו היא סופרטאית ומורה לחינוך גופני; אחד מבניהם הוא בעל דוקטורט בחינוך גופני; ובתם נשואה לכדורגלן עודד מכנס.

בשם הסב, ומאותו השבט. הנשיא הנבחר נקרא על שם סבו, יצחק אייזיק הלוי הרצוג. מכאן גם נובעת שייכותו לשבט הלוי – שיוך שעובר לאורך הדורות מאב לבן. יואל הרצוג, אחיו של הנשיא הנבחר, נקרא על שם הסבא-רבא, יואל לייב הלוי הרצוג. התופעה הזו – קריאה על שם אב קדמון – נפוצה מאוד ביהדות. לעבדכם הנאמן יש אח שקרוי על שם סבו ודוד שקרוי על שם סבו ודוד אחר שהיה קרוי על שם סבו; ואגב, גם עבדכם הנאמן צאצא לשבט הלוי. לפיכך, לא ייפלא שגם נשיאי עבר נקראו על שם סבם או אבי-סבם: עזר ויצמן (על שם סבו מצד אביו), זלמן שז"ר (על שם אביה של סבתו מצד אמו), וגם הנשיא הנוכחי, ראובן (רובי) ריבלין, קרוי על שם אבי-אביו.

בקיצור, שם משפחה. אמו של הנשיא הנבחר, אורה, נולדה למשפחת אמב"ש, ראשי תיבות של "אני מאמין באמונה שלמה". שמות משפחה רבים נגזרים מראשי תיבות. שם המשפחה אזולאי נגזר כראשי תיבות של הפסוק "אשה זונה וחללה לא ישא" (ויקרא, כ"א, ז'), המדגיש את אחד האיסורים על כהנים – כלומר, זהו שם משפחה שאפיין כהנים. דוגמה מוכרת יותר היא כ"ץ (כהן צדק), דוגמה מוכרת פחות היא השם הילולה/הילולא/גילולה/גילולא, שמקורו בשם הילולע, ראשי תיבות של "הגדול יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום" (ישעיהו, ס', כ"ב), ששימש כשם קוד למשפחות שהסתירו את יהדותם בתקופת האנוסים בספרד. דוגמה מאלפת לשם משפחה שהוא ראשי תיבות היא השם שז"ר, שמו של נשיא המדינה השלישי, ראשי תיבות של שמו המלא הקודם, שניאור זלמן רובשוב.

הזמר והשחקן ליאור ייני נפטר הערב, והוא בן 84. סיפור חייו מעלה כמה סוגיות מעניינות מבחינה גנאלוגית.

שם פרטי. ייני, יליד 1936, טען בראיון שנתן לפני שנים אחדות ל"מעריב" כי הוא היה הראשון בארץ שנקרא בשם הפרטי ליאור.

זהויות כפולות. נישואיו הראשונים של ייני היו לנעמי פולני, ולזוג נולדו שני ילדים, יותם ואיה. בהמשך, נישואיו השלישיים היו לאחייניתה של נעמי פולני (בתו של דב פולני), ולזוג נולד ילד אחד (הלוא הוא שחקן הכדורגל שֶרָן ייני). יוצא, אם כך, שבעבור ילדיו מנישואיו הראשונים – בת-דודתם היא גם אמם החורגת. בעבור האשה השלישית, דודתה היא גם האקסית המיתולוגית של בעלה. בעבור שרן, סבא שלו (דב פולני) הוא גם סוג-של-דוד שלו (שכן הוא אח של אשתו הקודמת של אביו. אם כי רוני בטח היה חולק על זה). אמנם לא לגמרי קרוב, אך זה מזכיר לי את הסיפור (והשיר) על האדם שהיה סבא של עצמו.

רופא וזמר מפורסמים במשפחה המורחבת. נעמי פולני, אשתו הראשונה של ייני, היתה נכדתו של ד"ר חיים חיסין, פעיל ציוני, רופא ומראשוני תל אביב. בתו של חיסין, עדה, היא אמה של פולני. בת אחרת של חיסין, עדה, נישאה לאברהם פינקלשטיין, ובנם, דניאל, הוא אביו של הזמר גידי גוב.

הגֶן האמנותי. במשפחות רבות ישנם ענפים המתאפיינים במקצוע מסויים או בכשרון מסויים. אין בהכרח מדובר בהורשה גנטית, אלא בעיקר בהורשה סביבתית. אצלי במשפחה בולט הענף שנישא למשפחת רובוביץ הירושלמית, אשר אחדים ממנו היו רוקחים, כמו גם הענף של משפחת כרמי (ינובסקי), שרבים ממנו היו – ועודם – מוזיקאים (ראו, למשל, כאן). הוריו של ייני היו ממייסדי קיבוץ אפיקים. אמו, פנינה, היתה ציירת. ייני עסק במשחק ושירה, ואחיו, עודד, היה נגן חליל (השניים פעלו יחד בלהקת "החמציצים"). בנו של ליאור ייני, היה אף הוא שחקן וזמר.

יהי זכרו ברוך.

אנשים רבים מכירים זאת: יש שאלה מסויימת שמופנית אליהם תדיר, אם בגלל תפקידם או בגלל עיסוקם או בגלל מקום מגוריהם או בגלל ההרכב המשפחתי בו הם חיים או בגלל סיבה אחרת. לאחר שגרתי זמן מה בארצות הברית, היתה מאוד שכיחה השאלה "יקר שם?", אשר הופנתה אליי באופן תדיר על ידי מכרים שונים; לאחר שחזרתי מארצות הברית, הופנתה אליי תדיר השאלה "לא רצית להישאר שם?".

ובעבור מי שעוסק במחקר גנאלוגי – השאלה השכיחה ביותר היא "למה?". ובגירסה הארוכה יותר, "למה אתה מתעסק עם זה?". היגגתי כאן בעבר בנושא, ובהזדמנות אחרת אף ניסיתי לתת תשובה מוחצת (אזהרת קלקלן: יצר המציצנות), אך גם אז יצאתי כשחצי תאוותי בידי.

לרגל החודש הלאומי להיסטוריה משפחתית, המצויין בארצות הברית במהלך אוקטובר – בתוקף החלטת קונגרס משנת 2001 (ובטח לא תופתעו לשמוע שהסנאטור שיזם אותה הוא מורמוני מיוטה…) – פרסמה השבוע העיתונאית האמריקאית ליבי קופלנד (Libby Copeland) את גירסתה לתשובה לשאלה הנפוצה. מעניין לציין כי עיקר העניין של קופלנד במחקר הגנאלוגי התנקז בשנים האחרונות לסוגיית בדיקות הדי.אנ.איי הגנאלוגיות; לפני שבועות אחדים פורסם ספרה בנושא, The Lost Family.

את תשובתה לשאלה הנפוצה פירסמה באתר Psychology Today.

קופלנד טוענת כי המבט אחורה אינו בא במטרה להוכיח את הקשר, אלא מתוך סקרנות אשר מוּנעת מתחושה של היעדר שורשים, שיכולה להתפרש גם כחוסר יציבות. הזמן שחלף מאז חיו אבותינו ואמותינו הקדמונים "הפשיט" לאט לאט מעל הצאצאים את סממני העבר (תרבות, שפה, מנהגים, אוכל). לעתים, הזמן שחלף הותיר חורים של אי-ידיעה, עד שאנשים רבים החיים כיום אינם יודעים מאין הגיעו אבותיהם ואמותיהם הקדמונים (בהקשר האמריקאי – הדבר נכון בפרט אצל אוכלוסיית האפרו-אמריקאים).

קופלנד טוענת שהנהייה אחר העבר המשפחתי – מקורָה במשיכה שלנו לסיפורים, ובכך שהסיפור המשפחתי משתלב בסיפור ההיסטורי הכללי ומסייע לנו להבין את הנרטיב שלנו בהווה. אנו עשויים למצוא נחמה בעובדה שלסיפור המשפחתי יש סוף ידוע (עובדת קיומנו), ובמציאות הנוכחית זו נחמה גדולה.

הנבירה בעבר המשפחתי מסייעת לנו גם להבין את ההווה המשפחתי – תווי הפנים של בני משפחה, תכונות אופי, מנהגים מסויימים. כשחושפים אותם – מזהים תבניות, כלומר הֶסברים למה שאנחנו רואים היום.

מעניין כי העִניין בעבר המשפחתי גובר בימי הקורונה, אולי בעקבות פחד מן הלא-נודע. רבים החלו לחפש דווקא בתקופה הזו את הוריהם הביולוגיים ובני משפחה "אבודים" אחרים, כי הם מרגישים שאין להם מה להפסיד עכשיו.

אם כך, על פי קופלנד, הנבירה בעבר המשפחתי קשורה ישירות להווה של קִיוּמנו – אנו חשים מנותקים, מבולבלים, לא יודעים מה היה בעבר ולא יודעים מה יהיה בעתיד. הסיפורים ההיסטוריים ממשפחתנו מספקים לנו בסיס כלשהו להבנת עצמנו ומשפחתנו בהווה. זוהי תובנת מעניינת, והיא תקֵפה, לדעתי, גם לגבי מחפשי-שורשים בתרבות המערב שמחוץ לארצות הברית, ישראל בתוכה.

בפרט, מנסחת יפה קופלנד את מה שאני חש כבר מזמן: הנבירה בעבר – ולא משנה כמה רחוק נגיע בה – מתחילה ונגמרת בכלל בהווה.

אתמול הלכה לעולמה שופטת בית המשפט העליון של ארצות הברית, רות ביידר גינסבורג. גינסבורג נולדה בניו יורק למשפחה יהודית – אביה היגר בילדותו לארצות הברית, אמא נולדה בניו יורק חודשים ספורים לאחר שהוריה היגרו לשם. לאורך כל השנים, שמרה ביידר את שם נעוריה (ביידר), ונשאה אותו לצד שם נישואיה (גינסבורג).

שם נעוריה של השופטת, ביידר (Bader), קרוי, ככל הנראה, על שם מקצוע. על פי ספרם של גוגנהיימר וגוגנהיימר, המשמש כתנ"ך של פירושי שמות משפחה יהודיים – משמעות השם היא רופא, על פי מילה בגרמנית גבוהה, או רופא לא אקדמאי, על פי מילה בגרמנית שאינה בשימוש כבר. בוויקיפדיה באנגלית, מופיע הפירוש לשם גרמני זה כ – Barber surgeon, מה שניתן לתרגם כסַפָּר-מנתח, ובהחלט מתכתב עם ההגדרה של ביידר.

מסתבר שסַפָּר-מנתח היה עיסוק שכיח בימי הביניים, ונושא תפקיד זה היה דואג למרבית צרכיהם של החיילים החוזרים מן הקרב, החל מקיצור שערם ועד קטיעת אבריהם במידת הצורך. הקורא ההדיוט של ימינו (להלן, אני, כשקראתי על המקצוע הזה תוך כדי ההכנות לכתיבת הפוסט הזה) יתהה בוודאי מה הקשר בין תספורת לקטיעת איברים? ובכן, התשובה פשוטה: תער חד! אותו כלי, אשר דורש מיומנות כלשהי בשימוש בו, שימש את הספרים-מנתחים לצרכים שונים.

ייתכן והספר-מנתח ירש את תפקידו המגוון מבעל תפקיד קדום אחר: עוזר בבית המרחץ. בימים בהם אנשים התקלחו בבתי מרחץ ציבוריים, הם היו מסתייעים שם בעוזרים שתפקידם היה מגוון, החל בתספורת וכלה בעקירת שיניים (שתי פרקטיקות שהיו מקובלות כחלק מתהליך הניקוי). בית המרחץ, Bath באנגלית, נקרא בגרמנית Bad, ומכאן שם המקצוע Bader.

מקצוע קדום זה, אשר כבר נעלם מן העולם, מונצח עד היום אצל יהודים רבים – כולל אצל אלכסנדר ביידר, אחד המומחים הגדולים בחקר שמות יהודים – ומשמר סיפורה של תקופה. הדבר נכון לגבי שמות משפחה רבים אשר מתעדים עולם הולך ונעלם (או נעלם לגמרי) של מקצועות שונים ומשונים. כדאי לקרוא אצל רוביק רוזנטל על רוקמי הפנינים (פרלשטיקר) ואומני הטקסטיל (פוזמנטירר) ועוד כהנה וכהנה.

חותמו של המקצוע האבוד נותר לא רק בשמות משפחה, אלא גם בסמל מוכר של ספרים בארצות הברית ובמקומות אחרים בעולם: מוט לבן עליו מצויירים קו ספירלי אדום וקו ספירלי כחול. כדאי לקרוא על כך במדור "שאל את המומחה" באתר מכון דוידסון למדע.

שם משפחתו של בעלה, גינסבורג Ginsburg הוא סטנדרטי יותר. מקורו, ככל הנראה, בעיירה בשם זה, בגרמניה. Günzburg – אשר בעצמה נקראת על שם נהר הגונץ הזורם ממנה דרומה – היא עיירה בבוואריה, ומקובל להניח שרוב הנושאים שם זה – מקורם בעיירה זו. עם זאת, קיימות עיירות נוספות בשמות דומים במקומות אחרים באירופה.

בביצה הפוליטית הישראלית מבוססים לרוב אנשים הקשורים אחד לשני במיני קשרים מורכבים, כולל קשרים משפחתיים שונים ומשונים. בפורום "שורשים משפחתיים" מיפינו בעבר את הקשרים המשפחתיים בין חברי הכנסת לדורותיהם (פרויקט שאף הוצג ליו"ר הכנסת דאז והנשיא דהיום, רובי ריבלין). רבים מחברי הכנסת בהווה ובעבר מקושרים היום באמצעות פרופילים שלהם באתר ג'ני. (רוני תהה כאן בעבר האם מישהו ירים את הכפפה וימפה, באופן דומה, גם את קשרי המשפחה בביצה המשפטית הישראלית.)

עם סיום מערכת בחירות משולשת ועם השבעתה של ממשלה חדשה, יש צורך לעדכן את הרשימות ואת הקשרים הללו, אך בטרם המשימה הזו תושלם – הפעם אשמח להפנות זרקור למידע מעניין שעולה משמות המשפחה של השרים החדשים. ואף מילה על פוליטיקה!

שמות המשפחה של השרים החדשים מהווים פסיפס מעניין, המדגים כמה מן הפרקטיקות המקובלות למתן שמות משפחה יהודיים.

יידיש שפה יפה

ראש הממשלה החֲלִיפִי (ודוק: לא חלופי!), בני גנץ, יכהן כראש ממשלה רק חצי קדנציה (ורק זה אם יבשילו כל התנאים). ועם זאת, פירוש שם משפחתו: שלם (מגרמנית). כך, השם גנצפריד – למשל, של ר' שלמה בן יוסף גאנצפריד – משמעותו שלום שלם ("פריד" ביידיש = שלום).

שם משפחתו של שר הבינוי והשיכון, יעקב ליצמן, הוא מקביל לשם המשפחה ליטמן, שבתורו נגזר מן המילה "לִיט", שעשוי להיות קיצור של מילה בשפה הסלבית שפירושה לא חברי, מלא שנאה, נורא. ומן הצד השני של סקאלת התארים, שם משפחתו של יולי אדלשטיין, שר הבריאות, מרמז על אצולה (פירוש המילה "אַדֶל"), עם תוספת סלע ("שטיין"), כלומר סלע אציל.

ועוד שפות זרות

מיכאל ביטון, שר במשרד הביטחון, הוא צאצא להורים אשר עלו ארצה ממרוקו, ושם משפחתו אכן נפוץ מאוד בקרב יהודים שהינם מצאצאי מגורשי ספרד שהגיעו למרוקו. השם ביטון הוא גלגול של המילה הספרדית ויטה, שפירושו חיים. ואם כך, כשמו כן תפקידו – שר במשרד שאחראי על שמירה על החיים. גם שמו של יעקב אביטן, השר לענייני דת, נגזר מאותה המילה בספרדית.

יואב גלנט, שר החינוך, שואב אף הוא את שם משפחתו ממילה זרה. גלנט בפולנית = אמיץ. ייתכן אף ששם זה נגזר מן המילה האיטלקית "גלנט", שמשמעותה אציל.

ייתכן ומשמעות שמו של שר הדיגיטל והסייבר הלאומי והשר המקשר בין הממשלה לכנסת, דודי אמסלם, נגזר מן המונח הערבי שפירושו צייתן/כנוע; פירוש אחר לשם זה מבוסס על המונח העברי עם שלם.

שם משפחתה של מירי רגב, שרת התחבורה, התשתיות והבטיחות בדרכים, הוא שם עברי. שמה מבית, סיבוני, נגזר, ככל הנראה, מן המילה הארמית סבע, שפירושה שָׂבֵעַ.

אמור לי מהו שמך ואומר לך מאיפה אתה (אבל לא בדיוק)

שמו של שר הביטחון החדש, גבי אשכנזי, מספר סיפור מעניין, שכן על פי שמו ניתן לקבוע כי אבותיו הקדמונים דווקא לא היו אשכנזים. הכיצד? אחת הסיבות ההיסטוריות למתן שמות משפחה היא הצורך לזהות אנשים בתוך קהילתם. אם כל מי שהתגורר באשכנז (כינוי מימי הביניים להתיישבות היהודית בדרום מערב אירופה, ובהמשך כינוי לגרמניה) היה נקרא "אשכנזי" – הרי שלא ניתן היה להבדיל בין האנשים. לפיכך, אנו מבינים שהשם אשכנזי ניתן ליהודים מאשכנז שהיגרו למדינות אחרות, ובפרט לדרום אירופה ולצפון אפריקה. כך, הבדילו בינם לבין המקומיים, שהיו מקרב יהדות ספרד. כך המקרה גם לגבי צנעני (על שום צנעא, תימן), וורשבסקי (על שום וורשה, פולין), אמסטרדמסקי (על שום אמסטרדם, הולנד), ועוד רבים. כל אלו ניתנו לאנשים אשר היגרו מן המקום על שמו נקראו בזמן שכבר לא התגוררו במקום הזה.

המחצית השניה של שם משפחתה של אורלי לוי-אבקסיס, השרה לקידום קהילתי, עשויה להיות אף היא נגזרת של שם מקום, על שם העיר הרומית העתיקה בקסיס Bacassis, אשר נמצאה באיזור צפון-מזרח ספרד של ימינו (בסביבות ברצלונה, ועל שמה קרויה עיר ספרדית הנמצאת באותו איזור). על פי הסברה, את העיר בנו יהודים מארצות ערב. שם העיר הרומית העתיקה נגזר משמו של האל בכחוס מן המיתולוגיה הרומית, שפירוש שמו יין. אפשרות נוספת היא שהשם אבקסיס פירושו אבי הקשיש או אבי הקואסיס (=בערבית כהן).

גם שם משפחתו של חילי טרופר, שר התרבות והספורט, נגזר משם מקום: טרופאו/טרופ (Troppau/Tropp), אשר היתה שייכת לשלזיה, נמצאת היום בצ'כיה ונקראת אופבה Opava. כך גם שמו של יובל שטייניץ, שר האנרגיה, אשר שם משפחתו עשוי להיגזר מן העיירה הצ'כית Ždánice ששמה הגרמני היה שטייניץ; פירוש נוסף לשם משפחה זה נגזר מן המילה היידית "שטיין", שפירושה סלע.

שם משפחתו של השר בלי תיק, צחי הנגבי, נגזר, כמובן, מן המילה "נגב". אגב, שם המשפחה המקורי של אביו של הנגבי, שטראוסברג, נגזר, ככל הנראה, מן המילה הגרמנית שטראוס, במובן של צרור, או במובן של בת יענה (סמל ששימש לסימון בתים בגרמניה בימי הביניים).

מצטרפים לקבוצה זו שם המשפחה השני של גילה גמליאי-דימרי, הנקרא על שם העיר דמאר בתימן (וככזה הוא קשור לשם דמארי), כמו גם שם המשפחה של אריה דרעי, שר הפנים והשר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, אשר נגזר משם העיירה דרע במרוקו.

פירוש נוסף לשם משפחתו של השר דודי אמסלם הוא בשיוכו לעיר בשם זה במקורו. גם שמה של השרה לענייני התיישבות, ציפי חוטובלי, עשוי להיגזר משם של מקום, במקרה הזה עיירה בשם חוֹטֵבִי בגיאורגיה.

הראשונים והשניים במעלה

ובחזרה ללוי-אבקסיס. החלק הראשון של שם משפחתה משייך את הענף הזכרי של אבותיה הקדמונים לשבט הלוי, וכבר נמצא חיזוק מדעי לקשר המבוסס-שם הזה. שימו לב שאם הגירסה השנייה לשם אבקסיס רלוונטית (כלומר, שמשמעותו אבי הכהן), הרי שהיא נושאת על גבי שמה שיוך הן לכהנים והן ללוויים.

אזכור ישיר לכהנים מופיע בחלק השני של שם משפחתה של אורית פרקש-כהן, השרה לנושאים אסטרטגיים, אצל מירב כהן, השרה לשוויון חברתי, וגם אצל אלי כהן, שר המודיעין, ואצל ישראל כ"ץ (=כהן צדק), שר האוצר. כמו אצל הלויים, גם כאן נמצא חיזוק מדעי לקירבה המשפחתית בין הנושאים שם זה.

שימו לב שעל פי המסורת, הלויים והכוהנים הם קרובי משפחה, שכן שניהם צאצאי שבט לוי (סבו של אהרון הכהן מצד אמו). הכוהנים הם צאצאיו של אהרון הכהן, ואילו הלויים הם צאצאי שבט לוי שאינם צאצאיו של אהרון הכהן.

כל עבודה מכבדת בעליה

אלון שוסטר, שר החקלאות ופיתוח הכפר, נושא שם שבעליל אינו חקלאי. שוסטר הוא סנדלר (מגרמנית). גם שמו של יועז הנדל, שר התקשורת, נגזר מעיסוק, שכן "הנדל" היא מילה גרמנית למיסחר.

שר המשפטים החדש, אבי ניסנקורן, נושא שם משפחה שתחילתו נגזרת מן המילה היידית נוּס (=אגוז) וסופו מן המילה קורן (=גרעין, כמו גרעין חיטה). כלומר, משמעות שמו היא: גרעין האגוז.

ולגבי החלק הראשון של שם משפחתה של אורית פרקש-כהן – פירושו זאב (פרקש). חיה נוספת אשר נתנה אותותיה בממשלה הנוכחית היא הזמיר; בגרמנית – נכטיגל, שם המשפחה המקורי של משפחתו של אסף זמיר, שר התיירות החדש.

בשם האב (או האם)

איציק שמולי, שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, נושא בשם משפחתו את שמו של אב קדמון בשם שמואל. לצידו, עומר ינקלביץ', שרת התפוצות, נושאת את שמו של האב הקדמון יעקב (עם הסיומת "ביץ", שמשמעותה "הבן של"). גם שם משפחתו של זאב אלקין, השר לענייני השכלה גבוהה ומשלימה והשר לענייני מים, נגזר משם אב קדמון, אליק. ככל הנראה, גם שם המשפחה הראשון של גילה גמליאל-דימרי, השרה להגנת הסביבה, נגזר משם פרטי. גם שם המשפחה של השרים עמיר פרץ, שר הכלכלה והתעשייה, ורפי פרץ, שר ירושלים ומורשת, נגזרים משם פרטי של אב קדמון.

שם משפחתו של אמיר אוחנה, השר לבטחון פנים, מבוסס, כנראה על שם אם קדמונית: חנה.

ועוד שם אחד

האחרון ברשימה, שהוא גם הראשון בממשלה, ראש הממשלה הראשון ברוטציה הוא בנימין נתניהו. פירוש שמו: אלוהים נתן. אני מניח שאפשר לתת מדרש שם רציני על השם הזה, אבל הבטחתי בלי פוליטיקה…

* * *

נעדרים מן הרשימה: יזהר שי, שר המדע והטכנולוגיה, אשר לא הצלחתי לאתר את המקור לשם משפחתו המעוברת; פנינה תמנו-שטה, שרת העלייה והקליטה, אשר לא הצלחתי להתחקות אחר משמעות שם משפחתה; גלעד ארדן, השר לשיתוף פעולה איזורי, שלא הצלחתי לאתר את מקור שם משפחתו.

מקורות

בעיקר התבססתי על ספרם הנפלא של היינריך ואווה גוגנהיימר, שמהווה מילון אטימולוגי של שמות משפחה יהודים, ועל מאגר שמות המשפחה ע"ש ממי דה-שליט, פרויקט וותיק של בית התפוצות.

הגנאלוג מתן שגב, דווח בשבוע האחרון, בקבוצת הפייסבוק שהוא מנהל ביחד עם הגנאלוגית אסתר לוינסון הוכפלדר, "גנאלוגיה בישראל – בית לחוקרי שורשים משפחתיים", על התפשטותה של קרציה הגורמת למחלת TBE (דלקת מח חדה המועברת ע"י קרציות – TICKBORNE ENCEPHALITIS).

מתן מסב את תשומת הלב לקיומן של קרציות רבות בבתי קברות שבהן צמחיה. אסתר לוינסון הוכפלדר הוסיפה שהקרציה קיימת גם בארצות מערב אירופה ואפילו בפארקים עירוניים.
רוצו לקרוא על הקרציות ואיך מתגוננים בפניהן (מתן מציע לנעול מגפי גומי גבוהים; אפשר לקבל חיסון; ואם נעקצים חייבים לקבל מיד טיפול אנטיביוטי).

אני מוצא ענין רב בדיווח האמור. רבים מבתי הקברות שאנו מבקרים בהם נמצאים בסבך יער או עטופים בצמחיה עבותה ובלתי מבוראת. אני משום מה הייתי מוטרד לאורך השנים מסרפדים דווקא. לא עלה על דעתי סיכון כה גבוה.

אז הגיעה העת לעדכן את תכולת ערכת בית הקברות שלי! (ראו הפוסט "ערכת בית קברות", 27.8.2007) ולהוסיף מגפי גומי גבוהים. מענין לענין באותו ענין, ראו את מאמרה של חברת פורום שורשים משפחתיים עב "כיצד להתכונן למסע שורשים" שפורסם בויקיגניה – מיזם גנאלוגי שיתופי).

אם לא נבהלתם מספיק, צפו בכתבה של "כאן 11", אליה הפנה מתן.

כבר הזכרתי כאן בעבר את הקשרים המורכבים בין הגנאלוגיה לבין האקדמיה. בעבורי, כחוקר בתחום החינוך, גנאלוגיה היא תהליך למידה פר אקסלנס. אמירה כזו צריכה להיות מלווה מיד בתשובה לשאלה: "מה לומדים מן המחקר הגנאלוגי?". ובכן, במילה אחת: "המון!". ובכל זאת, נדרשות קצת יותר מילים…

למידה היא עניין מורכב ותהליכי למידה הם עניין מורכב עוד יותר, אך באופן כללי מוסכם כי ישנם שלושה מימדים הקשורים לתהליכי למידה: קוגניציה, מטה-קוגניציה, רגש. בפשטות, ההיבט הקוגניטיבי עוסק בידע ("מה למדתי?"), ההיבט המטה-קוגניטיבי עוסק בידע על ידע (ובפרט, "איך למדתי?"), וההיבט הרגשי עוסק, איך לא, ברגשות ("מה הרגשתי?").

כעת, חישבו על אדם העוסק בחקר שורשי משפחתו מזה זמן רב – מה לומד אותו אדם? ראשית, הוא לומד על ההיסטוריה המשפחתית שלו – על האנשים, המקומות, התקופות והאירועים הקשורים אליה; שנית, הוא לומד על תהליכי חקר (ובשאיפה, משתכלל בהם); שלישית, הוא לומד רבות על עצמו. בהתאמה, אלו אם היבטים קוגניטיבי, מטה-קוגניטיבי ורגשי של למידה.

ההיבטים הללו מלווים את הגנאלוג כל העת, אך, לעתים, הם באים לידי ביטוי מובהק באופן מזוקק במיוחד. כך קורה לי תמיד כשאני "נתקל" במכתב ישן מן העזבון המשפחתי. קריאה ראשונה במכתב חושפת מידע רב, ובדרך כלל בעל-ערך. קריאה שנייה במכתב מביאה אותי לשאול שאלות על עצמי ולהתחבר לצדדים שונים באישיותי. קריאה שלישית במכתב מעלה בי הרהורים על הדרך שהובילה למציאתו ועל האפשרויות למצוא מכתבים נוספים שכאלו. קוגניציה, רגש, מטה-קוגניציה.

* * *

הניה רוזנברג לבית דיאמנטשיין, סבתה של רעייתי, נולדה בשנת 1920 בכפר הקטן הוידין Huedin, רומניה, כ-50 ק"מ מן העיר קלוז'-נאפוקה Cluj-Napoca. היסטורית, היה האיזור שייך לחבל טרנסילבניה, אשר היה במשך שנים רבות בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, ולמרות שהיא עצמה נולדה אחרי שהוידין היתה כבר בשליטת רומניה, כל הוויתה היתה הונגרית (בבית דיברו הונגרית והמאכלים שנאכלו בבית היו הונגריים).

גורל משפחתה בימי מלחמת העולם השנייה היה כגורל מרבית יהודי האיזור – הם נשלחו לאושוויץ לקראת סוף המלחמה וכולם חוץ ממנה ניספו שם. הניה היתה היחידה מקרב בני משפחתה שחזרה מן התופת. שריד נוסף מן המשפחה היה אחיה, אשר עלה ארצה לפני המלחמה, ואיתו שמרה על קשר מכתבים. בעלה של הניה נשלח למחנה עבודה ואף הוא חזר. בתום המלחמה, השניים התאחדו בביתם ולאחר זמן קצר עלו ארצה באוניית מעפילים (עם עצירה כפויה בקפריסין), כאן הקימו משפחה לתפארת והעמידו צאצאים אשר נושאים עמם את הסיפור המשפחתי שהשואה היא חלק בלתי נפרד ממנו. שני ילדיה של הניה נושאים את שמות הוריה, אשר נספו באושוויץ. הניה התאלמנה בגיל צעיר-יחסית וחיתה חיים מלאים ומאושרים גם לאחר מכן, עד שנפטרה בשנת 2013, והיא בת 93.

במלאת לה 90 שנה, העניקו להניה בני המשפחה ספר מרגש, המספר את סיפור חייה בתמונות מן האלבומים הפרטיים שלה. את ימי המלחמה מנציחה בספר כפולת עמודים שחורה. מיד לאחריה, מובא שם מכתב אותו קיבלה הניה מעזבון אחיה. "אחרי שחזרתי מהמלחמה," היא מספרת, "אחי לא נתן שום סימן של חיים, אז חשבתי שגם הוא איננו. התעניינתי בצלב האדום והם הודיעו לי שהו אבסדר. זמן מה לאחר מכן הוא שלח מכתב." את שכתבה לו בתשובה אפשר לקרוא היום בזכות כך שאחיה שמר את המכתבים, שצאצאיו העבירו אותו להניה ושהמכתב מתועד בספר החגיגי. קריאה במכתב מציפה מחשבות רבות, הנודדות בין ההיבטים הקוגניטיבי, המטה-קוגניטיבי והרגשי של המחקר הגנאלוגי. אני משאיר לכל אחד ואחת מכם לתהות את התהיות האלו לעצמו ומביא כאן את המכתב כלשונו (בתרגום מהונגרית לעברית, כפי שתרגמה אותו הניה בעצמה).

* * *

חואדין, 46 בפברואר

יקרים שלי, אתמול קיבלתי את מכתבכם הראשון. זה היה המכתב הראשון אחרי כל כך הרבה זמן שאנו חיכינו לו, כל המשפחה, אך לצערי אני מקבלת אותו לבד. בכלל, אני לא יודעת איפה להתחיל, אני בדיוק כמו אתה, נופל לי העט מהיד, וזאת מבלי לדבר על הדמעות שנוזלות מהעיניים. ככה זה מאז שחזרתי, כל הזמן אני רק בוכה. מסכן בעלי, כל כך רוצה לעודד אותי, אבל, לצערי, אחרי טרגדיה כל כל גדולה אין נחמה.

אני חיה בגלל שנשפטתי לחיים. יש לי בעל, אבל לעולם אני לא יכולה להיות מי שהייתי קודם. אתה יודע, אחי היקר, עד כמה שאני הייתי מסורה למשפחה. כשלאבא רק כאב הראש, איך אני דאגתי. איך דאגתי בשביל הבריאות של כל אחד. אתה יודע עד כמה הייתי בת נאמנה לכל המשפחה שלי. ופתאום, לאבד בבת אחת את כולם.

את אמא היקרה ניתחו לפני הגירוש והיא הבריאה יפה מאוד, ופתאום הברברים הרוצים האלה גירשו אותנו מהבית. אתה בוודאי יודע הכל כי בעצם הרדיו דיבר על זה מספיק, ואין לי כח נפשי לפרט הכל. מספיק אם אני כותבת, מספיק לך שתדע ותבין שהגענו לאושוויץ, למחנה ההשמדה הכי ידוע לשמצה, שם הפרידו אותנו בצורה אכזרית, בן רגע איבדנו את כל המשפחה.

אחותנו המסכנה ואני, שהיינו צעירות, נבחרנו לעבודה. אמא, מסכנה, אחותנו השנייה עם התאומים והילד, אבא היקר, אחים – כולם היו נדונים למוות. זה מזעזע לכתוב את הדברים האלה, שההורים שלנו היקרים, והאחים שלנו היקרים, כל כך תמימים וכל כך צעירים, נפלו קורבן לשנאת היהודים.

הרבה פעמים נדמה לי שזה לא יאומן. כל הזמן אני חולמת שאנחנו כולנו יחד, ובבוקר באה ההתעוררות הנוראית שאין פה אף אחד. בנוסף, אני חולמת שאני נמצאת באושוויץ וצוערת בחלום ופוחדות שייקחו אותי בסלקציה לקרמטוריום (הסלקציה נערכה כל יום ב-7 שבועות שהייתי באושוויץ).

ונוסף לכל הכאבים הנפשיים, אחותי היקרה שהיתה איתי שנה עם סבל רב, בקור ובעבודה הקשה, שלושה שבועות לפני השחרור נפטרה. היא לא יכלה לסבול יותר את החיים של המחנה. מהתחלה היא קיבלה, כנראה, משהו בריאות, היא כל הזמן השתעלה וזה היה סופה הטראגי. כל הזמן היא אמרה ש"אני לא רוצה לחיות אם אני לא אראה יותר את אמא".

גם אני חשבתי שאני לא יכולה את זה לשרוד, אבל בן אדם יותר חזק מחיות, למרות שגם אני הייתי כל כך חלשה.

לפני ימים אחדים, ציינו את יום השנה החמישי לפטירתה של הניה רוזנברג לבית דיאמנטשטיין ז"ל (2013-1920). מול קברה, בחוג המשפחה המצומצמת, קראתי מילים שכתבתי לזכרה, אך כאשר קראתי אותם – הבנתי כי המסר העולה מהם חורג מתחומי המשפחה. לאחר התלבטויות רבות עם עצמי, החלטתי לפרסם אותם כאן.

* * *

עד אמצע המאה ה-19 כמעט ולא היו רבנים בקהילות יהודיות בטרנסילבניה. זאת מסיבה הפשוטה שעד אותה תקופה כמעט ולא היו קהילות יהודיות באזור זה. הנסיבות הפוליטיות – שהיו, כאז כן כהיום, תוצאה של מלחמות על כוח ואגו וכסף ואדמה (בעיקר בין גברים, כמובן) – הביאו לכך שבמחצית המאה ה-19 החלה נהירה יהודית לכל רחבי טרנסילבניה. בתוך כך, החל להתבסס לא רק היישוב היהודי, אלא גם מושג הקהילה היהודית, ואתו גם מוסד רב הקהילה.

גם בעיירה Șomcuta Mare, אשר על פי הגבולות של ימינו, נמצאת בצפון-מזרח רומניה, התבססה באותם הימים קהילה יהודית. וגם בה, כמובן, מונה רב. הרב הראשון של הקהילה היה עזריאל אייזיק קלר, יליד 1823 – לפני כמאתיים שנה. הוא כיהן כרב הקהילה במשך 43 שנה, עד למותו, בשנת 1903. קלר נחשב לאחד מחשובי הרבנים בטרנסילבניה, ועמד בקשר עם רבים מן הרבנים החשובים ביותר בתקופתו. עזריאל אייזיק קלר היה סבא-רבא של הניה. יותר מ-90 שנה מפרידות בין שנת לידתו לשנת לידתה, בערך כמניין השנים שמפריד בין לידתה ללידת ניניה שלה.

בספרות המחקרית על רבני רומניה, נכתב כי עזריאל אייזיק קלר "עמד בקשרי שו"ת עם רבני הדור". מה זה אומר? באותם ימים, אמצעי התקשורת העיקרי בין אנשים מרוחקים היה המכתב. כאשר רב של קהילה קטנה רצה להתייעץ עם רב גדול בסוגייה שעלתה לדיון בקהילתו, הוא היה משגר מכתב אל רב גדול. זה האחרון היה דן בסוגייה, וכאשר מצא אותה חשובה לכלל, היה מצרף אותה לשאלות אחרות שנשלחו אליו, והיה מפרסם אותן בספר שו"ת – שאלות ותשובות. ספרים אלו משמשים עד היום בעת מתן פסיקות רבניות. וכך, שאלות שהפנה הרב עזריאל אייזיק קלר – מופיעות בספרי שו"ת חשובים. סביר שגם עם בני משפחתו החליף קלר מכתבים, כמו שעשתה הניה בהמשך עם בני משפחתה. מאוחר יותר, היתה מתקשרת עם נכדיה באמצעות הטלפון, למשל מאחלת להם מזל טוב ביום ההולדת. בשבוע שעבר, הסבים של בני שלחו לו איחולי "מזל טוב" בווטסאפ. זה נשמע אולי מרוחק, אבל באופן אירוני הודעות הווטסאפ האלו נשמרות טוב יותר משיחות הטלפון, ואפשר לעיין בהן גם בעתיד. ואם לחזור לסיפורו של קלר, רבנים כיום משתמשים בווטסאפ ככלי יעיל לניהול שו"ת.

עזריאל אייזיק קלר – כאמור, הסבא-רבא של הניה – היה חתנו של רב קהילה. לאחר מותו של קלר, כיהן בתפקיד בנו, אהרון צבי קלר, שגם שמו מוזכר בספרי שו"ת רבים וחשובים, ולאחר מותו של זה – כיהן בתפקיד חתנו של אהרון צבי, הרב יוסף צבי הייפלרין הפלרט; עם רציחתו באושוויץ, הסתיים מוסד הרבנות בשאמקוטה מארה, כיוון שהקהילה כקהילה נכחדה. היילפרין הלפרט היה גם ראש הישיבה המקומית, ובמשך הזמן העביר את ניהולה לחתנו, לוי יצחק מילר. לאחר שמילר עבר לשמש כרב של קהילה אחרת, הוא העביר את ניהול הישיבה לקרובו, הרב יחזקאל רוטנר. מילר ורוטנר המשיכו לכהן כרבנים בישראל ובארצות הברית, בהתאמה.

ואם כך, הניה היא צאצאית של משפחת רבנים מפורסמת וחשובה, אך מוסד הרבנות המשיך את דרכו בענף אחר של המשפחה. בענף הישיר שלה, עסקו בני המשפחה במקצועות אחרים. אביה היה בעל בית דפוס. בעלה היה בעל מאפייה. בדור של צאצאיה, בתה היתה מורה וחתנה – איש היי-טק; בנה – פיזיקאי וכלתה – יועצת הדרכה. רק אחד מארבעת המקצועות האלו היה רווח בימים בהם חיו אבותיה. את העיסוקים של חלק מנכדיה קשה אפילו להגדיר בקלות.

העברת לפיד הרבנות אצל משפחת קלר לא היתה עניין נדיר, והיא פרקטיקה נפוצה גם בימינו. גם מחוץ לתחום הרבנות ידועים מקצועות ועיסוקים שעוברים מדור לדור, אפילו היום – למשל: מוזיקה, מסעדנות, עריכת דין – אך הנוהג הזה הופך להיות נדיר בימינו. כשהוא כבר מתקיים, קוראים לו בביקורתיות "נפוטיזם". היום אנחנו שואפים להגשים את עצמנו ולאו דווקא לאחוז במורשת המשפחתית.

ועדיין, לפעמים, מסתבר שיש משהו חזק מאיתנו שמושך אותנו לאיזורים בהם הסתובבו אנשים היקרים לנו. דוגמה אנקדוטלית: למרות שהכיוון המקצועי שלי היה מוכוון-מטרה כבר מגיל צעיר, בשלב כלשהו עשיתי סיבוב פרסה והגעתי לעסוק בתחום הקשור להוראה בבתי ספר; אחי הצעיר עבר אף הוא שינוי מקצועי משמעותי, שהביא אותו להיות מורה בפועל. ואולי בכך אנחנו ממשיכים במשהו את מורשת ההוראה של אמי. ואגב (או לא), הסבא שלה היה מורה בקהילה היהודית בה התגורר באוקראינה. ועוד דוגמה אנקדוטלית: אשתי נמשכה לעולם ההיי-טק, בו עבד אביה, ואף בננו הבכור מגלה סימנים של משיכה לעולם הזה. ואולי אלו לא דוגמאות אנקדוטליות אחרי הכל.

הנתק שנוצר בעת המודרנית בין אדם למורשת המשפחתית שלו מוביל, כמובן, גם לרצון של אנשים לעסוק בחקר ההיסטוריה המשפחתית שלהם. במחקר שערכתי לפני כמה שנים, עלה כי גנאלוגים – אנשים העוסקים בחקר ההיסטוריה המשפחתית שלהם – רואים במחקר הזה אמצעי לקיום חיבורים בין-דוריים עבר-הווה-עתיד; גם חיבורים בין-דוריים בתוך המשפחה החיה היום, אבל גם חיבורים בינם לבין דמויות-עבר שלא הכירו, כמו גם חיבורים בינם לבין צאצאיהם שעוד לא נולדו. כלומר, לא רק למורשת ההיסטורית הם רוצים להתחבר, אלא הם גם חושבים על המורשת שהם משאירים.

והנה, אנחנו כאן, מול קברה של הניה, שלושה דורות של המשפחה, מקיימים בעצם עמידתנו המשותפת פה את הקשרים בינינו. ובתוך כך, אנחנו שומעים על עזריאל אייזיק קלר, הסבא-רבא של הניה, שאף אחד מאיתנו לא הכיר (אף לא היא), וקושרים את העיסוק הרבני שעבר במשפחה מדור לדור לחוסר הרציפות העיסוקית של ימינו. וחושבים על עצמנו. ומשהו פתאום מחבר אותנו אל מה שהיה פעם במשפחה. וכשנביט מעכשיו בחתימת היד של עזריאל אייזיק קלר – אותה אפשר למצוא בקלות באינטרנט – אולי היא לא תיראה לנו כמו סתם חתימה.

הניה השאירה אחריה תמונות ומכתבים וסיפור חיים מופלא וילדים ונכדים ונינים והרבה זכרונות. ולכל אחד מאיתנו יש היום – ויהיה תמיד – הניה משלו בתוכו. ולא משנה איפה נהיה ובמה נעסוק, לא משנה איך וכמה נתקשר זה עם זה, יש משהו חזק מאיתנו שמחבר בינינו, והוא עושה זאת בדרכים נסתרות ומפתיעות. 
 

חתימתו של הרב עזריאל אייזיק קלר על ספר משנת 1857 [מקור]