השבוע הפתיעה אותי אחותי ושאלה אם התקדמתי לאחרונה במחקר השורשים. לאור היכרותנו האינטימית רבת-השנים, הבנתי מיד שהיא אינה טרודה בשאלה אם שם חדש נוסף לאילן המשפחתי. היתה זו מן הסתם דרכה לברר מדוע מיעטתי לאחרונה לכתוב כאן, בעודה מצניעה את דאגתה באשר להתייבשות מקורות ההשראה שלי.
בסרטון: רמז עבה לסיבות שמנעו ממני לכתוב לאחרונה, ואולי גם לסיבות בעטיין אמעט לכתוב בעתיד הקרוב (קורא מסויים אחד, שממש לא דומה להומר, יכול לדלג).
httpv://www.youtube.com/watch?v=Url_k9cisZs
ואכן מיעטתי לאחרונה לכתוב. מעיינות היצירה שלי נשאבו עד כלות לטובת תכנון השיפוץ בביתי, ואפילו לא התפניתי לאושש את הסקופ שהתגלה, אולי, בעץ שלי (האם אמנם מלכה פוקס נישאה לדודה – אחי אמה?!).
בינתים, בעודי מנווטת את דרכי מקריית החרסינה לסמטת השיש, חשבתי כי רק מעט ידוע לי על הגנאלוגיה של המטבחים. האם גם מלכה פוקס דנן השחיתה שעות ארוכות בשיטוטים אחר משטח עבודה שיתאים למרצפות המטבח? והאם גם בעלה-דודה התלבט ארוכות בעומק המגירות הנדרש?
החלטתי לנצל את העניין החדש בחיי להצצה אל חדרי הבישול של אמותי ואבותי. "חדרי בישול", כמובן – כי המילה "מטבח" לא היתה חלק מאוצר המלים שלהם, עד שחודשה על-ידי אליעזר בן יהודה.
מקור התמונה כאן
רוב אבני הדרך בהתפתחות המטבח הביתי ידועות, או קלות להשערה: הן תולדה של התיעוש ושל התפתחות הטכונולגיות המודרניות. את תרומת התפתחות התשתיות לעיצוב המטבח היטיב לתאר, כמו תמיד, שלום עליכם. בראשית המאה ה-20 הוא הגיע לניו-יורק, ונפעם מנפלאות המטבח האמריקאי:
"חדר אחד משמש לבישול ולכל מלאכת הבית, ונקרא קיטשן. ואולם תנור אין בו, רק כירה של ברזל וחורים עגולים בה, ששופתים עליהם את הסירות. ומים מוציאים פה מן הקיר, דרך ברז של נחושת. מים צוננים ומים רותחים, ככל אשר תאווה נפשך! אין לך אלא להטות את הברז הטיה קלה, והמים שוטפים מאליהם."
(מוטיל בן פייסי החזן)
השינויים הטכנולוגיים העיקריים היו קשורים כמובן בתנור ובכיריים, והשפיעו מאד על מראה המטבח ומבנהו. אך כשלעצמם, הם לא שינו את תפישת תיפקודי המטבח. לפריצת הדרך הקונצפטואלית במטבח אחראית קתרין אסתר ביצ'ר, אשר בשנת 1843 הציגה את המטבח הארגונומי הראשון, בספרה "מחקר על כלכלת בית לשימוש גברות צעירות בבית ובבית-הספר". תרומתה של הגברת ביצ'ר לעיצוב המטבחים היתה ידועה לי זה מכבר. אך רק עתה גיליתי פרט חשוב – גנאלוגי וענייני כאחד: המהדורה המתוקנת של ספרה, "בית האשה האמריקאית" (1869), נכתבה בשיתוף עם אחותה הידועה ממנה – הלא היא הארייט ביצ'ר סטואו.
עם זאת, נראה שחידושי התכנון אחרו לחלחל אל מטבחי אבותי ואמותי. עדויות ישירות על כך אין לי, אך מקצת הספרים מתארים את מטבחיהם. מנדלי מוכר ספרים מתאר בספרו "בימים ההם" בית אופייני בעיר דלפונה, "למען ידעו דורותינו הבאים את הבתים שבהם ישבו זקנינו בזמניהם וראו שם חיים, הם ובניהם, הקטנים עם הגדולים, ובנותיהם עם בעליהן, הסמוכים על שולחנם". ולמען מטרה זו, אביא קטע ארוך יחסית מספרו:
"כשאתה פותח את הדלת, מיד אתה נכנס מן השוק לתוך בית דירה מרוּוחה, ושם בכותל כנגד פניך אתה רואה פתח, שדרך בו נכנסים לתוך פרוזדור אפל, בלא חלונות ובלא תקרה – זהו מקומם של עצים ושאר דברי-צורך, ופעמים הוא משמש גם לדיר של בהמה בחורף בשעת הקור הגדול, או כשהיא מעוברת וסכנה לה ללין ברחוב כדרכה תמיד. מצד אותו הפתח סמוך לכותר מקומה של כירה גדולה לבישול ואפיה. כירה זו בי-כוכא לה מלמטה, הוא לול של תרנגולות, שם הן מטילות ביצים ודוגרות, שם הן מתנמנמות בלילה ובהשכמת-הבוקר יוצאות ומטיילות בבית, ועולות על שלחנות וספסלים ומטות כרצונן.
סמוך להכירה – תנור ארוך וגבוה, עשוי לבנים זכוכזכות, שמסיקין אותו בשביל לחמם את הבית בימות הגשמים, ושני ספסלים עומדים אצלו לצדדיו, זה שמעמידים עליו תמחוי של בשר נקרא "ספסל הבשר" וזה ששופתין עליו תמחוי של חלב נקרא "ספסל החלב". שני התנורים הללו, הסמוכים זה לזה, ודופן של נסרים עם דלתים, הבא אחריהם, נמשכים בזה אחר זה לאורך כל הבית ומבדילים אותו לשנים. חציוֹ הוא אותו בית-דירה הגדולה והרחבה וחציוֹ מתחלק לכמה וכמה חדרים קטנים, שהם דירות לזוגות של בני-הבית ולשכנים. …. נשים מנשי הבית, ופעמים גם אחת ושתים מהשכנות, יושבות יחדו על ספסל הבשר או על ספסל החלב עסוקות במריטת נוצות, ואגב גם ברכילות ולשון-הרע".
בבתים הקטנים והצפופים של דלת העם שימש חדר הבישול כחדר לכל דבר, ומחמת הצפיפות התגוררו בו חלק מבני הבית. עדות לכך מובאת, למשל, על-ידי ש. בן ציון בסיפורו "זקנים" , שם הוא מתאר קריינדל, שבשמחה היתה מפנה את חדרה ועוברת לדור במטבח, ומפנה את חדר המגורים לטובת ילדיה שנדדו הרחק.
תשובה על השאלה כיצד נראו חדרי הבישול בבתיהם של היהודים האמידים – לא מצאתי. נראה שהסופרים שהזדמנו לבתים אלה הרחיבו בתיאור הטרקלינים המהודרים, ואילו המטבח היה מחוץ לשדה ראייתם, תחת חסותן של המבשלות והמשרתות בלבד.
* * *
סיפורים ואגדות-עם רבים, יחסית, מזכירים את היותן של חיות המשק חלק בלתי נפרד מדרי הבית, וחדר הבישול בפרט. במטבח שהיה היקר לי ביותר נשמעו קירקורי התרנגולות וגעיות הפרות, אך הן עצמן לא ביקרו בו מעולם (ולפחות לא בטרם החזירו את נשמתן לבורא). היה זה המטבח אשר נבנה בבית הורי, לפני עשרות שנים, בהיותי רכה בשנים. עדיין אני זוכרת את הסבריו של האדריכל, מאיר רוזנר, על פרטי הבנין השונים, והתכניות המפורטות שמורות אצלי עד היום.
בעיני הצעירות (אז), החידוש המסעיר ביותר היה ארון רב-קסם שהפריד בין המטבח לחדר המגורים, ודלתותיו התחתונות נפתחו משני הצדדים (הקליקו על התרשים). כך שבעוד אמא היתה טורחת בבישולים במטבח, יכולנו אנו להתגנב אל חדר המגורים, לפתוח את הארון מצדו השני ולשלשל את היד הקצרה, עדיין, לעבר השוקולדה שהוטמנה שם, לצד ה"סרביס" החגיגי. ואם קרה ששברנו צלחת בדרך זו ספגנו צעקות רמות.
הצבעים שנבחרו למטבח היו אף הם נועזים ביותר: ארונות העץ נצבעו חלקם בירוק וחלקם בכחול עז – צירוף שנחשב לבלתי חוקי בעליל עד לאותה עת. כדי שאבי יסכים למהלך רבולוציוני זה, הוא לא הסתפק בגיבוי האדריכל, אלא ביקש את אישורו של הדוד, הדקורטור מדיזנגוף, שהתקין וילונות בבית הנשיא – לא פחות! והוא זה שנתן את הגושפנקה הסופית להחלטה.
