תודה לבן דודי גבי גולן, שהסב את תשומת לבי לכתבה

לידיעת כל מוקירי זכרי:

לפי הסופרת וחוקרת תולדות היישוב רות בקי-קולודני הרי שאני נולדתי במעברה.

זו חתיכת גילוי סנסציוני, אשר בהחלט היה ראוי לאכסניה מכובדת כמו עיתון הארץ.

ובכן, לאחרונה (26.11.2024) פרסמה הגב' בקי-קולודני מאמר במוסף התרבות והספרות של עיתון הארץ. במאמר, שכותרתו: מכתב. כזו נראית בעני תמונת השלום – רבקה גובר כותבת לאנואר סאדאת, מספרת בקי-קולודני על נסיעתה של רבקה גובר ביחד עם מנחם בגין לוושינגטון לחתימה על הסכם השלום עם מצרים.

את רבקה גובר ואת בעלה מרדכי גובר, אשר שכלו את שני בניהם במלחמת השחרור, הזכרנו כבר מספר פעמים. ראו אם הבנים (פוסט מיום 22.4.2007 וגם משואה לתקומה (באופן האישי ביותר) (פוסט מיום 18.4.2012 ואחרים).

מה רבה היתה הפתעתי לראות את הכיתוב שהצמידה בקי-קולודני לתמונה הכה מוכרת לי, של רבקה ומרדכי העומדים בחצר הבית בנהורה:

אז על שם מה הזדעקתי? תסתכלו היטב על תיאור התמונה:

כשאומרים "מעברה" מתכוונים לישובים זמניים שבהם היו אוהלים או צריפים או פחונים כדי לשכן עולים שהגיעו בגלי העליה הגדולים עם קום המדינה. בסה"כ הוקמו כ- 130 מעברות ברחבי הארץ, כאשר מרביתם היו סמוכות לערים (כדי לאפשר מקורות תעסוקה לתושבי המעברות).

הזדעקתי לא בגלל שכינו את מקום הולדתי "מעברה". מעברות היו חלק בלתי נפרד מההסטוריה שלנו ומאילוצי ישוב העולים החדשים.

הזדעקתי על אי-הדיוק! נהורה מעולם לא היתה מעברה. היא הוקמה כמרכז כפרי למושבי הסביבה בחבל לכיש.

טוב, זה לא הפעם הראשונה שעיתון "הארץ" לא מדייק. הצבענו על כך בעבר: קארל באר ("הדודה מרתה") (פוסט מיום 5.12.2015) וגם עיתון "ידיעות אחרונות (אלכסנדר תמיר -פונאר – עובדות, פוסט מיום 16.8.2019).

אז רק שתדעו, אם אי פעם תכתבו את הביוגרפיה שלי…. קוראים לי רוני גולן, נולדתי בנהורה. לא במעברה נהורה.

אם מדברים על מעברות, אי אפשר לסיים בלי להאזין לשיר "שרליה" על מחנה המעבר (קליטה ומיון) לעולים חדשים "שער עליה" בחיפה. חוה אלברשטיין (שכתבה את המילים) מתייחסת למקום גם כמעברה.

נו, טוב! זה היה ברור שזה יגיע מתישהו….

כבר לפני 16 שנים כתבנו כאן על ערכת בית הקברות, אשר משמשת אותנו בביקורים בבתי הקברות (ראו: "ערכת בית קברות", פוסט מיום 28.8.2007). כפי שתיארנו בפוסט המקורי, ערכת בית הקברות היא כלי הכרחי לביקור בבתי עלמין נידחים. את הקרדיט צריך לתת לעב חברת פורום שורשים משפחתיים, שהנחילה לנו את הנושא. הדברים אף הועלו לויקיגניה (מיזם גנאלוגי שיתופי) – כיצד להתכונן למסע שורשים.

מעת לעת הוספנו כהנה וכהנה פריטים לערכה (ארנון הוסיף…. קורנפלור! – ראו "קורנפלור בשירות הפיענוח" – פוסט מיום 30.3.2008).

אז מיזם מיפוי הקברים Billiongraves הלך עם זה צעד קדימה והחל למכור ערכת בית קברות משלו:

הערכה מכילה תמיסה ביולוגית שלא פוגעת במשטחים וכלי ניקוי והברשה. יש, כמובן, סוגי ערכות שונים, ו…כן… יש משלוח לאזורנו. הנה לינק לחנות.

אז, כפי שביליוגרייבס מברכים, שיהיה לכם ניקוי מצבות שמח!

גאבור ארדש (Gábor Erdős) היה נער בן 13 בבודפשט. הוא כתב שירים. הוא נורה וגופתו הושלכה לדנובה.

ספר שיריו "בכל זאת אינני נפרד" יצא לאור בהוצאת יד ושם:

בת דודתו, מריאן מילר (כן, אמא של) ששרדה בעצה את השואה פועלת להנצחת זכרו.

טל סונדק הלחין וקורין אלאל (שכבר ביקרה אצלנו) עשתה את העיבוד, המיקס וההפקה המוסיקלית.

דני נוימן (שגם הוא קרוב משפחה) תרגם מהונגרית.

אילנה יהב, אמנית החול המדהימה (שגם היא ביקרה אצלנו) קורעת את הלב בהנפשה.

מריאן מילר עושה קריינות בהונגרית.

בהתחשב בצוק העיתים, מצאתי לי מפלט ב…. שירה.

הפוסט הזה לא מתיימר לסקור את כל הצורות בהן הגנאלוגיה משתקפת באומנות, אלא רק להתייחס לגיזרה צרה מאוד.

לפני זמן מה, הסבה את תשומת לבי, ידידתי ריה מור , לספרו של אילן ברקוביץ' – המשורר האשכנזי האחרון:

זהו ספרו החמישי (מתוך שישה שפורסמו) של ד"ר אילן ברקוביץ' והוא עוסק בהתוודעותו אל זהותו כנצר ליהדות רומניה. כפי שהוא מסביר בפתח דבר:

למרבה התדהמה גיליתי שאני בן למשפחה ניצולת שואה, שואת יהודי רומניה הנעלמה מעין הציבור הרחב, בדרך כלל. התברר לי כי סבי מצד אמי, אפרים פרוים סגל, נלקח על ידי הצבא הרומני הפרו-נאצי למחנה עבודה בכפייה במחוז טלאורמן בדרום רומניה בשנים 1943-1944 וכל בני המשפחה גורשו מביתם ששכן בעיר בוטושאן שבצפון המדינה".

הספר הוא בעצם תחילת המסע שלו אל עברו ואל תולדות משפחתו.

ועל רקע מלחמת העדות הנוראית שהתלקחה אצלנו, ניתן להבין, שהמחבר אימץ לעצמו את התואר "המשורר האשכנזי האחרון" על רקע מחאתו הכואבת של המשורר רועי חסן:

ואני שואל

ברצינות – אשכנזים

זו קללה? כי לא הייתי בטוח

עד שכתבתי

אשכנזים

כדאי להאזין לכאבו הנוקב של המשורר רועי חסן, כשהוא מקריא את שירו "במדינת אשכנז":

התייחסתי בעבר לכך ששואת יהודי רומניה "נשכחה" (ראו הפוסט: טרנסניסטריה, 8.5.2013). מאז חלפו 10 שנים וחל שינוי ניכר ביחס לכך.

המשורר האשכנזי האחרון עוסק בחווית חיפוש השורשים שלו עצמו, תוך כדי שהוא מתכתב עם התרבות המקומית.

בפתח שירו "במדינת אשכנז" רועי חסן מתכתב עם שירה של לאה גולדברג (עליה כתב ארנון את הפוסט: היכן נולדה לאה גולדברג ומה עלה בגורל אביה?, 15.1.2010) "בארץ אהבתי", אשר הולחן ע"י מוני אמריליו (אשר עליו כתבתי בפוסט משואה לתקומה (באופן האישי ביותר), 18.4.2012)

בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז הַשָּׁקֵד פּוֹרֵחַ

בִּמְדִינַת אַשְׁכְּנַז מְצַפִּים לְאוֹרֵחַ

אילן ברקוביץ' מצידו מתכתב עם בשירו "המשורר האשכנזי האחרון יושב על הספה בבית הוריו" עם שירו של אהוד בנאי "מהרי נא":

הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא שוכב על הספה בבית הוריו

כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא חוזר אל חדר נעוריו.

החוקרים הגנאלוגים (מכל עדה) ימצאו בספר שירים זה את מגוון הכלים והתהליכים הגנאלוגיים (מחקר בבתי קברות, רשימות שילוחים, ראיונות אישיים, מאגרי קבורה ועוד ועוד).

מכיוון שמשפחתו של המשורר מגיעה מבוטושאני שבצפון-מזרח רומניה, כי אז "המשורר האשכנזי האחרון הולך לשמוע הרצאה על גורלם של יהודי בוטושאן בקריית המוזיאונים בפתח תקוה":

שם המרצה: סורין גולדנברג, יליד בוטושאן, 1966….

מר גולדנברג עוסק באינדוקס שמות יהודי בוטושאן בין

השנים 1865 – 1910

סורין גולדנברג עוסק שנים רבות בשימור זכר קהילת בוטושאן ע"י איסוף חומרים ארכיוניים הנוגעים ליהודי בוטושאן והסביבה. קבוצת המחקר שהוא הקים ועומד בראשה קבוצת המחקר של בוטושאני מאפשרת מחקר ברשומות מהאזור ואף מנהלת את קבוצת הפייסבוק הפרטית: Jewish Genealogy in Romanian Moldova.

אל תתנו לשם לבלבל אותכם. לא מדובר על המדינה העצמאית מולדובה (אשר בירתה קישינב) (שהוזכרה כאן לא אחת, ראו הפוסט של אורית "על גירושין, גרושות וגרושים", 13.10.2013). מדובר על חבל מולדביה אשר ברומניה. מר גולדנברג שוקד על איסוף שיטתי של רשומות החיים של היהודים באזור זה ומושיט ידו לעזרת החוקרים המתעניינים במשפחותיהם באזור זה.

מוצע לקרוא את ספר השירה של אילן ברקוביץ' "המשורר האשכנזי האחרון". צפויה לכם חווית קריאה מרתקת ומטלטלת.

אי אפשר לסיים את הפוסט הזה מבלי להתייחס לשיר האייקוני I'm My Own Grandpa ("אני הסבא של עצמי") (של Dwight Latham ו- Moe Jaffe), שמספר על איך אדם הפך להיות הסבא של עצמו (באמצעות קשרי נישואין, שיש לומר שהם מופרכים אך חוקיים). לשיר יש אינספור ביצועים (ואפילו ביצוע בעברית).

השיר פשוט מביא את המחקר הגנאלוגי לקצה 🙂 אם אתם לא מכירים, כדאי לצפות!

הנה לפניכם ביצוע חדש של Oscar Sullivan:

הזכרתי כאן בעבר, על קצה המזלג, את שואת יהודי תוניסיה ("טיסת אל על 402 לא הגיעה ליעדה!", פוסט מיום 18.8.2019). בפוסט הנ"ל הבאתי את עדותו של אברהם אוזן, איש לכיש, על השואה בתוניסיה ועל הנגישות הגרמניות.

חברתי יעל גור, מנהלת את קבוצת הפייסבוק "אוהבי קריאה" שחברים בה 18,000 חברות וחברים, אוהבי ספר. לפני זמן מה היא הזכירה את ספרה של רחל גץ-סלומון "ללכת למקום אחר". הספר יצא לאור השנה (2022) במסגרת ספריה לעם של הוצאת הספרים עם עובד. יעל העבירה לי את הספר לקריאה וחטפתי אגרוף בבטן!

איבון, שעלתה מתוניס לארץ וגרה בחיפה (כיצד היא הגיעה לחיפה זה ענין גדול בספר) וזכרונותיה סובבים סביב השואה שחוותה בעיר הולדתה, תוניס.

התאורים אודות השואה בתוניסיה קשים וקשה להכיל אותם. חוקי הגזע, מחנות העבודה, עבודות הכפיה, הביזה, ההשפלות, הנגישות ועוד גרוע מזה.

באחת חזרתי לתיאוריו של אברהם אוזן את השואה בתוניסיה, אותם תיאר בסרטון בפוסט האמור וגם בספר "נקודות בדרכי- ספורו של אברהם אוזן, איש לכיש" (כתבה: נעמי מורגנשטרן, יצא לאור בשנת 2018 לקראת הענקת אות "יקיר המועצה האזורית לכיש" לאברהם אוזן).

מחברת הספר, אסתר גץ-סלומון, מרצה, בין השאר, בטכניון ובמכללת עמק יזרעאל, ובין שלל עיסוקיה היא גם חברת הוועד המנהל של מוזיאון בית לוחמי הגיטאות.

היא גם קרובת משפחה של משפחתו של רב הכותל המיתולוגי מאיר יהודה גץ יליד תוניסיה, אשר סבל על גופו את נגישות הגרמנים בתוניסיה. פועלו המגוון והרב של הרב גץ ראוי לפוסט נפרד. אזכיר רק כי במלחמת ששת הימים משפחת גץ שכלה את בנם אבנר גץ, אשר נפל בקרב על ירושלים.

ספר הביכורים של אסתר גץ-סולומון מפנה זרקור לאירועים שרק בשנים האחרונות זוכים לתשומת הלב הראויה להם.

לכו לקרוא!

כבר במהלך מלחמת העולם השניה הקימה המחלקה הבינלאומית של הצלב האדום שירות לרישום ולאיתור נעדרים.

בעבר נקרא השירות ITS – ראשי תיבות של International Tracing Service.

בתכלית הקיצור, מדובר באוסף מסמכים אדיר (כ- 30 מיליון מסמכים) אודות אנשים שנרדפו, היו פליטים, חיפשו קרובים (ולא רק!) והכל בקשר עם השואה.

בשנות ה- 50 נחסמה הגישה החופשית למאגר, אולם כל אחת מהמדינות השותפות לניהולו (וביניהן מדינת ישראל) קיבלה עותק של כל המסמכים המצויים בו. כך הגיעו כל המסמכים שהיו בו בשנות ה- 50 ל"יד ושם". בשנת 2011 שונה מתווה הניהול של הארכיון ובסמוך לכך ויתר הצלב האדום על ניהול המאגר.

בעקבות כך החלו פעולות הנגשה, וכל המדינות השותפות קיבלו גישה מלאה לחומר המעודכן שבארכיון. בישראל ממונה "יד ושם" על הגישה ובארצות הברית – מוזיאון השואה בוושינגטון (USHMM).

שירות חיפוש הקרובים באמצעות מוסד זה מתבצע בישראל ע"י מגן דוד אדום.

לפני מספר שנים שינה המוסד את שמו ל"ארכיון ארולסן" (ע"ש העיירה הגרמנית באד ארולסן, שבו שוכן הארכיון). מספר שנים לאחר מכן הארכיון הנגיש חלק מהמסמכים שבו והם נגישים באמצעות האינטרנט.

קרובתי, שרה קריב (מהתגליות היותר מסעירות בצד הקרמרוצקי שלי) הסבה את תשומת לבי הבוקר לכתבה בעיתון מעריב, לפיה מדווח כי:

צוות מומחי AI מובילים מענקית הייעוץ הטכנולוגית Accenture חברו יחדיו כדי לייצר בהתנדבות פתרון מבוסס בינה מלאכותית (AI) עבור ארכיון מכון ארולסן בגרמניה, המסייע לחלץ מידע אודות קורבנות רדיפות הנאצים ממסמכי הארכיון במהירות של פי 40 מהמאמצים הקודמים שנעשו בתחום.

למעשה, מדובר בשימוש בבינה מלאכותית לצורך האצת אינדוקס המסמכים המצויים בארכיון והנגשתם, באותם מקרים בהם מדובר בכתב דהוי או משובש, מסמכים קרועים, מקומטים ופגומים ועוד.

מוצע לצפות בסרטון על פעילות חברת Accenture ועל הקשר בין הצוות שלה לפרוייקט:

זה לא סוד שנעדרתי מכאן בחודשים האחרונים, ונוצר "לחץ" של נושאים לדיווח, ועל כן הפעם הפוסט הזה הוא מבזקי ולא ממצה:

ד"ר חנן רפפורט ז"ל

בתחילת ינואר נפרדנו בצער רב מידיד יקר וחשוב- ד"ר חנן רפפורט. אי אפשר לסכם את פועלו של חנן בכמה מילים. רק אזכיר שחנן היה פסיכולוג קליני וניהל את מכון הנרייטה סאלד. חנן היה גנאלוג יסודי ונלהב. הוא הקים את המרכז העולמי לחקר משפחת רפפורט. היה ממיסדי ומראשי המכון הבינלאומי לגנאלוגיה יהודית ומרכז פאול יעקב. חנן היה הנאמן של ד"ר פאול יעקבי על האוסף הגנאלוגי העצום שהניח אחריו.

מכאן אני שולח תנחומים לאשתו, ד"ר יהודית גרינוולד-רפפורט ולשתי בנותיהם, ד"ר מיכל רפפורט והגב' שירלי רפפורט-קמארה.

ד"ר נוויל (יוסף) למדן ז"ל

באמצע חודש פברואר נפרדנו טרם עת מידיד יקר וחשוב אחר – ד"ר נוויל (נביל) יוסף למדן. נוויל נולד בסקוטלנד והיה גנאלוג נלהב. הוא כיהן בשירות החוץ של מדינת ישראל, ובתפקידו האחרון כיהן כשגריר ישראל בותיקן. היה חבר במכון הארי טרומן באוניברסיטה העברית. הוא עמד בראש פרוייקט אדיר למיפוי כללי של יהדות סקוטלנד. פרטים נוספים על פרוייקט זה ניתן למצוא גם באתר IIJG. כמו חנן, אף נוויל עמד בראש המכון הבינלאומי לגנאלוגיה יהודית ומכון פאול יעקבי ואף שימש כמנכ"ל שלו תקופה ארוכה.

תנחומים כנים לאשתו סוזן ולילדים בארץ ובחו"ל.

JOWBR! מאחוריך!

כבר כתבנו בעבר רבות על מאגר הקבורה של ה- JewishGen.

ראשי התיבות עומדים לשם המלא והארוך: JewishGen Online Worldwide Burial Registry. יש בו כיום מעל 4 מיליון קברים וכמיליון תמונות של מצבות מתוך כ- 9,500 בתי עלמין ב- 143 מדינות.

אז רק לידיעתכם, האתר הצעיר והבועט של חברה קדישא לקברים- גרייבז החל להעלות נתונים ותמונות של קברים לא רק מישראל אלא גם מ…. ארה"ב ואפילו מ…. לוב!!!!!

אז אל תגידו שלא גיליתי לכם. הם לא עשו לזה יחסי ציבור, אבל יש כאן בהחלט בשורה!

האירוע של העשור: המפקד הפדרלי של ארצות הברית לשנת 1950

מכיוון שאנו בענייני מבזקים, אז בתכלית הקיצור:

בארצות הברית נערך מפקד פדרלי בכל עשור בתחילת חודש אפריל. המפקדים כוללים מידע גנאלוגי עשיר.

על פי חוק ארצות הברית, חומר הגלם של המפקד (כלומר הדפים שמולאו בידי הפוקדים שעברו מדלת לדלת), משוחרר לציבור לאחר 72 שנים. ועל כן, ב 1.4 בכל שנה שמסתיימת בספרה "2" משוחרר המפקד שנערך 72 קודם לכן.

אז היום ממש, 1.4.2022, משתחרר מפקד 1950 ואנו נוכל לעיין בו.

חשיבותו של מפקד 1950 לגנאלוגים העוסקים בגנאלוגיה יהודית הוא עצום: זה המפקד הראשון לאחר השואה ונוכל למצוא בו ניצולי שואה רבים שהגיעו לארצות הברית. על חלקם ידענו, אבל יש להניח שנמצא גם ניצולי שואה שלא ידענו שהם ניצלו.

הבעיה עם חומר גלם של מפקדים, שעל מנת למצוא את האדם שאותו מחפשים, היא שצריך לדעת באיזו כתובת הוא גר, למצוא את אזור המפקד ולחפש בין הדפים.

מאז כניסתן של החברות המסחריות לתחום, הן מאנדקסות את המידע ומאפשרות לנו לחפש לפי שם או פרמטרים אחרים. החברות מקבלות מהארכיון הלאומי האמריקאי את חומר הגלם לפני שחרורו, כך שהן נערכות להעלות אותו ממש בסמוך ל – 1.4.

ו… לא! זו לא מתיחה של אחד באפריל.

רוצו לחפש!

סיאנס, Séance, העלאה באוב, תקשור עם המתים….תקראו לזה איך שתקראו. אני עשיתי סיאנס עם אבותי ונשארתי בחיים לספר לכם על זה!

מקובל שמי שמבקש לתקשר עם "מי שנמצא בצד השני" (קרי: המתים) נעזר ב"מדיום" (כלומר, מישהו או משהו שמסייע להם בתקשור). לאורך השנים, לצד תקשורים מוצלחים, הובעה גם ביקורת כלפי מדיומים שרלטנים או נכלוליים, שהוליכו שולל את לקוחותיהם.

אז אתם ודאי שואלים, מה לי ולכל זה! טוב ששאלתם. הנה התשובה. "מדיום" חדש הגיע לעיר!

לפני כחודש, במקביל להודעתה של חברת MyHeritage על מכירת השליטה בה לקרן הפרייבט אקוויטי פרנסיסקו פרטנרס, הודיעה החברה על השקת שירות חדש בשם Deep Nostalgia™. החברה מציעה למנוייה להנפיש תמונות (ליתר דיוק: פנים של אנשים המופיעים בתמונות).

שירות זה בא בעקבות שירות קודם שהציעה החברה להשבחת תמונות ישנות או פגומות ושירות של צביעה של תמונות שצולמו בשחור/לבן.

שלושת המהלכים: השבחה, צביעה והנפשה עוררו ענין רב בקהילה הגנאלוגית ואף מחוץ לה. לצד התגובות החיוביות המובנות, נמתחה ביקורת על כל אחד מהמהלכים, בטענות של פגיעה באותנטיות, פגיעה במקור ואף נטען שיש בכך משום פגיעה בכבודם של המתים.

כאשר החברה השיקה את השירות לצביעת תמונות, בחרתי לצבוע מספר תמונות ישנות שאספתי במשך השנים במחקר המשפחתי. התמונה החשובה ביותר באוסף שלי היא תמונה שצולמה בפוטו שטרן בעיר מרמורוש-סיגט בשנת 1939. תמונה זו נשמרה בעיר שיקגו בידי בן-דוד של אמא שלי. בתמונה ניצבים סבי מצד אמי, משה שלומוביץ, סבתי זלטה (ז'ני) (לבית קרמרוצקי) ושלושת בנותיהם: רוזה ("שושי"), קרולה (אמא שלי) וחנה הקטנה:

הביטו בפרטים: האם אתם מבחינים בכפתורים ? האם אתם מבחינים בדוגמא של הקשתות על ראשן של הבנות? האם שמתם לב לדוגמא על הגרביים של אמא שלי (מימין) ושל אחותה שושי (במרכז)? ומה עם צבע העיניים? אתם יודעים שלאמא שלי יש עיניים כחולות וכך גם לאחותה שושי?

הנה התמונה, לאחר צביעתה באמצעות הממשק של MyHeritage:

צביעת התמונה הבליטה פרטים שונים בתמונה והפיחה במצולמים חיים.

לצד ביקורות חיוביות מאוד לצביעת התמונות, ציינו אנשים שונים שהתמונות נצבעו כולן בגווני שחור/לבן/אפור/אדום. נטען שלא יתכן שאבותינו היו לבושים בבגדים בקשת צבעים כה מצומצמת. בעיני, מגרעה זו אינה שקולה כנגד התועלת הרבה שבצביעת התמונות.

המהלך האחרון של מיי הריטג' להנפשת התמונות עורר תגובות עצומות בעולם. החברה דיווחה כי מיד עם השקת השירות נוצרו מיליוני סרטוני הנפשה ברחבי העולם. ראו את הראיון של CNN עם גלעד יפת, המייסד והמנכ"ל של החברה:

לשם הנפשת התמונות עשתה מיי הריטג' שימוש ביישום של למידה עמוקה (Deep Learning) של בינה (אינטיליגנציה) מלאכותית (AI) – טכנולוגיה שנודעה לאחרונה בהקשרים שליליים כDeep Fake ("דיפ-פייק"). "דיפ פייק" היא "טכנולוגיה מבוססת בינה מלאכותית ליצירת סרטוני וידאו, צילומים או קטעי קול מזויפים. דיפ-פייק מאפשר ליצור תוכן מזויף שנראה אמיתי על ידי שילוב תמונות וסרטונים קיימים על פני תמונות וקטעי וידאו מקוריים…. (לשם) נקמה, פייק ניוז ומתיחות זדוניות כמו גם ספינים תקשורתיים להטיית דעת הקהל" (ויקיפדיה).

בראיון, מסביר גלעד יפת, כי החברה נקטה באמצעים על מנת למנוע דיבוב הסרטונים וזאת לשם מניעת שימוש לרעה בסרטונים.

בן דודי, גבי גולן, שהוא בר סמכא בענייני צילום (ראו כתיבתו המרתקת בבלוג: Camera & Photo Technology על צילום, מצלמות, טכנולוגיה צילומית וכל מה שבינהם: הבלוג של גבי גולן) מתח בפני ביקורת על היישום הזה:

כמי שעוסק בצילום הטכנולוגיה הזו מוכרת לי, יש עוד אתרים ואפליקציות שמציעות הנפשה של צילומי סטילס תוך התבססות על אינטליגנציה מלאכותית (AI) וכאן בדיוק הבעיה: התוצאה היא מלאכותית, לא טבעית ולעניות דעתי גם לא עושה כבוד למצולמים, בוודאי כאשר הם אינם כבר בין החיים. הייתי משייך את הג׳אנר הזה ל- Deap Fake, שלצערי עולה כפורח בתקופה האחרונה.

הביקורת שמותחים גבי גולן וגם אחרים על הסכנות שבשימוש ביישום זה היא חשובה ורלבנטית והיא אכן מצביעה על הסכנות הטמונות בו. יחד עם זאת, לדעתי, כאשר מודעים לעובדה שאין מדובר בתנועות אמיתיות, אלא בתנועות שנוצרו על ידי מכונה, שמדמות אפשרות של התנועות האמיתיות, מדובר בבשורה של ממש לעוסקים במחקר המשפחתי.

ראו נא את הסרטון המתבסס על התמונה משנת 1939 (לאחר שנצבעה). עלי זה עובד ואותי זה מרגש.

הכירו את סבתי, זלטה (ז'ני) שלומוביץ (לבית קרמרוצקי). היא ביתם של נחום קרמרוצקי ו- ריבה-רייכל (לבית פקלצ'יק), נולדה בקובנא, ליטא 6.6.1896 וניספתה בשואה באושוויץ ביום 21.5.1944).

לכבוד יום השואה תשפ"א אני מתקשר עם סבתי, ובעיני זה טוב:

(תודה ליוסף שניידר, קרובי הליטאי, שהסב את תשומת לבי לאירוע)

אריק בריק נולד בקובנא ביום 16.9.1936.

אריק בריק שרד את אקצית הילדים בגטו קובנא.

הוא התמחה במשפטים אצל היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר.

גדעון האוזנר היה התובע הראשי במשפט אייכמן.

אהרון ברק ביקש שלא לעסוק במשפט אייכמן בשל עברו.

אהרון ברק היה פרופסור חבר באוניברסיטה העבירת.

אהרון ברק היה היועץ המשפטי לממשלה בין השנים 1975-1978.

אהרון ברק כיהן כשופט בית המשפט העליון משנת 1978 ועד 2006 וכיהן כנשיא בית המשפט העליון.

אהרון ברק היה היום האורח בזיכרון בסלון של הנשיא ה- 10 של מדינת ישראל, ראובן ריבלין, אשר היה תלמידו למשפטים: