משפחתובלוגיה

ארנון כתב כאן בעבר (12.12.06) על אכזבות במחקר הגנאלוגי (חלף אם אלו (שהוציאו את) הרוח). לפעמים, האכזבה מגיעה מכיוון אחר (וכן, גם הפעם האכזבה בלתי צפויה).

כל גנאלוג מכיר את הסצנריו הבא: אתה מספר בפורום כלשהו על סיפור הצלחה במחקר שלך, ומיד צצים כמה אנשים שמבקשים את עזרתך.

בדרך כלל, מספרים לך סיפור נוגע ללב (משהו כמו: הקשר עם קרוב משפחתי ברוסיה נותק משום שהוא היה קצין בצבא הסובייטי וחשש מקשר איתנו; או: הילד התייתם מאימו בגיל צעיר והאבא לא סיפר לו על משפחתנו וניתק איתנו כל קשר). אחרי הסיפור באה הבקשה: "האם אתה יכול לעזור לי לאתר אותו/אותה" ?

ואז, על פי רב, אנחנו נופלים למלכודת הדבש, ומסכימים לסייע. אנחנו: מראיינים, רושמים, עורכים תרשים משפחתי (ואולי מקלידים את הנתונים לתכנת עץ משפחה), עושים מחקר באינטרנט, מפרסמים ב- JGFF, שולחים אימיילים לכל העולם ולבני הדודים של כל העולם, מבקשים סיוע מקולגות ברחבי העולם, מפעילים קשרים, עושים לילות כימים במחקר.

ואז….. הצלחה ! אנחנו מאתרים קרוב משפחה רחוק או קרוב, בן דוד, נכד ויוצרים איתו קשר. אנחנו מציגים את עצמנו כמי שמסייעים באיתור ומוסרים מעט פרטים. הצד השני מתרצה. נפתח קמעא.

בשמחה רבה אנחנו מבשרים ל"מחפש" על תוצאות המחקר. אנחנו כבר שומעים בעיני רוחנו את צהלות השמחה.

ואז באה הנפילה. מי שלפני זמן קצר ביקש את עזרתנו איננו נלהב יותר. הוא מקבל את הנתונים בשלוות נפש, שלא לאמר באדישות. תוך כמה ימים מתברר שהוא לא יצר קשר עם האובייקט בחו"ל. מצד שני, האובייקט בחו"ל שואל אותנו מה קורה. לנו אין ממש תשובה טובה לתת.

אי הנעימות גדולה. "המחפש" נעלם. הוא לא עונה על המיילים שאנחנו שולחים לו, מסנן את שיחות הטלפון שלנו. "אין לו זמן". אנחנו משגרים התנצלות לחו"ל ומגמגמים מילות נימוסין.

אחרי כל מקרה כזה אני מבטיח לעצמי שלא אפול למלכודת הזאת בפעם הבאה. ההבטחה הזאת מחזיקה, בדרך כלל, עד … הפעם הבאה 🙂