פורסט וויטקר "כתב כמה מלים" מעומק לבו לקראת זכייתו באוסקר לשחקן הטוב ביותר. דומני שלנוכח עוצמת המלים בראשית דבריו, לא רבים שמו לב למי הוא מודה על זכייתו. הקשיבו בפרט למשפטים האחרונים:
לאחר דברי התודה להוריו, אשתו וילדיו, מוסיף וויטקר: "אני רוצה להודות…לאבותי – הממשיכים להנחות את צעדיי". קטונתי מלהתמחות בנאומי תודה בטקס פרסי האקדמיה, אך אופתע אם היה עוד זוכה לפניו שהודה גם לאבותיו.
ד"ר אורי שוורצמן סייע לי להבין את דבריו של וויטקר, ואת מקומם של האבות הקדומים בכלל בתרבות אפריקה. ד"ר שוורצמן הוא פסיכיאטר, אשר במסגרת עבודתו כרופא באפריקה הפעיל קליניקה ניידת לטיפול פסיכיאטרי, המשלב בין הטיפול המערבי לבין הטיפול האפריקאי המסורתי. בספרו האחרון הוא כותב (מצוטט מכאן, ההדגשות שלי):
אצלנו במערב היחיד הוא המרכז. להיות "אדם בוגר ונורמלי" פירושו, בין השאר, להגיע לשלב ההתנתקות מאחיזתם (השלילית) של ההורים והמשפחה. …הפסיכותרפיה המערבית משבחת את תהליך ההתרחקות מהמשפחה, והיא רואה את התהליך כבריא ומצמיח …..עד שהוא יוכל למצוא את האני האמיתי שלו.
בחברה האפריקאית המסורתית לעומת זאת, האדם הוא תמיד חלק בלתי נפרד ממשפחתו, ולא רק ממנה אלא גם מרוחות האבות ההולכים עמנו תמיד. מכאן הוא שואב את כוחו ואת שלוות הנפש שלו, ובלעדיהם הוא אבוד.
האם כוונת הדברים היא לאבות הסימבוליים, או שהאפריקאים מכירים את אילן היוחסין שלהם ונושאים עמם את זכרם של אבות-אבותיהם הממשיים? אני נוטה להאמין שהאפשרות השניה היא הנכונה, והידע משתמר באמצעות סיפורי האבות העוברים מדור לדור. אך בכל מקרה, נראה שהמסורת של ההדרכה מצד האבות הקדמונים טבועה עמוק בתרבות האפריקאית והאפרו-אמריקאית. ואחדים מהגנאלוגים האפרו-אמריקאים אף מרחיקים לכת, ומאמינים כי אבותיהם הקדומים מנחים אותם כיצד להתקדם במחקר עצמו!
לפחות אחת מחברותי למחקר השורשים, אשר ככל הידוע אין לה כלל שורשים אפריקאים לפחות מאז העת העתיקה, מאמינה שאבותיה מנחים גם אותה במהלך המחקר. ואם לא הם, אז לפחות כוח עליון כלשהו מסייע לה לאתר את מצבות אבותיה ואת צאצאיהם החיים, בניגוד לכל הסיכויים. לעומתה, המחקר שלי ארצי כולו. אם קיבלתי רמז כלשהו מאבותי – כשלתי בקליטתו.
אך נחזור לד"ר אורי שוורצמן ולאבחנותיו באשר להבדלים בטיפול באפריקאים לעומת הטיפול בבני תרבות המערב. לא צריך לבלות שנים מול כורסת הפסיכולוג (או עליה) כדי לדעת שבני המשפחה שלנו ויחסינו עמם הם שותפים מרכזיים בתהליך הטיפול. אך מה לגבי הורי-הורינו, והוריהם? נכון אמנם שככל שמדובר ביחסים, הדורות הקדומים שלא הכרנו אינם חלק מהמשחק. אך האם העובדה שסבי התייתם מאביו בעודו ילד קטן, לא השפיעה גם על בנו-אבי, ואחר-כך גם עלי? ואולי יש צורך להרחיק עוד יותר, למשל אל עלילות הדם שהיו בסטשוב במאה ה-17? האם הדי האימה שאחזה אז בקהילה הותירו אף את אותותיהם אצל סבי, יליד סטשוב, ואצל צאצאיו?
מאחר שלצדי בעץ המשפחה שוכנת פסיכותרפיסטית עם תעודות, אני חוששת להסתבך עוד יותר (ולכן לא אזכיר את יונג אפילו ברמז). ואולם חיפוש קצר בגוגל העלה את הספר המסקרן הבא, על פסיכותרפיה ועץ המשפחה. ד"ר אן שוצנברגר, המחברת, צברה רקורד עשיר של טיפול פסיכותרפי המתייחס אל אילן היוחסין של המטופל. בספרה "סינדרום האבות" היא כותבת על נסיונה הטיפולי, המראה שאנו בהחלט נושאים עמנו טראומות של אבותינו. לדבריה, הבנת מקורן הגנאלוגי של טראומות אלה הוא כלי טיפולי חשוב. "סינדרום יום השנה" עליו היא כותבת מרתק במיוחד, וארחיב עליו בקרוב. אך בינתים אני נותרת עם התהיה: האם המרדף הבלתי פוסק אחר אבותי וסיפור חייהם הוא הפתולוגיה או התרופה?
5 תגובות↓
1 ארנון // 6 מרץ, 2007 בשעה 20:08
מרתק!
לא רק שאבותיו של וויטאקר מוכרים לו מסיפורים, יש משהו עמוק הרבה יותר בדבריו, ככל הנראה. אבותיו מלווים אותו, פשוטו כמשמעו, בכל אשר יילך. כך הוא מאמין, וזהו, ככל הנראה, פירוש הרבה יותר ישיר לדבריו של שוורצמן.
כשנשאל, לאחר הטקס, למה התכוון בדברים שהזכרת כאן, הוא אמר (פסקה שלישית; תרגום חופשי שלי): "הרגשתי נשיפה בצווארי ועקצוץ בגופי, וידעתי כי אלו הם אבותיי".
גם בקישור שהבאת על התגלית המרתקת, מתאר עצמו הבחור כמי שחש מובל ומונחה, פשוטו כמשמעו, על ידי אבותיו.
2 אמירה // 7 מרץ, 2007 בשעה 21:09
זהו אכן נושא לוהט בקרב מטפלים בימינו. מה הסיכוי ל"התחיל דף חדש " מוצלח יותר בלי לנבור בשכבות הארכיאולוגיות – משפחתיות ?
ואגב הציטוט של שוורצמן בקשר לאפריקה נכון גם לגבי אחוזים רבים מהישראלים. ד"ר מרואן דווירי למשל, מתלונן בספרו Cross-Cultural Counseling
שהמטופלים שלו בנצרת סירבו לציית לפרויד וליונג , הם לא מרדו בגיל ההתבגרות ולא עברו מסמביוזה משפחתית לאינדיבידואציה . למרבית הפלא הם נשארו תלויים במשפחתם וקונפורמים לערכי אבותיהם וסתרו את כל מה שלמד באוניברסיטה.
הקולאז' נהדר !!
3 צביה // 8 מרץ, 2007 בשעה 10:45
כרגיל, כתבה מרתקת.
גם לדעתי טראומות העבר עוברות מדור לדור בתורשה אפיגנטית (לא בגנים). ככאלה הן צפויות להימהל יותר מהר מהשפעות גנטיות, אבל לפני שנימהלו, להשפיע הרבה יותר. זאת משום שהומו ספיינס אמור לשלוט בתכונותיו הביולוגיות בכח חשיבתו, ואילו טראומות העבר אמורות להשפיע על חשיבתו עצמה.
באשר לאלה שלא ידעו את פרויד. לדעתי (הלא מקצועית) ההיסטוריה המשפחתית משפיעה גם על הזיקה שלנו למרד הנעורים הפרוידיאני שלנו (והרי אבסורד מובנה). סבינו וסבתנו, כל אחד לחוד, מרדו בחסידות ובמשפחה; אבינו מרד במשפחה; אמנו ארגנה שביתה נגד הגרמנים בגטו לודז'. אז מה הפלא שילדינו, מתוך קונפורמיזם משפחתי, מורדים בנו? הנון קונפורמיסטית היחידה כאן היא אורית, שבניגוד לכל ההיסטוריה המשפחתית, משקיעה עצמה בהיסטוריה המשפחתית (לטובת כולם).
4 חוה // 15 מרץ, 2007 בשעה 16:06
מרתק ומעניין מאוד. מתחברת לשאלות הנשאלות בפוסט. לי יש תחושה טובה מאוד להכיר את אבותי ולאפשר גם להורי להכיר דברים שמעולם לא שמעו עליהם.
5 מזל טוב, ושלא תדעו עוד צער | משפחתובלוגיה // 2 ספט, 2012 בשעה 14:30
[…] הנראה כן. כבר הזכרתי בעבר את הפסיכוגנאלוגית פרופ' אן שוצנברגר, שחקרה את […]
השארת תגובה