קטגוריה: הנצחה

[audio:chalonlayamhatichon.mp3]

עיבוד ונגינה: אלכס בלסקי

ב- 1988 הוציאו יהודה פוליקר ויעקב גלעד את האלבום "אפר ואבק". באלבום, שירים העוסקים בשואה ובחויותיהם של פוליקר וגלעד כבני הדור השני.

אחד השירים היפים בעיני באלבום הוא "חלון לים התיכון". השיר נוגע-לא-נוגע בזוית לא שגרתית: געגועי הבעל/האב ששרד למשפחתו.

המילים נוגעות ללב: הבעל/האב מספר לאשתו את קורותיו ומביע את האפשרות הקלושה לאושר בעתיד.

אצלי נקשר השיר בשאלה אחרת:

האם תחפש את קרוביך ותהפוך עולמות למצוא אותם, גם אם הסיכוי לכך הוא רק "אחד למיליון"? כמה כספים ומשאבים יהיה מוכן אדם להשקיע על מנת למצוא את קרוביו לאחר השואה? מהי רמת הקירבה המשפחתית, אם בכלל, שעבורה תשקיע את המשאבים הללו? ושאלה אחרת קשורה בכך: האם כל הדברים הללו תקפים גם היום, לאחר 60 שנה ויותר?

התשובה שלי ברורה. אצלי המאמץ אף "השתלם". למרות שהסיכוי היה מעין "אחד למיליון", המאמץ השתלם, הביא למציאת קרובי משפחה בדרגת בני דודים שאצלם נשמרו תמונות משפחתיות.

הגילוי הביא עימו סיפוק רב, נחמה ואף אושר, בהתגלמות מאוד מיוחדת שלו.

חלון לים התיכון

מילים: יעקב גלעד
לחן: יהודה פוליקר

הבטחתי לכתוב כשנסעתי
ולא כתבתי מזמן
עכשיו את כל כך חסרה לי
חבל, חבל שאת לא כאן.

אחרי שהגעתי ליפו
תקוות נולדו מתוך יאוש
מצאתי לי חדר וחצי
על גג של בית נטוש.

יש פה מיטה מתקפלת
אם נרצה שלושתנו לישון
את אני והילד
מול חלון משקיף לים התיכון.

ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון
ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון.

שנת חמישים סוף דצמבר
בחוץ מלחמת רוחות
השלג צנח כאן לפתע
לבן מזכיר לי נשכחות.

עוד הפצע פתוח
לו רק היית איתי עכשיו
הייתי ודאי מספר לך
את מה שלא יגיד מכתב.

כאן אם תרצי יש לך בית
ואותי יהיה לך המון
צחוק ילדים בין הערביים
מול חלון משקיף לים התיכון.

ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון
ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון.

כל אדם אשר שורשי משפחתו מעניינים אותו במידה זו או אחרת, אינו יכול שלא להבין את חשיבותו הרבה של מידע המצוי על גבי מצבות. אי לכך, לא מפתיע למצוא שמצבות מככבות בפוסטים לא מעטים בבלוג זה. כך, למשל, קראנו כבר את ווידויה של אורית כי הספר היקר לה ביותר בספרייתה הגנאלוגית הוא ספר המתעד את כל המצבות בבית העלמין היהודי הישן בלודז'; דיסקסנו על ערכת בית קברות, ולא רק פעם אחת; ואפילו התפעלנו מאנשים שחיים בתוך בית עלמין (וזה לא אוקסימורון…), אשר ניתן בעזרתם להקים סטארט-אפ מטורף.

בתי עלמין יכולים לשמש כר פורה לפעילויות מגוונות, שעיקר עניינן אינם בהכרח השוכנים-מתחת-לקרקע. כך, למשל, יש מי שמציע פעילויות חינוכיות בבתי עלמין בתחומים כגון מדע (למשל: השפעת סוג האבן על שרידותה), מתמטיקה (למשל: חישוב גילאים, המרת תאריכים), או אמנות (למשל: סמלים ואיורים על גבי מצבות ומשמעותם). ואם טרם השתכנעתם שיש לכם ולו דבר אחד לעשות בבית עלמין, הרי לכם רשימה בת 100 פעילויות אפשריות; בין היתר, אפשר למצוא ברשימה רעיונות לפעילויות מרתקות כמו הכנה של חוברת צביעה או ארגון טיול ציפורים. ועוד לא הזכרתי את קוליגותינו הכותבים בלוג שכל כולו עוסק בבתי עלמין יהודיים.

כל ה"התפעלות" ממצבות ומבתי עלמין, וכל החשיבות אותה אנחנו מייחסים למקום בו שוכנים לנצח קרובינו ורחוקינו – נובעות מן העובדה שמה שכתוב על גבי המצבות הוא בעל ערך רב. לפיכך, אנו שואלים את עצמנו תמיד מה ניתן ללמוד ממה שכתוב על גבי מצבות. אך שאלה לא פחות מעניינת היא מה לא ניתן ללמוד מן הכתוב על גבי מצבות?

זאת ועוד: על הרבה דברים המופיעים על גבי המצבה קל לערער ("הגאון", "החכם", "היפה" וכו') ועל חלקם אפשר בנקל להתווכח ("רב פעלים", "איש חשוב"), כיוון שהנוהג הרווח הוא להמשיך את רוח אחרי מות קדושים אמור. הפוסקים לפי "בית שמאי" יאמרו שעל הכל ניתן להתווכח ועל הכל אפשר להתדיין, חוץ מדבר אחד. זוהי העובדה הפשוטה, הברורה, הישירה, הנהירה, המוסכמת והחדה, העולה מקיומה של מצבה כלשהי בבית עלמין כלשהו: האדם המונצח בה מת.

ובכן, מסתבר שגם העובדה הזו אינה חד-משמעית כפי שניתן היה לחשוב…

המבקרים בבית העלמין של כנסיית טריניטי (Trinity Church Cemetery) במנהטן Manhattan, ניו-יורק, יוכלו למצוא בו את המצבה הזו, אשר הנוסח על גביה אומר כך (בתרגום חופשי שלי):

אדוורד א. קוץ'
ראש העיר ניו-יורק 1989-1978
"אבי יהודי, אמי יהודיה, אני יהודי"
(דניאל פרל, 2002, רגע לפני שראשו נכרת על ידי טרוריסט מוסלמי)

שמע ישראל יי אלהינו יי אחד

היה גאה עד חירוף-נפש באמונתו היהודית. הגן בחירוף-נפש על העיר ניו-יורק ואהב מאוד את אנשיה.
מעל הכל, אהב את המדינה שלו, ארצות הברית של אמריקה, אשר במסגרת צבאה נלחם במלחמת העולם השניה.

אפשר להתווכח עם אמונתו היוקדת של אדון קוץ', ואפשר להתווכח על אהבתו את העיר ניו-יורק ואת תושביה. אפשר אפילו להתווכח על אהבתו את המדינה, ואולי גם על העובדות ההיסטוריות בדבר שירותו הצבאי.

על דבר אחד אי אפשר להתווכח: נכון להיום, סוף חודש מרץ 2009, אד קואץ'… עדיין בחיים! ומה יגידו על זה בבית שמאי?…

מזה כשנה פועלת לה חבורת "משוגעים לדבר" ועוסקת בפרויקט חירום להצלה ולמחשוב של הזמר העברי המוקדם.

כפי שהם מעידים על עצמם,באתר האינטרנט שהקימו, הם "חבורה של שוחרי זמר עברי מוקדם, ששמה לה למטרה להציל מהכחדה את השירים שחוברו והושרו בעברית מראשית הציונות ועד לקום המדינה (כשלב ראשון)".

חברי הקבוצה סבורים כי הזמר העברי המוקדם נמצא בפני הכחדה מיידית והם פועלים להצלתו, תיעודו והעלתו לרשת, לטובת הכלל ושלא למטרות רווח.

עיון בתאור מטרותיהם, שיטותיהם ודרכי פעולתם מגלה דמיון רב לעולם המחקר הגנאלוגי: גם אנו פועלים לשימור חומרים משפחתיים מהכחדה, לשימור המורשת המשפחתית וברב המקרים גם…. להעלאתם לרשת !

לא להאמין ! ממש כמו הגנאלוגים העורכים כינוסים משפחתיים או מפגשי רעים להחלפת חוויות, גם אנשי זֶמֶרֶשֶׁת ערכו ארוע !
ממש פרוייקט לתפארת.

וקול קורא לאנשי זֶמֶרֶשֶׁת: הוסיפו דף המתאר את הקשרים הגנאלוגיים במשפחה המוסיקלית של הזמר העברי המוקדם (ע"ע עץ המוסיקה, המשפחה הפוליטית, המשפחה המשפטית). גם זה פן של הצלת מידע !

בסוכות תשס"ח התארחה אצלנו בפורום מירי גרינשפון שסיפרה על סבא שלה, המלחין פואה גרינשפון. יצירותיו של פואה גרינשפון נאספו ושומרו בידי בניו ויצאו בתקליטור.

והנה, בפרויקט זֶמֶרֶשֶׁת מונצחים גם שיריו של פואה גרינשפון.

מומלץ להאזין ולהתענג.

סיימתי לקרוא את התרגום לאנגלית של הספר: Aus eines Mannes Mädschenjahren (בתרגום חופשי: "זכרונות של שנות בחרותו של גבר"). התרגום החופשי שלי אינו קולע לשם הגרמני ואף לא לתרגום האנגלי המצוין: Memoirs of a Man's Maiden Years. יובן כי הוראת המילה "בחרותו" בהקשר זה היא לשנות הנערות של נערה ולא של נער.

ב- 1885 נולד תינוק בגרמניה. אברי המין לא היו ברורים ועל כן קבע הרופא המיילד כי הרך הנולד הוא נקבה. שמה: מרתה בר (Martha Baer). מרתה גודלה כילדה.  מסתבר כי התופעה של ילדים עם אברי מין לא ברורים היא תופעה ידועה בספרות הרפואית (Hermaphrodism) ונהוג לתרגמה כ"דו-מיניות".

מרתה בר פירסמה את ספרה האוטוביוגרפי Aus eines Mannes Mädschenjahren ערב עריכת ניתוח להסדרת זהותה המינית והפיכתה באופן סופי לקרל מ. בר (Karl M. Baer). מרתה/קרל בחר/ה לפרסם את הספר תחת הפסבדונים N. O. Body, שם רב משמעות בהקשר ספציפי זה.

הספר יצא לאור לראשונה בשנת 1907 וזכה להצלחה רבה.
הספר כתוב ברגישות רבה ובגילוי לב נדיר. הוא נותן לנו הזדמנות להציץ אל נפשה של ילדה מיוסרת. הילדה יש לומר היתה יהודיה.

אמו של ידידי, ד"ר הרמן סימון (Hermann Simon), מנהל הצנטרום יודאיקום בברלין, סיפרה לו אודות ידידי משפחת הוריה, ה"ה קרל ואלזה בר. היו אלה ידידים טובים של המשפחה.

גלוית דואר שהגיעה לבית הוריה נשאה את שמו המלא של קרל בר: Karl M. Baer. כששאלה אימו את דודתה מה משמעות האות M בשמו של הדוד קרל, היא נענתה לאחר זמן מה: "מרתה".

הסיפור שילהב את דמיונו של ידידי והוא הוציא לאור מהדורה חדשה של הספר. הספר תורגם לאנגלית בידי אשתו, דבורה סימון (Deborah Simon). הרמן סימון הגדיל וכתב "אחרית דבר" לספר.

הספר נחשב לספר חשוב בעולם הרפואה ובעולם הפסיכולוגיה. אני חושב שאיש לא שיער לעצמו כי ישמש בסיס למחקר גנאלוגי.

מבחינתי, אחרית הדבר שכתב הרמן, היא שיאו של הספר. הרמן ערך מחקר גניאלוגי אודות קורותיו של קרל בר וניסה לאמת את התיאורים בספר. בספר, יש לומר, שמר קרל בר על עמימות. הוא שינה שמות אנשים ומקומות, ואילו הרמן סימון חשף את השמות האמיתיים של האנשים והמקומות. הוא נבר בעיתונים, בארכיונים, במסמכים גרמניים ורוסיים ופיענח את תעלומת קרל בר עד תום.

"ביום 26.6.1956, הלך לעולמו קרל מ. בר בבת ים, ליד תל אביב. הוא נקבר תחת השם קרל מאיר בר… המצבה, עליה מופיע רק תאריך מותו  ללא ציון תאריך לידתו, מונחת שטוחה על קברו, כמו זו המונחת על קברה של אשתו הראשונה, חנה (ביילה), בברלין. יותר מארבעים ושבע שנים ו – 1,800 מילין משתרעים בין שתי המצבות, אבל הן קשורות ביחד בסיפור אחד. ניסיתי לפענח את הסיפור הזה, כך שזכרו של האדם הזה, שהיה גם קרל וגם מרתה, ישאר חי….".

הספר יצא בהוצאת הדפוס של אוניברסיטת פנסילבניה בשנת 2006.

מומלץ !

נמרוד בוסו דיווח בגיליון האחרון של "ידיעות השרון" (1.2.08), על השקת "ספר לחיים" בידי עירית הרצליה. לפי הכתבה, הספר מכיל עדויות של כ- 300 ניצולי שואה תושבי הרצליה.

מבחינה גנאלוגית, יש חשיבות לפרוייקט, שכן (לפי הדיווח): "כל עדות מסתיימת במניית שמותיהם של ילדיו, נכדיו ואף ניניו של הניצול".

לא רבים הם המקורות הגנאלוגיים, המפרטים בצורה ישירה את צאצאיו של אדם. האנציקלופדיה של תדהר (אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו) מצטיינת בכך ומביאה תועלת רבה בניסיון לקשור את העבר להווה.

הפרוייקט ההרצליני ראוי לציון ויש לקוות שיתפוס את מקומו הראוי בין המקורות הגנאלוגיים.

לפני ימים אחדים, הכריזה הוועידה הכללית של ארגון האו"ם לחינוך, מדע ותרבות (UNESCO; להלן אונסק"ו) על 67 ימי זכרון מיוחדים, אשר יצוינו במהלך השנים 2009-2008 להוקרת פועלם של אישים, מקומות, ארגונים ומאורעות מכל רחבי העולם (הנה המסמך המקורי על ההחלטה). העיתונות בפרובינציה הישראלית התעכבה, כמובן, על שניים מן הזוכים:

• Jehuda Löw ben Bezalel, הידוע יותר כמהר"ל מפראג, רב/מחבר/הוגה דעות/פרשן/פילוסוף, אשר בשנת 2009 יצויין היארצייט שלו בפעם ה – 400 (תאריך לידתו ומקום לידתו אינם ידועים, ככל הנראה נולד בעשור השני או השלישי של המאה ה – 16 בפוזנן Poznan, פולין; נפטר י"ח אלול שס"ט, 22 באוגוסט 1609, פראג Prague, צ'כיה)
• אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית, אשר יום הולדתו ה – 150 יצויין בשנת 2008 (נולד 7 בינואר 1858 בלוז'קי Luzki, בילארוס; נפטר 16 בדצמבר 1922, ירושלים)

עברתי על הרשימה בזריזות, ונתקלתי בתופעה מעניינת. רבים מן השמות איני מכיר כלל, אך מבין האישים המוכרים לי (גם אם במעורפל), מעט מאוד אני מכיר בשמם המלא (Friedrich Schiller, Max Planck) ואת רובם אני מכיר בשם משפחתם בלבד (המוזיקאי היידן Haydn, הסופר גוגול Gogol, הפיזיקאי בקרל Becquerel, ממציא הכתב ברייל Braille, הסוציולוג דורקהיים Durkheim, המתמטיקאי-פיזיקאי טוריצ'לי Torricelli). עם זאת, אצל מיודעינו יהודה ואליעזר בן-יהודה – שם משפחתם כמעט ונמחה מזכרוני. הכינוי המהר"ל מפראג נטוע כה עמוק בתודעתי, עד שאני מתקשה לזכור כי יש לו גם משפחה והוא: לב/ליווא/ליוואי Löw/Loew/Loeb (אגב, גם מי שלא משתייך למשפחה זו, עשוי למצוא עניין באתר המתעד את הגנאלוגיה של הרב המפורסם ושל יתר בני המשפחה). באשר למחייה השפה העברית, ברור ששם משפחתו בלידה לא היה עברי, וגם כאן נשתכח ממני שמו המקורי, פרלמן Perlman. מצד שני, את שמות אבותיהם של השניים קשה לשכוח, שהרי "יהודה בן בצלאל" ו"אליעזר בן יהודה" מזכירים זאת בכל פעם ששמם עולה.

מעניין הדבר. שם המשפחה הוא סימן הזיהוי העיקרי לשיוכו של אדם, לפחות מצד אבותיו הזכריים, אל עברו המשפחתי (וכמובן גם אחד מאבני היסוד של המחקר הגנאלוגי), והנה שני המאושרים אשר זכו להופיע בפרוטוקול של הוועידה הכללית של אונסק"ו, מסמלים אולי את הפיחות המשמעותי שאירע במעמדו של שם המשפחה המסורתי בעת החדשה.

ראשית, החלפתו של הזיהוי-באמצעות-שם-משפחה בזיהוי-באמצעות-כינוי. הרב גאון-הדורות ר' יהודה בן בצלאל לא היה וודאי היחיד בתקופתו שיכול היה להיקרא "יהודה בן בצלאל". אני מנחש כי אפילו הזיהוי "יהודה בן בצלאל לב" לא הצביע עליו באופן חד-ערכי. באו מאמיניו וכינו אותו בשם שיינשא לדורות ויהיה לזיהוי ברור וחד-משמעי, שהרי המהר"ל מפראג יש רק אחד. כך גם רש"י, הגאון מווילנא/הגר"א, הראי"ה, הצמח צדק, חיים מוולוז'ין ועוד רבים אחרים – כינויים המאפשרים לדובר ולשומע להתייחס בפשטות לאדם אחד, מבלי הצורך לציין שם משפחה או ייחוס משפחתי נוסף. רבים מן הכינויים הללו מבוססים על השם המקורי (בראשי תיבות), רבים אחרים מבוססים על חיבורים מפורסמים או על מקומות המוצא. אך לא רק לרבנים מפורסמים מימים עברו יש כינויים המחליפים את שמם, אלא גם לאלילי תרבות חילוניים מובהקים (ולסתם פוחזים) בימינו אנו. "הנסיכה דיאנה" (עוד שם זיהוי) כונתה בפי בני עמה ליידי דַּיי, ג. יפית יש רק אחת, וכך גם העפיפון, הגברת הזקנה (דוגמא מאלפת לכך שגם כינוי חד משמעי עשוי להיות מבלבל לעתים) ועוד ועוד ועוד…

התופעה השניה היא של עִבְרוּת שם המשפחה. לא עוד שמות גלותיים, די לשמות המסורבלים, אל נא יכבידו עלינו מוראות העבר – מעתה ייקרא כל אחד בשם עברי. בן-יהודה-לשעבר-פרלמן היה אולי אחד הראשונים שעברתו את שמם, אך בהמשך הפך הדבר למגיפה כמעט (וראו מאמר מרתק של פרופ' גדעון טורי בנושא זה), ורבים מראשיה של האומה החדשה היו גם בעלי שם חדש. תופעה דומה התרחשה גם בעת הגירה לארץ-האפשרויות-הבלתי-מוגבלות, עת רבים שינו את שמם כדי שיהיה בעל צליל "אמריקאי" יותר. אגב, הסיפור המפורסם על המהגר היהודי שנשאל לשמו על ידי פקיד ההגירה ומלמל ביידיש "שיין פערגעסען" (כבר שכחתי) ובעקבות כך כתב הפקיד Sean Ferguson – הוא, ככל הנראה, בדיה, וזאת על פי תחקיר מעמיק של כתב העת "אבותינו" (וחייבים להודות שבמקרה הזה, כמו במקרים רבים, התחקיר מרתק לפחות כמו הסיפור הנחקר). מעבר לסיבות הלאומיות-תרבותיות-חברתיות הללו, היו לאורך הדורות סיבות רבות אחרות לשינוי שם המשפחה המקורי.

עבור החוקר את שורשי משפחתו, שתי התופעות הנ"ל עשויות להיות בעייתיות מאוד. כבר נתקלתי באנשים החוקרים כינוי-מבוסס-על-ראשי-תיבות-שהפך-להיות-שם-משפחה, אשר נטבע לפי דורות אחדים ואין איש כיום אשר יודע מי היה האב הקדמון בעל הכינוי. ומן העבר השני, נתקלתי לא אחת בחוקרי שמות משפחה אשר שונו, ואין איש יודע מה היה גלגולו הקודם של השם.

וגם אני נתקלתי במחסום-שמות מפתיע ומטריד. בדיוק כשחשבתי שאני חסין מבעיות שִׁיוּם כלשהן, שהרי כל השמות בעץ משפחתי נשארו בלתי-משונים-בעליל (וגם אלו אשר עברו "ישראליזציה" או "אמריקניזציה" מופיעים בגירסתם המקורית בדור הקודם), הפתיעה אותי סבתהּ של זוגתי (ככה זה כשגנאלוגים מתחתנים – הם שמחים על סיפוחן של עוד כמה משפחות למחקר…), כאשר שוחחתי איתה על שורשיה לפני כשנתיים. "אבא שלי תמיד אמר לנו שאם ניתקל אי-פעם במישהו עם אותו שם משפחה כשלנו – אנחנו בטוח לא קרובי משפחה, כיוון שהסבא שלו או הסבא של הסבא שלו החליף את שם המשפחה לזה הנוכחי". כששאלתי אותה מה היה השם המקורי, היא אמרה (כמה מפתיע) שאין לה מושג. אז מילא שאני נמצא במבוי-סתום בכל הקשור לחקר אבותיה, הגרוע מכל הוא שאני לא יודע את מי להאשים בכך – את חובת הגיוס לצבא הצאר, את הרצון להשתלב ביבשת שמעבר לאוקיינוס או את הזיקה לרעיון הציוני…

יארצייט הוא יום השנה לפטירתו של אדם. המילה האידישאית זלגה ללקסיקון שלנו. אם טרם ביקרתם בוויקיפעדיע (הגירסה האידית של ויקיפדיה), זו הזדמנות נפלאה לעשות כן. בקרב יהודים חרדים מקובל להחזיק לוח שנה ובו ימי הזכרון לצדיקים שונים. כל אחד והלוח שלו. כך, לדוגמא, אצל חסידי ברסלב. אם תכנסו לאתר שלהם, תוכלו לעיין ביארצייט היומי. הלוח מציין את ימי הזכרון לפי התאריך העברי. ללוח כזה קוראים לוח יארצייט.

אבל, קיים גם לוח יארצייט מסוג אחר. לוח היארצייט מהסוג האחר מוקדש כל כולו לנפטר אחד, ומציין את התאריך הלועזי, בכל שנה ושנה, בו ייפול יום הזיכרון. זאת לדעת, בקהילות ישראל הקפידו על הלוח העברי. תאריכי לידה, נישואין ופטירה צוינו על פי הלוח העברי ולא על פי הלוח הגרגוריאני. מכאן נתעורר הצורך הפרקטי לדעת מתי יחול יום השנה בכל שנה ושנה בעתיד. לשם כך, ערכו לוח יארצייט, בו חושבו תאריכי יום השנה לשנים הבאות.

לאחרונה, העבירה לי בת דודתי, יהודית, לוח זכרון שמצאה בעזבונה של אימה שנפטרה (ליחצו על התמונה להגדלה).

לוח הזכרון מציין את פטירתה של פריידא ע"ה (עליה השלום). פריידא (הידועה גם בשם פאני) היתה אשתו הראשונה והג'ינג'ית של סבא שלי (ששמו מצוין בלוח הזכרון כחלק משמה; שמה של אשה נשואה בהונגרית הופך ל"אשתו של"… ובמקרה הזה – Goldstein Martonne – אשתו של מרטון גולדשטיין).

לוח הזכרון נערך, ככל הנראה, בשנת 1937 או 1938 (משום שהתאריכים מתחילים בשנת 1938) והוא מסתיים בשנת 1987. יום הזיכרון האחרון על פי הלוח היה ביום 27.11.1987. בלוח 4 עמודות: השנה, החודש, היום בחודש, היום בשבוע. מהלוח קיבלתי פרטים מדויקים אודות תאריך הפטירה (שלא היו בידי עד כה).

לפני מספר שנים, קיבלתי לוח זכרון דומה, של בעלה הראשון של סבתי (כן, יש לנו עבר "מרובה נישואין"). לוח הזכרון של חיים נחמיה קליין. גם הוא ערוך בצורה דומה, אם כי העיצוב שונה. הלוח של פריידא נעשה בבודפשט (שלזינגר, בודפשט) ואילו הלוח של חיים נחמיה קליין נעשה בוינה (אם כי מישהו "לוקל פטריוט" מחק את הקרדיט הוינאי וניכס לעצמו את הקרדיט).

את הלוח של פריידא הזמין, ככל הנראה, בנה יצחק. הוא נפטר באותו תאריך עברי כשלה, 67 שנים אחרי אימו.

למי שמסוגל גם לשמוע וגם לקרוא, מומלץ להפעיל את הנגן, ולהתחיל לקרוא את הפוסט לצלילי "קדיש" של מוריס ג'וזף ראוול (Maurice Joseph Ravel). כינור: Alexander Skwortsow, אורגן: Bert Mooiman

[audio:http://www.skwortsow.com/mp3/Chopin_Nocturne.mp3]

בעץ המשפחה של כל אחד מאתנו, כך אני מניח, ישנן נגיעות בחיים שהם אינם חיינו. שיוך לשושלת רבנים, מאפשר גם לחילוני האדוק להתחבר לעולם השו"ת ולדמיין את סב-סב-סב-סבו תר אחרי תשובות לשאלות שנשלחו אליו מרחבי המדינה/עיר/רחוב. גילוי על היותו של בן-דוד-שני-מוזח-פעמיים שחקן חצי-מפורסם בהוליווד, עשוי לתת תחושה חזקה של "לגעת בזוהר" גם (ואולי בעיקר) למי שהוליווד מגיעה אליו רק באריזות מהוקצעות של 90 דקות. קירבת משפחה לאחד מאבות הציונות, מעניקה הזדמנות רב-פעמית להרגיש חלק מן המפעל על בסיסו הוקמה המדינה, גם למי שערכים וחזון הם ממנו והלאה. וכן הלאה, וכן הלאה. וגם לי, נגיעה קטנה בחיים אחרים שאינם שלי.

היום ימלאו 55 שנים לפטירתו של משה כרמי (ינובסקי), אשר נולד בפתח תקווה בתאריך 1 בינואר 1894^[1], להוריו ציפורה (לבית גולדברג) ואברהם ינובסקי, ונפטר ב – 10 באוגוסט 1952. ציפורה היא בתו של חיים יהושע גולדברג (1839, ירושלים – 1917, יפו), סב-סבתי, מה שהופך את משה לבן-דודה של סבתי ז"ל. אל ענף זה של המשפחה הגעתי אני בעקבות המחקר. בקרב בני המשפחה הוותיקים מדובר בענף מוכר ומפורסם.

עבורי, דמותו של כרמי מאפשרת נגיעה בעולם הידוענים של ראשית המאה העשרים. כרמי לא רק שנגע בזוהר, אלא היה חלק בלתי נפרד ממנו. על הקשר שלו למשוררת אסתר ראב כבר סיפרתי כאן בעבר; במחזור הראשון של הגימנסיה העברית "הרצליה" למד, בין היתר, עם משה שרת (אשר כתב דברים חמים אודותיו כשנפטר), דב הוז, שאול אביגור (מאירוב) ואליהו גולומב; אחד מידידיו הקרובים היה יהודה שרת, איתו גם ניגן ב"רביעיית העמק" שהקימו יחדיו (את חדוות הנגינה העביר, ככל הנראה, לבתו לכל חמשת ילדיו, אשר למדו מוזיקה ונגינה וחלקם הפכו למוסיקאים: אשכל (ז"ל) – חליל; דליה, מוסיקולוגית, בעבר ראש המחלקה למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים – פסנתר; עופר (ז"ל), בעבר כנר בתזמורת הפילהרמונית הישראלית וב"רביעיית תל אביב"  – כינור, אילה – פסנתר, סמדר – פסנתר, צ'לו ועוגב); יוסף טרומפלדור, בכבודו ובעצמו, קרא לו לסייע למגיני תל-חי; ומעבר לזוהר, מאפשר לי כרמי לגעת בדמותו של הצבר-טרום-צבר, זה שנולד כאן הרבה לפני שהמדינה קמה וכרך עצמו סביבה, זה שניתן לכנותו בלי בושה "מלח הארץ", אשר שילב חלוציות עם השכלה. כרמי היה מחנך ומורה אגדי בעין-חרוד, והיה ידוע בטיוליו הרגליים בכל רחבי הארץ (ומחוצה לה), אליהם לקח את תלמידיו.

בספר "דליות הגפן" (הוצאת עיינות, 1954), האוגד מכּתביו של כרמי ואודותיו, נמצא קטע אחד אשר משך את עיניי ואת לבי למן הקריאה הראשונה בו. שמו של הקטע "אחרי מותי". הקטע הלה שונה מהותית מן הטקסטים האחרים של כרמי המובאים בספר, רובם ככולם זיכרונות ומכתבים. "אחרי מותי", למרות שמובא כפרוזה, נקרא בראשי כבר מן השורה הראשונה כשירה. המשפטים מתנגנים מעצמם, המלים חורזות עצמן זו לזו, וקשה היה לי שלא לחשוב איך היה נראה אותו הקטע כשיר.

לקראת יום השנה ה – 55 לפטירתו, אני מביא כאן את "אחרי מותי" בגירסת שיר, אותה עיבדתי מן הטקסט המקורי כמעט ללא צורך בשינוי. השינוי היחיד-כמעט שהכנסתי בו, הוא סידור מחדש של הטקסט, ומעבר לכך – החלפתן של מלים בודדות כדי לשפר את החריזה ו/או את המיקצב במקומות שנראו לי חשובים. ברור שהגירסה המובאת כאן היא פרשנות שלי לטקסט המקורי, שהוא ענוג ומופלא וקסום ועדין.

* * *

אחרי מותי ספדו לי כך:
היה ילד. רך
היה ודל-אונים ומהלך בגדולות.
כן היה הילד.
כנטף הטל
בקצה עלעל
אשר בראש הענף, כן נתלה
הילד
ויבקש בעצמו דמות הבריאה כולה.
ולא רצה לצלול בגלי הפלג הרוחש בין העצים
ולא רצה לדלוֹג, לשטוף אתם על הנהר המעצים
ולא רצה לגאות על פני המישורים הרחבים
להשקות ארץ ומלואה
להיניקה
להפרותה
ולהיבלע
בחיק הים הגדול.
והוא לא ידע כי אך תבוא הסערה
וייזרק אל בין רגבי האדמה
ונבל בם ואבד
והוא לא ידע כי הנה השמש גברה
ויינדף כולו מחומהּ
ונמוגה כל הבריאה המשתקפת בו לבד.
הוא לא ידע ולא רצה לדעת זאת.
כן היה הילד, נפשו רכה ועינו צלולה
אשר ביקש בנפשו דמות היצירה כולה.
כן היה הילד.

אחרי מותי ספדו לי זאת:
היה עלם. וכוחות
דרוכים לו לחיים
בכל עוּזם ובכל המרחבים.
ואולם צנוע היה העלם, נכלם וחרד מכל מבט
תמה וחרד לקראת
כל רחש
גאה ממעמקיו.
וילך העלם בצדי החיים ולא רצה לבוא בקהלם
ויבקש לו
פינת שקט
לשיר בה את שיריו
לגלות בה מרחביו
ולדוֹם בה את
דממתו.
והוא ידע כי אך לשווא
יבקש לו את
פינת השקט
כי בתופים ובמצלתיים
ובהמון חוגג יבואו עליו החיים
ובלעוהו עם שירתו
עם פלאי-הקשבתו
ועם
דממתו.
כן היה.
דרוך כוחותיו לחיים
התכנס כולו
לתוך עצמו
צנוע
משתומם
וחרד
לקראת הקל בזעזועי נימי-נפשו.

אחרי מותי ספדו לי כה:
היה איש והוא לא
ידע. והוא עודו מתרפק על חלומות ילדות.
עודו מאמין בחלומות ושוגה ברעוּת
הוא עודו נושא נפשו אל האל-היחיד
אשר ישכין האהבה והשלום לתמיד
והוא לא ידע כי אל-הלוחמים
הוא המנצח על החיים
וכי הגבורה היא הכובשת
וכי אין דבר אשר יעמוד בפני התאווה הפורצת.
כן היה האיש.

והוא רקם לו בחשאי את רקמת חייו.
ורעוֹ הקרוב לו, רעו היחיד עליו
עלה לרמוס את גינתו, לבוסס את הפרח היחיד
אשר טיפל בו וישכין בו את כל חלומות העבר והעתיד.
כן.
רעו היחיד עלה
לבוסס את הפרח הלה
והוא לא חשף זרועו
והוא לא כונן אגרופיו כנגדו.
אך את ראשו הֵשַׁח
על הערוגה בה פרח
הפרח היחיד, ידיו נשמטו ויבך
כילד.
כילד.
כי לא ידע האיש את המלחמות.
כי שגה בחלומות
ואת הרעוּת לא יכול לעקור מלבו.
ובהושיט לו רעו
את ידו
והוא בוסס ברגליו
את ערוגת הפרח היחיד
בשלוח אליו
רעו את ידו כידיד
לשלום
ואת ידו השניה ישא לקטוף את הפרח ולמוללו
והושיט האיש ידו אל רעהו
לשלום
ויבך כילד.
כילד.
כן היה האיש.

* * *

[1] תאריך הלידה המדויק לא היה ידוע לכרמי, ובידיו לא היו תעודות כלשהן המעידות על כך. הוא ידע רק שנולד בסוף שנת 1893, בסוף נובמבר (לא הרחק מ – 26 בנובמבר, יום ההולדת של אחת מבנותיו) או בראשית דצמבר, בסמוך לחנוכה (חל באותה השנה ב – 4 בדצמבר). כאשר נעשה רישום התושבים במדינה ונדרש ממנו לנפק תאריך לידה כלשהו, "עיגל" פקיד הרישום את התאריך וציין: 1 בינואר 1894. במשפחתו, ציינו תמיד את יום ההולדת על פי שנת הלידה 1893 ולא 1894.

 הקריאה אינה מומלצת לחובבי רשימות קלילות.

במסגרת הדיון על העדר הסיוע לניצולי שואה, כתב יהונתן קלינגר כי איש אינו יודע אילו סיוטי-לילה עוברים על סבו בשעה שהוא ישן. לעצם הדיון, אני דווקא מזדהה עם עמדתו של סבר פלוצקר, ששום קשיש אינו צריך לדעת חרפת רעב והעדר טיפול בריאות ורווחה, בין אם הוא ניצול שואה ובין אם לאו. זאת למרות שלפי הגדרת אמו של פלוצקר, רבים מבני משפחתי "ראו נאצים בעיניהם". חלקם חשו את אימת מגפי-הגרמנים הצועדים לעבר מחבואם, ורבים עוד יותר נספו מידי בעלי מגפיים אלה. 

סיוטי-הלילה של סבי וסבתי תמו עוד ב-1942 או 1943, כאשר נורו בארון בו קיוו למצוא מסתור בדירתם בגטו ורשה. סבי השני ניצל מהתופת, אך לפי התמונות – הזקין מאד במהלך חמש השנים בהן נכלא בגטו לודז'. מחלתו הכריעה אותו לפני למעלה מחמישים שנה, ולא זכיתי להכירו.

אך כמחזיקת תיק התיעוד המשפחתי, רציתי להביא את המעט שהצלחתי לרשום מסיוטיו של אחד מהקרובים לי ביותר, שהצליח להאריך שנים. בניגוד לסבא של קלינגר, הוא לא ציפה אף להגיע לגיל ששים. בעוד הוא ורעייתו מסתתרים על גג בנין נטוש, תחת שלגי סוף דצמבר 1944, הם סיפרו, "אנחנו נשבענו, 24 שעות אחר-כך לא רוצים לחיות – רק לראות את הסוף של הייקים* ". 

תיעוד הסיוט הוא מהמעט שנאמר בעברית, ולא בשפת אמו בה הרבה להתבטא בימיו האחרונים, ואשר אותה לא הבנתי.

*   *  *

הוא ישב בכורסה לצד מיטתו בחדר הטיפול הנמרץ במחלקה הפנימית, המזרון היה חשוף, עטוף ניילון בלבד. במבט ראשון אמרתי בלבי, זה הסוף. הפנים התפוחים, העיניים הלחות. אבל אחר כך הוא החל לשוחח אתי, בעברית הפעם, ונחישותו גרמה לי לחשוב שהמבט הראשון הטעה.  

הוא שאלני אם באתי באניה. "לא, עם האוטו", השבתי. ואז אמר, "אני מבקש, קחי אניה, וארגז, ותזרקי אותי לים". ומיד הוסיף:  "אני מבקש, את יכולה להזמין לי מונית?", "כן, אני יכולה, ולאן אתה רוצה שהמונית תקח אותך?, "לבית חולים", והלא אנו בבית חולים, והתסכול האינסופי ניכר בפניו. "אני מבקש, את יכולה להזמין מגן דוד אדום….", ולאן… 

ואז המשיך להתאונן על כך שתשע זה לא תשע, ואז אמרו שיבואו באחת עשרה, ומאחת עשרה זה נהיה שתיים, וכל הזמן הזה בלי אוכל, בלי שתיה, איך אפשר לעמוד זמן כה ארוך בתחנת הרכבת. שאלו מי יודע לעבוד עם חוטים ואני אמרתי, ואז אמרו שישלחו אותי לקורס באנגליה…  ואמרו לבוא בתשע, ואז דחו שוב לאחת עשרה… 

את העוגה שהבאתי אכל בתאווה. אבל אחר כך כשהביאו את ארוחת הערב הודיעני שבחדר אינו יכול לאכול שהרי איש מת על מיטתו הלילה, וביקש שאקחנו אל המדרגות מחוץ למחלקה. אך גם התאונן שאין הוא יכול עוד ללכת, אז איך אפשר… באין אונים לא נעניתי להפצרותיו, הבטחתי שאתייעץ עם הרופא, אולי באופן חד-פעמי ניתן יהיה להביא כסא ולקחתו לטיול קטן בחוץ. והאח איגור אמר, אם היית שומעת את כל מה שאמר היית מזדעזעת  — 

יומיים אחר כך כבר פסענו בעקבותיו לחלקת הגאולה

מאי 2002

_____________________________________________
* היקים היה הכינוי המקובל עליהם לגרמנים, ולא ליהודים הגרמנים.

בעיבורה של פרנקפורט על-נהר-מיין בגרמניה שוכן בית הקברות היהודי העתיק. בית הקברות היה פעיל בין השנים 1462 ו- 1828 והוא שוכן באזור בו היה בעבר רחוב היהודים.

מרבית המצבות חוללו בתקופה הנאצית, ולמעשה המצבות נותצו ונעקרו ממקומן. אלו שלא ניזוקו הן מצבות בארוקיות נהדרות. המצבות המחוללות מקובצות בערמות, הפזורות ברחבי בית הקברות.

כיום, שוכן בסמוך לבית הקברות המוזיאון היהודי. על מנת להכנס לבית הקברות, יש לבקש את המפתח מדלפק הכניסה במוזיאון.

לפני מספר שנים נמצאה דרך מקורית להנציח את יהודי פרנקפורט שניספו בשואה:

בצד החיצוני של חומות בית הקברות הוצמדו לוחיות הנצחה כל אחד מיהודי העיר שניספה בשואה. על כל לוחית מצוין שמו של הנספה ופרטים הידועים עליו (תאריך הלידה, מקום הלידה, תאריך הפטירה, מקום הפטירה).

הלוחיות מכסות את קירות בית הקברות בצורה סימטרית, והן מסודרות בסדר אלפא-בתי.

ליחצו על התמונה להגדלתה

כאשר ביקרתי שם לאחרונה, מצאתי, שמעל כל לוחית, הונחה אבן קטנה. המנהג היהודי להניח אבן על מצבת הנפטר קיבל כאן משמעות מיוחדת.

האם מנהג זה, המקובל כל כך בימינו, הינוי שגוי ? האם אנו מבזים את המת על ידי הנחת האבן, מקום שהתכוונו לציין שלא שכחנו אותו ?

היכל יהודה כתב לאחרונה על מנהג זה בבלוג שלו ומביא סברה כי מדובר בערבוב של שני מנהגים, וכי המנהג של הנחת עפר התערבב עם ענין הנחת האבן.

מכל מקום, בפרנקפורט קיבצו את כל המידע הידוע על תושבי פרנקפורט שנספו בשואה והקימו יד לזכרם, באופן מעורר כבוד.

אפשר לנסות ולהשוות בין האנדרטה הגרנדיוזית שהוקמה בברלין, לבין אלפי המצבות הקטנטנות שבפרנקפורט, הנימצאות כל אחת בעיבורה של עיר גרמנית מרכזית.

בעיני, דרך ההנצחה שנבחרה בפרנקפורט עדיפה.