קטגוריה: כללי

בספרו "גוף שני יחיד", מתאר הסופר סייד קשוע, שיחה בין גיבור הספר, אמיר להב, לבין מעסיקתו, רוחלה פורשמידט. בנה של רוחלה, יונתן, שוכב בעלית הגג וזקוק לטיפול צמוד. העובד הסוציאלי הערבי-ישראלי, אמיר להב, מטפל בו.

"המשפחה של רוחלה באה לארץ מגרמניה…. היא בזה למסורת, (ש)היא בזה להתלהמות, (ש)שונאת לאומיות, דת, שורשים, חיפוש שורשים, ומשפטים כמו 'מי שאין לו עבר גם לא יהיה לו עתיד'…"

(סייד קשוע, גוף שני יחיד (כתר – 2010), עמ' 267).

סייד קשוע, "עיתונאי, סופר ופובליציסט ערבי ישראלי מוסלמי" (ויקפדיה), ראה, בעינו הרגישה, בחיפוש השורשים שלנו את אחד המאפיינים החברתיים-לאומיים שלנו.

הייתכן ?

(פוסט זה נכתב במשותף על ידי רוני ועל ידי ינוקא)

סיגט (בהונגרית: Máramarossziget וברומנית- (Sighetu Marmaţiei), אשר במחוז מרמרוש, חבל טרנסילבניה אשר ברומניה, היא עירם של חרדים, של אדמו"רים מייסדי חסידות סטמר וגם עירו של חתן פרס נובל לשלום (1986), אלי ויזל, וגם כמובן, של אימי, אשר נולדה שם.

עיר וכפרים סביב לה. בכפרים אלה נולדו, גדלו, חיו ומתו קרובי במשך שנים רבות. שניים מכפרים אלה שוכנים דרום מזרחית לעיר גופא, מהלך זמן קצר בעגלה הרתומה לסוס. בכפר Rozavlea , אשר בתחומי הקיסרות האוסטרו-הונגרית, נולד הסבא-רבא שלי אלי שלומוביץ. במשך ימי חייו הוא נדד באזור, חצה את הנהר לעיר שמעבר לנהר- אקנא סלאטינה (Akna Szlatina). את ילדיו הוליד שם. כשבגרו ילדיו הם חצו את הנהר בחזרה לסיגט והקימו שם משפחות.

באותה תקופה שכנו סיגט, אקנה סלאטינה וגם רוזבליאה בתחומי הקיסרות האוסטרו-הונגרית, השפה הדוברת בהם היתה הונגרית ובשפה זו אף התנהלו הרישומים. לרוזבליאה קראו אז Rozalia  ולעיר סיגט קראו מרמרוש-סיגט.

ב חוזה טריאנון (אשר נחתם בארמון הטריאנון הגדול השוכן בגני ורסאי) שנחתם בשנת 1920 הוסדר מעמדה של הונגריה לאחר מלחמת העולם הראשונה. "הוסדר" זו מילה נקיה לכך שהונגריה איבדה 2/3 משטחה ומאוכלוסיתה. אחד האזורים אשר נקרעו מעל הונגריה היה אזור טרנסילבניה, אשר נמסר לרומניה.

אזור רותניה הקרפטית, שבו שוכנת אקנה סלאטינה, נמסר לצ'כוסלובקיה.

וכך, מצאו את עצמם אבותי ה"הונגרים" ברומניה ובצ'כוסלובקיה, במקום בהונגריה.

הרומנים, אשר קיבלו את השטחים להם ערגו במשך שנים, החליפו את שמות הרחובות ההונגרים לשמות ברומנית וכמובן, העניקו לכל יישוב שם ברומנית. לא מן הנמנע שלכל היישובים הללו היה שם גם בהונגרית וגם ברומנית קודם לכן, אולם לאחר 1920 הפכו השמות הרומניים לשמות הרשמיים וכך גם הפכה השפה הרומנית לשפה הרשמית.

לסבא-רבא שלי, אלי שלומוביץ (אשר היה חייט), היו 8 ילדים, אשר 4 מהם נפטרו מיד לאחר הלידה. ארבעת הנותרים שרדו: חנה ("הדודה חנה"), משה-לייב (סבי), פנינה-פרל ו – וולף. הסבתא רבתא שלי היתה רבקה ניימן, אשר נולדה לא רחוק מאקנה –סלטינה, בכפר Beddo, אשר היום שוכן באוקראינה ושמו Bedevlja.

תעלומת "הדודה חנה" העסיקה אותי כעשור עד  לפיצוחה: הדודה חנה היגרה לארצות הברית בשנת 1913, התחנתה עם הארי אהרונוביץ' ונולדו להם 5 בנים. הדודה חנה שלחה לאחיה, שהתגוררו בסיגט, חבילות מאמריקה. האחים היו חוצים את הנהר מסיגט (אשר שכנה כבר ברומניה) אל בית הדואר באקנה סלאטינה (ששכנה מעבר לנהר בצ'כוסלובקיה) וחוזרים עם החבילות הביתה לסיגט.

 משה-לייב, סבי, כמו אחותו פרל, ניספו בשואה. הם ומשפחותיהם הובלו ברכבת מגטו סיגט לאושוויץ. סבא מת במחנה עבודת כפיה אחר.

על הדוד וולף לא ידעתי ולא שמעתי. לא ידעתי ולא שמעתי, כי אמא שלי לא ידעה עליו דבר. לראשונה נודע לי על קיומו מאת הקרובים שמצאתי בשיקגו. בן דודה של אמי שמר על התמונות המשפחתיות. באחת התמונות מופיעה "אשתו של וולף עם שלוש בנות". אם תסתכלו היטב, תוכלו לראות, שככל הנראה, יש לה עוד ילד בבטן.

בן דודה של אמי (בנה של פרל) אישר את קיומו של דוד נוסף ואמר שהוא גר ב"סְטְרִי מְפֶטֶרֶה". איפה שכן אותו מקום לא ידעתי. בן הדוד אמר שהם היו מגיעים לביקור אצל הדוד כשהם נוסעים בעגלה עם סוס. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי, אבל היה ברור שזה לא צריך להיות מקום רחוק.

באחד מביקורי במוזיאון למורשת היהדות הדוברת הונגרית בצפת (או בשמו בהונגרית, אשר חביב עלי מאוד, בשל פשטותו והקיצור הרב: (A MAGYAR NYELVTERÜLETRÕL SZÁRMAZÓ ZSIDÓSÁG EMLÉKMÚZEUMA  עיינתי, בעזרת הצוות המסור, ב"ספר מארמארוש". הספר איננו "ספר יזכור" במשמעות הקלאסית של המושג, אלא יותר אנציקלופדיה לישובים ולקהילות היהודיים במחוז מארמארוש. הפורמט אכן מזכיר את האנציקלופדיה העברית.

עברתי בתוכן הענינים על כל שמות הישובים המופיעים בו וגיליתי את הישוב סטרימטערע. השם צלצל כמו "סטרמפטרה" של הבן דוד ועל כן החלטתי לבדוק את האפשרות שבישוב הזה אכן מדובר. לימים בן הדוד אישר כי אכן בכפר זה מדובר וכי כך נקרא המקום בידי היהודים.

עיון מדוקדק במפה מגלה כי ש- Strimtere שוכן בין סיגט לבין רוזבליאה ועל כן, מיקומה הגיוני מאוד ומשתלב בזירה הגיאוגרפית בה פעלה משפחתי.

בשנת 2003 ביקרתי בסיגט ונסעתי לבקר גם בסטרימטרה. כוונתי היתה לאתר את בית הקברות היהודי ולנסות למצוא את קברו של וולף שלומוביץ, אשר לפי הטענה נפטר בגיל צעיר והשאיר את אלמנתו עם שלושת הילדות.

במסגרת ההכנות לביקור גיליתי כי שמו הרומני (הנוכחי) של הכפר הקטן הוא Strâmtura וכי שמו ההונגרי הקודם של הכפר הוא Szurdok.

 בעזרתו של חברי, ד"ר נחי קרן, עיינתי בספר "אגדות סטרימטרה : סיפורה של קהילה יהודית מראשיתה ועד אחריתה",  שכתב שמעיה אבני. בספר מעשיות וסיפורים מחיי הקהילה היהודית בסטרימטרה. אולם, לא מצאתי בספר ולו מעשיה אחת לרפואה על וולף שלומוביץ.

בביקורי במקום גיליתי כפר קטן השוכן משני צידיו של הכביש. בשעת אחר הצהריים ניסינו לאתר את מיקומו של בית הקברות היהודי. האנשים ששאלנו הורו לכיוון השדות. השארנו את הרכב במקום שבו כבר אי אפשר היה להתקדם איתו והמשכנו ברגל. בהעדר שילוט כלשהו, החיפוש ארך זמן ארוך, אולם מצאנו את בית הקברות, שהיה מגודר ונעול בשער.

בית הקברות ניצב על גבעה המשקיפה על האזור המוריק. מקום פסטורלי ויפה.

בעזרת המדריך המקומי ובעזרת ערכת בית הקברות שלנו צילמנו את כל המצבות.

אמנם כל המצבות צולמו, אך את וולף שלומוביץ לא מצאנו, והוא נותר תעלומה עד היום.

לפני מספר שנים נטלו מספר חברים את היוזמה לנסות ולהעלות לאינטרנט את הרשומות היהודיות לאזור מרמרוש. בראש הפרוייקט  The Máramaros/Maramureş County Jewish Records Indexing Project

עומדת ברוק שרייר – גנץ (Brooke Schreier Ganz), המשקיעה בפרוייקט זמן לא מבוטל. עיקרו של הפרוייקט – תיעוד הרשומות היהודיות של האזור, המצויות בארכיון הרומני הלאומי בבאייה-מארה. כאשר הפרוייקט יושלם ויתורגמו כל הרשומות, יהיו במאגר כ- 54,000 רשומות.

יש לקוות שכאשר הרשומות לגבי הכפר יפוענחו על ידי מתנדבי הפרוייקט, ימצאו שם רשומות אודות משפחת דודה של אימי, וולף שלומוביץ, אשתו וילדיו.

 לפני זמן מה, בעת שהינוקא שיחק במשחק Halo, הוקרן סרט שהוא חלק מהמשחק. בזוית העין קלטתי כיתוב בשולי המסך. הדבר נראה בלתי הגיוני בעליל. ביקשתי מהינוקא שיחזור לאחור מספר פעמים וקראתי את הכתוב: לא ייאמן !

צוין שהאירועים מתרחשים בישוב ששמו: Szurdok Ridge Ütközet במחוז Ütközet והשנה היא… שנת 2552.

(שימו לב מיד בתחילת הסרטון באותיות קטנות בחלק הימני התחתון של התמונה)

httpv://www.youtube.com/watch?v=VXiTqPQvxw4

אמרנו Szurdok ? כן ! סורדוק !! כור מחצבתי, ערש משפחתי חי נושם וקיים בשנת 2552.

המשחק Halo הוא סידרת משחקים שמתרחשת בסביבות שנת 2550. השחקן מגלם חייל במלחמה בין האנושות לחייזרים.

חייזרים אלה הם לא כמו ET החמוד. הם חייזרים, אשר מטרתם היחידה, היא להשמיד את האנושות ולהוציא לפועל את "יום הדין" לפי דתם.

את המשחק ניתן לשחק רק בקונסולת Xbox 360 של מייקרוסופט, אשר זהו משחק הדגל שלה.

המשחק יצא לראשונה בשנת 2001 ומשחקם האחרון בטרילוגיה יצא בשנת 2010 (הלא הוא, Halo Reach).

במשחק Halo Reach השחקן מגלם חייל ספרטני, אשר הוא החייל האולטימטיבי (יש מספר רב של חיילים כאלה). מטרת השחקן היא, לעצור את הפלישה החייזרית ל – Reach (כוכב הלכת), בעזרת היחידה שאליה משתייך השחקן.

המשחק כולל שלושה מצבים: 1. מצב Campaign – בו אתה עוקב אחר הסיפור של החייל; 2. מצב Firefight, בו מטרתך היא לשרוד כנגד כמה שיותר חייזרים; 3. Matchmaking – זהו מצב רב-משתתפים, בו השחקן יכול להלחם נגד שחקנים מכל העולם, בקבוצות או בבודדים.

כאשר החייזרים פולשים לכוכב הלכת Reach הם מונהגים על ידי ספינת-על אחת. היחידה שבמשחק מתכננת כיצד להשמיד עת ספינת-העל. הם מתכנסים במערה ב- Szurdok.

נראה כי מחברי המשחק בחרו מספר מקומות בהונגריה ורומניה. הבחירה, ככל הנראה, אינה מקרית ולא נעלמה מעיני אוהדי המשחק.

בני האנוש בשנת 2552 נראים כמונו. לא חלו בנו מוטציות מרחיקות לכת. אנחנו כמובן דוברי אנגלית (בסורדוק) ובאופן עקרוני, ממשיכים להלחם. הפעם אנו נחלמים בחייזרים…

אז… הנה קיבלנו ד"ש מקרובי משפחתנו בשנת 2552 ואולי נצליח לקבל מהם קצת נתונים לעץ המשפחה ולהרחיבו…. !

"הי, כאן אורית מישראל. האם אני מדברת עם הרב רבינוביץ? סוף סוף! רציתי לספר לך שלפי הממצאים שלי, אביך היה בן דוד שלישי שלי. ואגב, ידעת שאביך נולד ארבעה חודשים אחרי שההורים שלו נישאו ברבנות? ורציתי גם לשאול, למה בעצם הסבא שלך התגרש מאשתו הראשונה? לא ידעת שהיה נשוי קודם? בטח, והאבא שלו עוד שילם לגרושה דמי שתיקה, משהו כמו 2,000 רובל! בוודאי שאני בטוחה, יש בידי את כל המסמכים, שלא לדבר על תעודת הלידה שלך!"

נכון, השיחה הזאת לא התרחשה. בכל זאת יש לי קצת טקט. אבל וריאציות עדינות יותר שלה התקיימו גם התקיימו. הגל האחרון בתקשורת בעניין הפרטיות בפייסבוק, הסחר בפרופילים, וצילומי הרחוב של גוגל – כבר נרגע. אך עינו של האח הגדול מרצדת שוב בלי הרף על המירקע, והעירה מרבצן את הדילמות הנצחיות בנושא גנאלוגיה ופרטיות.

כבר התייחסנו כאן לא פעם לענייני אתיקה ופרטיות – למשל ארנון כאן, וגם אני, ועוד. אך נראה שהדיון לעולם לא יסתיים, מעצם טיבה של הגנאלוגיה. בעוד שהניסוח העברי – "חקר הדורות" – מציג את פניה היפים של הגנאלוגיה, ניתן להגדירה גם כ"איסוף מידע על בני אדם, חיים או מתים" – וזהו כבר עסק מלבב פחות.

נכון, הקוד האתי אומר כי אסור לפרסם מידע על אנשים חיים, בוודאי שלא ללא רשותם, וכי יש להגן על המידע שאנו מחזיקים. אך הדיון על דרכים אתיות להשגת מידע שכיח פחות. מקובל לחשוב כי אין מגבלות על השגת מידע, כל עוד נעשה שימוש באמצעים חוקיים ובמאגרים גלויים. בפרט, מידע שאנשים מוסרים לנו מרצונם על עצמם ועל בני משפחתם נחשב למידע לגיטימי. אך מצבור המידע, והצלבת פרטים שונים ממקורות שונים, מובילים לעתים לממצאים גנאלוגיים מביכים למדי, עד כדי פגיעה חמורה בצנעת הפרט – והרבה מעבר למידה המצופה על ידי מוסרי המידע.

כאן אמור היה להופיע סיפור מביך לדוגמה, תוך הסוואת פרטים מזהים. אך פתאום קלטתי שקוראים חרוצים במיוחד עשויים לגלות מיהו גיבור הסיפור, חרף ההסוואות. על כן אסתפק באמירה הכללית, שהחשיפות המתוארות בפתיח אירעו כולן, גם אם התקשורת נעשתה ברגישות ובטקט מירביים (או כך לפחות אני רוצה להאמין).

המחקר הגנאלוגי גולש אמנם לא פעם לחדירה עמוקה אל חיי הפרט. ואם כך, האם זוהי מטרה המצדיקה חטטנות בחיים של אחרים? [וכאן עולה מיד הקונוטציה אל הסרט (הנפלא) "חיים של אחרים". אני מניחה שרוב הגנאלוגים לא יהנו מהאנלוגיה בינם לבין אנשי השטאזי].

במחקר המשפחתי שלי, המשאלה לחקור את תולדות המשפחה אינה מקדשת את כל האמצעים. אני משתדלת לכבד את הגבולות שמציב כל אחד מבני המשפחה, גם אם לעתים יש לכך מחיר כבד. המכתבים שכתבה אמי אל בת-דודתה, מהגטו, נשמרו נכון ל-2004 בעליית הגג של בת הדודה בפלורידה. חרף מאמצי, הם לא הגיעו עד היום לידי: משפחתה של בת הדודה ביקשה שלא אפנה אליה, כי הזכרונות מהימים הקשים פוגעים בבריאותה. גם הצעתי להגיע לביקור בפלורידה הושבה ריקם. רמזים עדינים (מדי?) שהעברתי לבנותיה, בדבר רצוני לקבל את המכתבים – לא נענו. אני נאלצת להשלים עם הרעיון שיום אחד הדירה תפונה, והמכתבים יושלכו מבלי שאוכל לראותם.

אך דווקא הגבולות במחקר המשפחתי קלים יחסית להצבה. הדילמות הקשות כרוכות במחקר הנעשה עבור אחרים. למשל, גנאלוגים מיקצועיים עסוקים לעתים בבניית עצי משפחה לשם איתור זכאים לירושה. האם פגיעה בפרטיות של אדם זר היא מוצדקת, אם בסופו של תהליך בישרנו לו כי הוא זכאי לירושה נכבדה? ונניח שלאחר שנברנו בחייו של מאן דהו, גילינו כי דווקא אינו זכאי לירושה שציפה לה. האם גם אז הפגיעה בפרטיות מוצדקת (מעבר להיבט המשפטי הצר)?

*   *   *

לפני שנים רבות נמסרה לי תמונה עתיקת ימין, ועליה כתוב, באנגלית: "דודה הלן, אמא של מוזס ורוזי". רק לאחרונה הצלחתי למצוא מידע המוכיח כי דודה הלן היתה אחותו של סבא שלי. כמובן, קיוויתי ליצור קשר עם צאצאיה של דודה הלן, ולהכיר באמצעותם את המשפחה מזווית אחרת. שבועות ארוכים המתנתי לתשובה מאדם, העשוי היה להיות החוט המקשר ביני לבין צאצאים אלה. וזו התשובה שהתקבלה: (בתירגום חופשי מאנגלית, ותוך השמטת פרטים מזהים):

"לצערי, איני יכול למסור לך מידע על הצאצאים של מוזס ורוז. למוזס היה רק בן אחד. כאשר הבן התגרש, גרושתו וילדיו ניתקו את כל יחסיהם עם צד זה של המשפחה. לרוז היו שלושה ילדים: הבן הפך לכומר בפטיסטי, ושתי הבנות גרו בקליפורניה וניתקו אף הן את כל הקשרים המשפחה".

אין צורך לומר שהתשובה הזו רק הגבירה את סקרנותי. בן-דוד שני שהוא כומר בפטיסטי לא היה לי עד כה! ומעבר לכך, מה התקלקל שם, אצל צאצאי דודה הלן היפה, שהם לא רוצים שום תזכורת משפחתית?

דבר אחד די בטוח: ילדיהם של מוזס ורוזי ממש ממש לא מעוניינים שאפנה אליהם בבקשה לאיחוד משפחות נרגש. סביר להניח כי הם גם אינם ששים לחלוק את המטענים שהם נושאים עמם, אשר גרמו להם לנתק עצמם מהמשפחה. בינתים לא פניתי אליהם, ואולי בכלל אשאיר זאת כמשימה לדור הבא.

לפני מספר חודשים ערכתי בדיקת DNA של 37 סמנים. קיבלתי מספר מזהה, נאמר לי שתוך שלושה שבועות לכל היותר התוצאות תצנחנה לתיבת הדוא"ל שלי. משנקפו יותר שבועות פניתי אליהם. אמרו שלא מוצאים את הדוא"ל שלי שמשויך לבדיקה. אז הבטיחוני נאמנה שהבדיקות שלי נמצאות ואכן לאחר מספר ימים לא רב, קיבלתי סיסמא וגישה לתוצאות באמצעות האינטרנט.

לאכזבתי, לא זיהיתי אף לא אחד מן השמות שלכאורה תואמים את ה- DNA שלי. מדאיגה יותר היתה העובדה, שה- DNA שלי נמצא תואם יותר ל – DNA של גויים שונים מארצות נורדיות ומערב אירופאיות.

בלית ברירה, השלמתי עם העובדה שככל הנראה נחטפתי בילדותי משבט ויקינגי עתיק (ומכאן העיניים הכחולות, השיער הבלונדיני והקומה התמירה).

אבל ממש לאחרונה, כשניסיתי לחקור את התוצאות שוב ושוב, גיליתי שלמרות שאני מזוהה על ידי המערכת בכניסה בשמי המפורש, הרי שכאשר אני מבקש מהמערכת לפרט לי את קירבתי הגנטית למאן דהוא, המערכת קוראת לי בשם גוי למהדרין (אפילו קיבלתי שם אמצעי !).

או אז, פניתי לחברה ושאלתי שמא הם בלבלו את התוצאות שלי. הם ענו לי שהדבר בלתי אפשרי וכי יש להם מערכת בקרת איכות קפדנית. יחד עם זאת הם הציעו לי שהם יחזרו על השלבים הסופיים של הבדיקה פעם נוספת (כנגד תשלום מצידי). אם ימצא שיש אי התאמה הם ישיבו לי את התשלום הנוסף. כן הם הוסיפו שהם בדקו את השם שנקבתי בו וכי אותו אדם ערך את הבדיקה לפני מספר שנים, כך שלא יכול ששתי הבדיקות היו במעבדה באותו זמן. אז, נשאלתי, כך ברמיזה, מדוע אני חושב שהמערכת שלהם מזהה אותי כגוי פלוני אלמוני. השבתי מה שהשבתי וצרפתי תדפיס מהמחשב….

אני ממתין לתשובה. מה יכול להיות ?

1. שאני לא מבין כלום ב- DNA ואלו הן התוצאות שלי ואני בכלל נורדי….
2. שאני לא מבין כלום ב- DNA ואלו לא התוצאות שלי…
3. שאני לא מבין כלום ב- DNA ולכן נחטפתי…

נראה מה יהיה. מה עושים ?

אם אתן מזהות את עצמכן בתמונה הבאה – אלבום התמונות של המשפחה שלכן נמצא בידי. אנא, צרו קשר.

*   *   *

הבוקר פירסמה דבי את ההודעה הבאה, בפורום קבוצת המחקר של העיר לודז' (בתירגום חופשי מאנגלית):

"הפנטזיה שלי היא שבעליית הגג בבית מגורי אמי בלודז', ברחוב פומורסקה 6, או בדירתה ברח' שולצפלדר 4 בגטו לודז', טמונה קופסה או מזוודה המכילה תצלומים וחפצים משפחתיים אחרים. אני יודעת, אני יודעת… ההסתברות שקופסה כזו אכן קיימת, ושמורה בדירות האלה או במקום אחר בלודז' – היא קלושה עד אפסית.

אך מי יודע אם חפצים שנמצאו בלודז' בתום המלחמה נשמרו, והם מאוחסנים כיום במקום כלשהו? לאן כדאי לפנות כדי לברר אם חפצים כאלה נמצאו?"

הפנטזיה של דבי משותפת לרבים מאד. גם אני כתבתי על הגרסה שלי לפנטזיה זו, לפני כארבע שנים. האם באמת המשאלה למצוא מטמון תמונות משפחתיות הינה חסרת סיכוי? לדעתי לא. עובדה, אני מחזיקה אלבום תמונות של אדם זר, ומחכה שהוא או מי מבני משפחתו יחפשו אותו. התמונה שהצגתי בראש הדף לקוחה מאלבום זה.

האלבום שבידי נמצא בבית שאן, לאחר כיבושה ב-1948. חלק מתושבי העיר הערבים נמלטו, ואחרים גורשו. אין זה המקום להרחיב על מה שאירע בבית שאן לאחר כיבושה. זה אינו אחד מסיפורי המלחמה המפוארים. על כל פנים, אלבום תמונות אחד שרד, ונשמר בבית הורי. ברבות הימים, הוא עבר אלי כחלק מהארכיון המשפחתי.

*    *    *

הפרוייקט הגנאלוגי הראשון שערכתי, נועד לאתר את בעלי האלבום מבית שאן. הוא נכשל (בינתים), למרות שהשקעתי בו מאמץ לא מבוטל.

המסע שערכתי לאיתור בעלי האלבום הוא סיפור בפני עצמו. אתקצר אותו עתה בלשון גנאלוגית יבשה. פניתי למומחים לענייני פלשתין ומצרים (חלק מהתמונות היו ממצרים), כדי שינתחו את תוכן התמונות, וינסו לאפיין מי היה מחזיק האלבום. פניתי למומחים לענייני מלחמת השיחרור, כדי לקבל מידע אודות האנשים שנמצאו באותם ימים בבית שאן (בנוסף לתושבים), לאן הם התפזרו, מה ניתן ללמוד מהמדים שלבש מי שהיה כנראה בעל האלבום, וכיו"ב.

נפגשתי עם פליטי בית שאן היושבים בנצרת, כדי שינסו לזהות אנשים מוכרים באלבום. אחד מהם זיהה, לכאורה, את אחד המצולמים. היו אלה ימי האינטרנט הראשונים, ולמזלי הצלחתי לאתר את בנו של אותו אדם בארה"ב, באמצעות הרשת. אלא שהבן טען שקיים אמנם דמיון, אך המצולם אינו אביו.

ידידה עיתונאית פלשתינאית ניסתה לפרסם את דבר הימצאות האלבום בקרב פליטים באירביד, אך גם לכך לא היו תוצאות. פירסמתי את האלבום בעיתונות ערבית, ישראלית ופלשתינאית, בתקווה שהבעלים יצוץ, ואף הצגתי את האלבום בתכנית טלויזיה בערבית (צעירים שהיו בקהל חשדו שמניעי היו כספיים). אך חודשים ארוכים של מחקר וחיפוש הסתיימו בלא כלום. האלבום עדיין בידי, ממתין לבעליו.

*   *   *

האם יש סיכוי שגם תמונות המשפחה שלי, ושל דבי, יפורסמו אי-פעם בבלוג כלשהו?

אנו מכירים שיטות מגוונות להציג את עץ המשפחה שלנו: טבלאות, תרשימים, עצים ועוד ועוד.

קיים אפילו פרוטוקול יצוא עצי משפחה, המאפשר ליצא עץ משפחה מתכנה אחת לתכנה אחרת (GEDCOM, ראשי תיבות של: GEnealogical Data COMmunication).

אך, ראו כמה יצירתית משפחת רוזנבלום: הם מצאו דרך מקורית ביותר להציג את עץ המשפחה שלהם: הם מציגים אותו לראווה על החלון האחורי של מכוניתם ומציגים אותו לראווה בכבישי ישראל.

התמונה (ליחצו עליה להגדלתה) צולמה ביום שבת, 4.4.09, באחד מכבישי הארץ.

כל הכבוד על היצירתיות!

במסגרת פרשיית מחקר-משפחתי בגרמניה, בה אני מעורב בימים אלו, הגיע לידיי מסמך מגנאלוגית גרמנית, אשר נתבקשה לייעץ – מתוקף התמחותה וניסיונה – לגבי הפוטנציאל להשגת מסמכים המתעדים את המשפחה הנחקרת. בעבור מי שטרם נתקל במחקר משפחתי בגרמניה, אומר כי זהו גן עדן של ממש לחוקרי משפחות וותיקות במדינה, וכי רישומים מסודרים ומפורטים מראשית המאה ה – 18 אינם בגדר פנטזיה פרועה (הכל, כמובן, תלוי באיזור ובמשפחה).

אלא מאי? לא כל הרישומים קיימים היום, ומספיק לומר "גרמניה" ו"מלחמה", על מנת להבין מדוע. שימו לב להסבר העדין והצנוע של החוקרת הגרמנית, אשר מסבירה מדוע רישומים מסוימים של יהודים אינם בנמצא היום:

מעניין מה יעלה בראשו של קורא זר, אשר אינו בקי בהיסטוריה של המדינה ההיא, לגבי סיבת היעדרותם של הרישומים: הצפות? סופות טורנדו? רעידת אדמה? ועל זה כבר נאמר "חושפת טפח ומכסה טפחיים"…

בחודש אוגוסט יתקיים בשיקגו הכנס הבינלאומי ה- 28 של הארגון הבינלאומי של האגודות הגנאלוגיות היהודיות (IAJGS – The International Association of Jewish Genealogical Societies). בארגון חברות אגודות גנאלוגיות יהודיות, וביניהן שלוש אגודות ישראליות: החברה הגנאלוגית הישראלית, JFRA Israel ו- פורום שורשים משפחתיים.
הכנס מתקיים מדי שנה במקום אחר. לאחרונה התקיים הכנס בירושלים בשנת 2004 ויש לקוות כי במהרה בימינו ישוב להתארח אצלנו.

בכנס משתתפים גנאלוגים מקצועיים כחובבים, המנצלים את ימי הכנס להאזנה להרצאות שונות, סדנאות, מפגשים בסגנון "הכה את המומחה", מפגשים של קבוצות ענין מיוחדות (SIG) ואף אירועים חברתיים ותרבותיים.

עבורי יהיה הכנס השנה מקום לסגירת מעגל. לפני 20 שנה בדיוק, עם סיום שירות מילואים בפרוץ האינתיפדה הראשונה, טסתי לשיקגו לאתר את משפחתה האבודה של אימי. ביקורי בן השבוע כלל ביקורים בספריות, מוסדות, ארכיונים ובתים ישנים.

לאחר שבוע חזרתי עם מפח נפש רציני. לא הצלחתי לאתר את המשפחה האבודה.

רק כעבור 10 שנים נוספות הצלחתי לאתר את המשפחה האבודה באמצעות האינטרנט.

השנה, במלאת 20 שנה לתחילת חיפושי ו- 10 שנים להצלחת החיפוש, אשוב לצ'יקגו (זה השם שבו זוהתה העיר במסגרת חיפושי) ואספר למשתתפי הכינוס "כיצד כמעט לא מצאתי את הדודה חנה מצ'יקגו!".

הזדמנות נהדרת וחגיגית לסגירת מעגל!