ליאור ייני ז"ל: שירים והקשרים

הזמר והשחקן ליאור ייני נפטר הערב, והוא בן 84. סיפור חייו מעלה כמה סוגיות מעניינות מבחינה גנאלוגית.

שם פרטי. ייני, יליד 1936, טען בראיון שנתן לפני שנים אחדות ל"מעריב" כי הוא היה הראשון בארץ שנקרא בשם הפרטי ליאור.

זהויות כפולות. נישואיו הראשונים של ייני היו לנעמי פולני, ולזוג נולדו שני ילדים, יותם ואיה. בהמשך, נישואיו השלישיים היו לאחייניתה של נעמי פולני (בתו של דב פולני), ולזוג נולד ילד אחד (הלוא הוא שחקן הכדורגל שֶרָן ייני). יוצא, אם כך, שבעבור ילדיו מנישואיו הראשונים – בת-דודתם היא גם אמם החורגת. בעבור האשה השלישית, דודתה היא גם האקסית המיתולוגית של בעלה. בעבור שרן, סבא שלו (דב פולני) הוא גם סוג-של-דוד שלו (שכן הוא אח של אשתו הקודמת של אביו. אם כי רוני בטח היה חולק על זה). אמנם לא לגמרי קרוב, אך זה מזכיר לי את הסיפור (והשיר) על האדם שהיה סבא של עצמו.

רופא וזמר מפורסמים במשפחה המורחבת. נעמי פולני, אשתו הראשונה של ייני, היתה נכדתו של ד"ר חיים חיסין, פעיל ציוני, רופא ומראשוני תל אביב. בתו של חיסין, עדה, היא אמה של פולני. בת אחרת של חיסין, עדה, נישאה לאברהם פינקלשטיין, ובנם, דניאל, הוא אביו של הזמר גידי גוב.

הגֶן האמנותי. במשפחות רבות ישנם ענפים המתאפיינים במקצוע מסויים או בכשרון מסויים. אין בהכרח מדובר בהורשה גנטית, אלא בעיקר בהורשה סביבתית. אצלי במשפחה בולט הענף שנישא למשפחת רובוביץ הירושלמית, אשר אחדים ממנו היו רוקחים, כמו גם הענף של משפחת כרמי (ינובסקי), שרבים ממנו היו – ועודם – מוזיקאים (ראו, למשל, כאן). הוריו של ייני היו ממייסדי קיבוץ אפיקים. אמו, פנינה, היתה ציירת. ייני עסק במשחק ושירה, ואחיו, עודד, היה נגן חליל (השניים פעלו יחד בלהקת "החמציצים"). בנו של ליאור ייני, היה אף הוא שחקן וזמר.

יהי זכרו ברוך.

רות ביידר גינסבורג: בין תספורת לניתוח על הנהר הגרמני

אתמול הלכה לעולמה שופטת בית המשפט העליון של ארצות הברית, רות ביידר גינסבורג. גינסבורג נולדה בניו יורק למשפחה יהודית – אביה היגר בילדותו לארצות הברית, אמא נולדה בניו יורק חודשים ספורים לאחר שהוריה היגרו לשם. לאורך כל השנים, שמרה ביידר את שם נעוריה (ביידר), ונשאה אותו לצד שם נישואיה (גינסבורג).

שם נעוריה של השופטת, ביידר (Bader), קרוי, ככל הנראה, על שם מקצוע. על פי ספרם של גוגנהיימר וגוגנהיימר, המשמש כתנ"ך של פירושי שמות משפחה יהודיים – משמעות השם היא רופא, על פי מילה בגרמנית גבוהה, או רופא לא אקדמאי, על פי מילה בגרמנית שאינה בשימוש כבר. בוויקיפדיה באנגלית, מופיע הפירוש לשם גרמני זה כ – Barber surgeon, מה שניתן לתרגם כסַפָּר-מנתח, ובהחלט מתכתב עם ההגדרה של ביידר.

מסתבר שסַפָּר-מנתח היה עיסוק שכיח בימי הביניים, ונושא תפקיד זה היה דואג למרבית צרכיהם של החיילים החוזרים מן הקרב, החל מקיצור שערם ועד קטיעת אבריהם במידת הצורך. הקורא ההדיוט של ימינו (להלן, אני, כשקראתי על המקצוע הזה תוך כדי ההכנות לכתיבת הפוסט הזה) יתהה בוודאי מה הקשר בין תספורת לקטיעת איברים? ובכן, התשובה פשוטה: תער חד! אותו כלי, אשר דורש מיומנות כלשהי בשימוש בו, שימש את הספרים-מנתחים לצרכים שונים.

ייתכן והספר-מנתח ירש את תפקידו המגוון מבעל תפקיד קדום אחר: עוזר בבית המרחץ. בימים בהם אנשים התקלחו בבתי מרחץ ציבוריים, הם היו מסתייעים שם בעוזרים שתפקידם היה מגוון, החל בתספורת וכלה בעקירת שיניים (שתי פרקטיקות שהיו מקובלות כחלק מתהליך הניקוי). בית המרחץ, Bath באנגלית, נקרא בגרמנית Bad, ומכאן שם המקצוע Bader.

מקצוע קדום זה, אשר כבר נעלם מן העולם, מונצח עד היום אצל יהודים רבים – כולל אצל אלכסנדר ביידר, אחד המומחים הגדולים בחקר שמות יהודים – ומשמר סיפורה של תקופה. הדבר נכון לגבי שמות משפחה רבים אשר מתעדים עולם הולך ונעלם (או נעלם לגמרי) של מקצועות שונים ומשונים. כדאי לקרוא אצל רוביק רוזנטל על רוקמי הפנינים (פרלשטיקר) ואומני הטקסטיל (פוזמנטירר) ועוד כהנה וכהנה.

חותמו של המקצוע האבוד נותר לא רק בשמות משפחה, אלא גם בסמל מוכר של ספרים בארצות הברית ובמקומות אחרים בעולם: מוט לבן עליו מצויירים קו ספירלי אדום וקו ספירלי כחול. כדאי לקרוא על כך במדור "שאל את המומחה" באתר מכון דוידסון למדע.

שם משפחתו של בעלה, גינסבורג Ginsburg הוא סטנדרטי יותר. מקורו, ככל הנראה, בעיירה בשם זה, בגרמניה. Günzburg – אשר בעצמה נקראת על שם נהר הגונץ הזורם ממנה דרומה – היא עיירה בבוואריה, ומקובל להניח שרוב הנושאים שם זה – מקורם בעיירה זו. עם זאת, קיימות עיירות נוספות בשמות דומים במקומות אחרים באירופה.

אנז"ק ANZAC

גיסות הצבא האוסטרליים והניו זילנדים (Australian and New Zealand Army Corps) ידועים במקומותינו משום שהם השתתפו בקרבות שהתרחשו אצלנו במלחמת העולם הראשונה (עזה, באר שבע, ירושלים, יריחו ועוד).

בבאר שבע נחנך ב- 2017 המרכז להנצחת חיל אנז"ק המצוי ליד בית הקברות הצבאי הבריטי בבאר שבע.

הביקורים של חיילי הצבא האוסטרלי בבאר שבע הפכו כבר למסורת. המסורת המכבדת את הנופלים שנפלו רחוק מהמולדת ראויה להערכה.

ביום 25.4.1915 נחתו כוחות אנז"ק בגליפולי (תורכיה). שם התנהלה מערכה ארוכה מאוד (עד ינואר 1916) בין הכחות הבריטיים (בהשתתפות של צרפת) כנגד האימפריה העותמנית.

מערכה זו ידועה גם בשל השתתפות גדוד נהגי הפרדות העברי, שהיה גדוד עברי שהוקם ע"י הבריטים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. זמן קצר לאחר הקמתו הצטרף הגדוד למערכה בגליפולי, כאשר יוסף טרומפלדור מפקד על חלק מהכוחות.

מהצד התורכי השתתף בקרבות קצין בשם מוסטפא כמאל, מי שכונה אחר כך אתא טורק, אביה של טורקיה החדשה. הוא נודע כגנרל העותמני היחיד שלא הפסיד בקרב במהלך מלחמת העולם הראשונה.

יום 25.4 (היום) נקבע כיום זכרון לאומי באוסטרליה ובניו זילנד ושמו "יום האנז"ק", ובו מעלים על נס את תרומתם של אלו ששרתו ושל אלו שנהרגו במלחמות ובמאבקים לשמור על השלום בעולם.

בזכותה של רותי דני, קרובתי האהובה מאוסטרליה, שהיא הבעלים והשפית של Pasteles Bakehouse בסידני (אוסטרליה), למדתי שקיימות "עוגיות אנז"ק" Anzac biscuit. קיימות שתי סברות בקשר לעוגיות אלה: האחת גורסת שאלו עוגיות שנשות החיילים וארגוני נשים שלחו לחיילים הרחוקים מהבית משום שהמרכיבים של העוגיות לא התקלקלו בדרך הארוכה והעוגיות עמדו בתנאי המשלוח דרך הים; האחרת גורסת כי מדובר בעוגיות שנאפו באוסטרליה ובניו זילנד ונמכרו מתוך מאמץ לגייס כסף למען המלחמה.

ברשת מצאתי מתכון בעברית, ולטובת הקוראים הטבעונים – המתכון אינו כולל ביצים כלל ואת החלב ניתן להמיר בחלב סויה ואת החמאה בשמן קוקוס.

קורונה (ומחלות אחרות)

הראיון הראשון שערכתי במסגרת המחקר המשפחתי שלי היה בארצות הברית. הוא נערך ביום 4.9.1985. דודתי, אנציק'ה (ארנקה) זלינגר (לבית גולדשטיין) תארה באזני באופן מדויק ומפורט את עץ המשפחה.

היא סיפרה לי שאמא שלה חיה-לאה גולדשטיין (לבית פרידמן) (סבתא שלי) היתה נשואה בנישואין קודמים. היא אמרה ששמו היה מניוש קליין.

ומה עלה בגורלו? דודתי אמרה שהוא היה חייל בצבא האוסטרו-הונגרי ובשנת 1918 חלה במחלה שהיא קראה לה: Spanische Influenza. היא סיפרה לי שכאשר הוא חלה, שלחו אותו הביתה, ושם הוא מת.

הבשורה על ה"ספנישה אינפלואנצה" לא הותירה עלי רושם כלשהו. תמהתי מדוע הצבא האוסטרו-הונגרי לא טיפל בו, ושלח אותו הביתה. ובכלל, מי מת מ"אינפלואנזה"?.

בחלוף כל השנים גיליתי הרבה דברים על מניוש קליין. בין השאר גיליתי ששמו העברי היה נחמיה וגם שבתם של מניוש קליין ושל סבתי, התחתנה עם בנו של סבי מנישואיו הראשונים. המעניין הוא, שבנם נקרא… נחמיה, על שם סבו.

שנים לאחר מכן, כאשר התבוננתי בתמונה מחתונה משפחתית, הכרתי את כל האנשים המופיעים בה, למעט אשה אחת. כאשר שאלתי את "זקני השבט" האם הם מזהים אותה, הם אמרו: "בטח! זוהי "אנושקה נייני"" . ומי זאת "אנושקה נייני" הקשיתי. והתשובה היתה: "אחותו של מניוש קליין". מסתבר שכולם שמרו על קשר עם כולם.

אבל מסתבר שנחמיה (מניוש) קליין נפטר מפנדמיה "השפעת הספרדית". זוהי מגפה אדירה שהתפרצה ב- 1918 וקטלה כ- 75 מיליון בני אדם (לפי מכון דוידסון של מכון ויצמן) או 50 מיליון בני אדם בשנה אחת (לפי ה Time Magazine). מסתבר שהחיילים שסיימו להלחם במלחמת העולם הראשונה וחזרו לבתיהם נשאו את המחלה והפיצו אותה ברחבי העולם.

ממש לאחרונה קיבלתי מקולגה בארצות הברית את המצבה של מניוש (נחמיה) קליין בכפר Kemecse (בו אף קבורה סבתי):

בימים האחרונים שמעתי ראיון ברדיו, על כך שאחוז התמותה מוירוס הקורונה אינו גבוה. השוו אותו לשפעת הספרדית ואמרו שאחוז התמותה מהשפעת הספרדית לא היה גבוה. הבעיה היתה במכפלות….

שלא תדעו – דפוסי המחלה מזכירים את הקורונה. תקראו לבד בויקיפדיה.

ואם אתם בבידוד, כדאי לצפות בסרטון קצר שהוכן לרגל 100 שנים להתפרצות השפעת הספרדית. למרות שהדיווח הוא בגרמנית, אני מבטיח לכם שתבינו הכל. אנחנו כבר למדנו את כל מילות המפתח וכן את כל האביזרים שהתפרצו לחיינו בימים האחרונים:

https://www.br.de/mediathek/video/100-jahre-nach-der-spanischen-grippe-wie-gefaehrlich-ist-die-influenza-heute-av:5a67475aaf367d001cdf258e

ומה הקורונה תעשה למחקר המשפחתי שלנו? שלא נדע!

בתי הקברות מלאים באנשים שמצלמים מצבות

[הפוסט נערך ביום 10 בדצמבר 2019, על מנת לשקף נאמנה את היוזמה שמאחורי "גרייבז", וזאת לאחר התכתבויות עם אנשי החברה.]

כבר לפני למעלה מחמש שנים סיפרנו כאן על תחייתם של בתי העלמין, וליתר דיוק, של פלטפורמות ופרויקטים לתיעוד בתי עלמין. "מצא קבר" הוותיק ו"מיליארד קברים" הטכנולוגי הפכו כבר לעניין שבשיגרה בעבור מחפשי קברים, ובאופן לא מפתיע הפכו גם למקור הכנסה בעבור בעלי האתרים; בעוד הראשון מסתפק במכירת מרצ'נדייז עם לוגו האתר, השני מוכר גם ערכות לניקוי מצבות.

לפני כמה חודשים, הודיעו בחברת "מיי הריטייג'" – אשר חתמה על שיתוף פעולה עם "מיליארד קברים" לפני שנים אחדות – כי היא השלימה את תיעוד כל בתי העלמין בישראל, פרויקט שמקיף כ – 3.5 מיליון מצבות!

אך גם כשנראה שהמשימה החשובה הושלמה, הראש היהודי ממשיך להמציא לנו פטנטים. Gravez, אשר הושק לפני מספר חודשים, הוא הפיתוח החדש של חברת "קורידו", ומתיימר להיות הוויז של בתי העלמין. החידוש הגדול שהביא עמו "מצא קבר" היה מיקור-המונים (crowd sourcing) של אינדוקס רישומי קבורה; "מיליארד קברים" הוסיף על זה את תיעוד הציון הפיזי (מבוסס-GPS) של המצבה; ועכשיו, "גרייבז" מוסיף על אלו גם יכולת ניווט בתוך בית העלמין, עד לקבר עצמו.

נדמה שהחידוש הגדול באמת של "גרייבז" הוא היותו קשור באופן רשמי למי שאמונים על מאגר המידע המדויק ביותר, העדכני ביותר והמתעדכן-תמידית של רישומי קבורה בישראל, הלוא הם חברות קדישא המקומיות. היוזמה של פורום חברות קדישא בישראל קרמה עור וגידים על ידי הפיתוח של "קורידו", וכך, בעוד מאגרי המידע האחרים מבוססים על רצונם הטוב של המשתמשים באתר (או של חברות כמו "מיי הריטייג'" שדואגות לפרויקטים גדולים ויקרים למיפוי), לעומת זאת, המאגר של Gravez שואב הישר מן המקור. הנקודה הזו חשובה, כיוון שהיא משליכה על היבט נוסף של המאגר החדש, המבדילה אותו מן המאגרים האחרים: עדכניות. ברגע שתתרחשנה פטירות נוספות ברחבי הארץ (וניתן להניח שאכן תתווספנה כאלו כל העת…), הן תתווספנה במקביל (אולי אחרי זמן מסוים) גם למאגר המקוון. נכון לעכשיו, המאגר מקיף 28 בתי עלמין ברחבי הארץ וכולל כ-1.3 מיליון רישומים; סביר שבהמשך הוא יהיה מקיף יותר, ולחברה יש שאיפות להתרחב גם אל מעבר לים. כמובן, בניגוד למאגרים האחרים המתעדים קברים בישראל, המאגר של חברות קדישא מתייחס רק ליהודים.

בדומה לשני האתרים הקודמים שהוזכרו כאן, גם ל"גרייבז" יש פוטנציאל לרווח כספי, ובאתר כבר מצוין שבהמשך ניתן יהיה להזמין באמצעותו שירותי ניקוי ותחזוקת המצבה, זרים או נר נשמה להנחה על המצבה, הסעה לבית העלמין, ואפילו העמדת מניין לתפילה על הקבר.

מבחינת המידע המופיע בהם, חשוב להתייחס לשלושת האתרים האלו (ובפרט ל"מיליארד קברים" ול"גרייבז" בעלי התיעוד המשמעותי בישראל) כמשלימים אלו את אלו. ב"מיליארד קברים" תוכלו לקבל תמונות של קברים סמוכים לקבר שמצאתם (ובנוסף, בגלל החיבור ל"מיי הריטייג'", קישור לרישומים רלוונטיים במאגרי מידע נוספים). ב"גרייבז" תוכלו לקבל מידע מדויק על מיקום הקבר. וב"מצא קבר" תוכלו לקרוא טקסטים שהוסיפו גולשים.

ובנוסף לאלו, שני מיזמים נוספים קשורים במיפוי בתי עלמין בארץ, גם הם מעודדים העלאת חומרים על ידי קהילת המשתמשים. האחד, נשמה – ותיק יחסית; השני – חדש יחסית, CemoMemo (אשר מאפשר מיפוי בתי עלמין בכל מקום בעולם), אשר צמח במכללה האקדמית כנרת, ועל פניו נראה דומה מאוד ל"מיליארד קברים" (כולל אפליקציה ייעודית המאפשרת העלאה פשוטה של מידע מהשטח).

אז אם אתם מגיעים לבית עלמין ורואים אנשים מצלמים בהם קברים, ייתכן מאוד והם מתכננים לתרום מידע לאחד האתרים האלו. ואם אתם עוד לא התנסיתם בתיעוד מצבות בבתי עלמין – עכשיו יש שפע הזדמנויות לעשות זאת.

חייל וורמאכט במלון

הטרדתי אותכם בעבר עם שתי המלצות למלונות עם קונטקסט גנאלוגי/הסטורי באירופה:מלון Chloe Hotel של Mimi Papanaum בקסטוריה שביוון ((!Ya! Kastoria! (γεια! Καστοριά) ועל מלון Hôtel des Marquisats ליד אנסי בצרפת. אני מנסה לא להטריד יותר מדי, אבל יש לי עוד כמה המלצות. לאט לאט.

עודי מתלבט בענין ההמלצה הבאה, ועיתון "הארץ", במוסף "גלריה שישי" (4.10.2019) הביא לי אותה בהפוכה.

מורן שריר מדווח בכתבה "הייל הוטל" על זוג שנכנס למלון Hotel Ferienhof בכפר Gerlos באוסטריה. לפי הכתבה, האורחים הבחינו בשתי תמונות של חיילים גרמניים ממלחמת העולם השניה בסמוך לכניסה.

זה הזכיר לי מיד את הסיטואציה שבה הבחנו במלון באנסי בלוח הזיכרון לקורבנות היהודיים שנאלצו "להשתכן" במלון בזמן מלחמת העולם השניה.

בקיצור, הזוג לא רווה נחת מהמראה של מדי הצבא הגרמני עם צלב קרס, והביע את תמיהתו ב- 2 אתרי הזמנות של בתי מלון.

משם התגלגלו הדברים באופן בלתי צפוי לחלוטין – אחת מחברות ההזמנות הסירה את הביקורת ואז הזוג גם נדרש להסיר בעצמו את הביקורת מהאתר השני והחל לקבל הטרדות טלפוניות. לאחר מכן הוגשה נגדו תביעה ע"י בעלי המלון בשל הנזק שגרמו לעסקי המלון עקב הקישור שנעשה בינם לבין הנאצים.

כפי שמדווח, התמונות הן של הסבא של בעלת המלון ושל בנו.

לפי הדיווח של שריר, ניתן לאחרונה צו זמני להסרת הביקורת מאתר האינטרנט.

אז? נוסעים לשם?

(גם) לבני הדודים שלי יש כנסיה! או: הותיקן לא עונה

עופר אדרת דיווח ביום שישי האחרון (6.9.2019) בעיתון "הארץ" ("הכנסייה של היהודייה לא מספקת מחילה"; הארץ, עמ' 23) על כך שקרקע שהיתה בבעלות ניצולת שואה, הועברה לבעלות הכנסיה המקומית. למרות פסקי דין פולניים שקובעים שביתה של ניצולת השואה היא הבעלים של המגרש, מסרבת הכנסיה להחזיר את הרכוש. עוד דיווח אדרת כי, בצעד חריג, הוחלט לפתוח את התיק מחדש, תוך שנרמז, כי השלטון משפיע על התוצאה.

ברקע, מסופר, כי השכן, אשר הציל את בעלת הקרקע והוכרז כחסיד אומות העולם, טיפל בהשבת הקרקע עבורה לאחר המלחמה. ביתה טוענת, כי הוא בגד בה, טען שהבעלים נעדרים (למרות שהיה בקשר איתם) והעביר את הקרקע לכנסיה.

אדרת פותח את הכתבה כך:

ד"ר אן דריליך היא כנראה היהודייה היחידה בעלום שמחזיקה כנסייה בבעלותה. לפחות על הנייר, כלומר".

אז"ש (אז זהו שלא)- בעיירה ההונגרית קישוורדה (שעליה כבר כתבתי מספר פעמים, כמו גם: "באוזניי שמעתי בקישוורדה את השקט הנמשך, הממלא את החסר" (17.4.2018) שכן ביתם של חיים ורייזל שונפלד. היה זה בית רחב מידות, ששכן על מגרש נאה במרכז העיר. בבית זה גידלו חיים ורייזל את ילדיהם, וביניהם דודתי האהובה מרים ("מימי") ואחיותיה טובי ואיבי.

לפני מספר חודשים הוזמנתי לארוחת ערב אצל בני הדודים של בני הדודים שלי. את הקשר המשפחתי "בני הדודים של בני הדודים" לא תמצאו באף לא טבלה לחישוב קירבה משפחתית אחת. בקיצור, אלו הם בני הדודים של בני הדודים שלי, מהצד השני. אבא שלי היה אח של אבא שלהם. ואילו בני הדודים האחרים הם הילדים של אחותה של אמא שלהם.

אז בני הדודים המקסימים של בני הדודים שלי הזמינו אותי לארוחת ערב על הגג שלהם. ביתם חזרה משוודיה והיא ערכה שם מחקר על סבתה טובי ואחיותיה (שהגיעו לשוודיה לאחר השואה בתיווך הצלב האדום).

ואז…. סיפרו לי בני הדודים של בני הדודים, יחד עם בני הדודים, את הסיפור הבא:

לפני שנים רבות הם נסעו לביקור בקישוורדה. הם איתרו את הבית של הסבים שלהם. הם גילו ששכנה מקומית השתלטתה עליו. היא סרבה לפתוח להם את הדלת (שלא לדבר על להכניס אותם פנימה).

לפני זמן לא רב הם ביקרו שוב בקישוורדה והופתעו לראות שהבית של הסבים שלהם שופץ. כשהם התקרבו והציצו דרך החלונות הנאים הם גילו שהחלל הפנימי מלא בספסלים. ואז… הם גם גילו צלב…. וכך הסתבר להם שהשכנה שהשתלטה על הבית, ציוותה אותו (במותה) לכנסיה!

הכניסה שיפצה והקימה במקום …. כנסיה.

בני הדודים שלי ובני הדודים שלהם נדהמו, אך טכסו עצה: הם כתבו לאפיפיור פרנציסקוס מכתב ובו הם הודיעו לו שהם מוכנים לתרום את הבית לכנסיה, בתנאי שיוצב שלט בכניסה שמציין את שמה של המשפחתה שהתגוררה בו וכי המשפחה תרמה את הבית.

הכס הקדוש טרם הגיב.

מקור התמונה: מאת Casa Rosada (Argentina Presidency of the Nation), CC BY-SA 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=41540543

טיסת אל על 401 לא הגיעה ליעדה!

ב- 27.7.1955 המריאה טיסת אל על 401 מלונדון לנמל התעופה לוד (כן, כך קראו לנמל התעופה הבינלאומי ע"ש דוד בן גוריון – נתב"ג).

הטיסה לא הגיעה ליעדה. המטוס הופל בידי שני מטוסי קרב בולגריים, לאחר שחדר בטעות למרחב האוירי של בולגריה.

במטוס היו 58 נוסעים ואנשי צוות וכולם נספו.

מטוס אל על 4X-AKC (צילום של John Wegg, תחת רישיון כללי להשתמש בתמונה)

עד כה היה ידוע על דברי דואר ששרדו את התרסקות המטוס (ראו צילום של מעטפה מהמטוס בויקיפדיה תחת הערך: הפלת מטוס אל על בשמי בולגריה). לפני מספר ימים (7.8.2019) דיווח אתר חדשות MSN על פריט נוסף ששרד מהמטוס.

הפלת המטוס היתה אירוע פוליטי "גדול". הופרחו תאוריות קונספירציה הקשורות לנוסעים שהיו במטוס, אולם הן הופרכו במהלך השנים. לאירוע גם היו משמעויות משפטיות: בולגריה הסכימה בשלב כלשהו לפצות את משפחות הנספים, אך לא לא לפצות את אל על בגין אובדן המטוס. תביעה שהוגשה ע"י ישראל לבית הדין הבינלאומי בהאג נדחה על הסף (מחוסר סמכות).

שרידי הגופות נקברו בבית העלמין קרית שאול בתל אביב ועל הקבר הוקמה מצבה גדולה בצורת כנף של מטוס.

אולם לא היתה זו האנדרטה היחידה שהוקמה לזכר המטוס. ב- 1956 הוקם בחבל לכיש (בתחומי המועצה האזורית לכיש) מושב ניר ח"ן, הקרוי על שמם של 58 הרוגי התקרית האווירית. לפני מספר שנים הוקמה שם אנדרטה לזכר הנספים.

המועצה האזורית לכיש הוקמה בשנת 1955 וראש המועצה הראשון שלה היה מרדכי גובר (ראו הפוסט: אם הבנים, 22.4.2007). אבא שלי היה מזכיר המועצה כ- 40 שנים. מזה כמה שנים עומד בראש המועצה דני מורביה.

הרעיון להקמת האנדרטה היה של אברהם אוזן, מחלוצי מושב שחר הסמוך. רק לאחרונה הצטרפתי לאברהם, לבני משפחתו ולקרובים ורחוקים אחרים, למסע שורשים מרתק לעיר נאבל בתוניסיה. אתם מוזמנים לצפות בעדותו של אברהם (ואל תגידו שאתם לא יודעים שהגרמנים הגיעו לתוניסיה במלחמת העולם השניה!):

מכל מקום, כפי שתוכלו לקרוא בדיווח באתר MSN לאחרונה הוקמה אנדרטה גם בבולגריה להנצחת הנספים. הדיווח העיתונאי מספר על כך שלאחר תם הטקס, במהלך קבלת פנים שנערכה, ניגש אחד התושבים המקומיים לשגרירת ישראל בבולגריה כשהוא אוחז קופסא ובה שעון שהיה שייך לאחד הנוסעים. לדבריו, אביו מצא אותו לאחר ההתרסקות והשתמש בו מספר שנים. הוא חשב שהגיע הזמן להחזיר את השעון.

השעון נמסר לידי שגרירת ישראל (היוצאת) אירית ליליאן. מעניין האם יזוהה האדם שלו היה שייך השעון והאם תימצא משפחתו והמזכרת תוחזר למשפחה.

אלכסנדר תמיר – פונאר – עובדות

קיראו בבקשה את הידיעה הבאה מאת תמר טרבלסי חדד בעיתון ידיעות אחרונות מהיום (16.8.2019):

ועתה, עזרו לנו למצוא את השגיאות בידיעה שחיברה העיתונאית תמר טרבלסי חדד.

על פי הידיעה פרופ' תמיר הלך לעולמו בגיל 88. לפיכך, שנת הלידה המחושבת שלו היא 1931. הידיעה לא מציינת את מקום לידתו של פרופ' תמיר, אולם היא ממקמת אותו בגטו ווילנה ("שבפולין").

כמה מילים על וילנה:

וילנה (Vilnius) ידועה היום כעיר הבירה של רפובליקת ליטא (Lithuania ובליטאית Lietuvos Respublika). היא היתה המרכז של הדוכסות הגדולה של ליטא במשך שנים והיתה בירת האיחוד הפולני ליטאי. בשנת 1795 היא נכבשה על ידי רוסיה. לאחר תם מלחמת העולם הראשונה והקמת מדינת ליטא העצמאית, היא הועברה לידי ליטא (בשנת 1920), אולם נכבשה ע"י גנרל פולני מורד שהקים באזור מדינה שהוא קרא לה "מדינת ליטא המרכזית" והיא אף סופחה לפולין וחבר הלאומים הכיר בה כשייכת לפולין.

ב- 1939 נכבשה וילנא ע"י הרוסים ולאחר זמן קצר הועברה לידי ליטא.

הצבא הגרמני כבש את וילנה ב- 1941 ויהודי וילנה רוכזו בשני גיטאות. מרביתם נרצחו בבורות הענקיים שבפונר (Paneriai) הסמוכה.

בגיטאות התקיימה פעילות תרבותית ענפה, לרבות פעילות מוסיקלית.

במסגרת הפעילות המוסיקלית שבגטו, הגיש אלכסנדר וולקוביסקי הצעיר (שהיה כבן 11-12) יצירה לתחרות וזכה בפרס הרביעי. אביו כתב מילים ואילו שמרקה קצ'רגינסקי תרגם את המילים ליידיש והוסיף שני בתים נוספים. השיר זכה לפרסום בזמן אמת, בדומה לשירים אחרים, כמו השיר "העיירה בוערת".

אז מה הבעיה עם הכתבה של העתונאית ת' טרבלסי חדד?

אמנם טכנית פרופ' תמיר נולד בוילנה כאשר היא היתה חלק מפולין. אני לא מתווכח עם זה (למרות שזה לא נאמר בכתבה). במקורות אחרים (כמו באתר האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, בה הוא לימד) כתוב שהוא נולד "בעיר וילנה שבפולין".

אולם, בניגוד לנאמר בכתבה הגרמנים לא נכנסו ל"וילנה שבפולין" אלא לוילנה שהיתה באותה עת תחת כיבוש סובייטיי. גם על זה אפשר להבליג.

אולם כניסת הגרמנים לוילנה והקמת הגטאות היתה ב- 1941 ולא ב- 1945. וילנה שוחררה ע"י הצבא האדום ב- 13.7.1944.

כתבנו בעבר על מעידות הסטוריות בכתבות עיתונאיות (לדוגמא: קארל באר ("הודה מרתה", פוסט מיום 5.12.2015). כתבה מקבילה בעיתון הארץ לא נפלה בפח הזה.

אז, שוב, בבקשה – תנו לנו עובדות נכונות בכתבות עיתונאיות. במיוחד כשהן כה טריוואליות.

ואם תרצו, תקראו את הביוגרפיה המשפחתית שלו באתר של "יד ושם": אלכסנדר תמיר באתר יד ושם.

הביצועים המפורסמים ביותר של השיר פונאר הם של חוה אלברשטיין (באידיש) ושל צילה דגן (בעברית). צילה דגן (אחת הזמרות הכי טובות והכי מגוונות שהיו לנו) ראויה לפוסט נפרד, אבל עד אז, תקשיבו לביצוע הנפלא והמרגש שלה ל"פונאר":

ואלו היו גם מילות הסיכום של עו"ד גדעון האוזנר במשפט אייכמן:

בשבחי הבלוג (שלנו, כמובן)

בשנת 2017 כתבתי כאן (לקראת יום העצמאות) בפוסט מבצע קולומבוס על מסעו של אבא שלי לארצות הברית בשנת 1951 כאשר ליווה את ראש הממשלה דוד בן גוריון, להשקת מפעל הבונדס:

ההפלגה לאמריקה היתה כמובן חוויה אישית אדירה (ומסתבר שגם טראומטית לחלק מהמשתתפים, לפי דיווחו של בר-יוסף). אבא שלי (שלא התעניין במיוחד בקשרי משפחה, בלשון המעטה) סיפר שבעת שהספינות עגנו בניו יורק והם ירדו לחוף, "התנפלו" עליו כמה אנשים שקראו בשמו. לא היה לו מושג מי הם. הם הציגו את עצמם כקרובי משפחה שבאו לפגוש אותו (בין אלפי ההמונים שצבאו על הגדרות).

על עטיפת החוברת שחולקה למשתתפים כתב אבא שלי:

ביקור בארה"ב בשנת 1951

עם פתיחת המגבית היהודית בניו=יורק.

בנמל הצבאי בניו-יורק – 3 שנים לאחר מלחמת השיחרור – קיבלנו את אות הקוממיות כאשר התיזמורת של חיל הים האמריקאי מנגן את "התקוה" – הימנוננו

חמש שנים קודם לכן, בשנת 2012 (גם אז לקראת יום העצמאות) כתבתי, בין השאר, על עלייתו של אבי לארץ (משואה לתקומה (באופן האישי ביותר)).

משואה לתקומה (באופן האישי ביותר)

…אבי השתתף במפעל העליה ב', עד שהגיע תורו לעלות ארצה. הוא הצטרף לספינת המעפילים "אורכידאה", אשר הפליגה מפורמיה (Formia) באיטליה לעבר ארץ ישראל. בהיות הספינה בלב ים ולאחר שהתגלו על ידי מטוסים אנגליים, קיבל הצוות תשדורת רדיו מהארץ ונצטווה לעצור ולהמתין. בהמשך נמסר לצוות כי עליו לשנות את שם האוניה מ"אורכידאה" ל"מדינת ישראל" ולהכנס לנמל תל אביב כאנית העולים (ולא המעפילים) הראשונה שתכנס מיד לאחר הכרזת העצמאות. וכך היה, הצוות צבע מחדש את שם האניה, וביום 16.5.1948 (יום לאחר הכרזת המדינה) נכנסה האניה לנמל תל אביב (נמל חיפה היה עדיין שטח צבאי סגור, שכן הבריטים טרם השלימו את פינוי כוחותיהם).

כל אחד מהפוסטים הללו הניב תגובה אחת מיוחדת:

בעקבות הפוסט "משואה לתקומה (באופן האישי ביותר)" פנתה אלי אשת יחסי הציבור של האחים נקש, הבעלים של מלון אורכידאה בתל אביב. היא סיפרה שהם התרגשו לקרוא את הסיפור על כניסתה של הספינה אורכידאה כספינה "מדינת ישראל" לנמל תל אביב, הסמוך למלון אוריכדיאה. היא העלתה רעיון להקמת פינת הנצחה לאוניה בתוך המלון.

הפניה השניה הגיעה בעקבות הפוסט "מבצע קולומבוס". פנה אלי עדי שרצר. עדי הוא חוקר במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

עדי כתב לי שקרא את הפוסט בבלוג וגילה בו ענין בשל העובדה שאבא שלי השתתף במסע של בן גוריון לארצות הברית. הוא כתב שהוא מעוניין לבדוק חומרים המצביעים על האופן בו תפסו את המסע הישראלים ולאו דווקא חומרים רשמיים. כאשר שוחחנו, הוא סיפר לי על מיעוט חומרים המתייחסים לתגובות של הישראלים למסעו של בן גוריון לארצות הברית.

סיפרתי לעדי שאבא שלי כתב יומן לאורך כל המסע וכי היומן שמור אצל אמי.

אמא הסכימה להעביר לעדי את היומן. התוצאה היתה עבודת מחקר של עדי שרצר (בהשתתפות אורן קלמן). היומן תומלל ונחקר ונוספו לו הערות שוליים מרתקות המתחייחסות לאמור ביומן ו"מתכתבות" עם הטקסט של אבא. הערות השוליים מסבירות חלק מדבריו של אבא, מביאות את ההקשר ההסטורי, הגיאוגרפי והפוליטי של דבריו ומוסיפות ליומן עומק רב.

לאחרונה פורסמו ההערות ב"ישראלים" שהוא כתב עת אקדמי לביכורי מחקר שיוצא על ידי מכון בן-גוריון. במדור "מן הארכיון" שבכרך 9 (תשע"ט) בעמ' 128-103 פורסם המאמר:
'מבצע קולומבוס': יומנו של מלח ממסע
בן־גוריון בארצות הברית (1951)
מיומנו האישי של מנחם גולן (גולדשטיין)

עדי הקדים מבוא ליומן, וכתב (בין השאר) על יומנו של אבא כך:

ב־ 8 במאי 1948 יצא גולן אל עבר ישראל כאיש צוות באניית המעפילים
'אורכידאה'. בעוד האנייה עושה את דרכה אל עבר הארץ הוכרזה הקמת
המדינה ושמה של האנייה שונה ל'מדינת ישראל'. לאחר שנאלצה להמתין
מחוץ לנמל בשל ההפצצה המצרית על תל אביב, עגנה האנייה בחוף ב־ 16
במאי 1948 . כך היו נוסעיה ובכללם גולן לראשוני העולים למדינת ישראל
הריבונית.
במהלך מלחמת העצמאות גויס גולן לחיל הים והמשיך בשירות קבע שנים
אחדות. במסגרת זו הצטרף ל'מבצע קולומבוס' ובשל הרקע שלו היה לגורם
מרכזי בהווי החברתי על האנייה – אחראי להוצאת העיתון הפנימי ומדריך
בסיורים של חבריו בעת העצירות באירופה. את היומן כתב בעיקר בעבור
אשתו לעתיד קרולה ולמענם של צאצאיו העתידיים. העברית הטובה של
היומן מפתיעה למדי בהתחשב בעובדה שמדובר בעולה חדש שמעולם לא
למד את השפה לימוד מסודר ורכש את אוצר המילים שלו בעיקר מקריאת
עיתונים.
יומנו של גולן שופך אור על ההזדמנות הנדירה שניתנה לקבוצה קטנה של
חיילים ישראלים לצאת את גבולותיה של הארץ במהלכו של משבר כלכלי
כבד, והוא מתאר את המפגש שלהם עם העושר התרבותי והחומרי שפגשו
במערב. עוד מלמד היומן על טיבו של המפגש המרגש והבלתי אמצעי בין
החיילים הישראלים להמוני היהודים בארצות הברית, שראו בראשונים את
מימוש רעיון מדינה ליהודים.
אולם יתרה מזו, היומן חושף את הפער שבין המציאות הסמלית למציאות
כפי שחווה אותה האדם הפשוט. כמו שאר המלחים שעל הספינה נשלח
מנחם גולן לארצות הברית כסמל של הממלכתיות הישראלית; אך בתיאורו
נפרט הנרטיב של הזהות הקולקטיבית לנרטיב פרטי של 'האני החווה'.
הסמליות של מלחי חיל הים הישראלי המלווים את בן־גוריון במסעו
באמריקה מפורקת ביומן לכדי מציאות יום־יומית של החייל המממש את
תהליך ההסמלה, ובזה קסמו.

אני שמח על המחקר שנעשה בחומר הגלם של אבא שלי ועל המקום הראוי שהוא קיבל בזכותו של עדי.

וכל זאת (גם) בזכותו של הבלוג (שלנו!).

עדי נתן את רשותו לכך שאפרסם את המאמר גם כאן, ואני מודה לו על כך. אפשר לעיין במאמר ע"י לחיצה על כפתור "הורד" כאן למטה: