משפחתובלוגיה

כבר הזכרתי כאן בעבר את הקשרים המורכבים בין הגנאלוגיה לבין האקדמיה. בעבורי, כחוקר בתחום החינוך, גנאלוגיה היא תהליך למידה פר אקסלנס. אמירה כזו צריכה להיות מלווה מיד בתשובה לשאלה: "מה לומדים מן המחקר הגנאלוגי?". ובכן, במילה אחת: "המון!". ובכל זאת, נדרשות קצת יותר מילים…

למידה היא עניין מורכב ותהליכי למידה הם עניין מורכב עוד יותר, אך באופן כללי מוסכם כי ישנם שלושה מימדים הקשורים לתהליכי למידה: קוגניציה, מטה-קוגניציה, רגש. בפשטות, ההיבט הקוגניטיבי עוסק בידע ("מה למדתי?"), ההיבט המטה-קוגניטיבי עוסק בידע על ידע (ובפרט, "איך למדתי?"), וההיבט הרגשי עוסק, איך לא, ברגשות ("מה הרגשתי?").

כעת, חישבו על אדם העוסק בחקר שורשי משפחתו מזה זמן רב – מה לומד אותו אדם? ראשית, הוא לומד על ההיסטוריה המשפחתית שלו – על האנשים, המקומות, התקופות והאירועים הקשורים אליה; שנית, הוא לומד על תהליכי חקר (ובשאיפה, משתכלל בהם); שלישית, הוא לומד רבות על עצמו. בהתאמה, אלו אם היבטים קוגניטיבי, מטה-קוגניטיבי ורגשי של למידה.

ההיבטים הללו מלווים את הגנאלוג כל העת, אך, לעתים, הם באים לידי ביטוי מובהק באופן מזוקק במיוחד. כך קורה לי תמיד כשאני "נתקל" במכתב ישן מן העזבון המשפחתי. קריאה ראשונה במכתב חושפת מידע רב, ובדרך כלל בעל-ערך. קריאה שנייה במכתב מביאה אותי לשאול שאלות על עצמי ולהתחבר לצדדים שונים באישיותי. קריאה שלישית במכתב מעלה בי הרהורים על הדרך שהובילה למציאתו ועל האפשרויות למצוא מכתבים נוספים שכאלו. קוגניציה, רגש, מטה-קוגניציה.

* * *

הניה רוזנברג לבית דיאמנטשיין, סבתה של רעייתי, נולדה בשנת 1920 בכפר הקטן הוידין Huedin, רומניה, כ-50 ק"מ מן העיר קלוז'-נאפוקה Cluj-Napoca. היסטורית, היה האיזור שייך לחבל טרנסילבניה, אשר היה במשך שנים רבות בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, ולמרות שהיא עצמה נולדה אחרי שהוידין היתה כבר בשליטת רומניה, כל הוויתה היתה הונגרית (בבית דיברו הונגרית והמאכלים שנאכלו בבית היו הונגריים).

גורל משפחתה בימי מלחמת העולם השנייה היה כגורל מרבית יהודי האיזור – הם נשלחו לאושוויץ לקראת סוף המלחמה וכולם חוץ ממנה ניספו שם. הניה היתה היחידה מקרב בני משפחתה שחזרה מן התופת. שריד נוסף מן המשפחה היה אחיה, אשר עלה ארצה לפני המלחמה, ואיתו שמרה על קשר מכתבים. בעלה של הניה נשלח למחנה עבודה ואף הוא חזר. בתום המלחמה, השניים התאחדו בביתם ולאחר זמן קצר עלו ארצה באוניית מעפילים (עם עצירה כפויה בקפריסין), כאן הקימו משפחה לתפארת והעמידו צאצאים אשר נושאים עמם את הסיפור המשפחתי שהשואה היא חלק בלתי נפרד ממנו. שני ילדיה של הניה נושאים את שמות הוריה, אשר נספו באושוויץ. הניה התאלמנה בגיל צעיר-יחסית וחיתה חיים מלאים ומאושרים גם לאחר מכן, עד שנפטרה בשנת 2013, והיא בת 93.

במלאת לה 90 שנה, העניקו להניה בני המשפחה ספר מרגש, המספר את סיפור חייה בתמונות מן האלבומים הפרטיים שלה. את ימי המלחמה מנציחה בספר כפולת עמודים שחורה. מיד לאחריה, מובא שם מכתב אותו קיבלה הניה מעזבון אחיה. "אחרי שחזרתי מהמלחמה," היא מספרת, "אחי לא נתן שום סימן של חיים, אז חשבתי שגם הוא איננו. התעניינתי בצלב האדום והם הודיעו לי שהו אבסדר. זמן מה לאחר מכן הוא שלח מכתב." את שכתבה לו בתשובה אפשר לקרוא היום בזכות כך שאחיה שמר את המכתבים, שצאצאיו העבירו אותו להניה ושהמכתב מתועד בספר החגיגי. קריאה במכתב מציפה מחשבות רבות, הנודדות בין ההיבטים הקוגניטיבי, המטה-קוגניטיבי והרגשי של המחקר הגנאלוגי. אני משאיר לכל אחד ואחת מכם לתהות את התהיות האלו לעצמו ומביא כאן את המכתב כלשונו (בתרגום מהונגרית לעברית, כפי שתרגמה אותו הניה בעצמה).

* * *

חואדין, 46 בפברואר

יקרים שלי, אתמול קיבלתי את מכתבכם הראשון. זה היה המכתב הראשון אחרי כל כך הרבה זמן שאנו חיכינו לו, כל המשפחה, אך לצערי אני מקבלת אותו לבד. בכלל, אני לא יודעת איפה להתחיל, אני בדיוק כמו אתה, נופל לי העט מהיד, וזאת מבלי לדבר על הדמעות שנוזלות מהעיניים. ככה זה מאז שחזרתי, כל הזמן אני רק בוכה. מסכן בעלי, כל כך רוצה לעודד אותי, אבל, לצערי, אחרי טרגדיה כל כל גדולה אין נחמה.

אני חיה בגלל שנשפטתי לחיים. יש לי בעל, אבל לעולם אני לא יכולה להיות מי שהייתי קודם. אתה יודע, אחי היקר, עד כמה שאני הייתי מסורה למשפחה. כשלאבא רק כאב הראש, איך אני דאגתי. איך דאגתי בשביל הבריאות של כל אחד. אתה יודע עד כמה הייתי בת נאמנה לכל המשפחה שלי. ופתאום, לאבד בבת אחת את כולם.

את אמא היקרה ניתחו לפני הגירוש והיא הבריאה יפה מאוד, ופתאום הברברים הרוצים האלה גירשו אותנו מהבית. אתה בוודאי יודע הכל כי בעצם הרדיו דיבר על זה מספיק, ואין לי כח נפשי לפרט הכל. מספיק אם אני כותבת, מספיק לך שתדע ותבין שהגענו לאושוויץ, למחנה ההשמדה הכי ידוע לשמצה, שם הפרידו אותנו בצורה אכזרית, בן רגע איבדנו את כל המשפחה.

אחותנו המסכנה ואני, שהיינו צעירות, נבחרנו לעבודה. אמא, מסכנה, אחותנו השנייה עם התאומים והילד, אבא היקר, אחים – כולם היו נדונים למוות. זה מזעזע לכתוב את הדברים האלה, שההורים שלנו היקרים, והאחים שלנו היקרים, כל כך תמימים וכל כך צעירים, נפלו קורבן לשנאת היהודים.

הרבה פעמים נדמה לי שזה לא יאומן. כל הזמן אני חולמת שאנחנו כולנו יחד, ובבוקר באה ההתעוררות הנוראית שאין פה אף אחד. בנוסף, אני חולמת שאני נמצאת באושוויץ וצוערת בחלום ופוחדות שייקחו אותי בסלקציה לקרמטוריום (הסלקציה נערכה כל יום ב-7 שבועות שהייתי באושוויץ).

ונוסף לכל הכאבים הנפשיים, אחותי היקרה שהיתה איתי שנה עם סבל רב, בקור ובעבודה הקשה, שלושה שבועות לפני השחרור נפטרה. היא לא יכלה לסבול יותר את החיים של המחנה. מהתחלה היא קיבלה, כנראה, משהו בריאות, היא כל הזמן השתעלה וזה היה סופה הטראגי. כל הזמן היא אמרה ש"אני לא רוצה לחיות אם אני לא אראה יותר את אמא".

גם אני חשבתי שאני לא יכולה את זה לשרוד, אבל בן אדם יותר חזק מחיות, למרות שגם אני הייתי כל כך חלשה.