משפחתובלוגיה

גם אני מהגר. לפני מספר שבועות, עברתי להתגורר עם משפחתי בארצות הברית, וזאת כחלק מן ההתקדמות במסלול האקדמי בו אני צועד. לא כאן המקום להסביר "למה צריך לעשות פוסט-דוקטורט בחו"ל?", וממילא להזדמנות כזו – להתגורר למשך מספר שנים בארצות הברית – חיכיתי משך זמן רב. אז נכון, אני יכול להיות מוגדר כ"מהגר עבודה" – היינו, למשך זמן קצוב – ועדיין, אני "מהגר".

להרגיש זר. אני יודע אנגלית. אני קורא, כותב, מקשיב ומדבר אנגלית במשך שנים רבות, ובדרך כלל נחשב על ידי בני-שיחי או מאזיניי כמי שדובר אנגלית טובה. ובכל זאת, אנגלית היא לא שפת האם שלי. יתרה מכך, ארצות הברית היא לא מדינת-האם שלי. חסר לי הסלנג, חסר לי המבטא, חסר לי ההקשר התרבותי-חברתי שבו הדברים נאמרים, חסר לי הרקע בו הדברים פועלים. ולכן גם אני – ולא רק ילדי, היושב לו בכיתה החדשה בבית הספר החדש ואינו מבין מאום מן המסביב – מרגיש קצת זר. וזה לגיטימי.

להתחיל מחדש. גם אם לפֶּרֶק זמן קצוב בלבד, נדרש המהגר להתחיל מחדש. וכך גם אני ובני משפחתי. הכל חדש. לטוב ולרע. לרהט בית מחדש זה נחמד, אבל להתחיל ולצבור היסטוריית-אשראי מחדש זה קצת פחות נחמד. להתחיל עבודה חדשה זה נחמד, אך בד בבד יש לקשור מחדש קשרים חברתיים. ומעל הכל, מרחפת השאלה: מה קרה לכל מה שעשיתי עד כה? האם כמו היסטוריית האשראי שצברתי בשנים של רכישות – יתפוגג העבר האישי אל תוך דף לבן וריק, או שמא יתפוס את מקומו ב"כרך 1", מפנה מקום של כבוד ל"כרך 2" ולבאים אחריו?

צאצא של מהגרים. כל מי שעוסק במחקר גנאלוגי יודע שהוא צאצא של מהגרים. אי-שם במעלה הדורות, או כאן ממש מעבר לפינה, אבותינו הקרובים או הקדמונים היו מהגרים. בספירה מהירה, אני מגיע, בהתייחס אליי, לשני סבים, שני הורי-סב, שני סבים של סבתא ושני הורי-סבא של סבתא. לא הרבה, אני יודע, אך מתוך שורשיו העבותים של עץ אבותיי – אני מתעכב לרגע דווקא על אלו אשר עקרו את שורשיהם ונדדו עם משפחתם, או לבדם, אל מקום אחר. אל יעד לא-ידוע.

הדוד ג'ק. וכשמתסכלים קצת לצדדים – אל אחיהם של אבותיי-הקדמונים הישירים – הרי ששם שיעור ההגירה גדול אף יותר. הדוד ג'ק כמשל. "הדוד ג'ק" היה הדוד של אבא, אבל אבא לא הכיר אותו מעולם. אחרי הכל, יעקב-אשר-הפך-לג'ק עשה את דרכו מפלסטינה של ראשית המאה העשרים אל עבר ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות עשרות שנים לפני שאבא נולד. יתרה מכך, ג'ק נפטר במולדתו החדשה עוד לפני שאחיו הגדול-ממנו של אבא נולד, והוא נקרא על שמו. את ה"דוד יעקב" שלי הכרתי באופן אישי מילדות, אך את בעל השם המקורי "פגשתי" רק במהלך המחקר, ותוך כדי חיטוט במסמכים אשר איתרתי, המתעדים את חייו בארץ החדשה. בהמשך, איתרתי את צאצאיו, ואחרי שנים אחדות של המתנה מורטת עצבים – זכיתי גם לפגוש בהם סופסוף. הדוד ג'ק היה מהגר טיפוסי של אותם ימים, אם אפשר לפשט כך את המסלול שעבר: הוא עזב את הכל אל עבר אופק לא ידוע, הרוויח את לחמו בדוחק, סביר שבקושי דיבר אנגלית, אך בעיקר – העמיד אחריו ילדים אמריקאיים בני-מהגרים. הם, מבחינתם, גדלו בבית בו שפת ההורים לא היתה אנגלית, אך כל חייהם כבר התנהלו בארץ החדשה ובשפה החדשה ובתרבות החדשה. וילדיהם שלהם, נכדיו של הדוד ג'ק, נולדו כבר כאמריקאיים לכל דבר. היסטוריית המהגרים נותרה חקוקה בליבם ובתמונות אשר על המזנון בסלונם, ובעיקר שם. נכדו של הדוד ג'ק, אשר סיים בימים אלו לכתוב את סיפורה של הגירת אבותיו מרומניה לזכרון יעקב ואת סיפורה של הגירת סבו מזכרון יעקב לארצות הברית – כותב זאת כמביט מן הצד.

פסל החירות. רגע לפני שנחת מטוסנו, ובעוד הוא חג מעל שמי ניו-יורק, ראיתי את פסל החירות ולצדו את "אליס איילנד", שער ההגירה אשר קלט לתוכו מיליונים של אנשים אשר חיפשו להם עתיד טוב יותר. לא יכולתי שלא להעלות בדמיוני את המראה אשר נגלה לעיניו של הדוד ג'ק לפני יותר ממאה שנה, כאשר עבר מסלול דומה לזה שלי, אך שונה כל כך. בעיקר, הוא ראה את הפסל מלמטה ולא מלמעלה, מבין היטב שעליו לכתת רגליים בעולם החדש על מנת להסתדר בו. כל ה"דודים" הגדולים אשר היגרו לאמריקה עברו לנגד עיניי כאשר השקפתי ממעל על הלפיד הבוער.

תהיות. ובעודי מסתובב בין נופיה של ארצות הברית, אני לא יכול שלא לנסות ולדמיין מה חשו כאן קרוביי המהגרים. וכשאני ניצב אל מול כל ההתחלות בארץ החדשה – אני לא יכול שלא לחשוב על כל אבותיי הקדמונים אשר היגרו להם מאי-שם לאי-שם, תרים אחר ה"משהו" הזה שישפר את מצבם. בניגוד גמור אליי, הם באמת ובתמים השאירו מאחור את כל חייהם כדי להתחיל מחדש. סביר להניח שהקשר שלהם עם בני המשפחה אשר נותרו מאחור נותק ברגע בו עזבו את ה"מאחור". האם הם חשו שהם קוטעים איזושהי שרשרת-חיים? כמה התלבטו לגבי המעבר? ומה חשו אלו אשר נותרו מאחור?

פלאי הטכנולוגיה, קירבת המהגרים. על הקיר שמול המחשב בבית הוריי, תלויות תמונותיהם של סבי וסבתי מצד אמי ושל הורי-סבי מצד אבי. ארבעתם – שניים בנפרד ושניים כזוג – היו מהגרים. ובכל פעם שאני משוחח עם הוריי באמצעות תוכנת "סקייפ", אני רואה אותם. והמראה מוזר. הנה תלויים הם על הקיר, מגניבים מבט מבעד לכתפיהם של בתם/נכדם ילידי-הארץ, היישר אל עבר נכדם/נינם היושב כעת בניכר, בשיאה של תקופת הגירה (ליחצו להגדלת התמונה).

אני מנסה להביט בעיניהם המפוקסלות, ומצליח לקבל מהם חיזוק. השרשרת לא ניתקה. לא משנה היכן אהיה, הם – וכל יתר אבותיי הקדמונים אשר הותירו בי את חותמם, מהגרים או נשארים – יהיו תמיד איתי.