משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

"האח הגדול" – הגרסה הגנאלוגית

28 בנובמבר, 2010 מאת אורית לביא · 6 תגובות

"הי, כאן אורית מישראל. האם אני מדברת עם הרב רבינוביץ? סוף סוף! רציתי לספר לך שלפי הממצאים שלי, אביך היה בן דוד שלישי שלי. ואגב, ידעת שאביך נולד ארבעה חודשים אחרי שההורים שלו נישאו ברבנות? ורציתי גם לשאול, למה בעצם הסבא שלך התגרש מאשתו הראשונה? לא ידעת שהיה נשוי קודם? בטח, והאבא שלו עוד שילם לגרושה דמי שתיקה, משהו כמו 2,000 רובל! בוודאי שאני בטוחה, יש בידי את כל המסמכים, שלא לדבר על תעודת הלידה שלך!"

נכון, השיחה הזאת לא התרחשה. בכל זאת יש לי קצת טקט. אבל וריאציות עדינות יותר שלה התקיימו גם התקיימו. הגל האחרון בתקשורת בעניין הפרטיות בפייסבוק, הסחר בפרופילים, וצילומי הרחוב של גוגל – כבר נרגע. אך עינו של האח הגדול מרצדת שוב בלי הרף על המירקע, והעירה מרבצן את הדילמות הנצחיות בנושא גנאלוגיה ופרטיות.

כבר התייחסנו כאן לא פעם לענייני אתיקה ופרטיות – למשל ארנון כאן, וגם אני, ועוד. אך נראה שהדיון לעולם לא יסתיים, מעצם טיבה של הגנאלוגיה. בעוד שהניסוח העברי – "חקר הדורות" – מציג את פניה היפים של הגנאלוגיה, ניתן להגדירה גם כ"איסוף מידע על בני אדם, חיים או מתים" – וזהו כבר עסק מלבב פחות.

נכון, הקוד האתי אומר כי אסור לפרסם מידע על אנשים חיים, בוודאי שלא ללא רשותם, וכי יש להגן על המידע שאנו מחזיקים. אך הדיון על דרכים אתיות להשגת מידע שכיח פחות. מקובל לחשוב כי אין מגבלות על השגת מידע, כל עוד נעשה שימוש באמצעים חוקיים ובמאגרים גלויים. בפרט, מידע שאנשים מוסרים לנו מרצונם על עצמם ועל בני משפחתם נחשב למידע לגיטימי. אך מצבור המידע, והצלבת פרטים שונים ממקורות שונים, מובילים לעתים לממצאים גנאלוגיים מביכים למדי, עד כדי פגיעה חמורה בצנעת הפרט – והרבה מעבר למידה המצופה על ידי מוסרי המידע.

כאן אמור היה להופיע סיפור מביך לדוגמה, תוך הסוואת פרטים מזהים. אך פתאום קלטתי שקוראים חרוצים במיוחד עשויים לגלות מיהו גיבור הסיפור, חרף ההסוואות. על כן אסתפק באמירה הכללית, שהחשיפות המתוארות בפתיח אירעו כולן, גם אם התקשורת נעשתה ברגישות ובטקט מירביים (או כך לפחות אני רוצה להאמין).

המחקר הגנאלוגי גולש אמנם לא פעם לחדירה עמוקה אל חיי הפרט. ואם כך, האם זוהי מטרה המצדיקה חטטנות בחיים של אחרים? [וכאן עולה מיד הקונוטציה אל הסרט (הנפלא) "חיים של אחרים". אני מניחה שרוב הגנאלוגים לא יהנו מהאנלוגיה בינם לבין אנשי השטאזי].

במחקר המשפחתי שלי, המשאלה לחקור את תולדות המשפחה אינה מקדשת את כל האמצעים. אני משתדלת לכבד את הגבולות שמציב כל אחד מבני המשפחה, גם אם לעתים יש לכך מחיר כבד. המכתבים שכתבה אמי אל בת-דודתה, מהגטו, נשמרו נכון ל-2004 בעליית הגג של בת הדודה בפלורידה. חרף מאמצי, הם לא הגיעו עד היום לידי: משפחתה של בת הדודה ביקשה שלא אפנה אליה, כי הזכרונות מהימים הקשים פוגעים בבריאותה. גם הצעתי להגיע לביקור בפלורידה הושבה ריקם. רמזים עדינים (מדי?) שהעברתי לבנותיה, בדבר רצוני לקבל את המכתבים – לא נענו. אני נאלצת להשלים עם הרעיון שיום אחד הדירה תפונה, והמכתבים יושלכו מבלי שאוכל לראותם.

אך דווקא הגבולות במחקר המשפחתי קלים יחסית להצבה. הדילמות הקשות כרוכות במחקר הנעשה עבור אחרים. למשל, גנאלוגים מיקצועיים עסוקים לעתים בבניית עצי משפחה לשם איתור זכאים לירושה. האם פגיעה בפרטיות של אדם זר היא מוצדקת, אם בסופו של תהליך בישרנו לו כי הוא זכאי לירושה נכבדה? ונניח שלאחר שנברנו בחייו של מאן דהו, גילינו כי דווקא אינו זכאי לירושה שציפה לה. האם גם אז הפגיעה בפרטיות מוצדקת (מעבר להיבט המשפטי הצר)?

*   *   *

לפני שנים רבות נמסרה לי תמונה עתיקת ימין, ועליה כתוב, באנגלית: "דודה הלן, אמא של מוזס ורוזי". רק לאחרונה הצלחתי למצוא מידע המוכיח כי דודה הלן היתה אחותו של סבא שלי. כמובן, קיוויתי ליצור קשר עם צאצאיה של דודה הלן, ולהכיר באמצעותם את המשפחה מזווית אחרת. שבועות ארוכים המתנתי לתשובה מאדם, העשוי היה להיות החוט המקשר ביני לבין צאצאים אלה. וזו התשובה שהתקבלה: (בתירגום חופשי מאנגלית, ותוך השמטת פרטים מזהים):

"לצערי, איני יכול למסור לך מידע על הצאצאים של מוזס ורוז. למוזס היה רק בן אחד. כאשר הבן התגרש, גרושתו וילדיו ניתקו את כל יחסיהם עם צד זה של המשפחה. לרוז היו שלושה ילדים: הבן הפך לכומר בפטיסטי, ושתי הבנות גרו בקליפורניה וניתקו אף הן את כל הקשרים המשפחה".

אין צורך לומר שהתשובה הזו רק הגבירה את סקרנותי. בן-דוד שני שהוא כומר בפטיסטי לא היה לי עד כה! ומעבר לכך, מה התקלקל שם, אצל צאצאי דודה הלן היפה, שהם לא רוצים שום תזכורת משפחתית?

דבר אחד די בטוח: ילדיהם של מוזס ורוזי ממש ממש לא מעוניינים שאפנה אליהם בבקשה לאיחוד משפחות נרגש. סביר להניח כי הם גם אינם ששים לחלוק את המטענים שהם נושאים עמם, אשר גרמו להם לנתק עצמם מהמשפחה. בינתים לא פניתי אליהם, ואולי בכלל אשאיר זאת כמשימה לדור הבא.

Share

6 תגובות↓

  • 1 יעל // 28 נוב, 2010 בשעה 16:22

    מאד מאד נהניתי.

  • 2 מיכאל סטרוד // 29 נוב, 2010 בשעה 0:34

    בס"ד.

    כל העולם הופך להיות כה מנוכר ומסתגר מבעד לחיץ אלקטרוני. ההסתגרות הזו מחלישה את הדבק של החברה, דבק שהוא מנוע עוצמתי לכל נפש. לא פלא שדווקא בחברה המערבית , סיבוכי הנפש רבים יותר.
    מצטמצם מעגל האנשים שיחייכו אליך וישמחו לשמוע על משפחה, ולהפתעתי, גם כאשר תספר להם שאיתרת עבורם ירושה, הם יימנעו מלשתף פעולה.

  • 3 ארנון // 29 נוב, 2010 בשעה 13:12

    אכן מעורר מחשבה. גם אני, כמוך, מציב גבול כאשר אדם אומר לי שאינו מוכן לשתף פעולה. עם זאת, אני לעתים תכופות מותח את הגבול הזה, ומנסה להגיע למידע הדרוש מכיוונים אחרים – היינו, מבני משפחה אחרים. כשזה קורה, אני נזהר כמו מאש שלא ייוודע הדבר לראשון שלא שיתף פעולה…

  • 4 אורית לביא // 29 נוב, 2010 בשעה 18:13

    ארנון – אני מאמינה שבסוף הכל מתגלה!
    וראה את פירסומי וויקיליקס הלילה….

    מיכאל – העולם האלקטרוני אמנם מרחיק קרובים, אך גם מקרב רחוקים, ובפרט מאפשר קשר מהיר – כולל שיחות וידאו! – עם קרובי משפחה רחוקים.

    מה שכן, העידן האלקטרוני מגדיל מאד את מספר תרגילי העוקץ. לכן לא פלא שאפילו הודעות על ירושה מעוררות חשדנות….

  • 5 רוני // 1 דצמ, 2010 בשעה 23:10

    שאלות לא פשוטות בכלל. בעבר סיפרתי כאן, על בן דוד החי בארצות הברית, אך חי את מוראות השואה ובטוח שהשואה תחזור על עצמה בארצות הברית.
    http://mishpachtoblogia.co.il/?p=1554
    הוא דרש ממני במפגיע להשמיט כל התיחסות לו, לאשתו ולבנו. הסתבר שהבן אינו יודע על מוצאו היהודי והוא לא יודע דבר על משפחתו. היתה לי דילמה רצינית אז כיצד לנהוג בבקשתו.
    ממש לאחרונה נפל דבר. הבן גילה את שורשיו ובעקבות מחקר קטן הגיע לבני דודיו ודרכם אלי. הוא שותה בצמא כל פיסת מידע אודות המשפחה.
    דברים משתנים…. אני מסכים שצריך לנסות ולהענות לבקשות של בני משפחה (השמטת גיל כבר הזכרנו ?)…

  • 6 מיכאל סטרוד // 15 דצמ, 2010 בשעה 10:58

    לאורית.
    כשהיו מראים לסבי ז"ל את תמונות הנכדים הוא היה אומר ש" הוא מעדיף לראות את המקור"…
    מעניין מה היה אומר היום על עידן החזותיות באינטרנט.
    האינטרנט לא יכול לספק את העוצמה הנפשית וההשראה ממפגש פיזי.
    יתירה מזאת, השאיפה לקוסמופוליזם שוללת מהאדם את השיוך המדיני לאומי הקטן יותר.
    אומנם התאחדות כל יושבי תבל זו אופוריה נכספת אך האנוש זקוק להגדרות יותר קרובות למימדי מוחו.

השארת תגובה