יום המשפחה חל מדי שנה בל' בשבט, יום פטירתה של הנרייטה סולד (נפטרה בשנת 1945), והוא גלגול מאוחר של יום האם – מסורת אשר החלה עוד ביוון העתיקה. לכבוד יום המשפחה, ביקשנו מבלוגרים ישראליים להעלות את האסוציאציות שלהם בנושא. על משפחה, על בלוגספירה ועל מה שלפעמים נמצא ביניהם. תודות לכל מי ששיתף פעולה – כולם כאן, בהמשך הדף:

אורי קציר…. אורית עריף….אמיתי סנדי….אפי פוקס….בן קלינגר….גדי שמשון….גלי….דבורית שרגל….ולדי דבוייריס….חלי גולדנברג….חנן כהן….יגאל חמיש…..יואב איתמר….כרמל ויסמן…..ליאור…..מארג'….מרסלו….עמליה רוזנבלום…..רואה שחורות…..שין…..שוקי גלילי…..שרון…..תום סלע

אמיתי סנדי, מהגנה למאבק

 

להמרצת מחזור הדם, נפצח עם הסקנדלים – ועליהם (ונפתח בהם גם כמחווה לנחשונים בחבורה, אשר כתבו כאשר כותרת המיזם היתה אמורה להיות "אבוי! סקנדל במשפחה").

אפי פוקס, אפי פוקס קודח

יום חורף גשום בסוף שנת 2000, "היא לא בשבילך" שרבב לפתע אבא שלי כשהוא חוצה צומת חשוכה. המשפט קטע את הבהייה הרצופה שלי במגבים שנלחמו בטיפות שהצטברו על השמשה. זה היה בדרך לביקור שיגרתי אצל הדודה בקריית אונו. כמו לאחר פיצוץ נותרתי מופתע, מזועזע, לא משום שחשבתי שהוא חושב אחרת, הרי ידעתי שהוא לא אוהב אותה, אלא משום שהוא העלה את זה על בדל שפתיו.

לקחו לי 5 דקות להגיב. "תוריד אותי פה", אמרתי בטון מאיים באזור צומת סביון בואכה אור יהודה. הוא בתגובה נעל את הדלתות במאית השנייה שנותרה לפני הניסיון הקלוש לפתוח את הדלת, ואמר כמו אחד שחזר על זה בליבו עשרות פעמים לפני שהוציא זאת מפיו: "אתה חייב להבין שאני היחידי שחושב עליך ללא אינטרסים, ואני לעומתך- לא מאוהב בלהתאהב. היא לא בשבילך, אתה יודע את זה יותר טוב ממני, אם נוח לך לא לראות את זה, אז אני אגיד לך. אתה הולך לכעוס עליי הרבה עכשיו, אני אבין את זה, אבל בעוד כמה שנים אתה תודה לי".

הדופק שלי החל לתופף כמו ז'אן ז'אק גולדברג בקריז אופייני. אני, שתמיד פולט הברות ממיתרי הקול, גם כשאין לי, שתקתי שתיקה רועמת. לא החלפתי איתו מילה שבוע שלם, וזה קרע אותו לגזרים. עד שחזרתי ממנה בפעם האחרונה. כשהגעתי הביתה אמרתי לו משפט אחד בלבד:

"אולי צדקת, והיא לא בשבילי. אבל ייקחו הרבה מאוד שנים עד שאני אודה לך על זה, אם בכלל".

חנן כהן, וובסטר 2

חברתי (שאחר כך גם תהיה אשתי) ואני לא הסכמנו להפגיש את המשפחות שלנו. הפעם הראשונה שההורים של אשתי פגשו את אבא שלי היתה בשבעה של אמא שלי.

מארג', העונה הבאה

קיבלתי משימה מאתגרת במיוחד. לכתוב אסוציאיציות על משפחה. לצערי אני לא יכולה להרחיב יותר מדי, כי הטאבו היחידי במשפחה שלי – זו המשפחה שלי. לא מדברים על המשפחה. זה רק מעצבן את כולם. אבל מאחר והתבקשתי אז הנה כמה טעימות ככה, בקצרה, על קצה המזלג.

זכיתי להשתייך למשפחה מיוחדת במינה. משפחה ללא משפחה. שזה כמו סבון ללא סבון, אבל כן שורף בעיניים. אני דור שלישי לגירושים, וגרושה בעצמי. כך שאי אפשר להגיד שאין מסורות משפחתיות שעוברות מדור לדור אצלנו. זה והמורשת הגנטית המכובדת לעולם לא לשטוף את האוטו גם אם מציעים לו חוזה דוגמנות בחיריה.

הצד של אמא שלי כולו פושעים דרגה ז', חלקם יושבים בכלא וחלקם זוכים לכינויים כמו "השופט". לא יודעת אם יצא לכם לשמוע לפני כמה שנים על פרשת מעילה גדולה בשדה התעופה. חלק די גדול מהמשפחה שלי יושב על זה בכלא. היחידים שהצליחו להימלט מגורל משובב זה הם אמא שלי, שאיכשהו נהייתה מנהלת בית ספר יסודי, והבן דוד שלה, סומי, שעובד כמנקה שירותים במשרד מכובד באלנבי מערב. הצד של אבא שלי לעומת זאת מורכב מבליל של קיבוצניקים, חוזרים בתשובה, ומפקירי ילדים. עד היום אנחנו תוהים לאן נעלמו ארבעה מתוך שבעת ילדיה של דודה אסתר. אולי זה הבלוג לחפש אחריהם: מנחם-מנדל ושרה-בלה, אם אתם קוראים פה במקרה, צרו קשר דרך הבלוג. אני הבת דודה האובדת שלכם. אחד מהם אם אני לא טועה הגיע לאוקראינה. יש עוד שניים, אבל אין לי מושג איך קוראים להם. בחלק הקיבוצניקי יש אחת חירשת, אחד שגר בקרוון בנגב עם ארבעת ילדיו, אחת בולימית דכאונית ואחד שמגדל עגבניות בערבה. על החלק שחזר בתשובה וטרם חזר בשאלה אין יודעים דבר.

פה מגיע משפט סיכום מרגש, שלצערי נבצר ממני לחבר אותו. אין שום דבר מרגש בלהיות חלק מהמשפחה שלי. אלא אם כן טלפונים היסטריים באמצע הלילה להגיע לאבו כביר בשביל ערבות זה מסוג הדברים שמרגשים אתכם. שמעתי שיש שאומרים שמשפחה זה הדבר הכי חשוב שיש לנו. אני מאוד מקווה שהם טועים.

מרסלו, מסע

הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שלנושא הסקנדלים ומחקר השורשים יש לפחות שני היבטים: ההיבט של הפרט שמתחקה אחרי תולדותיו הוא, מתוך רצון "להבין" ו/או "לבנות" (שימו לב לקרבה בשורש) את זהותו, וההיבט של החברה המעוניינת לשמר את הרושם שישנה חפיפה בין הרישומים בספריה לבין התגלגלות הגנים בשטח.

מן ההיבט של הפרט המקרה הראשון עליו חשבתי הוא זה של אריק אריקסון, פסיכולוג התפתחותי שהטביע את המושג "משבר זהות", ושאולי נדרש לסוגיה שהפכה למרכזית בחייו מתוך תולדותיו הוא: אריקסון נולד מחוץ לנישואין לאמו קרלה אברהמסן שהייתה פרודה מבעלה ולדמאר סלומונסן, ככל הנראה מאב דני שנשא את שמו הפרטי (אריק) ועמו ניהלה אימו רומן. עם זאת, הוא נרשם בעת הולדתו ב-1902בגרמניה כאריק סלומונסן, על שם בעלה הרשמי של אמו. היא התחתנה בשנית עם רופא ילדים בשם תיאודור הומבורגר ב-1904. ב-1909 אריק סלומונסן הפך לאריק הומבורגר וב-1911 אומץ רשמית על ידי אביו החורג. פרטי הולדתו הוסתרו ממנו במשך ילדותו וימי נעוריו, אך הוא חווה דחייה בחוג בית הכנסת בשל מראהו הנורדי ואילו בבית הספר בשל היותו יהודי.

בסופו של דבר, קבע אריק הבוגר כי הוא בעיקר בן של עצמו, קרא לעצמו אריק אריקסון וגמר עניין

מן ההיבט של החברה חשבתי על ההלכה היהודית, הקובעת כהנחה הלכתית שאין עוררין עליה כי אבהות של הרך היא על פי "רוב הבעילות", ובמקרה של אישה נשואה תרגומו המעשי של המושג –  בעלה הרשמי. קביעה זאת באה למנוע הכרזה על מקרים של זנות וממזרות (כהגדרתן בהלכה) שלהן השלכות הרות אסון לסדר החברתי, על חשבון האמת.

נראה לי שתחום הגנאלוגיה, יחד עם העניין שהוא מעורר לפחות בשלבים מסוימים של הגדרת הזהות העצמית, הוא מלא בפיקנטריה שגובלת בעירעור על "הסדר הטוב" החברתי. אם הייתי עוסק בו נראה לי שהיתי מתעמק דווקא בפן אחרון זה .

שוקי גלילי, שידורי נסיון

נתבקשתי להעלות על הכתב את האסוציאציה שמעוררת בי הכותרת ("אבוי" וגו'). אחרי גירוד נמרץ של פדחתי, הגעתי למסקנה שלא עולה לי שום רעיון כי הרעיון פשוט זר לי לגמרי. כל אחת מהמילים (אבוי, סקנדל ובמשפחה) אולי מעוררת בי אסוציאציות כאלו ואחרות, אבל הצירוף השלם הוא פשוט ג'יבריש עבורי.

למעשה, היה לי קל יותר לו היו נתבקשתי לכתוב משהו תחת הכותרת "יש! סקנדל במשפחה". יכולתי לספר, למשל, על קרובת משפחתי שנישאה לבחיר ליבה כשכרסה בין שיניה, ועל כך שממש רגע קודם הסתיים גיורו-כהלכה של הבחור המצויין הזה. לדאבוני, השניים היו נשואים זה לזו כדת וכדין כשלוש דקות מרגע שנודע לי קיומו של הסקנדל. ככה, נחתתי לתוך שלהי-הסקנדל ומבלי שהספקתי להתענג עליו הוא בא אל קיצו. אבוי.

ועתה, אל יתר הסיפורים והרהורים המשפחתולוגיים – מפי אלה שהמילה "משפחה" מצמררת את עורם, דרך אלה שהבלוגוספירה היא בית בשבילם – ועד לאלה המפיצים ניחוחות חמימות משפחתית.

אורי קציר, אפלטון: הלילה בו למד עופירקו לעוף

פולקלור משפחתי הוא עניין שבדרך כלל לא חורג מגבולות השבט. ניסיון לספר עליו או להסביר אותו מחוץ למסגרת המוגבלת של אלה שמכירים אותו כסוג של הומור פנימי הוא בעייתי כמעט בהגדרה. לקטגוריה זו, אפשר להניח, אפשר לשייך גם את הסיפור על הלילה בו למד עופריקו לעוף. 

עופריקו, בננו הבכור, היה אז פעוט כבן שנתיים. הוא הלך, פטפט, צחק וניסה לגלות את העולם בכל דרך אפשרית. כמו זאטוטים רבים בני גילו הוא התגורר עדיין במיטת תינוקות, כזו שמגודרת במוטות עץ שנועדו להקשות על הפעוט לשלוף את עצמו מתוכה ולהתחיל לטייל בבית ללא השגחה. לימים ילמד הקטנצ'יק גם את האמנות הזו, יטפס מעל למוטות, יעביר את רגליו אל צידה החיצוני של המיטה ויגלוש אל הרצפה. אבל אז, באותה נקודת זמן, הוא לא היה מיומן עדיין בפעילות הזו. מדי לילה היינו משכיבים אותו במיטתו לאחר טקס מעניין כשלעצמו שראוי לתיאור של שני משפטים… המשך

אורית עריף, אורית עריף

בן קלינגר, בןקלינגר.קום

הבלוגספירה הישראלית. ביצה.

כל פוסט שני בה עוסק באושיות מהקהילה (מונה ביום טוב חמישה-עשר אנשים). הקסם שמאחד אותם – רוב רובם לא ראו אחד את השני מעולם – יהווה בשבילי חידה לשנים ארוכות. אבל זה עדיין קסם. ואם אתם כמוני (סביר להניח, כי אתם קוראים בלוג עכשיו) אז אתם פותחים את המחשב בבוקר עוד לפני שהלכתם להשתין, כדי להתעדכן במה שאהוד קינן או אדר שלו כותבים.

הבלוגספירה הישראלית. משפחה.

גדי שמשון, ערס פואטי

התמונה הזו היתה תלויה שנים בבית של סבא שלי. סבא שלי זה הגנגסטר החביב משמאל. מימינו תראו את הוריו ואחיו. הם לא הצטלמו יחד. בראשית שנות השלושים אבא של סבא שלי, יחד עם חלק מבני משפחתו ובהשפעת אשתו (התאמינו? איני יודע אם מדובר באמא של סבא שלי או באשה אחרת) חזרו לפולין. המדינה הזו נראתה להם אזייאתית ומפגרת מדי. היא עדיין כזו, כמובן, אבל לא זה הסיפור. התמונה עצמה נשלחה מפולין, וכאן הוכן מונטאז' בצלמניה תל אביבית, ותמונת סבא שלי הוספה לתמונה.

כל הפלג של המשפחה שירד חזרה מפלשתינה נספה בשואה. התמונה עצמה תלויה היום אצל הדודה שלי. כל ילדותי התמונה היתה על הקיר בבית של סבא, ומעולם לא סיפרו לנו את הסיפור שמאחוריה. לפני כשנה ומשהו, באירוע משפחתי בביתה, בגיל 42, פשוט שאלתי. מסתבר כי לעלם עצוב העיניים, השלישי משמאל (מסומן גם הוא בעיגול אדום), אחיו המנוח של סבא שלי, קראו גדי, ועל שמו אני קרוי.

גלי, NET.אנקדוטות

אני האחרונה שניתן לומר עליה שיש לה תפיסה בריאה של מושג ה"משפחה", לכן, כשהתבקשתי לכתוב מספר מילים בנושא, די נאלמתי דום…

אמנם, הגעתי ממשפחה אשכנזית נורמטיבית למדי (אבא, אמא, שני ילדים-אחד-מכל-מין וכלב), אבל כבר מהרגע שנולדתי, היה ברור לכל בר דעת בסביבה, שהנה גדלה כאן יצורה בלתי "מתיישרת" עם הנורמות לחלוטין… כשחברותי שיחקו ב"חתונה" וב"משפחה", אני שיחקתי בוטרינרית והאכלתי גורי חתולים בני-יומם בטפטפת, כשהן פינטזו על איך ייראה הנסיך על הסוס הלבן שלהן, אני התעניינתי בסוס יותר מבנסיך… בעל וילדים מעולם לא היו בתכנון שלי… אם תוסיפו לכך את העובדה, שאבי גידל אותי כבנו-בכורו ודאג לפתח את כישורי הטכניים דווקא ולא את החברתיים, תוכלו בקלות לשער לעצמכם איזו תדהמה אחזה בי, כשמכל חברותי הייתי דווקא אני, המוזרה והלא מתפשרת, הראשונה להנשא וללדת… כצפוי, הנישואין לא החזיקו זמן רב (מכירים גבר שיסכים שחוץ מלהשתין בעמידה, אשתו תעשה הכל הרבה יותר טוב ממנו? 🙂 ) וכך מצאתי את עצמי מקימה את המשפחה האמיתית שלי: ילדונת (כיום בת 17.5), כמה חתולים (כיום 6, אבל המספר בעליה מתמדת), מכרסמים (אוגרים נזקקים מזנים שונים, גרבילים ושרקנים), ארנבונים ודלת פתוחה לכל נזקק הצועד על 4 (ולפעמים גם 3) רגליים…

כיום, משפחתי מונה, פרט למתבגרת המורדת, 6 חתולים, 11 שרקנים, שני ארנבונים ואוגר סיבירי בודד… ובכל זאת, בכל פעם שאני מספרת על תנאי המחיה שלי, קם החכמולוג ששואל: "ואת לא רוצה להקים לעצמך משפחה שוב?" 🙂

דבורית שרגל, לחיות את חייה (וגם כאן)

אומרים לי "משפחה" ואני מסתמררת. מבחינתי הביטוי "כמו משפחה" אינו בר תוקף. משפחה היא מקום מעיק, שואב, סוחט ומתיש, עמוס מחויבויות מכל סוג ומין. אני עושה ככל יכולתי, כבר שנים הרבה, להימלט מכך. "משפחת הבלוגים הישראלית"? אין לי מושג מה זה אומר. יש לי חבר-שניים שגם להם יש בלוגים (יאיר רוה וגדי שמשון), כל שאר הבלוגרים שאני איתם בקשרי לנקוק ומיילים הם חברים לרשת, ללא מגע יד אדם, אפילו ללא העברת גלי קול בטלפון.

ככה אני אוהבת את הקשרים המשפחתיים שלי. קורקטיים ולא לוחצים.

אולי, אם היה לי אילן יוחסין מפואר ואם הייתי יודעת הרבה יותר מאשר אני יודעת היום על מקורותיי, הכל היה אחרת, אבל לא כך הם פני הדברים. אז מבלי להיכנס למבוך הקלישאות של המשפחות המאושרות והאומללות על פי דרכן, החום והחיבוק וכל טובות ההנאה האחרות שיש במיזם האנושי המתמשך הזה, אני מוותרת. לא, תודה.

מעדיפה לראות משפחות קולנועיות שהסבל שלהן מצטלם היטב. זה כואב הרבה פחות.

ולדי דבוייריס, רייטינג רמזורים:  תינוק ע"ש לנין

סבא רבא שלי איש קשה היה. כנצר למשפחה דתית, מרובת ילדים וענייה עד מאוד, היה זה אך טבעי שבבוא היום יהפוך לקומוניסט. ואכן, לכשבגר, הפך את שמו משייע לאלכסנדר והצטרף למקום שאליו הלכו באותם ימים (אמצע שנות ה-30) הרבה יהודים טובים – אנ.ק.וו.ד., הוא המשטרה החשאית של ברית-המועצות. בעבודה זו החזיק כמעט 20 שנה, וגם כשעף ממנה, אחרי מותו של סטלין, נשאר קומוניסט גאה וחבר במפלגה. כך גם גידל את ילדיו, וביניהם סבא שלי, שלו קרא וילן על שם מנהיג המהפכה, ולדימיר אילייץ' לנין.

סבא שלי נפטר ממחלה כשלוש שנים לפני לידתי, וכאשר נולדתי דרש סבא רבא (שעוד היה חי ובועט) שיקראו לי על שמו. "וילן", אמרו ההורים שלי, "לא נשמע טוב, לא שם שנותנים לילד בשנות ה-80. אנחנו גם לא קומוניסטים עד כדי כך…". סבא רבא התרכך והציע את הפשרה: תקראו לילד "ולדימיר" – גם זה על שם לנין. כל העסק הוחמר מאוד על-ידי העובדה המצערת שנולדתי בדיוק ביום השנה ה-59 למותו של אותו לנין.

כאן אבא שלי התנגד. "לא יהיה ולדימיר אצלי בבית", הכריז בקול. לו הייתה אלטרנטיבה משלו, כזו שנשמעה מעט פחות רוסית ויותר סלאבית – "ולדיסלב". מרבית המשפחה הסכימה, וזה מה שנרשם בתעודת הלידה, אך רק סבא רבא המשיך בשלו. הוא נעלב וסירב לראות את הנכדה שלו (אמא שלי) ואת התינוק (אנוכי).

הנתק נמשך במשך חודש ימים, עד שיום אחד לאמא שלי פשוט נמאס, והיא לקחה אותי בעגלה והלכה לבית של הסבים שלה. העמדת העגלה בסלון ביתם הייתה קביעת עובדה – ולדיסלב כאן כדי להישאר. לסבא רבא שלי לא נותר אלא לקבל את הגזירה. הוא אפילו המציא לי שם חיבה, "ביבקע".

מאוחר יותר, בירור שערכתי העלה שמשמעות המונח "ביבקעס" היא "גללים של עז", אך כשהייתי קטן לא היה אכפת לי מניואנסים של שפה. העיקר שסבא רבא אהב אותי. רק אחרי שהוא נפטר, בבית-החולים המיוחד לחברי מפלגה, ואחרי שגדלתי, גילו לי ההורים מה פשר השם ואיפה עבד סבא רבא בצעירותו.

עם העליה לארץ שמי התקצר בטבעיות ל"ולדי". אז גיליתי שרבים כלל לא בטוחים, האם "ולדי" הוא קיצור של "ולדיסלב" או שמא "ולדימיר", ובתוכי גיחכתי – הצדק ההיסטורי הושב על כנו. וד"ש לולדימיר אילייץ'…

חלי גולדנברג, תקריב

–    אמא
–    המממ?
–    אמא…
–    מה מותק? חלמתי…
–    נכון אני הדבר הכי חשוב לך בעולם?
–    נכון. בטוח. וחד משמעי. למה את שואלת?
–    ביום ראשון יום המשפחה.
–    נו…?
–    אז אני חושבת לי…
–    ש…
–    אם נ ג י ד היית פוגשת אותי בכיתה של הבת שלך, גם אז היית הכי אוהבת אותי בעולם?
–    ………..
–    כי אולי את אוהבת אותי ר ק בגלל שאני הבת שלך…
–    …………
–    ולא בגללי בגללי. בגללי האמיתית… המשך

יגאל חמיש, מסע, מסה ומשא – תצפיות על ארגונים, ניהול וידע

תהליכים חברתיים מתהפכים – ברשת. פעם הכרנו אישית, אחר כך נפרדנו, והמשכנו לתקשר מעת לעת. כיום, אנחנו מכירים קודם כל ברשת, סביב עניין משותף, ולא נפרדים כי אנחנו כל הזמן Always On. אבל שלא תהיה טעות: בלוגרים אוהבים להיפגש. עובדה. במיוחד, בלוגרים שאינם מכירים זה את זה, אלא רק ברשת. מאז ינואר 2004 עת התחלתי לכתוב באתר אישי ב"רשימות".

כמי שעוסק באופן אינטנסיבי בנושא של רשתות חברתיות, היווצרותן ופיתוחן, אני לא בטוח שהרשת היא משפחה, במובן הגנאלוגי של המונח, אם כי נוצרות בה רשתות רבות. ולכן, נושא המשפחתו/בלוגיה טבוע בי עמוק מאוד, יש לכך סימוכין ברשימות שלי – שהן כולן תחנות וצמתים בדרך להפוך את הבלוגוספירה לרשת גדולה אחת, בה יותר ויותר כותבים גם מכירים זה את זה אישית. כך היה בכל אחת מתחנות אלו: הכנס הראשון בישראל על בלוגים, BlogDay2005, BlogDay2006, הקורס הראשון בישראל לבלוגרים, הסדנה הראשונה בישראל לבלוגרים צעירים, חברים שהפכו (קצת בגללי.‏.‏.) לבלוגרים, בלוגרים בינהרים, חמיש וחמישה. ברשימה האחרונה, אגב, יש אזכור מרגש לכך שהרשת 'יוצרת' משפחה, גם אם אינה משפחה באופן הפורמלי המוכר לנו.

לכן, אני נענה ברצון רב ליוזמה של משפחת משפחתובלוגיה, ומזמין כל אחת ואחד מכם להרחיב את המשפחה הבלוגישראספרית שלנו בארץ.

יואב איתמר, ממנטו מורי – חלומות וסיוטים 2

רציתי לספר על החיידקים שגידלתי פעם בתוך צלחת פטרי, על מצע של ג'לטין ובונזו. אין ספק שהייתה ביניהם קרבת דם (אפילו באופנים שאיננו רוצים לדמיין) אינטרסים משותפים, שאיפות דומות, אבל הם לא היו משפחה.

רציתי לספר על החתולה השחורה שלי, שבשנתה הראשונה ילדה גור פג. דאגנו לו להנקות מיוחדות, והוא שרד. הם חיו כל חייהם יחדיו בבית אחד, אבל ברור שלא ראו את עצמם כאם ובנה. אנחנו האכלנו אותם, טיפלנו בצורכיהם הרפואיים, פינקנו אותם, ישנו איתם במיטה אחת – האם אנחנו יותר משפחה משהיו הם לגבי עצמם, על אף קשרם הביולוגי?

רציתי לשאול על אחים ששונאים זה את זה, שאינם מחליפים מילה, על אם המגדלת את בנה בעזרת אומנת, ולחלופין על קהילה הנפגשת יום יום לתפילה, מקיימת ביקור חולים ועזרה הדדית, או על חברים קרובים, או על שותפים לדירה כמו שרלוק הולמס ווטסון, האם הם יוכלו לומר לי מהי משפחה?

כהיסטוריון, אני אוסף חריגים ויוצאים מן הכלל, נועץ בהם מחט ומקטלג.

את מילותי, אני חייב לאימי. את זכרוני, לאבי. את נסיונותי, רגשותי ודעותי למשפחתי וכמובן את היכולת ללבן רעיונות. גם אם היו לי מורים אחרים, האם הייתי מגיע אליהם בלי שמשפחתי תפרנס אותי? האם הייתי יכול להבין ולא לדאוג מרעב, מהזנחה, מחוסר אהבה? בלעדיהם, הייתי רק חיידק על צלחת פטרי.

כרמל ויסמן, רצוא ושוב  (וגם כאן בשותף, וכאן על הדוקטורט, והיה כאן בזמן המלחמה, ופעם גם היה כאן על ענייני יהדות)

האסוציאציה הראשונה שלי למשפחה היא ליל הסדר. שולחנות ארוכים וסביבם עשרות אנשים שאינם חולקים דבר במשותף מלבד קרבת דם (צפרדע, כינים.‏.‏.‏) ולפעמים גם זה לא, לפעמים הדבר היחיד שהופך אותנו למשפחה אחת מורחבת זה הריטואל שאנחנו חולקים, הסיפור שכולנו מספרים בלילה הזה. גם במשפחת הבלוגים הישראלית אנחנו קשורים רק בעבותות הנראטיב. כל אחד מאיתנו מצווה לספר מדי יום ביומו את היציאות (מצרים וגם האחרות) שלו וכולם קרואים את ההגדה של כולם. משפחה לא בוחרים.

ליאור, שיווק ויראלי באינטרנט

אומרים שהשם שלך הוא הדבר החשוב ביותר בקריירה העסקית ושחשוב מאוד לשמור עליו בכל צורה, אומרים שלך תדע מה יזמן לך העתיד ואת מי תצטרך עוד כמה שנים, אבל אני אומר שבשביל להצליח בעתיד, הקשרים הכי חשובים לשמור עליהם זה עם המשפחה – הם אלה שישמרו עלינו מליפול, שיגנו עלינו בתקופות קשות והם אלה שידחפו אותנו קדימה.

עמליה רוזנבלום, מחשבות אסורות על אימהות

שבוע המשפחה נחגג אצלנו בנסיבות מיוחדות. פתחנו אותו בכך שאני ואחי לקחנו את אבינו לבית חולים, לאחר שהגיע למצב שבו לא היה יותר צורך במלים. יש מצבים כאלו, ואין צורך לפרט אותם במונחים ציוריים. בואו נגיד רק שהסימפטומים שלו היו כל כך משונים, שאם היה חי לפני מאתיים שנה בוודאי היו מכריזים עליו כקדוש.

עשרים וארבע שעות אחר כך התינוקת הוכרזה כחולה בדלקת ריאות. דלקת ריאות אצל תינוקות זה קצת פחות מפחיד מאשר אותה מחלה אצל מבוגרים, אבל כמובן שכשזה מגיע לילדה שלך הפרופורציות מתעוותות. האמת היא שבמובן הזה אני אימא לא מספיק דאגנית, ובמקרים הנדירים שאני לוקחת אותה לרופאה כבר שולחים אותנו משם למיון או למוקד. מה שקרה גם הפעם. "לא שמת לב שיש לה ברונכיט?" שאל אותי הרופא בסבר פנים חמור. לא, האמת היא שחשבתי שהשיעול שלה הוא לא שוס, אבל מה לעשות, הרבה דברים בחיים הם לא שוס כרגע, והם עוברים. וחשבתי שהשיעול יעבור כמותם. הוא עבר… לריאות.  המשך

רואה שחורות, עתיד מזהיר

לכל אדם יש שתי משפחות. המשפחה שנכפתה עליו: הורים והורות, אחים ואחיות, בנים ובנות. בן זוג הוא בוחר, אבל אז נכפים עליו עוד: חם וחמה, גיסים וגיסות, אחיינים ודודניות. ולפעמים, כשכולם מתארחים אצלו בבית בפסח,  הוא יושב בפינה עם חתיכת מצה ושואל את עצמו מתי כל זה ייגמר. ויש גם את המשפחה שהוא בוחר לעצמו: חברים, ועמיתים, ואנשים שהוא מדבר איתם באינטרנט כל יום במסנג'ר או שהוא משאיר להם תגובות בבלוג, אבל הוא לא פגש אותם אף פעם, ועוד לא המציאו מילה טובה בעברית לתאר את הקשר ביניהם. ולפעמים, ביום שישי בצהריים, כשכולם מתארחים אצלו ועושים על האש, הוא יושב עם חתיכת פיתה באמצע ההמולה וחושב: כמה התברכתי שזכיתי במשפחה-מבחירה שכזו. יש אנשים שאין להם משפחה ביולוגית, ואולי אפילו לא מאמצת; יום המשפחה הוא גם בשבילם. כי לכולנו יש משפחה מבחירה, וכמה טוב שיש יום לחגוג את זה.

שין, ספינת החלומות

משפחה זה קודם כל אהבה. וכבלים. משפחה זה מעקה לפני תהום החיים ולפעמים זה סורגים. משפחה זה שולחן אוכל והרבה צחוק מסביבו. משפחה זה שתיקות. לפעמים רכות ולפעמים קשות. משפחה זה קודם כל ילדות,  אחר כך שנים של בלבול ומרד, שנים של  ריחוק והתקרבות, שנים של ביחד ולבד. משפחה זה סקאלת רגשות מהחיובים ביותר ועד השליליים ביותר. משפחה זה קודם כל גבר ואישה. משפחה זה גשר הדורות מבעד למסך הזמן וערפל היומיום. משפחה זה שרשרת חוליות בה אתה חוליה באמצע בין חוליות העבר לחוליות העתיד. משפחה זה הבטחה לאינסוף. משפחה זה השבט הפרטי שלי שיש לו טקסים ומיתוסים משלו.משפחה זה סודות שנטמנים בעבר ובעתיד. משפחה זה קודם כל אהבה.

שרון, דברים קטנים

מקורו של סיפור זה בזכרונותיה של סבתי מצד אבי, שרשמה את ההיסטוריה המשפחתית על גבי עשרות דפים ומכתבים לאחותה, רובם בכתב יד בלתי קריא. פצחתי לפני שנים ספורות בפרויקט שמטרתו היתה לנסות להקליד את הזוועה, אלא שנשברתי אחרי מכתב אחד (באורח נס, הקובץ נשמר על המחשב שלי למרות פירמוטים חוזרים ונשנים של כל כונן אפשרי), ומכאן סיפורנו…

(חובבי הסקנדלים שמתעקשים בכל זאת על צהבהבות-כלשהי מוזמנים לדמיין לעצמם שמככבים כאן בחורי ישיבה חרמנים וחנווניות פרועות. אלא שבכל זאת, מדובר בסבא-רבא ובסבתא-רבתא שלי, ולכן אני אתעלם.‏.‏.‏)

הסיפור מתרחש בשלהי המאה ה-19, בעיירה דבינסק שבלטביה, אשר היתה באותם ימים מרכז יהודי גדול ופורח (למרבה הצער, רוב התושבים נרצחו בשואה, אבל זה לא הסיפור שלנו).

רבי אברהם-יצחק החליט כי תלמידו המצטיין שרגא-פייביש יהיה שידוך מצויין עבור בתו רחל-אידה הנאה. הרבי שלח אותו אל חנות המכולת אשר נוהלה על-ידי בתו, והמליץ כי יקנה שם משהו ובתוך כך, גם יעיף מבט על הבחורה ויראה האם היא נאה בעיניו.

אלא שידידנו שרגא-פייביש היה תלמיד חכמים עני, שהפרוטה לא היתה מצוייה בכיסו. ובכל זאת, השקיע את שארית כספו בקניה חסרת תועלת כדי שיהיה לו תירוץ לדבר עם הבחורה.

עושה רושם שרחל אכן מצאה חן בעיניו, כי לאחר מספר ימים שב שרגא אל החנות, מתוך כוונה להכיר טוב יותר את הנערה.
אלא שהנה בעיה: הארנק ריק, אז איך יקנה בחנות וימצא תירוץ הולם לפצוח בשיחה עם אותה נערה חסודה?

אל דאגה!

מתברר כי שרגא-פייביש אולי היה בחור עני, אבל לפחות היתה לו תושיה: נכנס אל החנות, ו"גילה" להפתעתו שאין לו כסף. שמא יוכל לקנות בהקפה?

נו, כנראה שהיא השיבה בחיוב.

תום סלע, מיומניו של לקוח

לפעמים בא לי לחשוב.
לפעמים להרגיש.
לפעמים לעזור.
לפעמים לצחוק.
ולפעמים סתם לקרוא, כזה מלמעלה, בלי להתחייב לכלום.
תמיד לארח – ביתי הוא ביתכם.