הדוד פלי, כפי שכבר סיפרתי לכם, התרחק מכל מה שהזכיר לו את ראשית חייו, ואת משפחתו הקרתנית, בעיניו, מפולין. על זכרונות ילדותו הקצרה והעליזה בלודז' העיבו חמש השנים בהן היה כלוא בגטו שבעיר, ואשר במהלכן נדרש היה לעבוד כמו יתר הילדים שנותרו שם, ולהתחמק מנסיונות הגרמנים להחיש את קיצו. לאחר המלחמה, עדיין נער, הוא יצא לכבוש את העולם. אל ביקוריו המעטים בארץ הוא הגיע בדרך כלל בגפו, ולבתו היחידה לא סיפר דבר על עברו.
כאשר כבר היה על ערש דווי, הוא ביקש מבתו לבדוק את תיבת הדואר האלקטרוני שלו. לשם כך, נאלץ להסגיר בפניה את סיסמת הגישה: קולומנה.
בת דודתי במרחקים לא ידעה מהי או מיהי אותה קולומנה, אך אנו ידענו היטב: היה זה כפר הנופש בו נהגו יהודי לודז' האמידים לשכור בתים ולבלות בהם את חודשי הקיץ. על-פי סיפורי הורינו, קולומנה הצטיירה בעינינו כאי של חופש ושובבות בו בילו חמשת האחים והאחיות לבית רוזנר את חופשותיהם, יחד עם בני-משפחתם המורחבת.
רק לפני שנים אחדות למדתי מפי קרובה רחוקה, שסבי ואחיו בנו בתי קיט בקולומנה לשם השכרה, ואחד מהם הועידו לחופשות המשפחתיות.
* * *
כאשר החליטו בני משפחתי המורחבת לצאת למסע שורשים משותף, לקחתי על עצמי את ההכנות למסע. התכוונתי להקדיש אחר צהרים אחד לשיטוט ביערות קולומנה, ואולי אף לשכשוך במי הנחל בו שחו הורינו בילדותם, ולעריכת פיקניק על גדתו.
במהלך ההכנות, הופתעתי לגלות בקלטת העדות שמסרה דודתי את תמונת בית המשפחה בקולומנה. היא אף ציינה את כתובתו! אך הכתובת לא נמצאה במפת הכפר, וממילא, לא ציפינו למצוא שריד מבית העץ המשפחתי שנבנה לפני קרוב למאה שנים. למרות הכל, בסיוע הטכנופילים במשפחה נשלפה תמונת הבית מסרט הוידאו, והנה היא לפניכם:
אל קולומנה הגענו, ארבעה-עשר מבני משפחת רוזנר – החל מהדודה הבריטית הקשישה, אשת הדוד שנפטר עוד לפני עשרות שנים רבות, דרך אזרח אורוגוואי שהצטרף למשפחה, ועד לנציגות נכבדת מבין ניניו של סבי, יקותיאל רוזנר. השמים זעפו באותו היום בקולומנה, הגשם לא הפסיק לרדת והקור חדר את שכבות הבגדים שעטינו. תכניות הפיקניק נגנזו, אך המרצנו את הנהג להסיענו אל הכתובת שבידינו.
האדם השני אליו פנינו בקולומנה זיהה את שם הרחוב, אשר הוחלף לפני שנים רבות, והדריך אותנו כיצד להגיע על הכתובת הנכונה. ושם, בין העצים, ראינו את הבית הבא:
אותות הזמן הותירו את סימניהם על הבית הנטוש, אך מומחיות האחים רוזנר בעץ לא אכזבה. הבית ניצב על מכונו בדיוק כפי שהוקם לפני דורות. קלו רגלי הקשישים, נשים כבדות היו לאיילות, הרוזנרים שוב משתובבים בבית בקולומנה.


5 תגובות↓
1 ארנון // 6 מאי, 2010 בשעה 22:56
כשאני עומד בפני סיומו של ספר סוחף, בהגיעי לעמוד האחרון – אני תמיד מכסה את הפסקאות הסוגרות, על מנת שלא אתפתה להציץ בהן, גם אם רוח הסיום כבר שורה על כל עמודיו האחרונים. וכך גם למקרא פוסט מרגש זה: עת ראיתי את התמונה הישנה, ניחשתי את ההפתעה שתחכה בסוף, אך החזקתי את ידי בחוזקה לבל תגלול את העכבר בטרם עת. איזה יופי! קצת שיפוץ, וגם לכם יהיה בית קיט…
2 רוני // 6 מאי, 2010 בשעה 23:03
סיפור מדהים ! איך צפנת אותו עד היום ?
יש לי כמה שאלות חטטניות:
1. מ'זתאמרת הבית נטוש ?
2. אם הוא נטוש, מי רשום כבעליו ? איך זה שאף לא אחד מהמקומיים השתלט עליו ?
3. האם ידוע מיהם שני הגברים בתמונה מהימים "ההם".
3 אורית לביא // 7 מאי, 2010 בשעה 6:10
רוני:
שני הגברים בתמונה הם סבי, ואחיו אברהם יצחק רוזנר (אפשר להקליק ולראות).
על יתר השאלות, ועל העצה של ארנון, אשיב בקרוב.
4 אסנת חזן // 22 מאי, 2010 בשעה 11:35
סוף סוף קראתי ואני מצטערת כל כך שלא קודם. סיפור מרתק. חזרתי שוב ושוב להתבונן בתמונות, להשוות, לראות… כמובן שאני מצטרפת לשאלות החטטניות…
5 אורית לביא // 22 מאי, 2010 בשעה 19:26
הי אסנת,
אכן זה היה אחד מאותם רגעים של שיא ההתרגשות, שמצדיקים את כל הימים הארכוים האחרים של מחקר סיזיפי… ודאי גם לך היו רגעים כאלה!
אשר לשאלות "החטטניות" – עניתי עליהן ברשימת המשך; תמצאי אותה בראש דף הבית.
השארת תגובה