אחד ממקורות המידע העיקריים במחקר המשפחתי – זה אשר מתחילים עמו וממשיכים עמו וחוזרים אליו תכופות – הוא הידע הנשמר במשפחה אודות עברה. בפרט, חשובים פרטים אשר נמסרים ממקור ראשון, על ידי מי שהיו מעורבים בהתרחשויות המדווחות. גם אם הם אינם מדויקים, גם אם אינם מפורטים – תמיד יש בהם גרעין כלשהו של אמת (הזיכרון, הרי, מתעתע בכולנו, ובפרט ממרחק של שנים רבות).
ולכן, מטרידה כל כך את כל מי שמתעניין בהיסטוריה של משפחתו הנטייה של רבים לשתוק בנוגע לעבר. לא, אני לא מתכוון להעלמה של פרט זה או אחר, אלא לשתיקה מתמשכת, כזו שמסתירה מאחוריה את מה שלא ניתן כלל לגלות. שתיקה רבת-שנים שלא מאפשרת לאחרים להתוודע כלל אל מה שהיא מנסה להסתיר. מטבע העניין, שתיקות שכאלו עלולות להוביל לנתקים בין ענפי משפחה. בחלוף השנים והדורות, הנתקים הללו הופכים לחומות בצורות אשר ענפי המשפחה משני צידיהן אינם מודעים כלל אלו לקיומם של אלו.
באופן לא מפתיע, סיפורים רבים על שתיקות שכאלו קשורים לאירועים אשר התרחשו בימי השואה. ובאופן לא מפתיע, השתיקות הללו נשברות מתישהו. לרוב, אחרי שנים רבות. לעתים, בגלל נסיבות טריוויאליות (על ערש דווי, מחליט לפתע אדם לספר לבני משפחתו פרט מושתק מעברו), ולעתים – בגלל גילויים מפתיעים. על זה האחרון אספר כאן.
כיוון שהסיפור המשפחתי המובא כאן הוא אמת לאמיתה, וכיוון שאין ברצוני לפגוע בנוגעים בדבר – אני מביא אותו כאן ללא שום פרטים מזהים. כל השמות הינם בדויים.
* * *
רוזי היא ניצולת שואה. כמעט את כל משפחתה הקרובה איבדה על אדמת אירופה. גם את רובה הגדול של המשפחה המורחבת. היא עלתה לארץ לאחר המלחמה, ביחד עם בעלה אשר שרד את מחנות העבודה, והקימה בישראל את משפחתה. כשהתחלתי למפות את עץ המשפחה שלה, בלטו בו בעיקר ענפים גדועים. אך דווקא שם, בתוך הסבך הדליל של הענפים הקטועים, בלטו אותם עלים אשר המשיכו ללבלב ולהעמיד דורות חדשים למשפחה. לרוב, היו אלו מי שניצלו מן התופת או מי שהקדימו לעזוב את האדמה שעתידה להיחרך.
לאורך השנים, סיפרה לי רוזי על בני משפחתה הרבים, על אלו שישנם ועל אלו שאינם. את סיפוריה אפיינו – ועדיין מאפיינים – שני דברים. ראשית, בני המשפחה אשר ניספו בשואה מכונים אצלה לרוב בשמם המקומי, הזר-לי, כפי שהיה מוכר לה בילדותה (למשל, בּוּרֶה, זִיסוּ), ואילו אלו שעלו לארץ ידועים גם בשמם העברי/ישראלי. שנית, כולם היו אצלה "בני דודים", ולא משנה כמה רחוקים היו על גבי העץ המשפחתי. שני המאפיינים הללו ברורים למדי: השמות הם הלוא חלק מזכרון הילדות, היא לא הכירה אותם בשמות אחרים; וה"אימוץ" של רחוקי-משפחה כ"בני דודים" – באין אחים, הורים, או בני-דודים ראשונים – מובן גם הוא.
ולכן, הנחתי כי רוזי מכירה את כל "בני הדודים" אשר הגיעו, בסופו של דבר, לחיות בארץ. בדיעבד, ההנחה הזו היתה נכונה. מה שלא ידעתי הוא שלא על כולם היא סיפרה לי.
* * *
לפני שבועות אחדים, לגמרי במקרה, בנסיבות שאינן קשורות כלל למחקר המשפחתי, עלה שמו של אדם כלשהו כחשוד בקשר משפחתי לרוזי. ליתר דיוק, אשתו, חנה, היא רחוקת משפחתה של רוזי. שמו לא הוזכר באף אחת משיחותינו הרבות בנושאי המשפחה. עובדה זו כשלעצמה אינה מפתיעה, אך היא הופכת לכזו כאשר לוקחים בחשבון שאותו אדם, ששמו אך זה צץ ועלה, היה פעיל מאוד בתנועה הציונית-דתית באירופה, ושמו מוכר למדי לכל מי שנובר מעט בהיסטוריה הרלוונטית. יתרה מזו, לאותו אדם קרובי משפחה מפורסמים מאוד ומוכרים לכל ישראלי. ואם כך, כיצד קרה שאותו אדם מפורסם לא הוזכר כלל בעבר?
מיד לאחר הגילוי שאלתי את רוזי אודות הקשר לאותו אדם. היא הזכירה מיד כי ידעה, כמובן, על הקירבה לאותו אדם, ואף הוסיפה סיפור או שניים אודותיו. אך על הקשר שלו למפורסמים לא ידעה. ואודות צאצאיהם לא הרחיבה. יוצא שבישראל של אחרי המלחמה התגוררו רוזי ו"בת דודתה" חנה לא רחוק זו מזו – אך אף אחד מבני משפחתה של רוזי לא שמע עליהם עד היום. מוזר.
בחלוף הימים, ניסיתי לדלות פרטים נוספים אודות בני המשפחה מן הענף המדובר, ובפרט התחלתי באיתור צאצאיהם. במקביל, ניסתה בתה של רוזי לדלות פרטים נוספים מאמה אודות הקשר שהושתק. כצעד ראשון בתהליך החשיפה המורכב, הבהירה רוזי שאכן ידעה על קיומם של קרובים אלו. היא ידעה גם על הקשר שלהם לקרובי משפחתם המפורסמים. בשלב השני, היא סיפרה עוד קצת על בריחתם מן הגטו. היא הזכירה כי שהו שם יחדיו, וכי הם – חנה ובני משפחתה – הצליחו להימלט ממנו לפניה. רוזי נותרה בגטו, ובהמשך הועברה עם יתר בני משפחתה למחנה הריכוז אושוויץ, אך רק היא לבדה ניצלה ממנו.
לבסוף, הסירה רוזי לחלוטין את שמיכת ההסתרה. לאחר שהושלם השלב הזה, הבנו כולנו מדוע לא סיפרה רוזי על הקשר עד היום.
* * *
כאמור, רוזי זוכרת את קרובת משפחתה מן הגטו. היה זה לקראת סוף המלחמה, כאשר גורלם של יהודי האזור היה כבר ידוע. "בשלב מסוים," היא סיפרה לראשונה רק לאחרונה, "חנה הבינה שהיא ומשפחתה זוכים לצאת מהגטו וצפויים להגיע למקום בטוח. היא באה לאמא שלי וביקשה ממנה שתיתן לה את הריבות שלה. 'אתן ממילא לא תחיו,' היא אמרה לאמא, 'אז מה אכפת לך מהריבות?'."
* * *
וכך, הסתבר לנו בחלוף כמעט 70 שנה, כי הקשר המשפחתי בין הענפים הללו נותק בגלל ריבּה. עכשיו, כאשר שניים ושלושה וארבעה דורות חדשים הועמדו בשתי המשפחות – נדמה לי שהגיע הזמן לקרוע את שמיכת ההסתרה. ממילא, הריבה ההיא כבר מזמן עבישה. ובכלל, למי אכפת היום מהריבות? בקרוב, אני מקווה, אוכל לשוחח עם צאצאיה של חנה. בפרט, מסקרן לדעת אם גם אצלם שררה שתיקה בנוגע למשפחתה של רוזי, ואם כן – האם הצליחו לפענח את פשרה.
