פולין, 1905
חיליק נפרד ממשפחתו הרבנית במרכז פולין, ויוצא למסע המייגע למערב. אולי רצה להזדרז לצאת כדי להמנע מגיוס לצבא הרוסי, ואולי רצה להמנע מלשאת לאשה את הנערה המעוברת שהותיר, לפי גרסת אחד מקרוביו.
הוא נושא לו אשה בארה"ב, ושני בנים נולדים. אך האשה מתה בדמי ימיה.
לפי מיפקד 1940, חיליק גר עם בנו הצעיר ג'ון במלון, שם גרים גברים בודדים שאין מי שיטפל בהם.

ארה"ב, פברואר 1945
ג'ון הוא כבר קצין משוחרר, פצוע מלחמת העולם השניה, בן 22. קייטי היא אחות רחמניה. המלחמה עדיין נמשכת, אך גורל היהודים באירופה כבר ידוע. ג'ון וקייטי נישאים, ומחליטים להביא יתומה יהודיה מאירופה, ולאמץ אותה.

צרפת, 1947
דוריס בת 5. אביה היה כנר יהודי הונגרי, אמה יהודיה מגרמניה. חמש שנים קודם, הם חזו את הגורל הצפוי להם, והעבירו את בתם הרכה לחבריהם במחתרת. לאחר מאסרם, שלחו שניהם יד בנפשם. הסבים והסבתות של דוריס נספו במחנות ההשמדה.
דוריס הפעוטה ממתינה למסע לאמריקה, לפגישה ראשונה עם הוריה המאמצים, ג'ון וקייט. אלא שהחודשים חולפים, ונדרש עוד טופס למלא, ועוד אישור לקבל, והאימוץ נדחה שוב ושוב.

ארה"ב, 1949
ג'ון מתחכך בעולם הקולנוע והעיתונות באמריקה, חייו סוערים. במשפט הגירושין מקייט, היא טענה כי הוא קרא לה "טפשה", נהג לשוב הביתה בדמדומי השחר, והתפאר על בילוייו עם נשים אחרות.
קייט ועורכי דינה קובעים תקדים משפטי: בית המשפט מאשר לה לאמץ את דוריס כאם חד-הורית.

1953, פאריס
ג'ון מת, בן 31. יש אומרים שהוא נורה כאיש שירות חשאי. לפי המקורות הגנאלוגיים, סיבת הפטירה היא דום לב. לפי קרוב משפחה: גם ירי מוביל לדום לב. הוא מותיר אחריו תינוק רך מנישואיו השניים. מותו מסוקר בעיתונים, אין איזכור לירי.

השנים הבאות
קייט, האם המאמצת של דוריס, נישאה בשנית, חלתה בסרטן, התאבדה. אחרי שאביה המאמץ נישא שוב, דוריס נושרת מלימודיה. היא מפליאה לנגן, ובבגרותה מופיעה בקונצרטים מוזיקליים שונים, ואף מוציאה סינגל נחשב.

שלהי שנות הששים, ארה"ב
דוריס מצטרפת לחבורה של צ'רלי מנסון. ב-1971, לאחר משפט מתוקשר, היא נשלחת לבית הכלא באשמת נסיון רצח. זמן קצר אחר כך נולד בנה בכלא, לאב שהוא רוצח מורשע. מי האב? בעבר נתנה דוריס להבין כי האב הוא צ'רלי מנסון. לפי גרסה מאוחרת, האב הוא גבר אחר מהחבורה.

תגובה ציונית הולמת
התינוק של ג'ון, שגדל בינתים, נישא לבת משפחה של אחד מבוני מדינת ישראל. בנם הגיע מארה"ב ושירת בצה"ל.

חלק מהשמות והפרטים שונו, מטעמי פרטיות של בני המשפחה.

איתרתי את בני משפחתו של זאב זבצקי ז"ל כשנתיים לאחר מותו, הלא צפוי, באחת מנסיעותיו לוורשה. הם נענו ברצון לבקשתי להפגש עמם בעניין משפחתו של הבעל / האב. בבואי, סיפרתי על נסיונותי לאתר את בני משפחתו של אביהם, גוטרמן. מי זו משפחת גוטרמן, הם תהו.

זאב זבצקי ז"ל נולד ב-1934 בוורשה, וחווה בפולין את איימי השואה. לאחר תום המלחמה הוא שב ללימודיו בפולין, ומאוחר יותר, ב-1957, עלה עם אמו ארצה. ואחר כך גם הקים משפחה מקסימה. כאשר ניתן היה, הוא נסע מעת לעת לבקר בוורשה, שם נהנה לפגוש את חבריו לספסל הלימודים. ביניהם היה גם הגברתן הפולני, זבצקי. בילדותם היה ביניהם הסכם בלתי כתוב: זבצקי הגברתן שומר על זאב מפני החוליגנים הפולנים, זבצקי הלמדן מסייע לשני בהכנת השיעורים. 

בתו של זאב מספרת שהיא שאלה יום אחד את אביה, איך זה שאותו שם משפחה שימש הן יהודים והן פולנים נוצרים, והאב השיב בקצרה, "יש ויש".

בערוב ימיו, ובעידוד בני המשפחה, זאב מסר עדות מפורטת על קורותיו בשואה ל"יד ושם", ועותק ממנה שמור ביידי המשפחה. הוא לא נשאל ולא סיפר על שם הדודה אשר אצלה הסתתר לפרק זמן קצר, ואף לא על שמות הדמויות האחרות.

בני המשפחה נדהמו כאשר סיפרתי להם כי זאב נולד תחת השם "גוטרמן", וכי השם זבצקי הוא השם שניתן לו במסמכיו המזויפים בשואה. הבת מספרת כי העובדה הזו סיחררה אותה, כאילו "את לא את". בעבר, כאשר אחד מבני המשפחה רצה לעברת את שמו, הם המריצו אותו להמנע מכך, "כי אנחנו הזבצקים האחרונים". ואבא גם היה ישר כסרגל, אמין לפני הכל, ואיך לא סיפר על כך מעולם.

*  *  *

אביו של זאב, ד"ר שמואל גוטרמן, השלים כמה תארי דוקטורט לפני פרוץ המלחמה. הוא גוייס לצבא הפולני בספטמבר 1939. הידיעה האחרונה ממנו הגיעה ב-1942 מהעיר לוצק Łuck, שבשנות המלחמה הראשונות נכבשה על-ידי הרוסים, ואחר כך – על ידי הגרמנים. אשתו עשתה מאמצים רבים לאתר אותו, לשווא. ב-1947 היא פנתה אל בית המשפט בוורשה, בבקשה להכריז על מותו.

במסגרת ההליך העיד גם ליאון קורוס Leon Korus, אשר הציג עצמו כ"נשוי לאחותו של שמואל". שם האחות אינו מופיע בתיק בית המשפט. לאון קורוס התגורר באותה העת באותה הכתובת בה גרו זאב ואמו. בתיק בית המשפט אין כל מידע נוסף עליו, למעט העובדה שנכון לינואר 1948 הוא היה בן 53.

במשפט גם לא הוזכרה העובדה שליאון קורוס נולד תחת השם ויקטור ולודבר Wiktor Wlodawer. העובדה הזו נמצאה בארכיון הוועד היהודי בוורשה. שם מופיעים גם שמותיהם המלאים של הוריו, תאריך לידתו המדויק, וגם העובדה שהשם "ליאון קורוס" הוא השם הבדוי, שהופיע במסמכיו המזויפים אשר בזכותם הוא ניצל. האם להמשיך ולחפש אחריו תחת השם ליאון קורוס, או ויקטור ולודבר?

*  *  *

תיעוד השואה עוסק רבות בילדים שהוסתרו אצל משפחות נוצריות, או במנזרים, והתקשו אחר כך לשוב אל זהותם היהודית. ידועים גם רבים שהסתתרו תחת שם פולני או גרמני מזויף לאורך השואה, אך לאחר מכן שבו לשמם מלידה. ביניהם גם לנה קיכלר זילברמן, וגם שלמה פרל (הידוע במשפחתנו כ-סאלי), ועוד רבים. 

אך התיעוד המוכר לי אינו מרחיב על אנשים בוגרים, אשר שמרו על שמם הפולני, הבדוי, עד יום מותם. אני נתקלת בהם מעת לעת במהלך המחקר הגנאלוגי. דמויותיהם לעתים מתעתעות. קדיה תומשביץ, האלמנה ילידת 1904, היא למעשה רוזה גרינברג, הרווקה ילידת 1893. והוריה אינם יעקב ומרים, כמו שכתוב במסמכיה בישראל, אלא הירש ורחל. כמעט שלא ניתן לקבוע, כי מדובר באותה אשה, לוליא כרטיס קטן אחד שנותר באחד מהמאגרים, והכולל פרטים הקושרים בין הזהויות. וכמוה גם הלנה, שנולדה כ-חווה, ועוד רבים ורבות.

מה גרם לכל אותם האנשים לדבוק בשם המזויף? חברתי ענת, היועצת שלי לענייני נפש יהודי פולין ויהודיותיה, סבורה שהסיבה לכך פרוזאית. המסמכים נשאו את השמות הפולניים, והכי פשוט היה להמשיך ולהשתמש בהם, בלי פרוצדורות מיותרות.

אני סקפטית. זאב זבצקי ז"ל חלק עם בני משפחתו רבות. לו היה מדובר בעניין טכני בלבד, לפחות היה משתף את אשתו וילדיו בשמו מלידה. לא הכרתי את זאב, ואני לא מתימרת להסביר אותו, אלא להציע השערות בלבד.

המתבונן הבלתי מעורב עשוי לחשוב שזאב היה בר מזל, יחסית. אמו, רוזה זבצקי (קודם: גוטרמן, שם נעורים: גרינברג) ניצלה בשואה, וכך גם חלק מדודיו ודודותיו, כמו לאון קורוס. אך את אביו הוא ראה לאחרונה כאשר היה כבן חמש, כשהאב גויס. וגוטרמן היה שם האב הנעדר. גם הסבתא רכל גוטרמן נספתה, ועמה הדודה גיטלה גוטרמן, ובת הדודה אנה גוטרמן, והדודה פרלה גוטרמן. בנות המשפחה שמעו על שמותיהן לראשונה ממני.

אולי זאב רצה להציב קיר מגן בין בני משפחתו האהובים בישראל, לבין העבר הטראומטי. השם זבצקי היה זה שהעניק לו חומות הגנה, ואיפשר לו אולי להגן על המשפחה מפני העבר הגוטרמני הנורא.

*   *  *

תודה לבנות משפחת זבצקי אשר התירו לי לפרסם את הדברים.

אמא שלי היתה בדרך כלל בת 38. כך היא נהגה להשיב לי כששאלתי, כשחיוך קל (וערמומי מעט) משוך על שפתיה. מאוחר יותר, כשעשיתי את צעדיי הראשונים בחיטוט במסמכים, למדתי את תאריך לידתה הרשמי בישראל. וכמה עשרות שנים אחר-כך, כשהשגתי את תעודת הלידה המקורית שלה מפולין, תאריך הלידה שהופיע בה היה זהה לזה שהכרתי. אך לא כך אצל מרבית הנשים האחרות שאת קורותיהן חקרתי.

לילי, הגננת אדמונית השיער, היתה ילידת 1916 לפי מסמכיה בישראל. כאשר הגיעה לפלשתינה בשנות השלושים המוקדמות של המאה העשרים, היתה עדיין, אם כך, נערה. אך לפי ספרי הרישום בעיר מולדתה בגליציה היא נולדה ב-1910 – שש שנים קודם לכן. ואולי היא נולדה מוקדם אף יותר, והוריה איחרו לרשום את לידתה: לפי טופס הבקשה לרשיון עליה עבורה, שנחתם ב-1929, היתה אז לילי בת 24. כלומר, ילידת 1905 לערך. הדרך בה הצליחה לילי להצעיר את גילה בשש שנים, או אף ב-11 שנים, נותרה עלומה [וכך גם הסיבה לרווקותה; בטופס העליה רשם המבקש כי לילי היא ארוסתו – האם נואש מלהמתין ונישא לאחרת?].

הלינקה היתה בפולין במהלך השואה, והצליחה להנצל תוך שימוש בזהות ארית. וכמו גברים ונשים אחרים, שניצלו תודות לזהות ארית, היא המשיכה להשתמש בשם הארי ממסמכיה המזויפים עד יומה האחרון. וגם בגיל המזויף: שש שנים פחות מגילה לפי רישום הלידה המקורי שלה, שמצאתי בפולין.

ויש מי שהיו בעלות תעוזה יתרה. מריה היתה רשומה בישראל כאלמנה, ילידת 1906. אך מסמכיה המקוריים בפולין הראו שהיא נולדה ב-1893. ואולי עוד קודם: לפי רישומי הלידה שלה ושל אחיה התאומים, הם נולדו כשלושה חודשים אחריה. השאלה אם היתה זו מריה שנולדה מוקדם יותר, או דווקא אחיה התאומים, תישאר לא מענה לעד. ואגב, מריה לא היתה אלמנה כי מעולם לא נישאה: כרטיסי הניצולה שלה מראים כי היתה רווקה, וכי שם הנישואין לכאורה בו השתמשה היה אף הוא השם שהופיע על מסמכיה האריים המזויפים.

אך הסיפור של סופיה היה מסובך יותר. לפי מסמכיה בישראל, סופיה נולדה ב-1922, כאשר אמה כבר היתה בשנות החמישים לחייה. לפי הערכתי היא נולדה לפחות עשר שנים קודם לכן. רישומי הלידה ממקום הולדתה לא שרדו, ולי היה חשוב להעריך את שנת לידתה.

היתה בידי תמונה של סופיה, משנת 1950. ערכתי סקרון קטן, וביקשתי להעריך את גילה של האשה. התשובות היו מפתיעות. הגברים בין המשיבים העריכו את גילה של סופיה בכ-7 שנים פחות מהערכות הנשים. כל מילה נוספת מיותרת.

לבסוף, סופיה לא החמיצה שום הזדמנות, גם ברגעים קשים. היתה זו היא שהוציאה את תעודת הפטירה של אמה, שנים אחדות אחרי עלייתן ארצה. שנת הלידה של האם, לפי התעודה, מאוחרת בכמעט עשרים שנה משנת הלידה המופיעה במסמכיה האחרים. הכל, כדי שסופיה תוכל לומר על עצמה כך:

* * *

האם ניתן לשרטט פרופיל לאומי על פי האופן בו מתייחסת המדינה למידע הלאומי ההיסטורי, דרכי השמירה על המידע, והנגשתו לציבור הרחב? הייתם מאמינים שדווקא לטביה היתה הראשונה באירופה (ככל הידוע לי) להנגיש את כל הרישומים הגנאלוגיים בני יותר ממאה שנה באמצעות האינטרנט? ופולין שניה אחריה.
ובאיזו מידה משקף המבנה בו שוכן הארכיון הלאומי (או המחוזי), את היחס האמיתי של המדינה לנכסים ההיסטוריים שלה? ולסביבה הציבורית, ולציבור שאותו המבנה אמור לשרת?

הנה התשובות שלי, בלי מלים, כמעט.

הארכיון הלאומי, פינלנד

ארכיון סרביה

בנגלדש

פורטוגל

נורווגיה

הארכיון הלאומי הצרפתי החדש

הארכיון המחוזי בביאליסטוק, פולין

ולסיום - ארכיון המדינה בירושלים (הבנין משמאל - הקליקו להגדלה)

והנה שלט הכניסה, והדגל המתנוסס מעל סלע קיומנו.

היה זה ט"ו באב תרס"ד, יום טוב בישראל. בבסרביה, ניתן לשער, הדי הפרעות שאירעו שנה קודם לכן טרם שככו. אך יש לקוות שעבור מלכה היה חג האהבה יום טוב, שהרי היה זה יום נישואיה. השניים.

מלכה היתה אז גרושה בת 29, וחתנה דוב – בן 21. הרומנטיקנים מוזמנים להפליג בדמיונם: מלכה היפה, הנועזת, התאהבה בבחור הצעיר דוב. לאחר שניצפו מתנים אהבים בחורשה שליד הנהר, הסכים בעלה של מלכה לתת לה גט. הזוג המאושר בחר ביום האהבה ליום נישואיו, ומאז הם חיו באושר… אך התרחישים הסבירים יותר הם אחרים.

בחתונתם לא הייתי, וכוסית של יין לא גמעתי עמם. המזכרת שקיבלתי מחתונתם כוללת את סך הכתובה, ובלשון המקור: "הכתובה ע"ס 24 רובל". במונחי העיירה: כלה בחצי מחיר. תשעים ושניים זוגות נישאו באותה שנה בעיירה, וסכומי הכתובה לא נקבעו בשוק החופשי. בחור שנשא לאישה בתולה (כך במקור), רשם בכתובה 48 רובל, ואילו בחור שנשא לאשה גרושה – 24 רובל. גם לאלמנות ציוו חצי מחיר.

הסטטיסטיקה של הזוגות שנישאו באותה שנה באותה עיירה בבסרביה מאלפת. היא כוללת מידע על 92 זוגות בלבד – מספר טקסי הנישואין שנערכו בעיירה באותה שנה. גם אם המדגם קטן מכדי לקבוע מסקנות מובהקות סטטיסטית, ניתן ללמוד ממנו על דפוסי הנישואין והגירושים בעת ההיא.

בניגוד לאמונות של חלק מבני זמננו על אודות הימים ההם, רק ארבעה גברים נישאו מתחת לגיל עשרים, וגיל הנישואין החציוני של הגברים הנישאים לראשונה היה 25 שנה. אצל הנשים הנישאות לראשונה – הגיל החציוני היה עשרים. יחד עם זאת שישה זוגות נישאו לראשונה כאשר שני בני הזוג היו מעל גיל שלושים – כ-10% מבין הזוגות שנישאו לראשונה.

רישום נישואין לדוגמא, גרושה עם "בחור"

אך הדבר המעניין ביותר העולה מתמונת הנישואין באותה שנה הוא מספר הגרושים והגרושות. מתוך 92 הכלות – 14 היו גרושות, שהן כ-15% מהכלות. קשה לגזור מכך מה היה שיעור הגירושין בעיירה באותה עת, שהרי גרושות רבות לא נישאו כלל. אך ניתן להסיק ששיעור הגירושין היה לפחות בסדר גודל של 15%  – יותר משיעור הגירושין בישראל ב-1970, והרבה יותר משרבים מאיתנו היו משערים ביחס לבני דורם של רבי-סביהם או סבי-סביהם.

מבין החתנים, רק שבעה היו גרושים – כמחצית ממספר הכלות. בניגוד למלכה השובבה, גרושות לא מעטות נאלצו להסתפק בחתנים מבוגרים, אלמנים. ושתיים, נישאו מחדש לגבר ממנו התגרשו. מה קרה, אם כך, ליתר הגברים הגרושים?

המקום הוא כאמור, עיר אחת בבסרביה, לא הרחק מקישינב. הזמן: פחות משנה לאחר הפוגרום הראשון בקישינב, פחות משנה לפני הפוגרום השני. ניתן לשער כי גברים רבים רצו להגר הרחק משם, אך הנשים התקשו להותיר הורים קשישים מאחור, ובחרו להישאר במקומן. יתכן אף כי גורלן שפר עליהן בהשוואה לרבות אחרות, אשר ננטשו על ידי בני זוגן, בלא ששוחררו לפתוח בחיים חדשים.

אך גם במקומות אחרים, ובזמנים מוקדמים יותר, מקרי הגירושים רבים מהמצופה. עשר שנים קודם לכן, בעיר קטנה במחוז לובלין, נישואיה של בת הרב לבן הגביר הסתיימו כעבור כשנה בבן זכר פעוט ומפח נפש גדול. פירורי מידע שהשתמרו עשויים לרמז על הסיבה: בן הגביר הצטייר כפוחז, והנישואים המכובדים לא חוללו בו את השינוי המצופה. אולי חובותיו הלכו ותפחו. לאחר גירושיו הוא מיהר להינשא שוב, לא לפני שכלתו הטריה הלוותה לו אלפי רובל (עם 6% ריבית).

מבין שלוש בנותיו של בן הגביר מנישואיו השניים, אחת נישאה והתגרשה ושוב נישאה והתגרשה, והבושה היתה כה גדולה, עד כדי כך ששנים אחר כך, לאחר שנספתה בשואה עם ילדיה, אפילו דף עד לא הופקד לזיכרה. לפי השמועה, אחותה שישבה לבטח בישראל, לא יכלה להנציח אותה ובתוך כך לכתוב בדף העד "גרושה".  ויש שהעלימו מדפי העד את המידע על אודות הגירושין. צדוק ולאה התגרשו בלובלין ב-1932, אך בדפי העד הם הונצחו כנשואים לכל דבר.

יחזקאל קוטיק שופך בזכרונותיו אור על הגירושין במחצית השניה של המאה ה-19:

"באותה עת היה משכיל נודע, ר' אליעזר הלברשטאם…  הוא תמך בתנועת ההשכלה ולביאליסטוק יצא שם של מרכז השכלה. צעירים קנאים הפסיקו את לימודיהם ורכשו השכלה בעזרתו של הלברשטאם. היתה זו תקופת הגירושין המפורסמת, שבה נתגרשו זוגות רבים בשל ההשכלה. החותנים היו אלה שגירשו את חתניהם, שכן לבנות עצמן לא היתה דעה. האב אמר לבתו שבעלה נהיה לאפיקורוס וחייבים להתגרש ממנו."

ועל פסקה זו מעיר פרופ' דוד אסף, עורך זכרונות יחזקאל קוטיק:

"כפיית גירושין על בני זוג, שאחד מהם נטה להשכלה, מצינו כבר בשנת 1829 אצל אברהם דב גוטלובר, שאולץ לגרש את אישתו לאחר שנתגלו ברשותו ספרי השכלה (גוטלובר, זכרונות ומסעות, א, ירושלים תשל"ו, עמ' 245-243). מדברי קוטיק בהמשך (מיינע זכרונות, ב, פרק ג), עולה כי כוונתו כאן לגל גדול של גירושין, שהתרחשו בביאליסטוק בשלהי שנות השישים, והוציאו לביאליסטוק שם של עיר אפיקורסית ומרכז השכלה".

בהמשך, יחזקאל קוטיק מתאר את מות סבתו, ואת האבל הכבד ששרר אז במשפחה ובעיר מגוריה קאמניץ הליטאית כולה. הסבתא היתה ידועה כמי שהשכינה שלום-בית בין בני זוג, וכפי שכותב קוטיק, אמרו שבזמנה לא היה אף לא מקרה אחד של גירושין בקאמניץ. והוא ממשיך:

"כעת, כשהגירושין מתרבים כפטריות לאחר הגשם, כשהאווירה היא כזו שכל אחד רוצה להרחיב ולקרוע בבת אחת את המקום שבו נוצר חור קטן, במקום לתקנו, כפי שנהגו פעם – עתה, כך אני סבור, נשמעים מעשיה של סבתא קצת תמימים. אבל בכל זאת היה בה כשרון גדול ויכולת רבה להחליק, לתקן ולשקם חיים רעים".

ועל כך מעיר פרופ' אסף:

"קשה לקבל תיאור אידילי זה. במקומות אחרים בתחום המושב, מהם נשתמרה סטטיסטיקה על מספרי נישואין וגירושין, עולה תמונה שונה. כך למשל, בין השנים 1868-1861 היו בברדיצ'ב שבוולין 1,004 מקרי גירושין לעומת 3,078 נישואין, כלומר יחס של 3:1 (א' צעדערבוים, דיא גיהיימניסע פון בערדיטשוב, ווארשא תר"ל, עמ' 88)".

אך מאידך, על תיאור הגירושין הצצים כפטריות אחר הגשם, פרופ' אסף מוסיף ומעיר:

"גם זה, כנראה, דימוי  ולא עובדה. על פי נתוני מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1897 נמנו בקרב יהודי תחום המושב בסך הכול 12,589 נשים גרושות ו-3,975 גברים גרושים. מספר זה אינו כולל אמנם את הגרושים שהתחתנו בשנית, אך עדיין זהו מספר נמוך ביחס לכלל האוכלוסייה היהודית בתחום המושב באותה עת (כחמישה מיליון). .."

קשה ליישב את הנתונים המופיעים בשתי ההערות לעיל. אם הם נכונים, נראה ששיעור גבוה מאד מהמתגרשים נישא מחדש. אך גם לפי הנתונים לעיל, מספר הגברים הגרושים נמוך למדי בהשוואה למספר הנשים. הסבר אפשרי אחד הוא שהגרושים נישאו מחדש בקלות רבה יותר מהגרושות. אך מהמדגם שהבאתי בראשית דברי בבסרביה עולה כי גם בקרב החתנים והכלות, מספר הנשים הגרושות היה כפול ממספר הגברים הגרושים. עובדה זו תומכת בהשערתי, כי רבים ממקרי הגירושין היו על רקע של הגירת הגברים לארץ חדשה.

לסיום, לא אשה כמוני תעבור בשתיקה על הערתו של קוטיק, כי "לבנות עצמן לא היתה דעה" (בעניין הגירושין מהבעל הנוטה להשכלה). יותר סביר להניח כי במקרים רבים, דעתן לא נחשבה. וחלקן, יש להניח, אף לא העזו להשמיעה. אך היו גם אחרות, נועזות ופורצות דרך. שוב אזכיר את סבתא שלי, אשר ברחה מבית אביה כדי להנשא לאהוב ליבה, חרף התנגדות משפחתה הנכבדת. אך היה לכך מחיר כבד, וכנראה רק בודדות יכלו לשאתו.

בעשור האחרון ביקרתי מספר פעמים בבית העלמין באושייק Osiek. בכפר קטנטן זה הקים סב-סבי, מאיר רוזנר, את ביתו, ושם התגורר מאז נישואיו ב-1841, ועד יומו האחרון, כעבור יותר מששים שנה.

ההגדרה "בית עלמין" מחייבת דמיון מודרך. בביקורי הראשון במקום, לפני כעשר שנים, התנדבו תושבים מקומיים להראות לי את בית הקברות, שאף אבן לא נראית בו (בתמונה למעלה).

בביקורי השני בבית הקברות באושייק נלוו אלי גברתנים, צאצאים וצאצאיות של מאיר רוזנר ובני זוגם. הם חפרו, והזיזו, והתלכלכו בבוץ, ועד היום לא הוברר אם האבן שגילו היתה סתם אבן, או אבן ממצבות אבותינו. לאחר הביקור הזה, החלטתי להניח לאבותי ולא לחפור בבית עולמם.

והנה לפני כשנה, בשיטוט אקראי ברשת, קם בית העלמין לתחיה וירטואלית. להפתעתי, התיעוד אודות מקום מנוחתו האחרונה של מאיר רוזנר נשמר בארכיון בפולין, ותואר באתר השטעטל הוירטואלי.

וכך נכתב שם, בתירגום חופשי מאנגלית:
"בית הקברות היה מוקף בשלושה קירות אבן, והקיר הרביעי היה עשוי קורות עץ. שטח בית הקברות נחלק לארבע חלקות, ולקבורה בכל אחת מהחלקות היה מחיר קבוע. המקומות היקרים ביותר, שנחשבו לטובים ביותר, היו במרכז בית הקברות, בשורה הכוללת את קבריהם של הרב טרופר, ושל מאיר רוזנר. עלות מקומות אלה היתה 250 זלוטי. השורות הבאות היו זולות יותר, והקבורה בהן עלתה 150 זלוטי. השורות הבאות עלו 75 זלוטי, ו-25 זלוטי בהתאמה. המקומות האלה היו סמוכים לקירות בית הקברות, ונבחרו בדרך כלל על ידי המשפחות העניות שלא יכלו להרשות לעצמן מקומות יקרים יותר. …".

מקור המידע הוא במסמך השמור בארכיון המחוזי בקיילצה, המתאר את העניינים הכספיים של הקהילה היהודית באושייק, בשנים 1926 – 1932 – שנים רבות אחרי שבני משפחתי עזבו את המקום.

חודשים ארוכים חלפו עד שהמסמך המקורי הגיע לידי. ארכיון קיילצה ביקש ממני להעביר לו 4 זלוטי (4.6 ש"ח) – ואני העדפתי לשלוח שטר בן חמישה אירו בדואר, על פני העברת מט"ח יקרה. לאחר  שבועות רבים של ציפיה, הוחזר לי השטר בדואר, עם נזיפה מנומסת – וללא המסמך המבוקש. המתנתי להזדמנות מתאימה, ולפני זמן קצר נחת סוף סוף המסמך המקורי בתיבת הדוא"ל שלי.

הקריאה במקור שינתה את הרושם שקיבלתי מהקריאה באתר העיירה הוירטואלית (עוד דוגמא לחשיבות השגת מסמכי מקור). מהמסמך המקורי עולה כי הנהלת הקהילה החליטה על תעריפי הקבורה המדורגים ב-1927, למעלה מעשרים שנה אחרי שמאיר רוזנר נטמן במרכז השדה. אין לדעת כיצד התקבלו החלטות הקבורה בעת מותו. אך נוסח ההחלטה מרמז שהיה עמוד תווך בקהילה, שאחרת לא היו מציינים את קברו כנקודת התייחסות מרכזית בשטח.

*   *   *

בימים בהם הפערים החברתיים עומדים במרכז הדיון הציבורי, מצאתי עניין במידרג המחירים המפורט במסמך: המקום היקר ביותר עלה פי עשרה מהמקום הזול ביותר. תהיתי מה היה מקובל אז בערים הגדולות. ובכלל, אם עד כה סופר לא אחת על הקשר העמוק בין גנאלוגיה לבתי קברות, לא מן הנמנע שבחינת התנהלות חברות הקדישא תרחיב את ממדי האובססיה, ואולי גם תלמד דבר או שניים על חיי אבותינו.

*    *   *

העיתונות העברית ההיסטורית מספקת הצצה לשיטות ההמחרה של חברות הקדישא בעבר, ובעיקר בקרב הסוררות שבהן. הנה מקצת מהפרשיות הרבות מאד שפורסמו בנושא סמוך לראשית המאה ה-20.

עיתון הצפירה מדצמבר 1893, מפרסם תלונה אודות החברה קדישא מפעראיסלאוו [1], "החסרה כל סדרים ואין משגיח ורואה חשבון בכל מפעלותיה, וכעיט אל הפגרים כן תתנפל על עזבון איש מת. החברה הזאת שמה לה לחוק לבלתי גשת אל המלאכה לקבור את המת בטרם יתנו לה מכסת כסף אשר יקצבו החברים בכל עת, לא לפי קיצבה קבועה כי אם לפי חפץ החברים בכל פעם, ועפ"ר תיקח יותר מכפי יכולת יורשי המת לתת וכדי בזיון וקצף".

ביוני 1912 פירסם עיתון הזמן כתבה תחת הכותרת "מכתב מוורשה". הכתבה עוסקת ביהודי העשיר י. ס. אדלשטיין מנובומינסק, אשר התלונן בפני השלטונות האזרחיים נגד החברה קדישא של עירו. לפי התלונה, כאשר נפטרה אשתו של מר אדלשטיין, החברה קדישא תבעה ממנו ממון. מר אדלשטיין רצה "לתת לחברה 500 רובל לתקן את בית הכנסת, ו-1000 ר' לקרן קיימת אשר פירותיו יתחלקו מדי שנה ושנה לעניי העיר, אבל החברה דרשה דוקא, שיתן לה תכף את הסכומים האלו". מר אדלשטיין רצה לטפל בקבורת אשתו ללא מעורבות החברה קדישא המקומית, אך זו מנעה זאת ממנו.

כיצד הסתיים הסיפור? נערכו חקירות, הושמעו עדויות, ולבסוף שלושה מאנשי חברה קדישא "נענשו לשבת במאסר הפוליציה ארבעה שבועות". לתשומת לבם של שופטי ישראל: כך נעשה אז לאיש ציבור שהפר אמונים.

[מחוץ לעניין אעיר כי באותו מכתב מוורשה צוין כי החל מאביב אותה שנה, הותר ליהודים "בעלי בגדים ארוכים" לטייל בגן זאקס בעיר, בניגוד לעבר. "ונחוץ להעיר, כי דוקא בעלי הקפוטות אינם מפריעים את הסדר ומתנהגים באופן קולטורי מהרבה מטיילים הלבושים כמנהג אירופה…".]

החברה קדישא של אודסה היתה נושא לכתבות רבות, מאז שגרשו את האינטליגנציה מהתעסקות בצרכי ציבור, והחברה עברה לידי "בעליה החדשים, היהודים הרוסיים האמיתיים" (הזמן, 9 ביוני 1909). מאז החלו ראשי החברה לפשוט את עור התושבים העניים, ולשדוד את האנשים האמידים. מקרובי המתים העניים הם לוקחים דמי קבורה מט"ו עד עשרים רובל, ומכריחים את האביונים למכור לפרקים את הכר האחרון. מהיהודים העשירים הם לוקחים סכומים עצומים, שלא כפי יכולתם של אלה, והם מנהלים משא ומתן תגרני מכוער על יד גווית המת…. אם עשיר הוא המת, דורשים מנהלי החברה דמי קבורה מעשרה עד ט"ו אלף רובל… מאיש אחר, שרכושו הוערך בשלושים אלף, דרשו בשכר קבורת אשתו ששה אלפים רובלים, כלומר עשרים אחוזים מכל הונו…. ".

הנה כי כן, בעוד שבאושייק הקטנה פער המחירים בין האביון לגביר היה פי עשרה, באודסה הגיע הפער עד כדי פי אלף.

*   *   *

מאיר רוזנר נפטר באושייק בשנת 1904, בן 86. עד היום הוא בין שיאני תוחלת החיים המשפחתית. הוא הוליד 14 ילדים עם אשת נעוריו, 12 מהם הגיעו לבגרות. אני ממשיכה ללקט את צאצאיו.

[1] כיום Pereyaslav-Khmelnitskiy שבאוקראינה, פלך קייב – מקום הולדתו של שלום עליכם.

בשלהי 1940 כבר גורשו יהודי לובלין ממרכז העיר, אך רישומי הגירושין של הקהילה היהודית, ה"קהל", המשיכו להתנהל עד מאי 1941. חלק מספרי רישום הגירושין נשמרו, והם מוחזקים  בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים. לפני כשנה הועלה פינקס רישומי הגירושין למאגר JRI-Poland.

והנה בחיפוש אקראי מצאתי שם את רישומי הגירושין האלה:

ובעברית: ב-2 בספטמבר 1940 התגרש מנחם מנדל פרידמן בן אברהם ישעיהו, הידוע גם כשייע, מאשתו טובה הוכמן. וב-7 באוקטובר 1940, כלומר כחמישה שבועות מאוחר יותר, התגרש מנחם מנדל הנ"ל מאשתו ציפה יוטה לבית וינר.

מה התחולל בביתו של מנחם מנדל בימים ההם של סתו 1940 (או בבתיו)? האם במהלך חמישה השבועות שחלפו מאז גירושיו מטובה, הספיק לשאת אשה חדשה ולהתגרש ממנה? או אולי הוא נישא לכל אחת מהן עוד קודם לכן, ומשנתגלה דבר נישואיו הכפולים נכפה עליו להתגרש משתיהן?

(ואולי טעה מי שהקליד את הנתונים, והכפיל את שם הגבר המתגרש, בניגוד לכתוב במקור).

*   *   *

במאגר ארולסן ביד ושם יש כרטיסים רבים אודות קרבנות השואה, ניצולים ונספים, הדומים לכרטיס הזה (את הפרטים המזהים מחקתי):

 וכך תירגם המתרגם מגרמנית לעברית, כרטיס אחר כרטיס, עבור יהודי לובלין ב-1941:

"הגב'…. בת מאתיס ושרה… אשר נולדה ב-1895 וורשה, נישאה בלובלין, 1941, בגטו מיידן טטרסקי…נעדרת…".  ובכרטיס אחר, גם בעלה מנוער נישא בלובלין 1941, וגם בתם נישאה ב-1941, ובנם נישא ב-1941 …

מי היה זה שתירגם את הכרטיסים מגרמנית לעברית? מה הוא חשב שהתחולל בלובלין ב-1941, כאשר כתב כי פעוטים, בוגרים וקשישים התחתנו אז בהמוניהם? האם מבט מקדים על רישומי הגירושין של מנדל פרידמן לעיל שיבש את שיקול דעתו?

הצירוף הגרמני "verh." הוא אמנם קיצור מקובל למילה הגרמנית verheiratet – נישא/ו (אני לא אחראית על נכונות ההטיה הדיקדוקית). אך עיון במילון קיצורים גרמני צבאי מראה כי "verh." הוא קיצור של verhaftet – נעצר, נאסר.  וזה כבר סביר למדי, למרבה הצער: בשלהי 1941 הוקף גטו לובלין בגדר תיל,  וכמו יהודי לובלין האחרים שלא גורשו קודם לכן, גם בני משפחה זו היו בין האסורים בגטו, עד שגורשו בהמשך אל גטו מיידן טטרסקי הסמוך למיידנק.

תעודת הפטירה של דוויקו מאורוגוואי נמסרה לי, יחד עם תירגומה לעברית. לתעודה חשיבות רבת ערך, תרתי משמע. לפיכך אמינותה קיבלה חותמת נוטריונית; הנוטריון אישר כי הוא שולט היטב בעברית ובפורטוגזית, וכי מונח לפניו תירגום מדויק של המסמך המקורי. משרד החוץ הוסיף חותמת משלו.

התקשיתי מעט בהבנת הנקרא: הודעת הפטירה נרשמה באחד במאי 1974, אך המנוח הלך לעולמו ב-8 באוקטובר 9288? נראה שהגורמים הרבים שהכשירו את המסמך לא התעניינו יתר על המידה במועד בו הדבר ארע. מבחינתי, לתאריך היתה משמעות רבה: רציתי לדעת אם "האח מאורוגוואי" שהוזכר בעניין אחר, יכול היה להיות דוויקו דנן, ולכן חשוב היה לדעת עד מתי עוד נראה דוויקו באירועים משפחתיים…

תהיתי אם אורוגוואי משמרת מסורת של לוח שנה עתיק, שנסתרה ממני עד כה. אך אם כך, מדוע התאריך המופיע בראש התעודה הוא תאריך גריגוריאני מקובל? בצר לי, פניתי לתעודה המקורית בפורטוגזית, והתחלתי לפענח אותה בסיועו של תרגומון גוגל. והנה גם כאן, שוב, כתוב שהמנוח נפטר ב-8 באוקטובר 9288:

כמי שגדלה על "קום, התנערה עם חלכה…", תאריך הרישום בראש התעודה – האחד במאי – עורר בי זכרונות נשכחים מחד, וקונוטציות מההווה המחקרי מאידך: החל מכישורי הזימרה הדלים של אבי, דרך  Aleja 1 Maja – שדרות ה-1 במאי במרכז העיר לודז', ועד לאין-ספור הערים הנקראות "פרבומאייסק*" ברחבי הגוש הסובייטי, האחת מהן מושבה של קהילה יהודית קטנה וגאה. ופרבומאיסק הינה גם צור מחצבתו של דוויקו בעל התעודה הנ"ל.

מכאן היתה הדרך לפיענוח החידה קצרה: חיש קל חיפשתי במפת מונטווידאו את רחוב ה-8 באוקטובר, בית מספר 9288 – וזה נמצא מיד. זו אם כן היתה הכתובת בה נפטר דוויקו – ולא תאריך פטירתו.

במה זכה ה-8 באוקטובר שיונצח ברחובות העיר? חיטוט בנבכי ההיסטוריה המקומית העלה כי לאחר שמונה שנים של מלחמת אזרחים, ב-8 באוקטובר 1851 נחתם הסכם בין הצדדים היריבים באורוגוואי, והמצור בן שמונה השנים על העיר מונטווידאו הוסר. האם זהו המועד שהונצח בשדרת העיר הרחבה? סביר להניח, אך אני לא ערבה לכך. החיפושים ברשת אחר אירועים היסטוריים באורוגוואי הובילו אותי אל נתיב צר מאד: הזכיות ההיסטוריות של אורוגוואי במונדיאל 1930, 1951, וכדורגל בכלל. הנצחונות של אורוגוואי במונדיאל לא ארעו ב-8 באוקטובר. אך לא מן הנמנע שנצחון אחר על הדשא היה זה שהונצח בשדרה.

* האחד במאי, ברוסית.

הסיפור הזה מתחיל בדוא"ל שהגיע אלי לפני כשבועיים, בתוקף תפקידי כראש העיר אושייק.
או למען הדיוק, בתוקף תפקידי כ- Town Leader של העיירונת הפיצפונת, במסגרת אירגון JRI-Poland. הכותב, אייל, ביקש לדעת כיצד יוכל להשיג מידע אודות סבו, יליד אושייק. הוא צירף את פרטי סבו, כפי שהועתקו ממאגר ה-JRI.

תשובתי הרשמית היתה: "אם זהו אכן סבך, אנחנו בני דודים מדרגה שלישית. אשמח מאד אם תתקשר. אך כיצד אתה בטוח שסבך אכן יליד אושייק?". את המניעים לספקנות שלי שמרתי בשלב ההוא לעצמי.

לחוקרים ותיקים כמוני, מציאת בני דודים מדרגה שלישית אינה נדירה במיוחד. אולי להפך: יהיו שישאלו, איך זה שאחרי כל כך הרבה שנות מחקר, לא מצאתי עדיין את כולם. התשובה היא שלא חיפשתי עד היום את כולם. בשלב מסויים החיפוש הפך לשגרה של פקיד. עשרות תעודות בפולנית וברוסית ממתינות עדיין בבושת פנים בתיקיי, לפיענוח, תירגום ושיבוץ במקום המתאים בעץ. במקום זאת, את משאבי הקדשתי לאותם ענפים שסיקרנו אותי במיוחד, בין אם בגלל תעלומות גדולות, ובין אם מתוך רצון להכיר לעומק את הנפשות הפועלות. הדמויות המחפשות מחבר ממתינות בהכנעה, עד שיימצא מתעניין שיגאל אותן מחשכת תיקי הניירות המתפקעים, ממש כשם שקורה לאחדות מהן בימים אלה.

דקות ספורות חלפו מרגע שעניתי לאייל ועד שהוא התקשר. אני פתחתי: "אבל איך יתכן שזה סבך, שהרי משפחתך מדנציג?"

אם אייל הופתע, הוא הסתיר זאת היטב. מנין אני יודעת היכן נולד אביו? הוא לא זכר, אך אני זכרתי אותו היטב: הוא היה אחיה של מי שהיתה חברתי הטובה לפני עשרות שנים.

גם אז הייתי ערה לכך ששם משפחתה זהה לשם הנעורים של אמי. אך אביה לא ידע דבר על אבותיו, מלבד העובדה ש"המשפחה מדנציג". ואני עדיין לא שקעתי במחקר השורשים, ולא גיליתי ששורשיי טמונים באושייק, הרחוקה מאד מהחוף הבלטי. התייעצות עם דודתי, שהיתה אז הממונה על הזכרון המשפחתי, הניבה תשובה נפתלת למדי: המשפחה עסקה בכריתת עצים ושילוחם ליעדם על פני הוויסלה. מאחר שדנציג סמוכה לשפך הוויסלה, לא מן הנמנע שאחד מבני המשפחה נשלח לשם כדי לאסוף את העצים בקצה דרכם.

בינתים זרמו מים רבים בוויסלה, והקשרים ביני לבין החברה ומשפחתה נותקו, עד שהגיעה הפנייה מאייל. מכאן היתה הדרך קצרה. התעודות החסרות נמצאו במהירות, והן אימתו באופן סופי את הקשר המשפחתי המדוייק.

אני תמהה: אביו של אייל הוא בן דוד שני של אמי ואחיותיה. כיצד לא הכירו, לא ידעו דבר אחד על משפחתו של האחר? התמיהה עוד גוברת כאשר מתחשבים בעובדה, שבין ארבעה-עשר האחים והאחיות, הסבא-רבא שלו ושלי היו התשיעי והעשירי בחבורה – כלומר, קרובים בגיל זה לזה (או אולי זהו דוקא ההסבר).

כך היה גם עם מרבית בני הדודים האחרים מדרגה שניה, שאיתרתי בעבר – הם לא הכירו זה את זה גם בפולין, בשנים שלפני המלחמה, אפילו אם התגוררו באותה עיר. ניתן לשער שהמשפחות היו גדולות מכדי לתחזק קשרי משפחה כה רבים.

ואם כן, איחוד מרגש בין פלגי משפחה שנקרעו – אין פה. אבל הפעם, תמונות המשפחה החדשה שנמצאה כבר ממלאות דפים באלבומי הישנים. ובעניין העצים והוויסלה: אייל מספר שמשפחת סבו נדדה לדנציג מלודז', במסגרת עסקי הטקסטיל שלהם, הרבה אחרי שאבותינו הפסיקו להשיט קורות עץ במורד הנהר.