ניו יורק, ארצות הברית (מאי 1995):

אנחנו בדרכנו לחתונה במקסיקו. ארוע הסטורי. מפגש פיסגה. הכלה נולדה במקסיקו. האמא של הכלה נולדה בישראל של טרום-המדינה. סבתה של הכלה ניצולת שואה. היא נולדה בסיגט במחוז מרמורש. הסבתא תגיע מאוסטרליה. אנחנו נגיע מישראל.
עוצרים בדרך בניו יורק. לגמרי במקרה נקלעים לחנות דיסקים. אני מדפדף בין התקליטורים ללא מטרה. אני נתקל בתקליטור של להקת "מוזיקש" (MUZSIKÁS). הם תיעדו מוסיקה יהודית ממחוז מרמורש. אני קונה את הדיסק. לא יכול להשאיר אותו שם.

Cuernavaca-Morelos, מקסיקו (מאי 1995):

מפגש מרגש בביתה של בת-דודתי (אם הכלה). דודתי שושי (סבתה של הכלה) הגיעה לאירוע מאוסטרליה. אני משמיע את הדיסק כבדרך אגב. שושי מתחילה לזמזם את השירים ומצטרפת לשירה באופן ספונטני. כן, היא מכירה את השירים. במיוחד היא הכירה את השיר: "התרנגול קרא" Szól a Kakas Már.

אי-שם במרכז הארץ (1995):

אנחנו מאזינים לדיסק Boheme של להקת Deep Forest  בסגנון אתני-אלקטרוני ומתאהבים במוסיקה. הקול של הסולנית נשמע מוכר, אבל לוקחות לי כמה שנים לקשר בין הסולנית של להקת מוזיקש לבין הסולנית של "דיפ פורסט". זו אותה זמרת: מרטה סבסטיאן (Márta Sebestyén).

המוטיב של שיר של גויים שהופך להמנון יהודי חוזר על עצמו שוב ושוב. די להזכר בבלדה על סוס עם כתם על המצח של חוה אלברשטיין:

ויום אחד אחרי שנים הגיעו בדרכם
אל עיר הפלך בה ישב הרב המפורסם
הרב ישב בנחת נעץ בהם מבט
יצאו אז כוכבים שלושה של מוצאי שבת
שאל "מנין באתם ולאן תלכו ללון?"
והם ניסו לומר לו אך יצא להם ניגון:

אי-אי-אי…

צחקו סביב האברכים צחקו החסידים
אבל אצל הרב במצח זעו הורידים
היכה הרב על שולחנו
ובקולו הרעים:
"האמנם חרשים אתם האם אינכם שומעים?
הרי אל הניגון הזה חיכינו מתמיד
אותו נשיר כשיבוא משיח בן דוד"

(המילים לשיר מתוך אתר שירונט)

כך גם במקרה של השיר "קרא התרנגול". השיר מיוחס לרבי מקאליב (רבי יצחק אייזיק טויב ) אשר נולד ב- 1744 בסרנץ' בהונגריה. לפי המסופר, הרב שמע את השיר ההונגרי הזה ואימץ אותו וכתב לו מילים. הרבי מקאליב כיהן ב"קאליב" הלא היא Nagykálló במחוז סבולץ' (Szabolcs) בהונגריה. קאליב מרוחקת מהלך 40 ק"מ בלבד מכפרי אבותי לשקוד (Laskod) ו – פטנהאזה (Petneháza)  (ראו: "עלילת דם פרטית לפסח", פוסט מיום 25.3.2007 וגם: "חור נידח קם לתחיה", פוסט מיום 2.5.2012).

השיר זכה לביצועים רבים. שימו לב לביצוע הזה של "קרא התרנגול" בבית הכנסת הגדול של בודפשט. Bea Palya מבצעת אותו בביצוע קולי. הקשיבו לסלסולים העדינים שלה.

אי אפשר להמעיט במקום שתפסו הסלסולים במוסיקה הישראלית בשנים האחרונות:

…מה שמדבר אל הישראלים ,
זה באס עם סלסולים (שים סלסולים).

וולקאם, פותחים נכון,
המקום הכי חם במזרח התיכון,
מדינה קטנה ס'תכלו סביב,
יש ביג בלגאן בתל אביב.

חולים על מאוואלים,
ועפים איך שהביט נכנס…

מתוך "סלסולים" של בן אל תבורי ולירז רוסו (ראו הפוסט של ארנון: "סטטיק ויעלון: שני בשלישי", פוסט מיום 27.3.2017). המילים מאתר שירונט.

נטען שמנגינת השיר "סלסולים" הועתקה על ידי צמד זמרות אלבניות. תשפטו בעצמכם:

אם כבר מדברים על אלבנים: מוסד "יד ושם" הכיר ב- 75 חסידי אומות העולם באלבניה המוסלמית. אם ניקח בחשבון את גודל האוכלוסיה באלבניה ואת העובדה שבסך הכל הוכרו  26,513 חסידי אומות העולם, הרי שמדובר במספר מרשים ביותר.

מכל מקום, סלסולים ומאוואלים מיוחסים כיום לזמר המזרחי (או בשם הפוליטיקלי קורקט: "זמר ים-תיכוני").

לפני שנים רבות סיפר לי דודי יוחנן (ששמו האמיתי הוא יעקב-יוחנן, אבל עובדה זו לא היתה נחלת הכלל) שחברו הטוב, פרופ' יצחק פרי, חוקר יהדות הונגריה, טוען שקיים קשר בין יהדות הונגריה לבין יהדות מרוקו. הוא אפילו טען שמשפחת "דרעי" היא בעצם משפחת "Deri" . לא המצאתי את הסיפור הזה:

"פרופ' יצחק פרי מאוניברסיטת ת"א טוען במחקר חדש כי מקור השם דרעי הוא בהונגריה ולא במרוקו.

פרי הציג את מחקרו היום בכנס השנתי של מוזיאון יהדות הונגריה שנערך בצפת.
לטענת פרופ' פרי, קומץ יהודים מהונגריה גורשו למרוקו בשנת 1,348. הם עברו
דרך בולגריה ומשם המשיכו למרוקו, בה חיו עד עלייתם ארצה, רובם בשנות ה-50.
לדברי עורך המחקר, הוא ביסס את ממצאיו על עדויות ומיסמכים רבים. המחקר עומד
להתפרסם בספר על ההיסטוריה של קהילות הונגריה ותפוצתם בארצות העולם, בעקבות גירושם מהונגריה על ידי הטורקים."

              "מחקר: מוצא השם דרעי בהונגריה ולא במרוקו" – Y Net, 23.7.2000

 אם כבר מדברים על דרעי, הרי שהשר אריה-מכלוף  דרעי נולד במקנס שבמרוקו. הוא עלה ארצה בשנת 1968.

בבית הכנסת במקנס מצאתי כי הנפטרים הונצחו ע"י מנורות ואהילים בתקרת בית הכנסת או על קירותיו. צורה זו של הנצחת הנפטרים ע"י מנורות ממש (ולא רק נר זכרון) היא מאירת עינים:

השר אריה דרעי  התבטא בשנת 2013 כך:

''יום השואה לא מחייב אותנו כיהודים חרדים. אני, באופן אישי, לא רואה קדושה וייחוד ביום הזה. הרבנות הראשית לישראל קבעה שעשרה בטבת הוא יום הקדיש הכללי, ושזה היום שבו מתייחדים מבחינה דתית עם נרצחי השואה. באה המדינה, הרשות החילונית, וקבעה שדווקא בחודש ניסן – שאנחנו יודעים שלא מספידים במהלכו ושיש בנוגע אליו כללים מיוחדים בהלכה – יהיה יום השואה''.

לא ברור לי למה הוא היה צריך להכניס את עצמו לפינה הזאת. גם אם הוא סבור שיש בעיה הלכתית בקביעת יום השואה לחודש ניסן, הוא גילה חוסר רגישות. זה לא מתאים לו, במיוחד לאור העובדה שאבא שלי אמר לי לפני שנים רבות (לאחר שנפגש איתו לפגישת עבודה בתפקידו של דרעי כמנכ"ל משרד הפנים) שהוא איש מבריק.

זכרון יעקב, ישראל (מרץ 2017):

היצירה האדריכלית של בית ההבראה של מבטחים בזכרון יעקב זיכתה את האדריכל יעקב רכטר בפרס ישראל (1972).

הגם שהמבנה המיוחד שעיצב האדריכל יעקב רכטר לא איבד את חינו לאורך השנים, הרי שהפנים ה"הסתדרותי" היה מדכא. הגעתי אליו מדי פעם לתת הרצאות. החדשות הטובות הן שהמקום שינה פניו והפך למלון יוקרה: מלון אלמא.

בחודש מרץ להקת מוזיקש הגיעה לארץ לביקור בן 24 שעות. לדברי חברי הלהקה, לאחר הביקור בישראל, נותר רק מקום אחד על פני כדור הארץ שהם לא הופיעו בו: אנטרקטיקה. חברי הלהקה התבגרו. בדומה למלחין ההונגרי זולטן קודאי (Kodály Zoltán) אשר יצא לכפרים ההונגריים על מנת לתעד שירים הונגריים שלא היו מוכרים כלל בבירה בודפשט, גם אחד מחברי הלהקה בילה מספר שנים בכפרים במחוז מרמורש ומקומות אחרים ואסף שירי עם מקומיים. קודאי התמסר לאתנו-מוזיקה ויש חשיבות רבה לפעילותו זו. גם לפועלם של חברי מוזיקש חשיבות רבה.

להקת מוזיקש במלון אלמא, זכרון יעקב ביחד עם הפסנתרן  Balázs Fülei

כשאזנתי לסיפוריהם ולנגינה שלהם נדדו מחשבותי בחזרה לסיגט. הדוד של אמי (בעלה של אחות-אביה, פרל שלומוביץ), דוד-אברהם מולדובן. על פי מה שסיפר לי בנו, מנחם מולדובן ז"ל, אביו היה בונה-כינורות וכנר. המחקר שלי העלה שהוא נולד ב 20.12.1892 בסטו-מארה (הלוא היא סאטמר) והתחתן עם דודתה של אמי ביום 2.3.1920. בן דודה של אמי הופתע לשמוע ממנו שאביו היה "אלמן" בעת הנישואין. אינני יודע עליו הרבה, כי אין כבר את מי לשאול. האם ניגן מוסיקה בחתונות יהודיות? אילו כינורות בנה? האם היתה לו קליינטורה לכינורות בסיגט? כל השאלות הללו נותרו פתוחות.

דוד אברהם מולודבן, אשתו פרל (לבית שלומוביץ) וילדיהם חיים (1928), אליאס (1929), גיטה (1930) ולאה (1934) ניספו בשואה במחנה אושוויץ-בירקנאו בחודש מאי 1944.

אושוויץ-בירקנאו (ספטמבר 2015):

 נסענו עם חברים לקרקוב (פולין). סופשבוע קצר. זו היתה אמורה להיות חופשה כיפית. בלי "שואה". חברתנו לינדה, שמשפחתה באה ממרוקו, התעקשה שנבקר באושוויץ. היא אמרה שאי אפשר לנסוע לשם בלי לבקר. דוקא אני, שכבר הייתי שם ("יוסי שריד וגנאלוגיה", פוסט מיום 2.1.2016), הסתייגתי. ביקרנו.

קראתי שם את השיר "כל מקרה" של המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה, שבעיני מיטיב לתאר את המקריות שבהשרדות:

יכול היה לקרות,
חייב היה לקרות,
קרה מוקדם יותר, מאוחר יותר,
קרוב יותר, רחוק יותר,
קרה לא לך.

ניצלת, כי היית ראשון.
ניצלת, כי היית אחרון,
כי לבד, כי אנשים,
כי לשמאל, כי לימין,
כי ירד גשם, כי נפל צל,
כי שרר מזג אוויר שימשי.

מזל שהיה שם יער,
מזל שלא היו עצים.
מזל שמסילה, וו, קורה, בלם,
מסגרת, סיבוב, מילימטר, שניה.
מזל שתער צף על המים.

בגלל, מאחר ש, ובכל זאת, אף על פי
מה היה אילו יד, רגל,
בפסע, כחוט השערה
מצירוף המקרים.

ובכן הינך? הישר מהרגע הפעור עדין?
ברשת היתה עין אחת, ואתה דרכה?
איני חדלה להשתאות, מלאה בשתיקה.
שמע באיזו מהירות הולם לי ליבך.      

מילים: ויסלבה שימבורסקה; תרגום: רפי וייכרט

המילים לקוחות מאתר שירונט.

את השיר של שימבורסקה הלחין מוני אמריליו. הזכרתי כאן את מוני ואת הקשר שלי אליו לפני 5 שנים ("משואה לתקומה (באופן האישי ביותר)", פוסט מיום 18.4.2012).

אושוויץ-בירקנאו (מאי 2013):

החזנים שמעון ודב פרקש עומדים לבצע את "קרא התרנגול" Szól a kakas már בפני באי "מצעד החיים".

מנחה הטקס תיאר את השיר כך:

Two hundred years ago, the Rabbi of Kalev, wrote "Szól a kakas már", his most famous composition, a song expressing the deep yearning for the redemption of the Jewish people and their return to the land of Israel. The song has given hope to Jews for centuries — and its melody was heard even here in Auschwitz-Birkenau as the Hungarian prisoners arrived for the final journey.

"השיר מבטא את הכמיהה לגאולה ולשיבה לארץ ישראל. השיר נתן תקוה ליהודים לאורך מאות שנים ומנגינתו נשמעה אף כאן באושוויץ-בירקנאו כאשר האסירים היהודים הגיעו לכאן למסעם האחרון" (תרגום חופשי).

הנה התרגום של השיר לעברית, כפי שמופיע באתר ויקישיבה (תודה לציקימינגו על עזרתו!):

קורא התרנגול,
הנה הבוקר אור
ביער ירוק, בשדה רחוק
מחכה לי הצפור.

הו, מה יפית צפור
הו, מה יפית צפור
צהובת רגל
זהובת מקור
מחכה לי הצפור.

חכי צפור, חכי
חכי צפור, חכי
אם אלוקים, לך יעדני
איתך אגיל בדרור.

מתי יקרה זה כבר?
מתי יקרה זה כבר?
"יבנה המקדש עיר ציון תמלא"
אז יהי זה כבר

יער, יער

יער, יער! מה גדול אתה!

שושנה, שושנה! מה רחוקה את!

אילו היה היער קטן,

היתה השושנה קרובה אז,

אליו מן היער הוציאוני,

היינו שנינו יחד אז!

גלות, גלות! מה גדולה את!

שכינה, שכינה! מה רחוקה את!

אילו היתה הגלות קטנה,

היתה השכינה קרובה אז

אילו מן הגלות הוציאוני,

היינו שנינו קרובים אז

נוסח נוסף של הטקסט בעברית מופיע בספר "הצדיק מקאלוב וקהילתו" שחובר

על ידי ד"ר טוביה (לאסלו) סילאג'י -ווינדט (מתרגם ועורך: יהודה אידלשטיין) בעמוד 200-201. הנוסח המובא שם הוא בעצם נוסח שהובא ע"י אליעזר שטיינמן בספרו "באר החסידות".

ראו אתר אוצר החכמה וגם את העמוד הספציפי, אשר הובא ע"י ביתו של ד"ר טוביה (לאסלו) סילאג'י-ווינדט, בפורום תרבות הונגריה של פורטל תפוז.

אם לא נמאס לכם עדיין, צפו (ובעיקר האזינו) לביצוע המרגש של השיר בפיהם של החזנים פרקש.

אחרי הביצוע הזה, אין לי יותר מה לומר!

פולין, 1905
חיליק נפרד ממשפחתו הרבנית במרכז פולין, ויוצא למסע המייגע למערב. אולי רצה להזדרז לצאת כדי להמנע מגיוס לצבא הרוסי, ואולי רצה להמנע מלשאת לאשה את הנערה המעוברת שהותיר, לפי גרסת אחד מקרוביו.
הוא נושא לו אשה בארה"ב, ושני בנים נולדים. אך האשה מתה בדמי ימיה.
לפי מיפקד 1940, חיליק גר עם בנו הצעיר ג'ון במלון, שם גרים גברים בודדים שאין מי שיטפל בהם.

ארה"ב, פברואר 1945
ג'ון הוא כבר קצין משוחרר, פצוע מלחמת העולם השניה, בן 22. קייטי היא אחות רחמניה. המלחמה עדיין נמשכת, אך גורל היהודים באירופה כבר ידוע. ג'ון וקייטי נישאים, ומחליטים להביא יתומה יהודיה מאירופה, ולאמץ אותה.

צרפת, 1947
דוריס בת 5. אביה היה כנר יהודי הונגרי, אמה יהודיה מגרמניה. חמש שנים קודם, הם חזו את הגורל הצפוי להם, והעבירו את בתם הרכה לחבריהם במחתרת. לאחר מאסרם, שלחו שניהם יד בנפשם. הסבים והסבתות של דוריס נספו במחנות ההשמדה.
דוריס הפעוטה ממתינה למסע לאמריקה, לפגישה ראשונה עם הוריה המאמצים, ג'ון וקייט. אלא שהחודשים חולפים, ונדרש עוד טופס למלא, ועוד אישור לקבל, והאימוץ נדחה שוב ושוב.

ארה"ב, 1949
ג'ון מתחכך בעולם הקולנוע והעיתונות באמריקה, חייו סוערים. במשפט הגירושין מקייט, היא טענה כי הוא קרא לה "טפשה", נהג לשוב הביתה בדמדומי השחר, והתפאר על בילוייו עם נשים אחרות.
קייט ועורכי דינה קובעים תקדים משפטי: בית המשפט מאשר לה לאמץ את דוריס כאם חד-הורית.

1953, פאריס
ג'ון מת, בן 31. יש אומרים שהוא נורה כאיש שירות חשאי. לפי המקורות הגנאלוגיים, סיבת הפטירה היא דום לב. לפי קרוב משפחה: גם ירי מוביל לדום לב. הוא מותיר אחריו תינוק רך מנישואיו השניים. מותו מסוקר בעיתונים, אין איזכור לירי.

השנים הבאות
קייט, האם המאמצת של דוריס, נישאה בשנית, חלתה בסרטן, התאבדה. אחרי שאביה המאמץ נישא שוב, דוריס נושרת מלימודיה. היא מפליאה לנגן, ובבגרותה מופיעה בקונצרטים מוזיקליים שונים, ואף מוציאה סינגל נחשב.

שלהי שנות הששים, ארה"ב
דוריס מצטרפת לחבורה של צ'רלי מנסון. ב-1971, לאחר משפט מתוקשר, היא נשלחת לבית הכלא באשמת נסיון רצח. זמן קצר אחר כך נולד בנה בכלא, לאב שהוא רוצח מורשע. מי האב? בעבר נתנה דוריס להבין כי האב הוא צ'רלי מנסון. לפי גרסה מאוחרת, האב הוא גבר אחר מהחבורה.

תגובה ציונית הולמת
התינוק של ג'ון, שגדל בינתים, נישא לבת משפחה של אחד מבוני מדינת ישראל. בנם הגיע מארה"ב ושירת בצה"ל.

חלק מהשמות והפרטים שונו, מטעמי פרטיות של בני המשפחה.

על פי חוק יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשכ"ג-1963, נקבע ד' באייר כיום הזכרון. מלכתחילה נקבע יום הזכרון ל"חללי מלחמת הקוממיות וצבא ההגנה לישראל". בשנת 1980 הורחב יום הזכרון להיות "יום זכרון גבורה ללוחמי צבא-ההגנה לישראל שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם".

כמוסבר באתר הכנסת:

משמעות התיקון היא שביום זה מעלים לא רק את זכרם של הלוחמים שנהרגו מאז קום מדינת ישראל אלא גם את זכרם של חללי מערכות ישראל שנהרגו טרם הקמת המדינה. 

בהמשך הורחב יום הזיכרון אף לכלול את נפגעי פעולות האיבה.

חללי מערכות ישראל מונצחים באופן רשמי על ידי משרד הבטחון. אחד המקורות הגנאלוגיים המוכרים יותר הוא אתר יזכור.

פרק נפרד מיוחד לחללי "נצר אחרון" אשר היו ניצולי שואה שהעפילו או עלו ארצה, נלחמו במערכות ישראל ונפלו. חללים אלה היו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית ואחרי נפילתם לא נותר איש ממשפחתם.

נפלה בחלקי הזכות להשתתף בפרוייקט "לתת פנים לנופלים". הפרוייקט פועל בשיתוף פעולה ובסיוע אגף ההנצחה במשרד הבטחון ומבוצע באמצעות מתנדבים. מטרת הפרוייקט לאתר ולהשלים פרטי חייהם של חללי מערכות ישראל, לאתר את תמונותיהם ובאופן כזה להנציח אותם באופן ראוי. לאחר השלמת הפרטים, מעודכן דף החלל באתר יזכור ומוקמת מצבה חדשה על קברו של החלל, הכוללת את הפרטים המעודכנים עליו. את הפרוייקט מובילים דורית פרי ואורי שגיא.

בין החללים שקיבלתי למחקר היה החייל שלמה (סטפן) ילינק, אשר הלך לעולמו טרם הקמת המדינה.

אלו הפרטים אשר הופיעו באתר "יזכר" אודותיו של שלמה ילינק כאשר הועבר לבדיקתי:

חישוב מהיר מגלה שאם שלמה ילינק נולד בשנת 1923 ועלה ארצה בשנת 1939 הרי שהוא היה בן 16 כשהגיע לארץ. כיצד התגייס לחיל החפרים הבריטי?  

חיל החפרים  Auxillary Military Pioneer Corps היה מעין חיל הנדסה של הצבא הבריטי, למשימות הנדסיות. הבריטים אשר חששו שמתנדבי הישוב ממוצא גרמני יהוו "גייס חמישי" התירו למתנדבי הישוב לשרת רק בתפקידי הנדסה ובינוי (ראו: "מתנדבי היישוב בחיל החפרים", ויקיפדיה). כפי שכבר תיארנו כאן ביום הזיכרון בשנת 2007, רבקה גובר ("אם הבנים") התגייסה כנשים אחרות לחיל העזר לנשים ("אם הבנים" פוסט מיום 22.4.2007).

באתר "יזכר" לא היתה תמונה של החייל שנפל.

איתרנו את רישום הלידה של שלמה בבודפשט. עיון ברישום הלידה העלה ששמו היה István. באתר "יזכר" נרשם שמו בסוגרים כ"סטפן". זוהי אכן המקבילה האנגלית לשם ההונגרי István (אישטוון). רישום הלידה אף זיהה באופן ודאי את שמות הוריו. 

כבר הזכרנו כאן בעבר ("פרשת הסרג'נטים כרקע למחקר גנאלוגי (בדוי)") שהצבא הבריטי מקיים אתר אינטרנט ע"י המשלחת לענייני קברים של חבר העמים הבריטי ובו מונצחים כל החיילים שנפלו בשירות הצבא הבריטי:

מקומו של שלמה ילינק לא נפקד מאתר זה. הוא הונצח שם, כפי שניתן לראות בלינק שהובא לעיל. באתר אף קישור למסמכים המתעדים את הקבורה בבית העלמין האזרחי של פתח תקוה. שימו לב במיוחד במסמכי הקבורה למספרו האישי של שלמה ילינק (PA/10195).

באתר האינטרנט של בית העלמין "סגולה" בפתח תקוה מופעים פרטיו של שלמה ומקום הקבורה המדויק: חלקה: ד, שורה: יח, מקום: 3.

בעזרת מתנדב אחר בפרוייקט (סטיבן), נתגלה  כי שלמה העפיל על סיפונה של ספינת המעפילים "רים" (אגיאוס ניקולאוס 3) ופרטיו מופיעים במחנה המעפילים עתלית ע"ש משה סנה. במקום מופעל מרכז "בנתיבי העפלה" שהוא מרכז המידע והמחקר למורשת ההעפלה ע"ש אלוף מרדכי (מוקה) לימון, ובו ניתן לערוך חיפוש אחר מעפילים ופעילי עליה:

בהמשך המחקר איתרתי בבודפשט את קברי הוריו של החייל שלמה ילינק. בשלב זה, אף חזרתי לבדוק פרטים של אדם שהופיע בעץ משפחה באתר ג'ני, אשר "נחשד" בשלבים מוקדמים כקשור. כל הפרטים באתר ג'ני התאימו לחייל שלנו. השם, שנת הלידה, שנת הפטירה ואף קרובי המשפחה. הפרופיל הועלה על ידי עמיתה גנאלוגית. שיחת מהירה איתה העלתה שמדובר בבן משפחה, אלא שהמשפחה סברה שהוא ניספה בשואה. באתר אף הופיעה תמונה שלו כנער.

דבר הוביל לדבר וגיליתי כי לשלמה היה אח ולאח יש בת המתגוררת בהונגריה. איתרתי את כתובת הדואר האלקטרוני של בעלה ואף את מספר הטלפון שלהם. חייגתי אליהם אחר הצהריים. תפסתי אותם ברכב תוך כדי נסיעה בבודפשט. הם כמובן הופתעו משיחת הטלפון, אך ידעו לספר לי שהדוד של הגברת נפל במהלך שירותו בצבא הבריטי. השיחה היתה מאוד מרגשת. המשכנו את הקשר בדואר אלקטרוני. בני הזוג כתבו לי בבוקר שהם בכו כל הלילה ולא עצמו עין. 

בידיה של אחייניתו של שלמה ילינק נשתמרו תמונות שלו ואף דיסקית הנושאת את מספרו האישי 10195:

אתר "יזכר" עודכן והוא כולל עתה את שמות שני הוריו של שלמה ילינק ופרטים נוספים:

יש לקוות שגם המצבה תוחלף בקרוב, באופן שישקף את מלוא הפרטים הידועים לנו על החלל.

ביום ד הקרוב, יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, 11.5.2016 בשעה 11:00, אעלה לקברו של שלמה (אישטוון) ילינק ואכבד את זכרו ואת ההקרבה שלו.

יהי זכרו ברוך!

איתרתי את בני משפחתו של זאב זבצקי ז"ל כשנתיים לאחר מותו, הלא צפוי, באחת מנסיעותיו לוורשה. הם נענו ברצון לבקשתי להפגש עמם בעניין משפחתו של הבעל / האב. בבואי, סיפרתי על נסיונותי לאתר את בני משפחתו של אביהם, גוטרמן. מי זו משפחת גוטרמן, הם תהו.

זאב זבצקי ז"ל נולד ב-1934 בוורשה, וחווה בפולין את איימי השואה. לאחר תום המלחמה הוא שב ללימודיו בפולין, ומאוחר יותר, ב-1957, עלה עם אמו ארצה. ואחר כך גם הקים משפחה מקסימה. כאשר ניתן היה, הוא נסע מעת לעת לבקר בוורשה, שם נהנה לפגוש את חבריו לספסל הלימודים. ביניהם היה גם הגברתן הפולני, זבצקי. בילדותם היה ביניהם הסכם בלתי כתוב: זבצקי הגברתן שומר על זאב מפני החוליגנים הפולנים, זבצקי הלמדן מסייע לשני בהכנת השיעורים. 

בתו של זאב מספרת שהיא שאלה יום אחד את אביה, איך זה שאותו שם משפחה שימש הן יהודים והן פולנים נוצרים, והאב השיב בקצרה, "יש ויש".

בערוב ימיו, ובעידוד בני המשפחה, זאב מסר עדות מפורטת על קורותיו בשואה ל"יד ושם", ועותק ממנה שמור ביידי המשפחה. הוא לא נשאל ולא סיפר על שם הדודה אשר אצלה הסתתר לפרק זמן קצר, ואף לא על שמות הדמויות האחרות.

בני המשפחה נדהמו כאשר סיפרתי להם כי זאב נולד תחת השם "גוטרמן", וכי השם זבצקי הוא השם שניתן לו במסמכיו המזויפים בשואה. הבת מספרת כי העובדה הזו סיחררה אותה, כאילו "את לא את". בעבר, כאשר אחד מבני המשפחה רצה לעברת את שמו, הם המריצו אותו להמנע מכך, "כי אנחנו הזבצקים האחרונים". ואבא גם היה ישר כסרגל, אמין לפני הכל, ואיך לא סיפר על כך מעולם.

*  *  *

אביו של זאב, ד"ר שמואל גוטרמן, השלים כמה תארי דוקטורט לפני פרוץ המלחמה. הוא גוייס לצבא הפולני בספטמבר 1939. הידיעה האחרונה ממנו הגיעה ב-1942 מהעיר לוצק Łuck, שבשנות המלחמה הראשונות נכבשה על-ידי הרוסים, ואחר כך – על ידי הגרמנים. אשתו עשתה מאמצים רבים לאתר אותו, לשווא. ב-1947 היא פנתה אל בית המשפט בוורשה, בבקשה להכריז על מותו.

במסגרת ההליך העיד גם ליאון קורוס Leon Korus, אשר הציג עצמו כ"נשוי לאחותו של שמואל". שם האחות אינו מופיע בתיק בית המשפט. לאון קורוס התגורר באותה העת באותה הכתובת בה גרו זאב ואמו. בתיק בית המשפט אין כל מידע נוסף עליו, למעט העובדה שנכון לינואר 1948 הוא היה בן 53.

במשפט גם לא הוזכרה העובדה שליאון קורוס נולד תחת השם ויקטור ולודבר Wiktor Wlodawer. העובדה הזו נמצאה בארכיון הוועד היהודי בוורשה. שם מופיעים גם שמותיהם המלאים של הוריו, תאריך לידתו המדויק, וגם העובדה שהשם "ליאון קורוס" הוא השם הבדוי, שהופיע במסמכיו המזויפים אשר בזכותם הוא ניצל. האם להמשיך ולחפש אחריו תחת השם ליאון קורוס, או ויקטור ולודבר?

*  *  *

תיעוד השואה עוסק רבות בילדים שהוסתרו אצל משפחות נוצריות, או במנזרים, והתקשו אחר כך לשוב אל זהותם היהודית. ידועים גם רבים שהסתתרו תחת שם פולני או גרמני מזויף לאורך השואה, אך לאחר מכן שבו לשמם מלידה. ביניהם גם לנה קיכלר זילברמן, וגם שלמה פרל (הידוע במשפחתנו כ-סאלי), ועוד רבים. 

אך התיעוד המוכר לי אינו מרחיב על אנשים בוגרים, אשר שמרו על שמם הפולני, הבדוי, עד יום מותם. אני נתקלת בהם מעת לעת במהלך המחקר הגנאלוגי. דמויותיהם לעתים מתעתעות. קדיה תומשביץ, האלמנה ילידת 1904, היא למעשה רוזה גרינברג, הרווקה ילידת 1893. והוריה אינם יעקב ומרים, כמו שכתוב במסמכיה בישראל, אלא הירש ורחל. כמעט שלא ניתן לקבוע, כי מדובר באותה אשה, לוליא כרטיס קטן אחד שנותר באחד מהמאגרים, והכולל פרטים הקושרים בין הזהויות. וכמוה גם הלנה, שנולדה כ-חווה, ועוד רבים ורבות.

מה גרם לכל אותם האנשים לדבוק בשם המזויף? חברתי ענת, היועצת שלי לענייני נפש יהודי פולין ויהודיותיה, סבורה שהסיבה לכך פרוזאית. המסמכים נשאו את השמות הפולניים, והכי פשוט היה להמשיך ולהשתמש בהם, בלי פרוצדורות מיותרות.

אני סקפטית. זאב זבצקי ז"ל חלק עם בני משפחתו רבות. לו היה מדובר בעניין טכני בלבד, לפחות היה משתף את אשתו וילדיו בשמו מלידה. לא הכרתי את זאב, ואני לא מתימרת להסביר אותו, אלא להציע השערות בלבד.

המתבונן הבלתי מעורב עשוי לחשוב שזאב היה בר מזל, יחסית. אמו, רוזה זבצקי (קודם: גוטרמן, שם נעורים: גרינברג) ניצלה בשואה, וכך גם חלק מדודיו ודודותיו, כמו לאון קורוס. אך את אביו הוא ראה לאחרונה כאשר היה כבן חמש, כשהאב גויס. וגוטרמן היה שם האב הנעדר. גם הסבתא רכל גוטרמן נספתה, ועמה הדודה גיטלה גוטרמן, ובת הדודה אנה גוטרמן, והדודה פרלה גוטרמן. בנות המשפחה שמעו על שמותיהן לראשונה ממני.

אולי זאב רצה להציב קיר מגן בין בני משפחתו האהובים בישראל, לבין העבר הטראומטי. השם זבצקי היה זה שהעניק לו חומות הגנה, ואיפשר לו אולי להגן על המשפחה מפני העבר הגוטרמני הנורא.

*   *  *

תודה לבנות משפחת זבצקי אשר התירו לי לפרסם את הדברים.

יום השואה תשע"ה היה עבורי יום שואה קוסמי (טוב, אי אפשר לומר "יום שואה קסום", הלא כן?).

הכל קרה במהירות ודי בהפתעה או לפחות בהתראה קצרה:

יום רביעי, ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה תשע"ה – דיור מוגן "אחוזת ראשונים", ראשון לציון

70 שנה בדיוק לאחר ששוחררה ממחנה הריכוז ברגן בלזן, לאחר שהיתה ב- 5 מחנות ריכוז (אושוויץ, ברסלאו-הונדספלד, גרוס רוזן, מטהאוזן, ברגן בלזן) אמא הסכימה להשתתף בטקס זכרון והדליקה את משואת התקומה. אמא דיברה בקול רם ויציב והצליחה לראשונה להוציא מפיה מילים הקשורות בשואה. נצחון גדול!

יום רביעי, ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה תשע"ה – רחבת בית יד לבנים, רמת השרון

ינוקא (שכבר מזמן איננו ינוקא) משתתף בטקס הזכרון העירוני. בית הספר מעלה מסכת על תזמורת הנשים באושוויץ. מרגש.

יום חמישי, יום הזכרון לשואה ולגבורה תשע"ה – שעה 13:20 בעבודה

ע' שולחת לי לינק ואומרת לי: "זה לא הוא, נכון?". אני רואה את התמונה ומשיב מיד: "זה הוא!".

כ- 11 שנים לאחר שפיצחתי את תעלומת זהותה האבודה של הילדגרד דונדורף, מדווח אתר Xnet על ניצול השואה דוד זלץ. אבל יש פרק קצר בחייו של דוד זלץ שלא מוזכר בכתבה:
דוד זלץ היה בקבוצת 40 הילדים אשר קיבלו את הסרטיפקט של הבריטים אשר יועד ליתומים ניצולי שואה. הקבוצה יצאה מברלין, דרך פרנקפורט לפריז ומשם המשיכה למרסיי, עד שעלתה על סיפון ספינת הקיטור "Cairo-City" בדרכה לחיפה דרך אלכסנדריה.

באותה קבוצה היתה גם הילדגרד דונדורף בת ה- 8, אשר לא זכרה את שמה ואף לא את שמות הוריה. בשנת 2003 כאשר גיליתי את רשימת העולים על סיפון ה Cairo City החלטתי "להמר" על הנס דוד זלץ שהופיע ברשימה ולנסות לאתר אותו ולהציל מפיו מידע אודות הקבוצה. ה"הימור" הצליח ואיתרתי אותו בגבעתיים. זה היה ביום השואה ולמחרת נפגשנו בתל אביב. דוד זלץ הביא עימו תמונות של הקבוצה והיה נרגש עד דמעות. באמצעותו יצרנו קשר עם מיכאל ז"ל והדסה ויגודני. הדסה השלימה את הפערים במידע וכיוונה אותנו לבית החולים היהודי בברלין ואף שלפה תמונות בהן זיהינו בוודאות את הילדה דונדורף. קוסמי.

httpv://www.youtube.com/watch?v=FRqlAdLHX58#t=29

יום חמישי, יום הזכרון לשואה ולגבורה תשע"ה – שעה 16:55 פגישה במודיעין

אני מקבל דואר אלקטרוני מידידי הטוב, ד"ר הרמן סימון מברלין. הרמן מנהל את ה Stiftung Neue Synagoge Berlin. את הרמן הכרתי אגב פרשת הילדגרד דונדורף. המוזיאון שבראשו הוא עומד הוא הנאמן של רשימות הילדים ששהו בבית היתומים שנפתח בבית החולים היהודי בברלין. הוא היה האדם אשר העביר לי את רשימות הילדים בהן הופיעה הילדגרד דונדורף ואף ערך על כך מחקר ביחד עם ד"ר חנה שוץ, סגניתו והמנהלת האמונתית של המוזיאון. המחקר שלהם גילה כי יד נעלמה ואמיצה שינתה את מעמדה של הילדגרד מרשימה לרשימה ו"השביחה את גזעה".

כבר סיפרתי על הרמן בעבר, כאשר פרסם את ספרו המרתק: "Aus eines Mannes Mädschenjahren"
.

הרמן פרסם לאחרונה ספר על אימו ד"ר מארי ילוביץ, אשר מתאר את קורותיה במהלך המלחמה הנוראית ההיא. הספר זוכה לביקורות נלהבות בעולם כולו. הרמן שלח לי אחר הצהריים לינק לדיווח בואלה על הספר, תחת הכותרת: "חייה הסודיים של יהודיה בבירת האימפריה הנאצית". אל תפסידו את הדיווח הזה.

יום חמישי, יום הזכרון לשואה ולגבורה תשע"ה – שעה 17:31 בדרך לחדרה

הודעת דואר אלקטרוני נוספת מד"ר הרמן סימון: "ברכותי! הארכיבאית שלנו גילתה מסמכים חדשים אודות הילדגרד!!!".

מה? איך זה יכול להיות? מה פתאום, דווקא היום, זה קורה? שני מסמכים צצים להם לאחר 11 שנים מאז שסיימנו את המחקר.

"קוסמי", אמרתי? אולי קסום!

השנה נצביע עבור השיר הארמני בתחרות הזמר של איגוד השידור האירופאי, האירוויזיון.

וכל כך למה? משום שהשנה תייצג את ארמניה להקה בשם "גנאלוגיה" Genealogy.

להקת גנאלוגיה הוקמה במיוחד לקראת תחרות הזמר והיא מורכבת מ- 5 חברים, בני לאומים שונים ממוצא ארמני (שעל פי דיווחים שונים נפוצו מארמניה לאחר רצח העם הארמני בשנת 1915): Stephanie Topalian, Essaï Altounian, Vahe Tilbian, Mary-Jean O’Doherty Vasmatzian and Tamar Kaprelian

זמרת נוספת, אשר מאחדת את כל החמישה האחרים היא Inga Arshakyan שהיא זמרת ארמנית, תושבת ארמניה (וייצגה את ארצה בתחרות האירוויזיון בעבר בשנת 2009).

ראש המשלחת הארמנית לאירווזיון הסבירה שהסיסמא המבריקה של התחרות השנה: "בונים גשרים" ("Building Bridges") הביאה השראה ליצירת הלהקה, אשר שני מאפיינים מחברים את חבריה: דם ארמני זורם בעורקיהם וכן המוסיקה, שגם היא מאחדת באופן גנטי.

הוא הוסיפה ואמרה:

This is the genealogy of history and music – it can be distinctly defined from the official logo that the life tree has strong roots and branches reaching out to heights with the shape of connecting molecules.

גם הסמל של הלהקה מעורר השראה:

השיר "אל תכחישו" ("Don't Deny") נכתב על ידי ארמן מטירוסיאן ו- אינה מקרצ'יאן.

כמדווח באתר האירוויזיון: "המסר של השיר הוא ששמחה נוצרת כאשר אנשים מאוחדים וחיים בהרמuניה עם עצמם ומשפחתם. הדורות מתחלפים, אך הגנאלוגיה נשארת וכך הערכים של אהבה ושלום הם יציבים".
הקליפ של השיר משלב מוטיבים גנאלוגיים מובהקים. שווה צפיה!

אז…. מצביעים ארמניה!

httpv://www.youtube.com/watch?v=VVVvgD0-Mu0

ביום השואה הזה צריך לקרוא את מה שכתב דובי איכנולד על מסעו בין מחנות ההשמדה בפולין. איכנולד, מנכ"ל "ידיעות ספרים", מודה שיש לו, את מה שהוא קורא, "שריטת שואה". מומלץ מאוד לקריאה.

זהו מסע מיוחד של אנשי רוח (יונה אליאן, אסתי זקהיים, יהורם גאון, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט (בדימוס) ד"ר אליהו וינוגרד, אפרת גוש ואחרים.

הכתבה פורסמה במוסף 7 ימים של 25.4.2014, אך מומלץ (ועדיף) לקרוא את הכתבה ב YNET, משום ששם יש תמונות חשובות שלא נכנסו לכתבה המודפסת. הנה לינק לכתבה ברשת:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4512380,00.html

רוברט מקסוול (תמונה: עיתון הגרדיאן הבריטי)

רוברט מקסוול, איל העיתונות הבריטי, חבר פרלמנט ואיל הון, נולד בעיירה Solotvino הידועה במקומתינו כ- סלטינה. כשהוא נולד (1923) היתה סלטינה בצ'כוסלובקיה. מעבר לנהר הטיסה שכנה סיגט ששכנה ברומניה (לאחר שהועברה לרומניה מהונגריה במסגרת הסכם הטריאנון).

סבא שלי, משה-לייב שלומוביץ, נולד גם הוא בסלטינה, כמו אחיו (ראו: "על הכותבים" בבלוג שלנו). אצלנו קראו לסלטינה – אקנה סלטינה. לפי ויקיפדיה בהונגרית, משמעות השם היא "הזהב שלי" (בשילוב של "אקנה" – שלי (בהונגרית) ו"zalato" בסלאווית=זהב). אם תכניסו ל- Google Translate את השם Akna Szlatina הוא לא יתבלבל ויתן לכם:.Solotvyno. סולוטוינו שוכנת היום באוקראינה.

אז מה קשור רוברט מקסוול שנפל מהיכטה שלו אל המים הסוערים של האוקיינוס? חוץ מזה שהוא נולד בסלטינה, גם הוא בן למשפחת שלומוביץ. אמא שלו היתה חנה ("חנצ'ה") שלומוביץ. אינני יודע האם יש קשר משפחתי או מהו. מסתבר שהיו די הרבה משפחות בשם שלומוביץ באזור. אשתו של מקסוול, אליזבת מקסוול, מימנה מחקר גנאלוגי מקיף אודות משפחת שלומוביץ באזור זה.

מכל מקום, הנה פאר המחקר האישי שלי: תמונתם של סבי, משה-לייב שלומוביץ, סבתי זלטה (ז'ני) לבית קרמרוצקי ושלוש בנותיהם: רבקה (שושי), קרולה (קריינדל) וחנה הקטנה. כן, השם חוזר במשפחה…. גם לנו היתה חנה שלומוביץ. גם היא, כמו אמו של מקסוול נספתה באושוויץ. התמונה צולמה בסיגט, לשם עבר סבי ושם הוליד את ילדיו:

משה לייב שלומוביץ, זלטה (לבית קרמרוצקי), רבקה, קרולה וחנה (1939 בערך), סיגט

—

ומענין לענין באותו ענין:

במשך שבועיים בשנת 1944 הסיק אבא שלי (בן ה- 16) את תנור החימום בוילה בה התגורר אדולף אייכמן, מי שהיה ממונה על השמדתם של יהודי הונגריה ושם שכן מטהו.

אדולף אייכמן מעלה אצלי אסוציאציות כמו "משפט אייכמן", "סחורה תמורת דם", "רכבת קסטנר", מלכיאל גרינוולד, ישראל קסטנר ואפילו נכדתו- מירב מיכאלי, שגם היא נושאת מטען לא פשוט על כתפיה בכל הקשור לשואה.

אבל מה שלא רשום בשום ספר הסטוריה, הוא שאבא שלי נתפס (באחת הפעמים מני רבות) והתגלגל עם קבוצת עצירים לחצר הוילה של אייכמן בבודה – על גבעת השושנים (Rózsadomb). שכונה זו נחשבת לאחת היוקרתיות והיקרות ביותר בהונגריה כולה.

בסיפור, שנשמע כמו סיפור דמיוני, אשתו של השומר בוילה של אייכמן היתה מהכפר של סבא של אבא (קמצ'ה) (ראו הפוסט: "עלילת דם פרטית לפסח"). היא לחשה לאבא שאם ישאלו מי חשמלאי, שיגיד שהוא חשמלאי. וכך היה. אבא צעד קדימה ובחוצפה התחזה לחשמלאי, ונשלח למרתף לתחזק את תנור ההסקה של הבנין, שסיפק את כל צרכי הבנין. במשך שבועיים חזה אבא מחלון המרתף בהוצאות להורג מתחת לעץ הדובדבנים הגדול שבחצר.

אם אתם לא מאמינים לי, אז תוכלו לראות את אבא שלי מספר את הסיפור הזה, בסרטו של האחיין האהוב שלי, רן גולן, שעשה על כך סרט: מנדו (שהיה שם החיבה של אבא בילדותו):

httpv://www.youtube.com/watch?v=tXlCcSJ8gU0

(הקטע המדובר מתחיל בדקה 27 ו- 47 שניות).

—

ולסיום: אתמול ביקר הרמטכ"ל, בני גנץ, באושוויץ והיום הוא יעמוד בראש "מצעד החיים". אני מתאר לעצמי את כובד האחריות המוטל עליו בביקור הזה, הן כמפקד צבא ההגנה לישראל והן כבנה של מלכה וייס ילידת מזוקובצ'האזה שבהונגריה (ראו: "משואה לתקומה (באופן האישי ביותר)".

ביום חמישי, 17.5.2012, עלו לתורה 6 ניצולי שואה מאשקלון. על פי הדיווח ב"מעריב" (18.5.2012) הם עלו לתורה בעקבות יוזמה משותפת של הנהלת בית הספר אורט ע"ש הנרי רונסון באשקלון ובעלי חברת האבטחה ח.א.ש., צביקה בן שבת.

הראשון שעלה לתורה הוא אברהם ברסקי, אבא של חברתנו יהודית. החמישי שעלה לתורה הוא פטר גרינפלד (בעיתון כתוב "גרימפלד"), עליו כתבתי לפני מספר שנים ברמז ("סודות ואצו רצו גמדים"). פטר היה ילד קטן בעת שד"ר מנגלה ערך עליו ניסויים במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. כל חייו הוא חיפש את אחותו התאומה מרים-מרתה. בתחילת שנות ה- 90 ליוויתי את תאומי-אושוויץ ("תאומי מנגלה") במסעם השני לפולין. בתור מחווה חד-פעמית, פתחו בפנינו את ארכיון אושוויץ (הרבה שנים לפני שהנגישו אותו לקהל הרחב). הייתי עם פטר כאשר הציג את המספר החקוק על זרועו בפני הארכיברית, אשר שלפה את כרטיסו מתוך הקופסא. כרטיס ארכיוני שתמצת את כל המקומות בהם הופיע שמו של פטר ברשימות. הכרטיס שאחריו, במספר סידורי עוקב, היה של אחותו התאומה מרתה. בו במקום למדנו מהכרטיס כי מרתה ופטר (הלוא הוא יוזף קליינמן) היו ב"מרפאה" של ד"ר מנגלה בניסוי האחרון שנערך בהם. בקטע הוידיאו השמור אצלי, רץ פטר מהארכיון לכיוון האוטובוס וצועק בהתרגשות רבה: "מצאתי את אחותי!".

חבר הכנסת יוסי שריד, שהתלווה למשלחת שלנו (ביחד עם חה"כהרב יצחק לוי, חה"כ מיכאל קליינר וחה"כ פואד בן אליעזר), כתב ספר על סיפורו של פטר. שמו של הספר "פפיצ'ק".

פפיצ'ק - הוא לא ידע את שמו (מאת יוסי שריד)

דיווח על העליה לתורה, באתר וואלה:

http://news.walla.co.il/?w=/90/2534104

וגם באתר  של מעריב:

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/369/378.html

כשהסתיימה מלחמת העולם השניה, נדדו מיליוני אנשים ברחבי אירופה. נהוג לקרוא לאנשים אלה "עקורים". אנשים אלה נעו ממחנות הריכוז ומחנות העבודה בחזרה לביתם וכאלה שנדדו ממקום מגוריהם לעבר עתיד חדש. לתוך אותם "עקורים" הסתננו גם נאצים שנמלטו למקומות מחסה ואף עריקים מהצבאות השונים. את היהודים שהגיעו למחנות העקורים בדרכם לעתיד חדש (ושלא השתקעו מחדש במקום מגוריהם הקודם) נהוג לכנות כ"שארית הפליטה".

עבור העקורים הוקמו מחנות עקורים, או באנגלית Displaced Persons Camps, הידועים בכינוי DP Camps. את העקורים עצמם מכנים DP. מחנות אלה הוקמו במקומות שונים באירופה ונודעו בקיצור DP Camps. קשה לתאר כמה מחנות עקורים היו באירופה. רשימה מקיפה (אך לא מלאה) שלהם נמצאת באתר המוקדש לנושא זה: http://www.dpcamps.org/.

מחנות העקורים השונים נבדלו זה מזה במאפיינים רבים. בחלק מהם התקיימה פעילות ציונית ענפה והתארגנות לקראת עליה ארצה. רבות נכתב על מחנות העקורים ומחקרים שונים נערכו אודותיהם. ראו לדוגמא חומר של "יד ושם" – http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=8404

עורכי הערך "Displaced persons camp" בויקיפדיה האנגלית מכנים בשם זה גם את מחנות העקורים של פלסטינאים בלבנון, של פליטים בדרפור ועוד.

מחנה עקורים מיוחד במינו הוקם בכפר דייגים איטלקי קטן בשם Fano, על שפת הים האדריאטי, בסמוך לעיר הנמל Ancona. במחנה עקורים זה הוקמה הכשרה לבחורים ובחורות צעירים, על מנת להכשירם לקראת הקמת קיבוץ דייגים בארץ ישראל, על שפת הים התיכון. לשם כך, נשכר מבנה גדול בכפר, שהיה מבנה בית הספר לדייג (Scuola Pescara), ובו שוכנו חברי הגרעין.

שמו של הגרעין היה "מגדלור" וחבריו הוכשרו בבנית סירות, דיג, שיט, תפירת רשתות דייגים ותיקונן ועוד. המחנה פעל במשך כשנתיים, בין השנים 1946 – 1948. בין הקבוצות העיקריות שהגיעו לכפר הדייגים היו "הקבוצה הפולנית" ו"הקבוצה ההונגרית". אמא שלי הגיעה למקום בין הראשונים, ולמרות מוצאה ה"הונגרי" (לכאורה) הגיעה עם "הקבוצה הפולנית", בעוד שאבי הגיע למקום עם "הקבוצה ההונגרית".

תיקון רשתות בפאנו (במרכז קרולה שלומוביץ(גולן))

בשל חברותה של אמי עם הקבוצה הפולנית, נוסח החמין שנהג בביתנו היה הגירסה הפולנית (שעועית, בשר, תפוחי אדמה, עצמות מח, ביצים) ולא הגירסה ההונגרית (עם גריסים) (ראו: "עוד נמשכת שיירת הצ'ולנט" של ארנון – 30.12.2003).

סיפורו של מחנה העקורים בפאנו לא זכה לחשיפה רבה. הוא מצוין כשהוא שזור בקורות חייהם של חלק מהמשתתפים, כמו במקרה של אשר לאור (זיגמונד למנסדורף) באתר מוזיאון לוחמי הגיטאות או בחוברת שהוציאה ליאורה המר, ביתו של אחד הניצולים.

אמא שלי, שהיתה מראשונות ההכשרה, היתה גם בין האחרונות שעזבו את המקום. בעזבה את המקום, קיבלה לידיה עשרות תמונות המתעדות את ההכשרה. אלבום זה נשמר בידיה עד היום.

לפני מספר שנים, מצאתי בארכיון של מוזיאון השואה של ארצות הברית (השוכן בוושינגטון הבירה), תמונה של "קבוצת נוער יהודיה הבונה ספינת דייג "הראשונה" לקראת עלייתם לארץ ישראל":

היתה זו התמונה היחידה באוסף של מוזיאון השואה בנושא מחנה העקורים ב- Fano. פניתי למוזיאון השואה בדואר אלקטרוני והתעניינתי בתמונה. קיבלתי תשובה מהירה ונמסר לי שהזכויות בתמונה הן של ה- Joint וכי ניתן לקבל עותק של התמונה בתשלום. המשכתי בהתכתבות עם מוזיאון השואה והזמנתי מהם את התמונה. לאחר שמסרתי את פרטי כרטיס האשראי לחיוב, פנתה אלי אחת האוצרות מהמוזיאון וביקשה לשאול אותי מדוע אני מתעניין בתמונה.

השבתי לה שהורי הכירו בכפר הדייגים ב- Fano, שניהם עברו הכשרה לקראת עליתם וכי אבי השתתף במפעל העליה ב', עד שהגיע תורו לעלות ארצה. הוא הצטרף לספינת המעפילים "אורכידאה", אשר הפליגה מפורמיה (Formia) באיטליה לעבר ארץ ישראל. בהיות הספינה בלב ים ולאחר שהתגלו על ידי מטוסים אנגליים, קיבל הצוות תשדורת רדיו מהארץ ונצטווה לעצור ולהמתין. בהמשך נמסר לצוות כי עליו לשנות את שם האוניה מ"אורכידאה" ל"מדינת ישראל" ולהכנס לנמל תל אביב כאנית העולים (ולא המעפילים) הראשונה שתכנס מיד לאחר הכרזת העצמאות. וכך היה, הצוות צבע מחדש את שם האניה, וביום 16.5.1948 (יום לאחר הכרזת המדינה) נכנסה האניה לנמל תל אביב (נמל חיפה היה עדיין שטח צבאי סגור, שכן הבריטים טרם השלימו את פינוי כוחותיהם).

סיפורה של "מדינת ישראל" מסופר באתר של הפלי"ם ("סיפר הפלגתה של "מדינת ישראל"). אלא, שיש להוסיף פרט אחד שאינו מופיע שם: שמה המקורי של האניה היה "אורכידאה" וכך הפליגה מאיטליה. יש גם לתקן שגיאה הסטורית: לפי עדותו של אבי, שהיה איש צוות על האניה, הפליגה האניה מנמל פורמיה ולא ממפרץ גאטה. כפי שמתואר באתר הפלי"ם, האניה הפליגה מאיטליה ביום 8.5.1948. באותו יום, זמן קצר לפני ההפלגה, שלח אבי גלויה מפורמיה לאמי, שהיתה בפאנו. הגלויה נשמרה אצל אמי והיא נושאת את חותמת הדואר של פורמיה: 8.5.1948:

גלויה ששלח מנחם גולדשטיין (גולן) לקרולה שלומוביץ (גולן) מאי 1946

מנחם גולדשטיין שולח גלויה לקרולה שלומוביץ הנמצאת בפאנו

את כל זה סיפרתי לאוצרת ממוזיאון השואה בוושינגטון. היא מיהרה להשיב לי שמאחר והענין שלי בתמונה הוא אישי ולא מסחרי, הרי שהם ישלחו לי את התמונה ללא חיוב. כעבור מספר ימים הגיעה אלי התמונה בדואר, ארוזה בצורה מושלמת ובגודל גדול, כשהיא מודפסת ברזולוציה מעולה.

אף ללא עזרתה של אמי, זיהיתי בתמונה את אחד מחבריהם של הורי: לאון ירוחם (ירוחים) – מתכופף, השני מימין. אמי זיהתה את מרבית המופיעים בתמונה ואת פרטיהם העברנו למוזיאון השואה.

היתה זו תחילתה של ידידות מופלאה עם מוזיאון השואה בוושינגטון. אוצרת של המוזיאון, אשר הגיעה לישראל מדי פעם כדי לאסוף פריטים עבור המוזיאון, קיבלה מאמי את האלבום המלא, על כל 70 התמונות מפאנו. כל התמונות נסרקו באיכות מעולה על ידי המוזיאון ואמי הוסיפה לכל תמונה את זיהוי האנשים המופיעים בה. המוזיאון דאג להשיב את האלבום על ידי שליח, לאחר שסיים את העבודה. לימים, פנה אלינו המוזיאון מספר פעמים נוספות, כאשר קיבל חומרים הנוגעים לפאנו, על מנת שאמי תסייע בפענוח החומרים.

לאון (אריה) ואַלָה (עליזה) ירוחם, שנמנו על חברי "הקבוצה הפולנית" סיפרו לי שבתקופה שהם היו בפאנו, היה שם ילד יהודי קטן עם כינור, בשם מוניו אמריליו. מוני עצמו אישר לי לאחרונה שאכן עבר בפאנו בדרכו לצ'ילה, ממנה עלה לארץ ב- 1952.

מוני אמריליו הוא המלחין הנודע והאהוב, ששיריו מלווים אותנו שנים רבות. באתר של מוני ניתן להזכר בכל השירים שהלחין מוני.

httpv://www.youtube.com/watch?v=bTA-_Acq5Zc

 כאשר שהה אבי בבארי באיטליה ופעל במסגרת העלאת מעפילים לארץ, הגיע למקום בחור יהודי ודרש במפגיע להפגש עם "מנחם גולדשטיין". הבחור היה אליעזר יליד הונגריה. מדוע הוא ביקש לפגוש את אבי, שאותו לא הכיר? מסתבר שאליעזר שכר חדר בפירט אשר בגרמניה. הדייר הקודם (אותו לא הכיר) היה אבי. בעלת הבית, שחיבבה את אבי, הודיעה לאליעזר שתשכיר לו את החדר רק אם הוא ישאר על שם אבי, וכך קיבל אליעזר, שלא מרצונו, את זהותו של אבי בפני בעלת הדירה. בהיותו בהכשרה אחרת באיטליה, שמע מישהו מזכיר את שם אבי והחליט לחפשו.

ההכרות הזאת בין השניים הולידה חברות אמיצה בין השניים, הנמשכת עד היום. אליעזר הצטרף לגרעין בפאנו ובו הכיר את אשתו לעתיד, דינה, שהיתה חברה בקבוצה הפולנית עם שתי אחיותיה, עליזה ורחל. דינה ומשפחתה באו מהעיירה Lunna אשר בבלרוס. אחיהן הקטן הועלה (ביחד עם עוד 654 ילדים) בצרפת על סיפונה של האניה "אקסודוס" ("מדינת היהודים תש"ז") . המעפילים על סיפונה של ה"אקסודוס", וביניהם זליג הקטן, נשלחו בחזרה להמבורג למחנה עקורים.

מסלולה של ה"אקסודוס" (המקור: http://www.exodus1947.org/)

אבי הצטרף לאליעזר בפאנו ושם הכיר את אמי.

בשבת הקרובה יעלה לאקרנים בגרמניה הסרט התיעודי: ENDSTATION SEESHAUPT המתעד את רכבת המוות שיצאה ממחנה הריכוז Mühldorf-Mettenheim לבווריה בחודש אפריל 1945. בין האסירים שהיו על הרכבת היה גם אליעזר והוא מופיע בסרט. בקדימון לסרט אפשר לראות את אליעזר נוסע ברכבת (בתחילת הקדימון) ומשחזר את הנסיעה. חדי העין יוכלו להבחין בתעודה של אליעזר (הכתובה בגרמנית ובה שמו: לואיס סוניוג).

httpv://www.youtube.com/watch?v=xwqcIZoUG44

לפני מספר שנים הגיעה חוקרת איטלקיה לארץ, וראיינה חלק מהניצולים במסגרת עבודה שכתבה באוניברסיטת בולוניה. החוקרת, Stefania Pirani, היא ילידת פאנו והסיפור של מחנה העקורים וההכשרה שבפאנו ענין אותה באופן אישי.

את מחקרה פירסמה סטפניה באיטקלית, במסגרת בית ההוצאה לאור האיטלקי Pàtron editore S.r.l

דינה ואליעזר הם חברים טובים של הורי עד היום. בקיץ 2010 השתתפתי בכנס השנתי של האגודות הגנאלוגיות היהודיות (IAJGS) שנערך בלוס אנג'לס. הודעתי לאליעזר ולדינה על כך. כבר ביום הגיעי, הגיע אליעזר למלון מלווה בנכדתו ובבעלה, על מנת לפגוש אותי. הפגישה היתה מרגשת מאוד. כשישבנו ושוחחנו, אמרתי לאליעזר שאני מכיר אותו כל חיי, אך מעולם לא שאלתי אותו היכן (בהונגריה) הוא נולד. אליעזר סיפר לי שנולד בכפר קטן בשם Mezőkovácsháza (מֶזוֹ-קוֹבַצְ'-הַזֹה) במזרח הונגריה, קרוב מאוד לגבול הרומני. לאחר שנפרדנו, חיפשתי ב – JewishGen Family Finder מיהם חוקרי הכפר מקרב הגנאלוגים, ולהפתעתי גיליתי שאיש אינו מחפש קרובים מכפר קטן זה.

אליעזר כיבד אותי בכך שהגיע לשתיים מתוך שלוש ההרצאות שנתתי בכנס ולקראת סיומו של הכנס הגיע עם דינה ועם בנם ג'ק,  לבקר אותי והם ארחו אותי במשך יום שלם. הפגישה איתם היתה משמחת מאוד.

בחודש פברואר 2011 צלצל אלי אליעזר. הוא היה מאוד נרגש. הוא סיפר לי שמכר שלו בארצות הברית צלצל לומר לו שהרמטכ"ל החדש, שזה עתה הוכרז על מינויו, בני גנץ, הוא בנה של ילידת הכפר שלהם, מזוקבצ'הזה. אליעזר ביקש ממני לבדוק את המידע.

זכרתי שבני גנץ הוא בנו של נחום גנץ מכפר אחים, שאת שמו שמעתי פעמים רבות. "כפר אחים" קרוי על שמם של האחים אפרים וצבי גובר, שנפלו במלחמת השחרור. הוריהם מרדכי ורבקה גובר היו מחלוצי חבל לכיש, וידידי נפש של משפחתנו. רבקה כונתה "אם הבנים" (ראו הפוסט מ- 22.4.2007: "אם הבנים"). כאשר מרדכי פרש מתפקידו כראש המועצה האזורית לכיש, הציעו תושבי כפר אחים לרבקה ולמרדכי לעבור ולגור בכפר אחים והקצו להם בית. כך אכן היה. רבקה ומרדכי עברו לכפר אחים. בכפר אחים מוצבת אנדרטה לזכר חיילי הכפר שנפלו במערכות ישראל. בראש הרשימה מצויים צבי ואפרים גובר.

בעת שרבקה ומרדכי התגורר בכפר אחים, ראיינה רבקה את תושבי הכפר, ניצולי השואה, והוציאה לאור את סיפוריהם בספר: "אלה תולדות כפר אחים". הספר, עם הקדשה של רבקה להורי, מצוי בספריית הורי. מיהרתי לקחת את הספר מהורי ומצאתי בו את סיפורה של מלכה גנץ, אימו של הרמטכ"ל.

רב אלוף בני גנץ, בנם של נחום ומלכה (לבית וייס) גנץ

בספר מתועדות קורות חייה של מלכה וייס ילידת 1928. מלכה אכן נולדה במזוקבצ'הזה.

כאשר אישרתי לאליעזר, שאמו המנוחה של הרמטכ"ל היא אכן ילידת הכפר שלו, הוא נמלא אושר וגאווה. הוא סיפר לי סיפור וביקש שאביא אותו לידיעת הרמטכ"ל החדש:

לפני שנים רבות, בשלהי השלטון הקומוניסטי, הגיע אליעזר לביקור בהונגריה והגיע לכפר מולדתו. הוא מצא את בית הכנסת על תילו, כשהדלתות שבורות והחלונות פרוצים. אליעזר החל בגישושים אצל המקומיים מה עלה בגורלו של ספר התורה. לאחר שנערכו בירורים נודע לאליעזר בידי מי מצוי ספר התורה הבזוז. אליעזר גמר אומר לפדות את ספר התורה ולחלצו למקום מבטחים.

לאחר שנערכו כל הסידורים לשם כך, הגיע אליעזר במכונית ממדינה אירופאית שכנה, מלווה בנכדיו הקטנים. באמצעות מתווך הושלמה העיסקה. אליעזר שילם ממון רב עבור ספר התורה, והגוי שבידיו היה ספר התורה מסר לאליעזר את ספר התורה. אלא שבאותם ימים חל איסור על הוצאת דברי קודש מהונגריה. אליעזר רב התושיה עטף את ספר התורה בשטיח, הניח אותו על המושב האחורי ועליו הושיב את נכדיו הקטנים. וכך, עברו אליעזר, דינה ונכדיהם את הגבול והגיעו לשוויץ. משם הטיס אליעזר את ספר התורה ללוס אנג'לס. ספר התורה עבר שיקום ותיקון והוכנס לבית הכנסת שבו מתפלל אליעזר עד היום.

את כל הסיפור המרגש הזה כתבתי לרמטכ"ל בני גנץ בשמו של אליעזר. אליעזר חש שעם הצלתו של ספר התורה ועם מינויו של גנץ ל"חייל מס' 1" נצחו גם הרוח וגם הכח. אין בכוונתי לחשוף כאן את תשובתו הפרטית של הרמטכ"ל לאליעזר, אך אומר זאת, שהיה זה מכתב רגיש, עדין ומרגש.

רק לאחרונה שמתי לב לכך שאבא שלי תלה בחדר העבודה שלו את תמונתו של הרמטכ"ל בני גנץ. אף לא רמטכ"ל אחר היה שם לפניו.

מאפרי הקהילה היהודית בהונגריה קמנו וחידשנו ימינו כקדם במולדת ההסטורית של עם ישראל, ביחד עם אחינו מתפוצות מזרח ומערב. בראש הצבא שלנו, שבו שירתנו ובני משפחתנו משרתים בהווה, עומד ראש-מטה-כללי, בנה של ניצולת השואה מהכפר מזוקובצ'האזה, כפרו של החבר שלנו אליעזר.

משואה לתקומה!

httpv://www.youtube.com/watch?v=RXnns39PHgs