משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

קורונה (ומחלות אחרות)

12 במרץ, 2020 מאת רוני · 3 תגובות

הראיון הראשון שערכתי במסגרת המחקר המשפחתי שלי היה בארצות הברית. הוא נערך ביום 4.9.1985. דודתי, אנציק'ה (ארנקה) זלינגר (לבית גולדשטיין) תארה באזני באופן מדויק ומפורט את עץ המשפחה.

היא סיפרה לי שאמא שלה חיה-לאה גולדשטיין (לבית פרידמן) (סבתא שלי) היתה נשואה בנישואין קודמים. היא אמרה ששמו היה מניוש קליין.

ומה עלה בגורלו? דודתי אמרה שהוא היה חייל בצבא האוסטרו-הונגרי ובשנת 1918 חלה במחלה שהיא קראה לה: Spanische Influenza. היא סיפרה לי שכאשר הוא חלה, שלחו אותו הביתה, ושם הוא מת.

הבשורה על ה"ספנישה אינפלואנצה" לא הותירה עלי רושם כלשהו. תמהתי מדוע הצבא האוסטרו-הונגרי לא טיפל בו, ושלח אותו הביתה. ובכלל, מי מת מ"אינפלואנזה"?.

בחלוף כל השנים גיליתי הרבה דברים על מניוש קליין. בין השאר גיליתי ששמו העברי היה נחמיה וגם שבתם של מניוש קליין ושל סבתי, התחתנה עם בנו של סבי מנישואיו הראשונים. המעניין הוא, שבנם נקרא… נחמיה, על שם סבו.

שנים לאחר מכן, כאשר התבוננתי בתמונה מחתונה משפחתית, הכרתי את כל האנשים המופיעים בה, למעט אשה אחת. כאשר שאלתי את "זקני השבט" האם הם מזהים אותה, הם אמרו: "בטח! זוהי "אנושקה נייני"" . ומי זאת "אנושקה נייני" הקשיתי. והתשובה היתה: "אחותו של מניוש קליין". מסתבר שכולם שמרו על קשר עם כולם.

אבל מסתבר שנחמיה (מניוש) קליין נפטר מפנדמיה "השפעת הספרדית". זוהי מגפה אדירה שהתפרצה ב- 1918 וקטלה כ- 75 מיליון בני אדם (לפי מכון דוידסון של מכון ויצמן) או 50 מיליון בני אדם בשנה אחת (לפי ה Time Magazine). מסתבר שהחיילים שסיימו להלחם במלחמת העולם הראשונה וחזרו לבתיהם נשאו את המחלה והפיצו אותה ברחבי העולם.

ממש לאחרונה קיבלתי מקולגה בארצות הברית את המצבה של מניוש (נחמיה) קליין בכפר Kemecse (בו אף קבורה סבתי):

בימים האחרונים שמעתי ראיון ברדיו, על כך שאחוז התמותה מוירוס הקורונה אינו גבוה. השוו אותו לשפעת הספרדית ואמרו שאחוז התמותה מהשפעת הספרדית לא היה גבוה. הבעיה היתה במכפלות….

שלא תדעו – דפוסי המחלה מזכירים את הקורונה. תקראו לבד בויקיפדיה.

ואם אתם בבידוד, כדאי לצפות בסרטון קצר שהוכן לרגל 100 שנים להתפרצות השפעת הספרדית. למרות שהדיווח הוא בגרמנית, אני מבטיח לכם שתבינו הכל. אנחנו כבר למדנו את כל מילות המפתח וכן את כל האביזרים שהתפרצו לחיינו בימים האחרונים:

https://www.br.de/mediathek/video/100-jahre-nach-der-spanischen-grippe-wie-gefaehrlich-ist-die-influenza-heute-av:5a67475aaf367d001cdf258e

ומה הקורונה תעשה למחקר המשפחתי שלנו? שלא נדע!

Share

← 3 תגובות

בתי הקברות מלאים באנשים שמצלמים מצבות

27 בנובמבר, 2019 מאת ארנון · 2 תגובות

[הפוסט נערך ביום 10 בדצמבר 2019, על מנת לשקף נאמנה את היוזמה שמאחורי "גרייבז", וזאת לאחר התכתבויות עם אנשי החברה.]

כבר לפני למעלה מחמש שנים סיפרנו כאן על תחייתם של בתי העלמין, וליתר דיוק, של פלטפורמות ופרויקטים לתיעוד בתי עלמין. "מצא קבר" הוותיק ו"מיליארד קברים" הטכנולוגי הפכו כבר לעניין שבשיגרה בעבור מחפשי קברים, ובאופן לא מפתיע הפכו גם למקור הכנסה בעבור בעלי האתרים; בעוד הראשון מסתפק במכירת מרצ'נדייז עם לוגו האתר, השני מוכר גם ערכות לניקוי מצבות.

לפני כמה חודשים, הודיעו בחברת "מיי הריטייג'" – אשר חתמה על שיתוף פעולה עם "מיליארד קברים" לפני שנים אחדות – כי היא השלימה את תיעוד כל בתי העלמין בישראל, פרויקט שמקיף כ – 3.5 מיליון מצבות!

אך גם כשנראה שהמשימה החשובה הושלמה, הראש היהודי ממשיך להמציא לנו פטנטים. Gravez, אשר הושק לפני מספר חודשים, הוא הפיתוח החדש של חברת "קורידו", ומתיימר להיות הוויז של בתי העלמין. החידוש הגדול שהביא עמו "מצא קבר" היה מיקור-המונים (crowd sourcing) של אינדוקס רישומי קבורה; "מיליארד קברים" הוסיף על זה את תיעוד הציון הפיזי (מבוסס-GPS) של המצבה; ועכשיו, "גרייבז" מוסיף על אלו גם יכולת ניווט בתוך בית העלמין, עד לקבר עצמו.

נדמה שהחידוש הגדול באמת של "גרייבז" הוא היותו קשור באופן רשמי למי שאמונים על מאגר המידע המדויק ביותר, העדכני ביותר והמתעדכן-תמידית של רישומי קבורה בישראל, הלוא הם חברות קדישא המקומיות. היוזמה של פורום חברות קדישא בישראל קרמה עור וגידים על ידי הפיתוח של "קורידו", וכך, בעוד מאגרי המידע האחרים מבוססים על רצונם הטוב של המשתמשים באתר (או של חברות כמו "מיי הריטייג'" שדואגות לפרויקטים גדולים ויקרים למיפוי), לעומת זאת, המאגר של Gravez שואב הישר מן המקור. הנקודה הזו חשובה, כיוון שהיא משליכה על היבט נוסף של המאגר החדש, המבדילה אותו מן המאגרים האחרים: עדכניות. ברגע שתתרחשנה פטירות נוספות ברחבי הארץ (וניתן להניח שאכן תתווספנה כאלו כל העת…), הן תתווספנה במקביל (אולי אחרי זמן מסוים) גם למאגר המקוון. נכון לעכשיו, המאגר מקיף 28 בתי עלמין ברחבי הארץ וכולל כ-1.3 מיליון רישומים; סביר שבהמשך הוא יהיה מקיף יותר, ולחברה יש שאיפות להתרחב גם אל מעבר לים. כמובן, בניגוד למאגרים האחרים המתעדים קברים בישראל, המאגר של חברות קדישא מתייחס רק ליהודים.

בדומה לשני האתרים הקודמים שהוזכרו כאן, גם ל"גרייבז" יש פוטנציאל לרווח כספי, ובאתר כבר מצוין שבהמשך ניתן יהיה להזמין באמצעותו שירותי ניקוי ותחזוקת המצבה, זרים או נר נשמה להנחה על המצבה, הסעה לבית העלמין, ואפילו העמדת מניין לתפילה על הקבר.

מבחינת המידע המופיע בהם, חשוב להתייחס לשלושת האתרים האלו (ובפרט ל"מיליארד קברים" ול"גרייבז" בעלי התיעוד המשמעותי בישראל) כמשלימים אלו את אלו. ב"מיליארד קברים" תוכלו לקבל תמונות של קברים סמוכים לקבר שמצאתם (ובנוסף, בגלל החיבור ל"מיי הריטייג'", קישור לרישומים רלוונטיים במאגרי מידע נוספים). ב"גרייבז" תוכלו לקבל מידע מדויק על מיקום הקבר. וב"מצא קבר" תוכלו לקרוא טקסטים שהוסיפו גולשים.

ובנוסף לאלו, שני מיזמים נוספים קשורים במיפוי בתי עלמין בארץ, גם הם מעודדים העלאת חומרים על ידי קהילת המשתמשים. האחד, נשמה – ותיק יחסית; השני – חדש יחסית, CemoMemo (אשר מאפשר מיפוי בתי עלמין בכל מקום בעולם), אשר צמח במכללה האקדמית כנרת, ועל פניו נראה דומה מאוד ל"מיליארד קברים" (כולל אפליקציה ייעודית המאפשרת העלאה פשוטה של מידע מהשטח).

אז אם אתם מגיעים לבית עלמין ורואים אנשים מצלמים בהם קברים, ייתכן מאוד והם מתכננים לתרום מידע לאחד האתרים האלו. ואם אתם עוד לא התנסיתם בתיעוד מצבות בבתי עלמין – עכשיו יש שפע הזדמנויות לעשות זאת.

Share

← 2 תגובות

ריקוד החידושים הגנאלוגי-טכנולוגי

31 באוקטובר, 2019 מאת ארנון · ניתן להגיב

בשיר "טנגו אחרון", אשר כתב מאיר גולדברג, הלחין מיקי גבריאלוב וביצעה הראלה בר, מתואר מהלך הריקוד כ"צעד קדימה, שניים אחורה". מהלך הטנגו שימש במשך השנים כמטפורה לתהליכים שלא מצליחים להתקדם בכיוון הרצוי. למזלנו, תהליך השילוב של טכנולוגיה מתקדמת בשדה הגנאלוגיה הואץ משמעותית בשנים האחרונות, וכמעט תמיד הוא מתקדם רק בכיוון הרצוי. אחד הגורמים העיקריים להאצה הטכנולוגית של השנים האחרונות הוא התחרות בין שתי ענקיות הגנאלוגיה המסחרית – "אנססטרי" ו"מיי הריטייג'". (כלומר, כמו ש"צריך שניים לטנגו," ברור שגם למירוץ חימוש-טכנולוגי צריך שניים.)

בהקשר הזה, מעניין לבחון את ההודעה של אנססטרי מלפני מספר ימים, בנוגע לחידוש האחרון שלהם: חיפוש חכם בהודעות פטירה (Obituaries). על מנת להדגיש היבטים שונים וחדשניים של הפיתוח הלה, נאלצו בחברה לנסח כותרת ארוכה כל כך שעד שתסיימו לקרוא אותה כבר בטח יכריזו שם על פיתוח חדש:

Powered By Cutting-Edge Machine Learning Technology, Ancestry® Debuts the World’s Largest, Searchable Online Obituary Collection, Providing Members with Even More Details about the Ancestors Who Shaped Their Past

חשוב לשים לב לשימוש במונח "Machine Learning", שנועד לנצל את הבאזז שקיים בעת האחרונה סביב התחום הזה. חשוב לשים לב לשימוש במילה "Debuts", אשר מעיד, לכאורה, על משהו ראשוני, אם כי הסבך המילולי שמופיע מיד לאחר המילה הזו מצהיר בפועל על חידוש מאוד מאוד ספציפי; זהו לא המאגר הגדול ביותר של הודעות פטירה, ולא המאגר הגדול ביותר של הודעות פטירה מקוונות, אלא המאגר הגדול ביותר של הודעות פטירה מקוונות הניתנות לחיפוש. כמובן, ללא השימוש במונח הטכנולוגי, אין בכך חידוש, שכן מאגרים גדולים של הודעות פטירה היו קיימים כבר קודם לכן. ואכן, הסיפא של הכותרת מסבירה כי כעת ניתן ללמוד יותר על האנשים המופיעים בהודעות הפטירה.

כאשר קוראים את תוכן ההודעה, התמונה מתבהרת. באמצעות טכנולוגיה מתקדמת, הצליחו בחברה לזהות בתוך דפי עיתונים את החלקים בהם מופיעות הודעות פטירה, ולאחר מכן – לחלץ מתוכן מידע אודות הנפטר, למשל, שמות של הנפטר ושל בני משפחתו, קשרי משפחה, תאריכים ומקומות. בהמשך לזאת, ניתן לאנדקס את הפרטים הללו ביחד עם פרטי הנפטר (ופרטי העיתון, כמובן) ולהוסיף אותם לשדות חיפוש במנוע המורכב של החברה. וכל זה נעשה באופן אוטומטי!

השימוש בטכנולוגיה מתקדמת לקידום המחקר הגנאלוגי הוא חשוב ומבורך ביותר, וניכר שב"אנססטרי" אכן צעדו צעד אחד קדימה בכיוון הנכון. ועם זאת, מעניין לבחון את הצעד החדש לאור הצעד הקודם של המתחרה, "מיי הריטייג'".

לפני למעלה משלוש שנים, בישרו ב"מיי הריטייג'" על הפיתוח החדש-דאז שלהם, "התאמות ספרים" (Book Matching). בהודעה של החברה קיבלנו הסבר מעניין אודות האופן בו הם מנצלים טכנולוגיה מתקדמת לסרוק ספרים (שכבר נסרקו דיגיטליים), ולחלץ מתוכם מידע על אנשים. ברגע שאותר קטע המזכיר אדם, האלגוריתמים של החברה מחפשים בו ובסביבתו מידע נוסף על אותו אדם, ובפרט מידע על בני משפחה, קשרים משפחתיים, תאריכים ומקומות. הפרטים הללו מאונדקסים ביחד עם פרטי האדם (ופרטי הספר, כמובן), ומתווספים למנוע ההתאמות המורכב של החברה. וכל זה נעשה באופן אוטומטי!

והנה לכם ריקוד החידושים הגנאלוגי-טכנולוגי במלוא יופיו. שתי החברות המובילות מתחרות על ליבנו (ובעצם, על כיסנו), ובתוך כך מתקדמות, צעד אחר צעד, באופן שמשפר את יכולות המחקר הדיגיטלי והאנושי. במקרה דנן, הצעד של "אנססטרי" מגיע למעלה משלוש שנים לאחר הצעד של "מיי הריטייג'". ייתכן ובמקרים אחרים המצב מתהפך.

* * *

לפני כשבע שנים, פרסמתי כתבה ברבעון של ארגון הגנאלוגים המקצועיים, ובה תיארתי את האופן בו משפיע האינטרנט באופן דרמטי על שדה המחקר הגנאלוגי. בסוף הכתבה, חזיתי את ההתפתחויות שעתידות עוד לבוא. אחת התחזיות קלעה, תוך זמן קצר, למה שאכן קרה בפועל.

תחזית נוספת באותו המאמר נגעה לחיפוש סמנטי, המאפשר למכונה "להבין" טקסט, ולנו – המשתמשים – להשתמש ביכולת הזו כדי להריץ שאילתות חיפוש שאינן מבוססות רק על טקסט, אלא גם על משמעותו ועל קשרים בתוכו. למשל, דמיינו בנפשכם שנוכל לחפש אחר "משה, בעלה של חיה, שנפטר בגיל 50 (בערך) והותיר אחריו חמישה ילדים". חיפוש כזה יכול בהחלט להיות תולדה של שיחה עם קרוב משפחה, בנסיון לאתר קרוב משפחה אחר. על מנת לאפשר חיפוש כזה, המכונה צריכה, ראשית, להבין את השאילתה (וכבר הדגמתי בפוסט אליו קישרתי קודם לכן כי בימינו זה לא מדע בדיוני); לאחר מכן, היא צריכה להיות מסוגלת להריץ אותה. היכולות שמפגינות היום "מיי הריטייג'" ו"אנססטרי" – כפי שבאות לידי ביטוי בחיפושים החכמים שלהם בספרים ובהודעות פטירה – מראות שגם הצד השני של המטבע כבר אינו רחוק מן המציאות.

Share

← ניתן להגיב

רוזה לוקסמבורג

26 באוקטובר, 2019 מאת רוני · ניתן להגיב

עופר אדרת כתב ביום שישי האחרון בעיתון "הארץ" (25.10.2019) על זכאותם לכאורה של יהודים אשכנזים לקבל אזרחות פורטוגלית (בגירסה המודפסת: "גם לקרל מרקס היה יכול להיות דרכון פורטוגלי" ובגירסה האינטרנטית: "מבחן בוזגלו הפולני: בדרך לדרכון, אשכנזים מגלים שורשים בין מגורשי ספרד").

כותרת המשנה קובעת כי: "המהפכנית רוזה לוקסמבורג, למשל, ואפילו הסופר היידי י"ל פרץ, היו מצאצאי המגורשים".

הכתבה אינה מוסרת את העובדות המבססות את הקביעה האמורה, למעט העובדה שרוזה לוקסמבורג נולדה בז'מושץ' שבפולין, ושלדברי חיים גיוזלי (מנהל אגף מאגרי המידע בבית התפוצות) יהודים ספרדים מהאימפריה העותמנית ומוונציה התישבו בז'מושץ' ב- 1588.

אז לא הלכתי לבדוק את העובדות, אבל רצתי למחשב שלי. זה מה שהיה לתכנת עץ המשפחה שלי לומר בענין הזה:

Roza Luxemburg is the 1st great-aunt of wife of nephew of husband of 1st great-aunt of Rony Golan

"אתה הבנת את זה, ברוך?" (הגשש החיוור).

ולמדקדקים לעיון נוסף ראו הפוסט שלי (רוזה האדומה (לוקסמבורג), 17.7.2009)

Share

← ניתן להגיב

חייל וורמאכט במלון

7 באוקטובר, 2019 מאת רוני · ניתן להגיב

הטרדתי אותכם בעבר עם שתי המלצות למלונות עם קונטקסט גנאלוגי/הסטורי באירופה:מלון Chloe Hotel של Mimi Papanaum בקסטוריה שביוון ((!Ya! Kastoria! (γεια! Καστοριά) ועל מלון Hôtel des Marquisats ליד אנסי בצרפת. אני מנסה לא להטריד יותר מדי, אבל יש לי עוד כמה המלצות. לאט לאט.

עודי מתלבט בענין ההמלצה הבאה, ועיתון "הארץ", במוסף "גלריה שישי" (4.10.2019) הביא לי אותה בהפוכה.

מורן שריר מדווח בכתבה "הייל הוטל" על זוג שנכנס למלון Hotel Ferienhof בכפר Gerlos באוסטריה. לפי הכתבה, האורחים הבחינו בשתי תמונות של חיילים גרמניים ממלחמת העולם השניה בסמוך לכניסה.

זה הזכיר לי מיד את הסיטואציה שבה הבחנו במלון באנסי בלוח הזיכרון לקורבנות היהודיים שנאלצו "להשתכן" במלון בזמן מלחמת העולם השניה.

בקיצור, הזוג לא רווה נחת מהמראה של מדי הצבא הגרמני עם צלב קרס, והביע את תמיהתו ב- 2 אתרי הזמנות של בתי מלון.

משם התגלגלו הדברים באופן בלתי צפוי לחלוטין – אחת מחברות ההזמנות הסירה את הביקורת ואז הזוג גם נדרש להסיר בעצמו את הביקורת מהאתר השני והחל לקבל הטרדות טלפוניות. לאחר מכן הוגשה נגדו תביעה ע"י בעלי המלון בשל הנזק שגרמו לעסקי המלון עקב הקישור שנעשה בינם לבין הנאצים.

כפי שמדווח, התמונות הן של הסבא של בעלת המלון ושל בנו.

לפי הדיווח של שריר, ניתן לאחרונה צו זמני להסרת הביקורת מאתר האינטרנט.

אז? נוסעים לשם?

Share

← ניתן להגיב

(גם) לבני הדודים שלי יש כנסיה! או: הותיקן לא עונה

12 בספטמבר, 2019 מאת רוני · ניתן להגיב

עופר אדרת דיווח ביום שישי האחרון (6.9.2019) בעיתון "הארץ" ("הכנסייה של היהודייה לא מספקת מחילה"; הארץ, עמ' 23) על כך שקרקע שהיתה בבעלות ניצולת שואה, הועברה לבעלות הכנסיה המקומית. למרות פסקי דין פולניים שקובעים שביתה של ניצולת השואה היא הבעלים של המגרש, מסרבת הכנסיה להחזיר את הרכוש. עוד דיווח אדרת כי, בצעד חריג, הוחלט לפתוח את התיק מחדש, תוך שנרמז, כי השלטון משפיע על התוצאה.

ברקע, מסופר, כי השכן, אשר הציל את בעלת הקרקע והוכרז כחסיד אומות העולם, טיפל בהשבת הקרקע עבורה לאחר המלחמה. ביתה טוענת, כי הוא בגד בה, טען שהבעלים נעדרים (למרות שהיה בקשר איתם) והעביר את הקרקע לכנסיה.

אדרת פותח את הכתבה כך:

ד"ר אן דריליך היא כנראה היהודייה היחידה בעלום שמחזיקה כנסייה בבעלותה. לפחות על הנייר, כלומר".

אז"ש (אז זהו שלא)- בעיירה ההונגרית קישוורדה (שעליה כבר כתבתי מספר פעמים, כמו גם: "באוזניי שמעתי בקישוורדה את השקט הנמשך, הממלא את החסר" (17.4.2018) שכן ביתם של חיים ורייזל שונפלד. היה זה בית רחב מידות, ששכן על מגרש נאה במרכז העיר. בבית זה גידלו חיים ורייזל את ילדיהם, וביניהם דודתי האהובה מרים ("מימי") ואחיותיה טובי ואיבי.

לפני מספר חודשים הוזמנתי לארוחת ערב אצל בני הדודים של בני הדודים שלי. את הקשר המשפחתי "בני הדודים של בני הדודים" לא תמצאו באף לא טבלה לחישוב קירבה משפחתית אחת. בקיצור, אלו הם בני הדודים של בני הדודים שלי, מהצד השני. אבא שלי היה אח של אבא שלהם. ואילו בני הדודים האחרים הם הילדים של אחותה של אמא שלהם.

אז בני הדודים המקסימים של בני הדודים שלי הזמינו אותי לארוחת ערב על הגג שלהם. ביתם חזרה משוודיה והיא ערכה שם מחקר על סבתה טובי ואחיותיה (שהגיעו לשוודיה לאחר השואה בתיווך הצלב האדום).

ואז…. סיפרו לי בני הדודים של בני הדודים, יחד עם בני הדודים, את הסיפור הבא:

לפני שנים רבות הם נסעו לביקור בקישוורדה. הם איתרו את הבית של הסבים שלהם. הם גילו ששכנה מקומית השתלטתה עליו. היא סרבה לפתוח להם את הדלת (שלא לדבר על להכניס אותם פנימה).

לפני זמן לא רב הם ביקרו שוב בקישוורדה והופתעו לראות שהבית של הסבים שלהם שופץ. כשהם התקרבו והציצו דרך החלונות הנאים הם גילו שהחלל הפנימי מלא בספסלים. ואז… הם גם גילו צלב…. וכך הסתבר להם שהשכנה שהשתלטה על הבית, ציוותה אותו (במותה) לכנסיה!

הכניסה שיפצה והקימה במקום …. כנסיה.

בני הדודים שלי ובני הדודים שלהם נדהמו, אך טכסו עצה: הם כתבו לאפיפיור פרנציסקוס מכתב ובו הם הודיעו לו שהם מוכנים לתרום את הבית לכנסיה, בתנאי שיוצב שלט בכניסה שמציין את שמה של המשפחתה שהתגוררה בו וכי המשפחה תרמה את הבית.

הכס הקדוש טרם הגיב.

מקור התמונה: מאת Casa Rosada (Argentina Presidency of the Nation), CC BY-SA 2.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=41540543

Share

← ניתן להגיב

טיסת אל על 401 לא הגיעה ליעדה!

18 באוגוסט, 2019 מאת רוני · 3 תגובות

ב- 27.7.1955 המריאה טיסת אל על 401 מלונדון לנמל התעופה לוד (כן, כך קראו לנמל התעופה הבינלאומי ע"ש דוד בן גוריון – נתב"ג).

הטיסה לא הגיעה ליעדה. המטוס הופל בידי שני מטוסי קרב בולגריים, לאחר שחדר בטעות למרחב האוירי של בולגריה.

במטוס היו 58 נוסעים ואנשי צוות וכולם נספו.

מטוס אל על 4X-AKC (צילום של John Wegg, תחת רישיון כללי להשתמש בתמונה)

עד כה היה ידוע על דברי דואר ששרדו את התרסקות המטוס (ראו צילום של מעטפה מהמטוס בויקיפדיה תחת הערך: הפלת מטוס אל על בשמי בולגריה). לפני מספר ימים (7.8.2019) דיווח אתר חדשות MSN על פריט נוסף ששרד מהמטוס.

הפלת המטוס היתה אירוע פוליטי "גדול". הופרחו תאוריות קונספירציה הקשורות לנוסעים שהיו במטוס, אולם הן הופרכו במהלך השנים. לאירוע גם היו משמעויות משפטיות: בולגריה הסכימה בשלב כלשהו לפצות את משפחות הנספים, אך לא לא לפצות את אל על בגין אובדן המטוס. תביעה שהוגשה ע"י ישראל לבית הדין הבינלאומי בהאג נדחה על הסף (מחוסר סמכות).

שרידי הגופות נקברו בבית העלמין קרית שאול בתל אביב ועל הקבר הוקמה מצבה גדולה בצורת כנף של מטוס.

אולם לא היתה זו האנדרטה היחידה שהוקמה לזכר המטוס. ב- 1956 הוקם בחבל לכיש (בתחומי המועצה האזורית לכיש) מושב ניר ח"ן, הקרוי על שמם של 58 הרוגי התקרית האווירית. לפני מספר שנים הוקמה שם אנדרטה לזכר הנספים.

המועצה האזורית לכיש הוקמה בשנת 1955 וראש המועצה הראשון שלה היה מרדכי גובר (ראו הפוסט: אם הבנים, 22.4.2007). אבא שלי היה מזכיר המועצה כ- 40 שנים. מזה כמה שנים עומד בראש המועצה דני מורביה.

הרעיון להקמת האנדרטה היה של אברהם אוזן, מחלוצי מושב שחר הסמוך. רק לאחרונה הצטרפתי לאברהם, לבני משפחתו ולקרובים ורחוקים אחרים, למסע שורשים מרתק לעיר נאבל בתוניסיה. אתם מוזמנים לצפות בעדותו של אברהם (ואל תגידו שאתם לא יודעים שהגרמנים הגיעו לתוניסיה במלחמת העולם השניה!):

מכל מקום, כפי שתוכלו לקרוא בדיווח באתר MSN לאחרונה הוקמה אנדרטה גם בבולגריה להנצחת הנספים. הדיווח העיתונאי מספר על כך שלאחר תם הטקס, במהלך קבלת פנים שנערכה, ניגש אחד התושבים המקומיים לשגרירת ישראל בבולגריה כשהוא אוחז קופסא ובה שעון שהיה שייך לאחד הנוסעים. לדבריו, אביו מצא אותו לאחר ההתרסקות והשתמש בו מספר שנים. הוא חשב שהגיע הזמן להחזיר את השעון.

השעון נמסר לידי שגרירת ישראל (היוצאת) אירית ליליאן. מעניין האם יזוהה האדם שלו היה שייך השעון והאם תימצא משפחתו והמזכרת תוחזר למשפחה.

Share

← 3 תגובות

אלכסנדר תמיר – פונאר – עובדות

16 באוגוסט, 2019 מאת רוני · ניתן להגיב

קיראו בבקשה את הידיעה הבאה מאת תמר טרבלסי חדד בעיתון ידיעות אחרונות מהיום (16.8.2019):

ועתה, עזרו לנו למצוא את השגיאות בידיעה שחיברה העיתונאית תמר טרבלסי חדד.

על פי הידיעה פרופ' תמיר הלך לעולמו בגיל 88. לפיכך, שנת הלידה המחושבת שלו היא 1931. הידיעה לא מציינת את מקום לידתו של פרופ' תמיר, אולם היא ממקמת אותו בגטו ווילנה ("שבפולין").

כמה מילים על וילנה:

וילנה (Vilnius) ידועה היום כעיר הבירה של רפובליקת ליטא (Lithuania ובליטאית Lietuvos Respublika). היא היתה המרכז של הדוכסות הגדולה של ליטא במשך שנים והיתה בירת האיחוד הפולני ליטאי. בשנת 1795 היא נכבשה על ידי רוסיה. לאחר תם מלחמת העולם הראשונה והקמת מדינת ליטא העצמאית, היא הועברה לידי ליטא (בשנת 1920), אולם נכבשה ע"י גנרל פולני מורד שהקים באזור מדינה שהוא קרא לה "מדינת ליטא המרכזית" והיא אף סופחה לפולין וחבר הלאומים הכיר בה כשייכת לפולין.

ב- 1939 נכבשה וילנא ע"י הרוסים ולאחר זמן קצר הועברה לידי ליטא.

הצבא הגרמני כבש את וילנה ב- 1941 ויהודי וילנה רוכזו בשני גיטאות. מרביתם נרצחו בבורות הענקיים שבפונר (Paneriai) הסמוכה.

בגיטאות התקיימה פעילות תרבותית ענפה, לרבות פעילות מוסיקלית.

במסגרת הפעילות המוסיקלית שבגטו, הגיש אלכסנדר וולקוביסקי הצעיר (שהיה כבן 11-12) יצירה לתחרות וזכה בפרס הרביעי. אביו כתב מילים ואילו שמרקה קצ'רגינסקי תרגם את המילים ליידיש והוסיף שני בתים נוספים. השיר זכה לפרסום בזמן אמת, בדומה לשירים אחרים, כמו השיר "העיירה בוערת".

אז מה הבעיה עם הכתבה של העתונאית ת' טרבלסי חדד?

אמנם טכנית פרופ' תמיר נולד בוילנה כאשר היא היתה חלק מפולין. אני לא מתווכח עם זה (למרות שזה לא נאמר בכתבה). במקורות אחרים (כמו באתר האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, בה הוא לימד) כתוב שהוא נולד "בעיר וילנה שבפולין".

אולם, בניגוד לנאמר בכתבה הגרמנים לא נכנסו ל"וילנה שבפולין" אלא לוילנה שהיתה באותה עת תחת כיבוש סובייטיי. גם על זה אפשר להבליג.

אולם כניסת הגרמנים לוילנה והקמת הגטאות היתה ב- 1941 ולא ב- 1945. וילנה שוחררה ע"י הצבא האדום ב- 13.7.1944.

כתבנו בעבר על מעידות הסטוריות בכתבות עיתונאיות (לדוגמא: קארל באר ("הודה מרתה", פוסט מיום 5.12.2015). כתבה מקבילה בעיתון הארץ לא נפלה בפח הזה.

אז, שוב, בבקשה – תנו לנו עובדות נכונות בכתבות עיתונאיות. במיוחד כשהן כה טריוואליות.

ואם תרצו, תקראו את הביוגרפיה המשפחתית שלו באתר של "יד ושם": אלכסנדר תמיר באתר יד ושם.

הביצועים המפורסמים ביותר של השיר פונאר הם של חוה אלברשטיין (באידיש) ושל צילה דגן (בעברית). צילה דגן (אחת הזמרות הכי טובות והכי מגוונות שהיו לנו) ראויה לפוסט נפרד, אבל עד אז, תקשיבו לביצוע הנפלא והמרגש שלה ל"פונאר":

ואלו היו גם מילות הסיכום של עו"ד גדעון האוזנר במשפט אייכמן:

Share

← ניתן להגיב

קרציות????

9 באוגוסט, 2019 מאת רוני · תגובה אחת

הגנאלוג מתן שגב, דווח בשבוע האחרון, בקבוצת הפייסבוק שהוא מנהל ביחד עם הגנאלוגית אסתר לוינסון הוכפלדר, "גנאלוגיה בישראל – בית לחוקרי שורשים משפחתיים", על התפשטותה של קרציה הגורמת למחלת TBE (דלקת מח חדה המועברת ע"י קרציות – TICKBORNE ENCEPHALITIS).

מתן מסב את תשומת הלב לקיומן של קרציות רבות בבתי קברות שבהן צמחיה. אסתר לוינסון הוכפלדר הוסיפה שהקרציה קיימת גם בארצות מערב אירופה ואפילו בפארקים עירוניים.
רוצו לקרוא על הקרציות ואיך מתגוננים בפניהן (מתן מציע לנעול מגפי גומי גבוהים; אפשר לקבל חיסון; ואם נעקצים חייבים לקבל מיד טיפול אנטיביוטי).

אני מוצא ענין רב בדיווח האמור. רבים מבתי הקברות שאנו מבקרים בהם נמצאים בסבך יער או עטופים בצמחיה עבותה ובלתי מבוראת. אני משום מה הייתי מוטרד לאורך השנים מסרפדים דווקא. לא עלה על דעתי סיכון כה גבוה.

אז הגיעה העת לעדכן את תכולת ערכת בית הקברות שלי! (ראו הפוסט "ערכת בית קברות", 27.8.2007) ולהוסיף מגפי גומי גבוהים. מענין לענין באותו ענין, ראו את מאמרה של חברת פורום שורשים משפחתיים עב "כיצד להתכונן למסע שורשים" שפורסם בויקיגניה – מיזם גנאלוגי שיתופי).

אם לא נבהלתם מספיק, צפו בכתבה של "כאן 11", אליה הפנה מתן.




Share


← תגובה אחת

בשבחי הבלוג (שלנו, כמובן)

31 במאי, 2019 מאת רוני · תגובה אחת

בשנת 2017 כתבתי כאן (לקראת יום העצמאות) בפוסט מבצע קולומבוס על מסעו של אבא שלי לארצות הברית בשנת 1951 כאשר ליווה את ראש הממשלה דוד בן גוריון, להשקת מפעל הבונדס:

ההפלגה לאמריקה היתה כמובן חוויה אישית אדירה (ומסתבר שגם טראומטית לחלק מהמשתתפים, לפי דיווחו של בר-יוסף). אבא שלי (שלא התעניין במיוחד בקשרי משפחה, בלשון המעטה) סיפר שבעת שהספינות עגנו בניו יורק והם ירדו לחוף, "התנפלו" עליו כמה אנשים שקראו בשמו. לא היה לו מושג מי הם. הם הציגו את עצמם כקרובי משפחה שבאו לפגוש אותו (בין אלפי ההמונים שצבאו על הגדרות).

על עטיפת החוברת שחולקה למשתתפים כתב אבא שלי:

ביקור בארה"ב בשנת 1951

עם פתיחת המגבית היהודית בניו=יורק.

בנמל הצבאי בניו-יורק – 3 שנים לאחר מלחמת השיחרור – קיבלנו את אות הקוממיות כאשר התיזמורת של חיל הים האמריקאי מנגן את "התקוה" – הימנוננו

חמש שנים קודם לכן, בשנת 2012 (גם אז לקראת יום העצמאות) כתבתי, בין השאר, על עלייתו של אבי לארץ (משואה לתקומה (באופן האישי ביותר)).

משואה לתקומה (באופן האישי ביותר)

…אבי השתתף במפעל העליה ב', עד שהגיע תורו לעלות ארצה. הוא הצטרף לספינת המעפילים "אורכידאה", אשר הפליגה מפורמיה (Formia) באיטליה לעבר ארץ ישראל. בהיות הספינה בלב ים ולאחר שהתגלו על ידי מטוסים אנגליים, קיבל הצוות תשדורת רדיו מהארץ ונצטווה לעצור ולהמתין. בהמשך נמסר לצוות כי עליו לשנות את שם האוניה מ"אורכידאה" ל"מדינת ישראל" ולהכנס לנמל תל אביב כאנית העולים (ולא המעפילים) הראשונה שתכנס מיד לאחר הכרזת העצמאות. וכך היה, הצוות צבע מחדש את שם האניה, וביום 16.5.1948 (יום לאחר הכרזת המדינה) נכנסה האניה לנמל תל אביב (נמל חיפה היה עדיין שטח צבאי סגור, שכן הבריטים טרם השלימו את פינוי כוחותיהם).

כל אחד מהפוסטים הללו הניב תגובה אחת מיוחדת:

בעקבות הפוסט "משואה לתקומה (באופן האישי ביותר)" פנתה אלי אשת יחסי הציבור של האחים נקש, הבעלים של מלון אורכידאה בתל אביב. היא סיפרה שהם התרגשו לקרוא את הסיפור על כניסתה של הספינה אורכידאה כספינה "מדינת ישראל" לנמל תל אביב, הסמוך למלון אוריכדיאה. היא העלתה רעיון להקמת פינת הנצחה לאוניה בתוך המלון.

הפניה השניה הגיעה בעקבות הפוסט "מבצע קולומבוס". פנה אלי עדי שרצר. עדי הוא חוקר במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

עדי כתב לי שקרא את הפוסט בבלוג וגילה בו ענין בשל העובדה שאבא שלי השתתף במסע של בן גוריון לארצות הברית. הוא כתב שהוא מעוניין לבדוק חומרים המצביעים על האופן בו תפסו את המסע הישראלים ולאו דווקא חומרים רשמיים. כאשר שוחחנו, הוא סיפר לי על מיעוט חומרים המתייחסים לתגובות של הישראלים למסעו של בן גוריון לארצות הברית.

סיפרתי לעדי שאבא שלי כתב יומן לאורך כל המסע וכי היומן שמור אצל אמי.

אמא הסכימה להעביר לעדי את היומן. התוצאה היתה עבודת מחקר של עדי שרצר (בהשתתפות אורן קלמן). היומן תומלל ונחקר ונוספו לו הערות שוליים מרתקות המתחייחסות לאמור ביומן ו"מתכתבות" עם הטקסט של אבא. הערות השוליים מסבירות חלק מדבריו של אבא, מביאות את ההקשר ההסטורי, הגיאוגרפי והפוליטי של דבריו ומוסיפות ליומן עומק רב.

לאחרונה פורסמו ההערות ב"ישראלים" שהוא כתב עת אקדמי לביכורי מחקר שיוצא על ידי מכון בן-גוריון. במדור "מן הארכיון" שבכרך 9 (תשע"ט) בעמ' 128-103 פורסם המאמר:
'מבצע קולומבוס': יומנו של מלח ממסע
בן־גוריון בארצות הברית (1951)
מיומנו האישי של מנחם גולן (גולדשטיין)

עדי הקדים מבוא ליומן, וכתב (בין השאר) על יומנו של אבא כך:

ב־ 8 במאי 1948 יצא גולן אל עבר ישראל כאיש צוות באניית המעפילים
'אורכידאה'. בעוד האנייה עושה את דרכה אל עבר הארץ הוכרזה הקמת
המדינה ושמה של האנייה שונה ל'מדינת ישראל'. לאחר שנאלצה להמתין
מחוץ לנמל בשל ההפצצה המצרית על תל אביב, עגנה האנייה בחוף ב־ 16
במאי 1948 . כך היו נוסעיה ובכללם גולן לראשוני העולים למדינת ישראל
הריבונית.
במהלך מלחמת העצמאות גויס גולן לחיל הים והמשיך בשירות קבע שנים
אחדות. במסגרת זו הצטרף ל'מבצע קולומבוס' ובשל הרקע שלו היה לגורם
מרכזי בהווי החברתי על האנייה – אחראי להוצאת העיתון הפנימי ומדריך
בסיורים של חבריו בעת העצירות באירופה. את היומן כתב בעיקר בעבור
אשתו לעתיד קרולה ולמענם של צאצאיו העתידיים. העברית הטובה של
היומן מפתיעה למדי בהתחשב בעובדה שמדובר בעולה חדש שמעולם לא
למד את השפה לימוד מסודר ורכש את אוצר המילים שלו בעיקר מקריאת
עיתונים.
יומנו של גולן שופך אור על ההזדמנות הנדירה שניתנה לקבוצה קטנה של
חיילים ישראלים לצאת את גבולותיה של הארץ במהלכו של משבר כלכלי
כבד, והוא מתאר את המפגש שלהם עם העושר התרבותי והחומרי שפגשו
במערב. עוד מלמד היומן על טיבו של המפגש המרגש והבלתי אמצעי בין
החיילים הישראלים להמוני היהודים בארצות הברית, שראו בראשונים את
מימוש רעיון מדינה ליהודים.
אולם יתרה מזו, היומן חושף את הפער שבין המציאות הסמלית למציאות
כפי שחווה אותה האדם הפשוט. כמו שאר המלחים שעל הספינה נשלח
מנחם גולן לארצות הברית כסמל של הממלכתיות הישראלית; אך בתיאורו
נפרט הנרטיב של הזהות הקולקטיבית לנרטיב פרטי של 'האני החווה'.
הסמליות של מלחי חיל הים הישראלי המלווים את בן־גוריון במסעו
באמריקה מפורקת ביומן לכדי מציאות יום־יומית של החייל המממש את
תהליך ההסמלה, ובזה קסמו.

אני שמח על המחקר שנעשה בחומר הגלם של אבא שלי ועל המקום הראוי שהוא קיבל בזכותו של עדי.

וכל זאת (גם) בזכותו של הבלוג (שלנו!).

עדי נתן את רשותו לכך שאפרסם את המאמר גם כאן, ואני מודה לו על כך. אפשר לעיין במאמר ע"י לחיצה על כפתור "הורד" כאן למטה:

Share

← תגובה אחת