משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

מחייה השפה העברית, מדגים תופעות גנאלוגיות

10 בינואר, 2016 מאת ארנון · תגובה אחת

כ"א בטבת, אשר חל לפני ימים אחדים, הוא יום השנה להולדתו של אליעזר בן-יהודה, מי שדבק בו הכינוי "מחייה השפה העברית". בן-יהודה, שהשנה צוינו 158 שנים להולדתו, נולד בשנת 1858 בעיירה לוז'קו Luzhki, כיום בשטחי בילארוס ובזמנו חלק מן האימפריה הרוסית. יום זה נקבע כ"יום הלשון העברית" בהחלטה מספר 5234 של ממשלת ישראל בשנת 2012 (הנה הנוסח המלא של ההחלטה, שכותרתה "קידום מעמדה של הלשון העברית בישראל ובעולם").

על פועלו לקידום העברית כשפה דבורה בין יהודים ברחבי העולם אין צורך להרחיב (וגם אם כן – לא זו הבמה המתאימה לכך). כאן, אבקש להדגיש פנים שונים בסיפור חייו, המדגימים תופעות שכיחות הקשורות למחקר הגנאלוגי. אפשר ללוות את קריאת הפוסט הזה בהאזנה לשיר הנפלא אשר נכתב על ידי ירון לונדון והולחן על ידי מתי כספי, כאן בביצוע משותף של חוה אלברשטיין, מתי כספי והפרברים.

  • צמדי שמות עבריים. כולם יודעים כי שמו הפרטי של בן-יהודה הוא אליעזר, פחות אנשים יודעים כי שמו הפרטי המלא הוא אליעזר יצחק. במקרים רבים, מוצמד לשם העברי שם נוסף. הדוגמאות הבולטות: בנימין-זאב (הרצל, בגין, כהנא, בכר, לעוו, ועוד), נפתלי-צבי או נפתלי-הרץ (אימבר, פרוש, הלברשטאם, הורוביץ, ועוד), יהודה-לייב או יהודה-אריה (אלתר, קלוזנר, וכו'), יואל-משה, חיה-שרה, יעקב-יוסף, אסתר-מלכה. שלושת הצמדים הראשונים שהודגמו כאן (בנימין-זאב, נפתלי-צבי, יהודה-אריה) – מקורם בברכת יעקב לבניו, וגם האחרים – מקורם בתנ"ך, בפסוקים "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת-הָאִישׁ" (שמות ב', כ"א), "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (בראשית כ"ג, א'), "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף [וגו']" (בראשית, ל"ז, ב'), "וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה" (אסתר, ה', ב'), בהתאמה. הצירוף אליעזר-יצחק שכיח אף הוא, וניתן להזכיר את אליעזר-יצחק אִילָנָאֶה (תרגום לעברית של שם משפחתו המקורי ביידיש: שיינבוים), פעיל ציוני, הרב אליעזר-יצחק פריד, ראש ישיבת וולוז'ין, ועוד ועוד.
  • החלפת שם המשפחה בילדות/נערות. בנערותו, הוחלף שם המשפחה של בן-יהודה לאליאנוב, וזאת כדי לפטור אותו משירות צבאי. מה הקשר? החוק הרוסי פטר בנים בכורים מגיוס לצבא, ולכן היה נהוג בקרב משפחות רבות לתת שמות משפחה שונים לבנים שנולדו, כך שבהתייחס לשם המשפחה החדש – הילד הינו בכור. לכן, רבים מן הבנים נשאו את שם המשפחה של אמם מנעורים ובהתייחס לשם משפחה זה נחשבו בכורים. במשפחת פרלמן בחרו בדרך אחרת: השם אליאנוב היה שמה של משפחה חשוכת-ילדים, ולכן בהתייחס למשפחה זו היה אליעזר בן בכור, ולכן לא חלה עליו חובת גיוס.
  • עברות שם משפחה. כנושא הדגל של השפה העברית הדבורה, עיברת בן-יהודה את שם משפחתו המקורי, פרלמן. השם שבחר, בן-יהודה, הוא התגלמות העצמי שלו, שכן שם אביו היה יהודה (ולמען הדיוק, ואפרופו הסעיף הקודם, יהודה-לייב). עיברות שמות משפחה הפך למנהג רווח ביהדות המתחדשת, ובעיקר בזו הציונית בארץ ישראל, ובהמשך – כאשר קמה מדינת ישראל – הכריז ראש הממשלה, דוד בן גוריון (במקור: גרין), על עיברות שמותיהם של בעלי תפקידים רשמיים, בפרט כאשר יצאו את גבולות הארץ. בדרך כלל, שם המשפחה החדש (העברי) נשאר צמוד לשם המשפחה הישן, על מנת להותיר זיקה לזהות הקודמת (בפרט, כאשר דובר בדמות שהתפרסמה בשנה הקודם), אך אל הצאצאים הוא עבר כשם משפחה יחיד. לעתים, כפי שקרה במשפחתי, עבר שם המשפחה המעוברת גם אל בני משפחה אחרים. דודי, אשר היה טייס בחיל האויר, נדרש לעברת את שם משפחתו, ליבמן, במהלך שירותו הצבעי, ובחר בשם לבנת. בדף החלל שלו מופיעים שני השמות, אלמנתו וילדיו נושאים רק את השם החדש. לאחר נפילתו בקרב (במלחמת ששת הימים), שינו גם הוריו את שם משפחתם ל"לבנת", וכך עשו גם אחיו ואף אחיו של אביו (אשר העבירו אותו בירושה לילדיהם ומשם הלאה).
  • שם המשפחה של הבן שונה מזה של האב. בנו הבכור של אליעזר בן יהודה, בן-ציון, החליף בהמשך את שמו הפרטי לאיתמר. מעניין מכך, הוא החליף את שם משפחתו מבן-יהודה לבן אב"י, על שם אביו (אב"י – ראשי תיבות של אליעזר בן יהודה). כזכור, גם האב החליף את שם משפחתו לכזה המנציח את שמו הפרטי של אביו שלו… חילופי שמות שכאלו הם, לרוב, כאב ראש גדול לגנאלוגים. לא תמיד קל לחבר בין שני אנשים הנושאים שם משפחה זהה וחשודים כבני משפחה – על אחת כמה וכמה אם שם משפחתם שונה… בעבר, סיפרתי כאן על מקרה בו בני משפחה החליפו את שם משפחתם לכזה שמנציח את שם יקירם שנפל בקרב (השם המקורי: שמואלי, השם החדש: איתמרי, להנצחת השם איתמר) – ורק במקרה הצלחתי לאתר את בני משפחתו.
  • שם משפחה שהינו ראשי תיבות. שם המשפחה החדש של הבן מדגים גם כי במקרים רבים שם משפחה הוא ראשי תיבות המנציחים אדם או שייכות קבוצתית. ברד"ש הוא בן רבי דוד שלמה, מזא"ה הוא מזרע אהרון הכהן, וכו'. עוד שמות משפחה שכיחים שנכתבים כבר ללא סימן המרכאות, אך מסורתית הם ראשי תיבות: אזולאי, בן חמו, ולך, כץ, מזאה, סגל, שך, ועוד רבים (ראו פירושיהם כאן). במידה וראשי התיבות מייצגים קירבה לאדם מסוים – סביר כי שני אנשים הנושאים שם משפחה זה הינם קרובי משפחה.
  • נישואים לאחות האשה המתה. לאחר מותה של רעייתו, דבורה לבית יונאס, טיפלה אחותה הצעירה, חמדה, בילדיהם הקטנים של אליעזר ודבורה. לבסוף, נישאו השניים. גם תופעה זו מוכרת לנו מסיפורים רבים, המפורסם שבהם: אריאל שרון, אשר לאחר מותה של אשתו הראשונה, מרגלית, נשא לאשה את אחותה, לילי. דוגמאות נוספות: אביו של יהושע שטמפפר (ממייסדי פתח תקווה), חכם שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), חמיהו (אבי-אשתו) של סיר משה מונטיפיורי – כל אלו, לאחר פטירת נשותיהם נישאו לאחות של האשה הראשונה. (ועוד שנים רבות לפני כן, יעקב אבינו נשא לנשים שתי אחיות, את רחל ואת לאה, אבל זה כבר סיפור אחר…) נישואים כאלו הופכים את עץ המשפחה למעניין ו"חוסכים" במספר המשפחות אותן יש לחקור בענפי האבות ומהם מטה.
  • צאצא מפורסם. לעתים, בחיפושים אחר צאצאים של ענף משפחתי מסוים, אנו מגיעים למבוי סתום. איתור צאצא מפורסם עשוי לחלץ אותנו מן הדרך-ללא-מוצא, שכן אל אנשים מפורסמים ניתן תמיד להגיע איכשהו (גם אם לפעמים נתקלים בסירוב). וחוצמזה, תמיד נחמד לעטר את עץ המשפחה באנשים מפורסמים… נינו המפורסם של אליעזר בן-יהודה הוא העיתונאי גיל חובב. חובב הוא בנה של דרורה, בתו של איתמר בן אב"י. לפני כשנתיים, יצא חובב למסע שורשים וביקר בעיירת הולדתו של הסבא-רבא.

כל התופעות הללו מוכרות וודאי למי שעוסק במחקר משפחתי. הן מופיעות, בדרך כלל, באגפים שונים של עץ המשפחה, ונדיר למצוא ביטוי לכולן בענף משפחתי אחד, ובטח שלא בסיפורו של אדם אחד. אבל, כידוע, אליעזר בן-יהודה לא היה אדם רגיל, ולכן לא מפליא שגם מבחינה גנאלוגית סיפורו האישי מדגים תופעות רבות כל כך. באופן כללי, שפות הן נדבך חשוב ביותר במחקר הגנאלוגי, ובהקשר להן מוכרות תופעות רבות ומרתקות הקשורות למחקר המשפחתי. על כך בפעם אחרת.

Share

← תגובה אחת

יוסי שריד וגנאלוגיה

2 בינואר, 2016 מאת רוני · 9 תגובות

בתחילת חודש דצמבר 2015 נפטר יוסי שריד. בימים אלה חל יום השלושים למותו. כמקובל אצלנו, בקרוב יגלו את מצבתו. במקום אבן על קברו, אציב כאן מצבה לחלק פחות ידוע מפועלו.

אין צורך לסקור את פועלו כעיתונאי, חבר כנסת, שר חינוך ועוד ועוד.
הביוגרפיות האינטרנטיות מספרות שהוא נולד כיוסף שניידר, להוריו יעקב ודובה (לבית גרובר). הויקיפדיה (היודעת הכל, אבל לא הכל בדיוק, כפי שתראו להלן) מציינת שהוריו עלו ב- 1932 מפולין.
אני פגשתי את יוסי שריד ב- 1989 בפולין. מסך הברזל אך עלה והכניסה לפולין היתה באמצעות ויזה קבוצתית. נשלחתי על ידי חברת התיירות דיזנהויז בראש קבוצה של תאומי מנגלה למסע בפולין. המסע יצא לדרך בעידודו של יו"ר הכנסת, דב שילנסקי. למיטב זכרוני, דב שילנסקי נילווה לתאומים במסעם הראשון לפולין. הוא שכנע את התאומים לצאת למסע נוסף. הייחוד במסע הנוסף היה שלתאומים נילוו בני משפחותיהם.
כיו"ר הכנסת דאג דב שילנסקי לכך כי ימצא תקציב מתאים ושלח עם המשלחת 4 חברי כנסת, שייצגו את הסיעות הגדולות: ח"כ הרב יצחק לוי (מפד"ל), ח"כ מיכאל קליינר (הליכוד), ח"כ בנימין (פואד) בן אליעזר (העבודה) וח"כ יוסי שריד (ר"צ). בנוסף, מימנה הכנסת את נסיעתו של הכתב הפרלמנטרי של הערוץ הראשון, אלימלך רם, אשר היה אמור לכסות את המסע עבור כל הכתבים הפרלמנטריים.
הקבוצה הגיע לורשה במפוצל. אני הגעתי ראשון לורשה על מנת להכין את הביקור (דרך וינה). למחרה הגיעו חברי הכנסת (שטסו באל על) ולאחר יום נוסף הגיעה הקבוצה. הקבוצה עצמה הגיעה אף היא באופן מפוצל: רבים הגיעו בטיסה מארצות הברית ואחרים הגיעו בטיסה מתל אביב.
לאחר הגיעם של חברי הכנסת התקיימה פגישת תדרוך עם שגריר ישראל בורשה ולאחריה חברי הכנסת ואני סעדנו ביחד.
המסע המרגש התחיל כאשר הקבוצה הגיעה למחרת היום. משדה התעופה יצאנו לטקס ליד אנדרטת רפפורט ולסיור בורשה.

אנדרטת רפפורט, ורשה, 1989

משלחת תאומי אושוויץ וחברי הכנסת, ורשה, 1989

(כל הזכויות שמורות – המקור: פרטי)

בתמונה ניתן לראות (מימין לשמאל) את חברי הכנסת הרב יצחק לוי, מיכאל קליינר, בנימין (פואד) בן אליעזר ויוסי שריד. משמאלו של יוסי שריד עומדת אווה קור, אחותה התאומה של מרים צייגר מאשקלון. מאחורי מיכאל קליינר עומד מנשה לורנצי ז"ל, שעליו עוד יסופר.

מורשה המשכנו לקרקוב. בבוקר היציאה מורשה עוד ביקרנו בבית הקברות בורשה ומשם דהרנו לקרקוב. זה היה יום שישי והיינו חייבים להגיע לעיר מבעוד מועד, לערוך סיור ולהספיק להכנס לחדרים בבית המלון ולהתארגן לפני כניסת השבת.
תפעול הקבוצה היה מסובך: הוגדרו עבורי (ועבור בתי המלון) 3 קטגוריות של אוכל: אוכל רגיל, פירות וירקות לא שטופים, מים רותחים לחימום ארוחות כשרות ארוזות מראש. בנוסף, התניידנו עם שני אוטובוסים. קיבלנו ליווי של מדריכים מקומיים ובנוסף נילווה אלינו ד"ר גדעון גרייף, איש יד ושם, חוקר השואה ועיתונאי. גדעון הוא איש אשכולות ובעל קריירת עבר של זמר וקריין.

הנסיעה לקרקוב לוותה בעימות עם ראשי הקבוצה: ראשי הקבוצה ביקשו להוסיף ביקור במיידנק. הרב יצחק לוי אמר לי שדב שילנסקי הפציר בו לבקר במיידנק והוא מבקש לבקר שם. הסברתי להם שהדבר לא אפשרי, משום שלא נעמוד בתכנית ולא נספיק להגיע לפני כניסת השבת. בסופו של דבר, יצא הרב לוי למיידנק במונית ביחד עם עוד 3 משתתפים. סוף דבר: הם ביקרו במיידנק אך בוששו להגיע לקרקוב. הקבוצה כבר היתה במלון לאחר שהשלימה את הסיורים לאותו יום קצר. אני עמדתי בפתח המלון עם המפתח לחדרו של הרב לוי והמתנתי לו. השבת עמדה להכנס בכל רגע. ממש ברגע האחרון עצרה המונית בפתח המלון בחריקת בלמים. הרב לוי נכנס למלון בריצה עם המפתח שנתתי לו. ממש בריצה! אלא שהייתי חייב לקבל ממנו את הדרכון שלו והדרכון היה טמון עמוק בתיק. ח"כ קליינר, בחברות רבה ובאדיבות (שחזרה על עצמה בארוע נוסף שהיה בטיול) רץ איתו לחדר וחזר עם הדרכון לקבלה.
לגמרי במקרה, בתזמון מדהים, ביקרה בקרקוב באותו סוף שבוע קבוצה של המועצה האזורית לכיש. פגשתי את החברים מחבל לכיש וביניהם חיה פרידמן ואברהם אוזן. בתפילת השבת בבית הכנסת של הרמ"א אמר לי אברהם שאין לו איש עדות. התגייסנו לענין ובמוצאי שבת נסעתי עם מנשה לורנצי למלון של החברים מלכיש ומנשה סיפר להם על קורותיו בשואה.

קיר המצבות בבית העלמין בקרקוב

קיר המצבות בבית הקברות בקרקוב

(כל הזכויות שמורות. המקור: פרטי)

אבל בואו נחזור ליוסי שריד. בין המשתתפים בקבוצה היה פטר גרינפלד. פטר, תושב אשקלון, הגיע עם אשתו וביתו זיוה. לפטר היה סיפור מדהים. יוסי שריד, בחושיו העיתונאיים המחודדים, קלט שלפטר יש סיפור מיוחד. פטר נמשך ליוסי שריד והתיישב לידו באוטובוס. ושם, בפולין, סיפר פטר ליוסי את הסיפור. הכל קרה באוטובוס שלי והסיפור קרם עור וגידים.
יוסי שריד סיקר את המסע עבור העיתון "ידיעות אחרונות" וגם עבור "גלי צה"ל".
כל זה קרה ב- 1989. רק ב- 2006 פרסם יוסי את סיפורו של פטר: "פפיצ'ק. הוא לא ידע את שמו" (בהוצאת יד ושם – ההוצאה לאור, ידיעות אחרונות, ספרי חמד).

לקראת סוף 1989, 45 שנה לאחר ההתייעצות ההיא, קרא לי יושב ראש הכנסת דאז, דב שילנסקי, ניצול שואה בעצמו, וביקש ממני שאתלווה, עם עוד שלושה חברי כנסת, לקבוצה של "תאומי מנגלה" במסעם לאושוויץ-בירקנאו. הסכמתי, כמובן, ושאלתי את עצמי אם אין זה למעשה המשך המסע של אבי בשעתו בשליחות הג'וינט. תמיד, בכל הדרכים, אני מבקש לצאת בעקבות אבי, ותמיד אני מרגיש שהוא מתחקה על עקבותי.
כשבוע ימים עשינו שם, בפולין, התאומים אתנו, והם דווקא רצו מאוד לשוב ולספר את סיפורם, כל סיפור מעורר פלצות יותר ממשנהו, ואנחנו האזנו להם; מה יש לנו לספר משלנו, לעומתם. רק איש אחד שתק כל הזמן, כאילו נצר את קורותי לעצמו, כאילו עדיין לא החליט אם הוא כבר מסוגל לספר והאחרים מסוגלים לקלוט. השתיקה שלו, דווקא היא שעוררה בי את סקרנותי…. הוא הציג את עצמו: פטר גרינפלד קליינמן מאשקלון, עובד הביטוח הלאומי בעיר. הספרון הזה הוא עליו, הוהוא מוכרח להיכתב, כי אסור לסיפורו שיישכח. לאחר שפתחתי לו הוא נפתח, ובפעם הראשונה סיפר פטר למישהו את כל המוצאות אותו, וה"מישהו" הזה הייתי אני. מי יודע, אולי הבחין בשק שעל גבי והיה מוכן פתאום לטמון בו גם את זיכרונותיו לבל יאבדו".

כריכת הספר

הביקור שלנו באושוויץ היה ביקור מעין-ממלכתי. ליוותה אותנו סגנית מנהל המוזיאון. בעת ביקורנו היתה לנו בקשה חריגה. ביקשנו שיפתחו בפנינו את הארכיון שלהם. באותה תקופה הארכיון היה סגור לגמרי בפני חוקרים, שלא לדבר על פתיחתו לקהל הרחב או הנגשתו. עוצמת הביקור עשתה את שלה. קומץ אנשים הורשו להכנס לארכיון ולערוך חיפוש אחר רשומות. מנשה לורנצי ובנו, פטר ואני (כמובן!) היינו ביניהם. צוות הארכיון ביצע את החיפוש עבור פטר. פטר הראה להם את המספר הצרוב על זרועו A2459. הצוות שלף את מגירות הכרטסת שלהם ואיתר מיד את הכרטיס שלו(כמו כרטיס קטלוג ספריה) ובו נרשם מראה המקום של כל רשימה שבה הופיע מספר זה במסמכים של הגרמנים.

פפיצ'ק סגר מעגל בביקור בארכיון. המספר העוקב היה של אחותו של פפיצ'ק, מרתה. עיון בנתונים העלה מיד שפטר ומרתה היו ב"מרפאה" של ד"ר מנגלה באותו יום בניסוי האחרון שהוא ערך עליהם. פטר פרץ מהארכיון בריצה (הוא התהלך עם מקל) וצעק: "מצאתי את אחותי".

Auschwitz Museum, 1989

מוזיאון וארכיון אושוויץ, 1989

(כל הזכויות שמורות. המקור: פרטי)

אבל הפוסט הזה הוא לא על פטר. לפטר מגיע פוסט משלו, הגם שכבר הזכרתי אותו פעמיים לפחות….(סודות ו"אצו רצו גמדים", 1.2.2007 ו – "בר מצוה ל – 6 ניצולי שואה באשקלון", 21.5.2012) ובינתיים אפשר לקרוא עליו בויקיפדיה.

היום, בראיה לאחור, לאחר הסתלקותו של יוסי שריד, אני מבין שהספר הוא לא רק על פפיצ'ק. הוא גם על פפיצ'ק. הוא בהחלט גם על יוסי שריד ומשפחתו.

הספר נפתח בסיפור המשפחתי:

נולדתי לאימא עצובה….הורי עלו לארץ ב-1934, ורבים מבני המשפחות שלהם נשארו שם, בעיירה הקטנה והנידחת רפלובקה שבפולין… 11 אחים ואחיות היו במשפחתה של אמי, והיא הייתה הבכורה…. אני נולדתי במושבה רחובות בסוף אוקטובר 1940…"

בהקדמה לספר "פפיצ'ק" כתב פרופ' יהודה באואר שהספר:

"לא היה נכתב מן הסתם בלי הקרבה הנפשית שבין פפיצ'ק ליוסי, שהוא היום שריד ולפנים היה שניידר, וגם שם המשפחה הזה – שריד – הוא בעצם גלעד".

יהי זכרו ברוך!

Share

← 9 תגובות

ד"ר צבי קרן ז"ל

20 בדצמבר, 2015 מאת רוני · 4 תגובות

לאחרונה הסתלק מאיתנו ד"ר צבי קרן, תושב כפר מנחם שבשפלה.

צבי היה, בין שאר עיסוקיו הרבים, חוקר תולדות יהדות בולגריה, מוסיקאי וגנאלוג. צבי פרסם מספר ספרים אודות יהדות יהודי בולגריה.

צבי ערך מחקרי שטח בבולגריה, ובין השאר, תיעד את בית הקברות היהודי בפלובדיב.

צבי שיתף איתי פעולה במחקר גנאלוגי העוסק במשפחות מבולגריה. בילינו (כן, בילינו) שעות רבות ביחד בארכיון, אצלי, אצלו בכפר מנחם ובמקומות אחרים, בחיפוש אחר מסמכים רלבנטיים, פיענוח שלהם והסקת מסקנות. היה מרתק לעבוד ביחד.

על סיפורו של צבי אפשר לקרוא באתר הקיבוצים: לבולגריה באהבה (מאת נחמן גלבוע) (פורסם ביום 20.10.2006).

צבי יחסר לי. יהי זכרו ברוך!

Share

← 4 תגובות

מחקר גנאלוגי ביפן? קחו בחשבון את פסיקת בית המשפט העליון ביפן!

19 בדצמבר, 2015 מאת רוני · 2 תגובות

בשנת 2011 דיווחה ורד קלנר ב"גלובס" (גלובס, 2.6.2011) על מחקרה של ד"ר מיכל רום מאוניברסיטת בר אילן בנושא אימוץ שם הבעל לאחר הנישואין. כותרת המשנה של הכתבה היתה:

"זהות? שורשים? תשכחו מזה. מחקר חדש על שינוי שמות נשים לאחר הנישואין חושף את משאת הנפש הישראלית: שם נייטרלי ונטול הקשר עדתי, כזה שלא יפריע לקידום בעבודה או לעתיד של הילדים. במילים אחרות: פלג אין, זוכוביצקי לא משהו ובן לולו מחוץ לתחום. נאורות? חפשו במקום אחר"

אנו הבאנו את הדברים בפוסט ניים דרופינג (משפחתובלוגיה, 5.6.2011).

לאחרונה התבשרנו כי בית המשפט העליון ביפן פסק כי הוראת החוק מהמאה ה- 19 המחייבת בני זוג נשואים לשאת את אותו שם משפחה לכל הצרכים הרשמיים היא חוקתית. הוא דחה את העתירה לביטול הוראת החוק וכן דחה תביעת פיצויים בסך 6 מיליון ין.

משפט זה מעורר סוגיות חברתיות, סוגיות של מגדר, של כבוד האדם וסוגיות נכבדות נוספות. לפי החוק היפני, בני הזוג יכולים לבחור שם עם נישואיהם, בין אם הוא שם משפחת הבעל או שם משפחת האשה, אולם עליהם לשאת את אותו שם.

לדיווח המלא ב- Japan Times ראו כאן.

אם אתם עורכים מחקר גנאלוגי ביפן, צריך לקחת בחשבון ששם המשפחה לאחר הנישואין יכול להיות הן של משפחת הבעל והן של משפחת האשה (כדאי להתרגל לשאלה: "מהו שם הנעורים של הבעל??").

תחשבו על זה!

Share

← 2 תגובות

קארל באר ("הדודה מרתה")

5 בדצמבר, 2015 מאת רוני · תגובה אחת

עתון "הארץ" יצא פרסם בעמודו הראשון (!!) חדשה מרעישה: "האיש הראשון ששינה את מינו – סוכן ביטוח מבת ים". בעמוד הראשון!! יכולתם לחשוב שזה קרה אתמול. אז זהו…שלא.

נקדים את המאוחר: זה קרה לפני למעלה מ- 100 שנה וזה לא קרה כאן.

עופר אדרת מדווח על סטודנטית באוניברסיטת תל אביב ש"שישה עשורים אחרי מותו, …איתרה את הקבר של באר במסגרת עבודה אקדמית שכתבה כסטודנטית בקורס "היסטוריה קווירית" באוניברסיטת תל אביב".
הכתבה גם כוללת צילום של קרל באר (כגבר) הן בעמוד הראשון והן בהמשך הכתבה בעמוד 22 (המתפרשת על פני חצי עמוד על 8 טורים).

בכתבה עצמה, מצוטטת הסטודנטית המציינת באכזבה כי "הופתעה לגלות כי חרף העובדה שבאר היה תושב ישראל ואף נקבר בה, אין עליו כל חומר בשפה העברית". היא מציינת שמצאה את רב החומר בספרו האוטביוגרפי.

אז….. "אין עליו כל חומר בשפה העברית"???????

כנראה שהסטודנטית לא עשתה חיפוש פשוט בגוגל….. ועופר אדרת כנראה לא בדק האם כבר כתבו משהו בעברית.

כבר בשנת 2008 דיווחנו על הפרשה (משפחתובלוגיה: Aus eines Mannes Mädschenjahren, 15.10.2008).

Baer

אז האמת היא שסיפורו של קרל באר (שהיה בעצם מרתה באר) כבר סופר. בפוסט מ- 2008 כתבתי:

מבחינתי, אחרית הדבר שכתב הרמן, היא שיאו של הספר. הרמן ערך מחקר גניאלוגי אודות קורותיו של קרל בר וניסה לאמת את התיאורים בספר. בספר, יש לומר, שמר קרל בר על עמימות. הוא שינה שמות אנשים ומקומות, ואילו הרמן סימון חשף את השמות האמיתיים של האנשים והמקומות. הוא נבר בעיתונים, בארכיונים, במסמכים גרמניים ורוסיים ופיענח את תעלומת קרל בר עד תום.

ד"ר הרמן סימון סיים את אחרית הדבר במילים אלה

"ביום 26.6.1956, הלך לעולמו קרל מ. בר בבת ים, ליד תל אביב. הוא נקבר תחת השם קרל מאיר בר… המצבה, עליה מופיע רק תאריך מותו ללא ציון תאריך לידתו, מונחת שטוחה על קברו, כמו זו המונחת על קברה של אשתו הראשונה, חנה (ביילה), בברלין. יותר מארבעים ושבע שנים ו – 1,800 מילין משתרעים בין שתי המצבות, אבל הן קשורות ביחד בסיפור אחד. ניסיתי לפענח את הסיפור הזה, כך שזכרו של האדם הזה, שהיה גם קרל וגם מרתה, ישאר חי….".

במסגרת התחקיר לקראת פרסום המהדורה החדשה של הספר בשנת 2008 ע"י ד"ר הרמן סימון, סייעתי באיתור קברו של מאיר קארל באר. כחוקרים גנאלוגים כולנו יודעים שלא מדובר במשימה מורכבת מדי, כאשר יודעים את השם ואת העובדה שהאיש חי באזור תל אביב 🙂

פרטי קבורת מאיר קארל באר - מאתר חברה קדישא תל אביב-יפו

בכתבה בעיתון "הארץ" מופיעה תמונתו של קרל באר כגבר. המקור מצוין כ: N.O. Body, Memoirs of a Man's Maiden Year
הקורא התמים צריך לשאול את עצמו כיצד פרסמה מרתה בעשור הראשון של המאה ה- 20 את תמונתה כגבר, כאשר הספר נכתב ערב הניתוח שהיא עברה.
התשובה היא, כמובן, שהתמונה לא פורסמה במהדורה הראשונה של הספר, אלא במהדורה שיצאה כמאה שנים לאחר מכן (2008) בידי ד"ר הרמן סימון.

אז כבוד גדול לד"ר הרמן סימון על המחקר היסודי והראשוני בענינו של קארל באר ("הדודה מרתה")!

Share

← תגובה אחת

יום שואה קוסמי

16 באפריל, 2015 מאת רוני · 2 תגובות

יום השואה תשע"ה היה עבורי יום שואה קוסמי (טוב, אי אפשר לומר "יום שואה קסום", הלא כן?).

הכל קרה במהירות ודי בהפתעה או לפחות בהתראה קצרה:

יום רביעי, ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה תשע"ה – דיור מוגן "אחוזת ראשונים", ראשון לציון

70 שנה בדיוק לאחר ששוחררה ממחנה הריכוז ברגן בלזן, לאחר שהיתה ב- 5 מחנות ריכוז (אושוויץ, ברסלאו-הונדספלד, גרוס רוזן, מטהאוזן, ברגן בלזן) אמא הסכימה להשתתף בטקס זכרון והדליקה את משואת התקומה. אמא דיברה בקול רם ויציב והצליחה לראשונה להוציא מפיה מילים הקשורות בשואה. נצחון גדול!

יום רביעי, ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה תשע"ה – רחבת בית יד לבנים, רמת השרון

ינוקא (שכבר מזמן איננו ינוקא) משתתף בטקס הזכרון העירוני. בית הספר מעלה מסכת על תזמורת הנשים באושוויץ. מרגש.

יום חמישי, יום הזכרון לשואה ולגבורה תשע"ה – שעה 13:20 בעבודה

ע' שולחת לי לינק ואומרת לי: "זה לא הוא, נכון?". אני רואה את התמונה ומשיב מיד: "זה הוא!".

כ- 11 שנים לאחר שפיצחתי את תעלומת זהותה האבודה של הילדגרד דונדורף, מדווח אתר Xnet על ניצול השואה דוד זלץ. אבל יש פרק קצר בחייו של דוד זלץ שלא מוזכר בכתבה:
דוד זלץ היה בקבוצת 40 הילדים אשר קיבלו את הסרטיפקט של הבריטים אשר יועד ליתומים ניצולי שואה. הקבוצה יצאה מברלין, דרך פרנקפורט לפריז ומשם המשיכה למרסיי, עד שעלתה על סיפון ספינת הקיטור "Cairo-City" בדרכה לחיפה דרך אלכסנדריה.

באותה קבוצה היתה גם הילדגרד דונדורף בת ה- 8, אשר לא זכרה את שמה ואף לא את שמות הוריה. בשנת 2003 כאשר גיליתי את רשימת העולים על סיפון ה Cairo City החלטתי "להמר" על הנס דוד זלץ שהופיע ברשימה ולנסות לאתר אותו ולהציל מפיו מידע אודות הקבוצה. ה"הימור" הצליח ואיתרתי אותו בגבעתיים. זה היה ביום השואה ולמחרת נפגשנו בתל אביב. דוד זלץ הביא עימו תמונות של הקבוצה והיה נרגש עד דמעות. באמצעותו יצרנו קשר עם מיכאל ז"ל והדסה ויגודני. הדסה השלימה את הפערים במידע וכיוונה אותנו לבית החולים היהודי בברלין ואף שלפה תמונות בהן זיהינו בוודאות את הילדה דונדורף. קוסמי.

יום חמישי, יום הזכרון לשואה ולגבורה תשע"ה – שעה 16:55 פגישה במודיעין

אני מקבל דואר אלקטרוני מידידי הטוב, ד"ר הרמן סימון מברלין. הרמן מנהל את ה Stiftung Neue Synagoge Berlin. את הרמן הכרתי אגב פרשת הילדגרד דונדורף. המוזיאון שבראשו הוא עומד הוא הנאמן של רשימות הילדים ששהו בבית היתומים שנפתח בבית החולים היהודי בברלין. הוא היה האדם אשר העביר לי את רשימות הילדים בהן הופיעה הילדגרד דונדורף ואף ערך על כך מחקר ביחד עם ד"ר חנה שוץ, סגניתו והמנהלת האמונתית של המוזיאון. המחקר שלהם גילה כי יד נעלמה ואמיצה שינתה את מעמדה של הילדגרד מרשימה לרשימה ו"השביחה את גזעה".

כבר סיפרתי על הרמן בעבר, כאשר פרסם את ספרו המרתק: "Aus eines Mannes Mädschenjahren"
.

הרמן פרסם לאחרונה ספר על אימו ד"ר מארי ילוביץ, אשר מתאר את קורותיה במהלך המלחמה הנוראית ההיא. הספר זוכה לביקורות נלהבות בעולם כולו. הרמן שלח לי אחר הצהריים לינק לדיווח בואלה על הספר, תחת הכותרת: "חייה הסודיים של יהודיה בבירת האימפריה הנאצית". אל תפסידו את הדיווח הזה.

יום חמישי, יום הזכרון לשואה ולגבורה תשע"ה – שעה 17:31 בדרך לחדרה

הודעת דואר אלקטרוני נוספת מד"ר הרמן סימון: "ברכותי! הארכיבאית שלנו גילתה מסמכים חדשים אודות הילדגרד!!!".

מה? איך זה יכול להיות? מה פתאום, דווקא היום, זה קורה? שני מסמכים צצים להם לאחר 11 שנים מאז שסיימנו את המחקר.

"קוסמי", אמרתי? אולי קסום!

Share

← 2 תגובות

השנה מצביעים ארמניה!

14 במרץ, 2015 מאת רוני · 2 תגובות

השנה נצביע עבור השיר הארמני בתחרות הזמר של איגוד השידור האירופאי, האירוויזיון.

אירוויזיון 2015

וכל כך למה? משום שהשנה תייצג את ארמניה להקה בשם "גנאלוגיה" Genealogy.

להקת גנאלוגיה הוקמה במיוחד לקראת תחרות הזמר והיא מורכבת מ- 5 חברים, בני לאומים שונים ממוצא ארמני (שעל פי דיווחים שונים נפוצו מארמניה לאחר רצח העם הארמני בשנת 1915): Stephanie Topalian, Essaï Altounian, Vahe Tilbian, Mary-Jean O’Doherty Vasmatzian and Tamar Kaprelian

זמרת נוספת, אשר מאחדת את כל החמישה האחרים היא Inga Arshakyan שהיא זמרת ארמנית, תושבת ארמניה (וייצגה את ארצה בתחרות האירוויזיון בעבר בשנת 2009).

ראש המשלחת הארמנית לאירווזיון הסבירה שהסיסמא המבריקה של התחרות השנה: "בונים גשרים" ("Building Bridges") הביאה השראה ליצירת הלהקה, אשר שני מאפיינים מחברים את חבריה: דם ארמני זורם בעורקיהם וכן המוסיקה, שגם היא מאחדת באופן גנטי.

הוא הוסיפה ואמרה:

This is the genealogy of history and music – it can be distinctly defined from the official logo that the life tree has strong roots and branches reaching out to heights with the shape of connecting molecules.

גם הסמל של הלהקה מעורר השראה:

השיר "אל תכחישו" ("Don't Deny") נכתב על ידי ארמן מטירוסיאן ו- אינה מקרצ'יאן.

כמדווח באתר האירוויזיון: "המסר של השיר הוא ששמחה נוצרת כאשר אנשים מאוחדים וחיים בהרמuניה עם עצמם ומשפחתם. הדורות מתחלפים, אך הגנאלוגיה נשארת וכך הערכים של אהבה ושלום הם יציבים".
הקליפ של השיר משלב מוטיבים גנאלוגיים מובהקים. שווה צפיה!

אז…. מצביעים ארמניה!

Share

← 2 תגובות

על מי הן עובדות

9 בנובמבר, 2014 מאת אורית לביא · 6 תגובות

אמא שלי היתה בדרך כלל בת 38. כך היא נהגה להשיב לי כששאלתי, כשחיוך קל (וערמומי מעט) משוך על שפתיה. מאוחר יותר, כשעשיתי את צעדיי הראשונים בחיטוט במסמכים, למדתי את תאריך לידתה הרשמי בישראל. וכמה עשרות שנים אחר-כך, כשהשגתי את תעודת הלידה המקורית שלה מפולין, תאריך הלידה שהופיע בה היה זהה לזה שהכרתי. אך לא כך אצל מרבית הנשים האחרות שאת קורותיהן חקרתי.

לילי, הגננת אדמונית השיער, היתה ילידת 1916 לפי מסמכיה בישראל. כאשר הגיעה לפלשתינה בשנות השלושים המוקדמות של המאה העשרים, היתה עדיין, אם כך, נערה. אך לפי ספרי הרישום בעיר מולדתה בגליציה היא נולדה ב-1910 – שש שנים קודם לכן. ואולי היא נולדה מוקדם אף יותר, והוריה איחרו לרשום את לידתה: לפי טופס הבקשה לרשיון עליה עבורה, שנחתם ב-1929, היתה אז לילי בת 24. כלומר, ילידת 1905 לערך. הדרך בה הצליחה לילי להצעיר את גילה בשש שנים, או אף ב-11 שנים, נותרה עלומה [וכך גם הסיבה לרווקותה; בטופס העליה רשם המבקש כי לילי היא ארוסתו – האם נואש מלהמתין ונישא לאחרת?].

הלינקה היתה בפולין במהלך השואה, והצליחה להנצל תוך שימוש בזהות ארית. וכמו גברים ונשים אחרים, שניצלו תודות לזהות ארית, היא המשיכה להשתמש בשם הארי ממסמכיה המזויפים עד יומה האחרון. וגם בגיל המזויף: שש שנים פחות מגילה לפי רישום הלידה המקורי שלה, שמצאתי בפולין.

ויש מי שהיו בעלות תעוזה יתרה. מריה היתה רשומה בישראל כאלמנה, ילידת 1906. אך מסמכיה המקוריים בפולין הראו שהיא נולדה ב-1893. ואולי עוד קודם: לפי רישומי הלידה שלה ושל אחיה התאומים, הם נולדו כשלושה חודשים אחריה. השאלה אם היתה זו מריה שנולדה מוקדם יותר, או דווקא אחיה התאומים, תישאר לא מענה לעד. ואגב, מריה לא היתה אלמנה כי מעולם לא נישאה: כרטיסי הניצולה שלה מראים כי היתה רווקה, וכי שם הנישואין לכאורה בו השתמשה היה אף הוא השם שהופיע על מסמכיה האריים המזויפים.

אך הסיפור של סופיה היה מסובך יותר. לפי מסמכיה בישראל, סופיה נולדה ב-1922, כאשר אמה כבר היתה בשנות החמישים לחייה. לפי הערכתי היא נולדה לפחות עשר שנים קודם לכן. רישומי הלידה ממקום הולדתה לא שרדו, ולי היה חשוב להעריך את שנת לידתה.

היתה בידי תמונה של סופיה, משנת 1950. ערכתי סקרון קטן, וביקשתי להעריך את גילה של האשה. התשובות היו מפתיעות. הגברים בין המשיבים העריכו את גילה של סופיה בכ-7 שנים פחות מהערכות הנשים. כל מילה נוספת מיותרת.

לבסוף, סופיה לא החמיצה שום הזדמנות, גם ברגעים קשים. היתה זו היא שהוציאה את תעודת הפטירה של אמה, שנים אחדות אחרי עלייתן ארצה. שנת הלידה של האם, לפי התעודה, מאוחרת בכמעט עשרים שנה משנת הלידה המופיעה במסמכיה האחרים. הכל, כדי שסופיה תוכל לומר על עצמה כך:

* * *

Share

← 6 תגובות

הארכיון הלאומי כמראה

21 באוגוסט, 2014 מאת אורית לביא · ניתן להגיב

האם ניתן לשרטט פרופיל לאומי על פי האופן בו מתייחסת המדינה למידע הלאומי ההיסטורי, דרכי השמירה על המידע, והנגשתו לציבור הרחב? הייתם מאמינים שדווקא לטביה היתה הראשונה באירופה (ככל הידוע לי) להנגיש את כל הרישומים הגנאלוגיים בני יותר ממאה שנה באמצעות האינטרנט? ופולין שניה אחריה.
ובאיזו מידה משקף המבנה בו שוכן הארכיון הלאומי (או המחוזי), את היחס האמיתי של המדינה לנכסים ההיסטוריים שלה? ולסביבה הציבורית, ולציבור שאותו המבנה אמור לשרת?

הנה התשובות שלי, בלי מלים, כמעט.

הארכיון הלאומי, פינלנד

הארכיון הלאומי, פינלנד

ארכיון סרביה

ארכיון סרביה

בנגלדש

בנגלדש

פורטוגל

פורטוגל

הארכיון הלאומי בנורווגיה

נורווגיה

הארכיון הלאומי הצרפתי החדש

הארכיון המחוזי בביאליסטוק, פולין

הארכיון המחוזי בביאליסטוק, פולין

ולסיום - ארכיון המדינה בירושלים (הבנין משמאל)

ולסיום - ארכיון המדינה בירושלים (הבנין משמאל - הקליקו להגדלה)

והנה שלט הכניסה, והדגל המתנוסס מעל סלע קיומנו.

Share

← ניתן להגיב

איפה את (לכל השדים והרוחות) אסתר אייזדורפר

18 במאי, 2014 מאת רוני · 6 תגובות

בואו נעשה את זה קצר: אני מחפש את אסתר אייזדורפר כבר למעלה מעשור. היא השאירה לי רמזים לאורך הדרך, אבל היא חמקמקה ביותר ואני חושש שהיום נסתם הגולל (לעת עתה) על החיפושים אחריה.

מכיוון שהתחייבתי לעשות את זה קצר, לא אלאה אותכם בפרטים הקטנים, אז הנה "תקציר מנהלים":

אסתר אייזדורפר היתה אשתו השניה של הסבא רבא שלי מצד אמא של אבא שלי. גם לה היו אלה הנישואין השניים (הבעל הראשון היה יוסף לפקוביץ'). המידע שאספתי אודותיה במשך השנים הגיע מכל מיני מקורות. היא נולדה ב- 1863 בכפר Patroha בהונגריה. היא נפטרה ב- 1906 בכפר הקטן עוד יותר בהונגריה Nyirbogdagny. יש לי גם את רישום הנישואין שלה, אבל זה כבר פרט שולי.

היו לה ילדים מבעלה הראשון (אין לי מושג מה עלה בגורלם) ושני ילדים (לפחות) מבעלה השני. צאצאי שני ילדים אלה ידועים לי (לא חוכמה גדולה).

איפה היא קבורה, זאת שאלה אחרת. ב- 2007 הוצאתי משלחת חיפושים אחריה, שהיתה מאוד נחושה ומסורה. אחד מחברי המשלחת אפילו תעד את החיפושים אחריה. מאז, כאשר האחיינים שלי פוגשים אותי, הם עלולים לשאול אותי "מה עם אסתר?". אותה משלחת חקרה את בית העלמין (הלא קיים) בכפר שבו נפטרה (ניר-בוגדן) במקשת העגבניות של אכר הונגרי שהציב ליד המצבות הבודדות שבחצר האחורית שלו כלב נבחן במיוחד. הפכנו כל אבן (תרתי משמע) ולא מצאנו שם את אסתר.

עברנו את כל המצבות בכפר הסמוך דמצ'ר (Demecser). היו צעקות מצד אחד של בית הקברות לשני: "אז את מי אנחנו מחפשים?"…. ולא מצאנו אותה. באותו מסע שכללנו את "ערכת בית הקברות" ורכשנו מיומנות רבה בשימוש בנייר זכוכית, גירים צבעוניים, פחם, כפפות גננים ועוד ועוד….(ראו "ערכת בית קברות" מיום 27.8.2007).

 את בית העלמין של Kemecse (קמצ'ה) הסמוכה סרקנו פעמיים, יען כי באותו יישוב גר בעלה ושם גם קבורה ביתה. לשוא!

היום חודשו החיפושים אחרי אסתר החמקמקה. הוחלט לסיים את החיפושים בשני כפרים אפשריים נוספים: Pátroha ו – Gégény (שהדבר היחיד שאפשר לספר עליהם זה שהשמות שלהם כוללים אותיות מיוחדות עם צ'ופצ'יקים, שמצריכים אותי לעשות "קופי/פייסט" כל הזמן).

 את הפרטים על בתי הקברות השגתי מבעוד מועד (רמז למביני ח"ן: פרוייקט בית הקברות של IAJGS וגם האתר של איחוד הקהילות היהודיות בהונגריה). כמו כן נעזרתי בידידי Andras Koltai שעשה לי כמה ברורים חשובים. התברר שבגגן יש שומר לבית הקברות, אבל יש שם כחמש מצבות בלבד. לגבי פטרוהה, המידע אמר שבית הקברות נמצא בקצה רחוב כך וכך, "ליד עבודות מים", הוא פתוח וניתן להכנס חופשי.

תאמנו פגישה עם השומר בגגן. יצאנו לדרך מקישוורדה, בה לנו. חלפנו על פני בית הכנסת המשמש כמוזיאון וראינו מהכביש את בית הקברות הגדול. הידעתם שלקישוורדה יש עיר תאומה? תארו לעצמכם! יותר מאחת…. ואחת מהן היא Karmiel… כך היה רשום על שלט בכניסה לעיר.

הגענו באיחור אופנתי של 2 דקות לנקודת המפגש ברח' פטופי 15. שתי דמויות חשודות עמדו ליד הבית. ממול ראיתי שיש בית קברות. מסתבר שאלו העוזר של מחזיק המפתח והעוזרת של העוזר… שגרה ממול. החלפנו ברכות בהונגרית ("יו נופוט קיוונוק" או משהו כזה) וכמובן שהצגנו את עצמנו (שם המשפחה קודם לשם הפרטי, אחרת זה לא הולך). השומר הגיע בחריקת בלמים (טוב, זו הגזמה. הרכב שלו לא יכול לעשות את זה). החלפנו שוב את כל הברכות ונכנסנו לבית הקברות. אכן היו שם מספר מצומצם של קברים. ביניהם שני קברים משופצים של אייזדורפר. אך, היו אלה קברים שכבר היו ידועים לי ושתמונות שלהם ראיתי אצל עדנה אייזדורפר, שאליה הגעתי בתיווך המוזיאון למורשת היהדות דוברת ההונגרית בצפת.

המקומיים הראו לנו שיטות של ניקוי מצבות שהגשם כיסה אותן…עכשיו אצטרך לעדכן את עב לגבי השיטה החדשה (יש כאן שיטה מתוחכמת של שימוש בזרדים ועשבים עם מים ומטלית).

החלפנו את כל סדרת הברכות וסרבנו בנימוס להצעה לשתות תה/קפה כי "אנחנו מוכרחים לצאת לדרך".

כשהגענו לפטרוהה פנינו לקצה הרחוב המדובר ומצאנו הרבה בתי קברות נוצריים. כל החיפושים שלנו אחר בית קברות יהודי העלו חרס. שאלנו בערך את כל התושבים שחלפו על פנינו איפה ה"ז'ידו טמטה" וכולם הפנו אותנו לכיוון מסוים. אחד אפילו אמר לנו "לשאול בביתה הראשון". שוטטנו לנו בגשם שוטף כשעתיים ולא מצאנו את בית הקברות.

מאחר ואנחנו עקשנים, לא עזבנו את המקום, עד שתפסתי זקנה שהראתה לי שדה חיטה ואמרה שכאן היה ביתה הקברות ו…!!! שיש שביל "ליד הבית הראשון" ותכנסו שם.

ע' שראתה את השביל (כשעתיים קודם לכן!)ואני פטרתי אותה בכך שזה לא יכול להיות  ציקצקה בהנאה. פנינו לשם, והסתבר שגם שם יש כלב אימתני שנובח בהונגרית. אי משם צץ לו הונגרי שחום עור שביקש לדעת מה אנחנו עושים שם, ורק לאחר שהבטחנו לו שאנחנו אנשים טובים, הוא לקח אותנו לקצה השביל. שם מצאנו בתוך הסבך מספר קטן של מצבות. הן היו חבויות בתוך סבך קוצני, שנאלצנו לרמוס. נאלצנו להביא את ערכת בית הקברות מהרכב, אך היא לא היתה יעילה בגשם השוטף שניתך עלינו.

סוף דבר, עברנו על כל המצבות ו….אסתר לא גילתה לנו את פניה.

משם עוד המשכנו למשימה נוספת בבית הקברות ב Nyirmada. מצאנו את הגברת מחזיקת המפתח בביתה ופתחנו את בית הקברות, שהיה מגודר, מקוצץ דשא ומסודר מאוד. Nyirmada היתה (לפי הגזיטרים של הונגריה) הכפר אליו השתייכו כפרי אבותי פטנהזה ולשקוד מבחינה דתית. אז ליתר ביטחון, הסתכלנו, שמא אסתר מסתתרת שם. אבל היא לא…. וגם לא האיש שחיפשנו.

אז בצער רב אני סוגר את פרק החיפושים אחר מקום קבורתה של הסבתא רבתא שלי. חיפשתי בכל הכפרים בסביבה והיא לא נמצאה. אז אולי היא רוצה לנוח על משכבה בשלום ושאני לא אבלבל לה את המח.

יאללה, בסדר!

Share

← 6 תגובות