בחג הסוכות האחרון טיילתי בצפון יוון. היעד היה המנזרים התלויים במטאורה.
בדרך עצרנו במקומות שונים וביניהם בקסטוריה, השוכנת על שפת אגם אורסטיאדה. האגם מרכיב והנוף הנשקף ממנו לעבר העיר הוא יפהפה.
הזמנתי מלון דרך אתר הזמנות אינטרנטי. בחרתי בעיקר לפי התמונות וחוות הדעת. המלון לא שכן על שפת האגם וגם לא במרכז העיר אלא בשכונה גבוהה יותר, ששמה Chloe. זה גם שמו של המלון.
הגענו למלון לפנות ערב ללא ציפיות מיוחדות. המלון שוכן בשכונת מגורים. בכניסה למלון יש לובי ודלפק קבלה. פקידת הקבלה קיבלה אותנו במאור פנים והליכי הרישום היו קצרצרים. פקידת הקבלה ליוותה אותנו לחדר שלנו ואמרה שתיכף תשוב.
עד לשובה הבחנו כי המארחים הכינו לנו בחדר חוברת הסבר של לשכת התיירות של קסטוריה בשפה ה….עברית. כבר היה ברור שיש כאן תשומת לב.
פקידת הקבלה דפקה על הדלת כשהיא אוחזת מגש קטן ועליו מפית צחורה וכוסיות משקה חריף. "זה משקה שבעלת הבית הכינה ואנחנו מקבלים אותכם בברכה!". השקנו כוסיות על המרפסת.
כאשר ירדנו זמן קצר לאחר מכן לשולחן הקבלה להחזיר את המגש, קפצה לעומתנו Margarita, הציגה את עצמה כביתה של בעלת הבית וברכה אותנו. "פגשתם כבר את אמא שלי?" היא שאלה, ואנחנו השבנו בשלילה.
מיד הופיעה גם בעלת הבית הגברת Mimi Papanaum שברכה אותנו שהגענו לקסטוריה ולמלון שלה. היא הראתה לנו בגאווה שהצמח שלנו ניצב במרכז הלובי.
היהודי הנודד הוא כינוי ל-3 מינים בלבד של הצמח Tradescantia. אצל גברת פאפאנאום היה עציץ של היהודי הנודד המשתלשל (Tradescantia Zebrina)
עמדנו ופטפטנו עם גב' פאפאנאום והיא סיפרה לנו שהיא חברה בקרן ראול וולנברג. שאלתי אותה למה? והיא ענתה שזה נראה לה הדבר הנכון.
למחרת בבוקר, ירדנו לחדר האוכל של המלון. גב' פאפאנאום היתה שם, כשהיא עוברת משולחן לשולחן של אורחיה ומשוחחת איתם.
היא הגיעה אלינו ושאלה אם היא יכולה להצטרף. שמחנו על חברתה. היא סיפרה לנו שבעלה המנוח, Andreas, היה מהנדס אזרחי, אשר היה מעורב בפרוייקטים הנדסיים רבים ובינהם בנית בתי מלון רבים בקסטוריה. יום אחד הוא החליט להגשים חלום ולבנות בית מלון לעצמו. גב' פאפאנאום התנגדה לרעיון וזו היתה הפעם האחרונה שהם דיברו על כך. אנדריאס פאפאנאום בנה את המלון ורק אז אשתו ראתה את המלון. אלא שמר פאפאנאום הלך לעולמו בטרם עת לפני כ- 10 שנים ומאז מימי פאפאנאום מנהלת את המלון.
במלון 40 חדרים. הוא מטופח, נקי ומתוחזק. אנשי הצוות חייכנים ונראה שהם שמחים לעבוד במקום. יש אווירה משפחתית. מרגריטה, ביתה של מימי, מסייעת לה בניהול המלון.
ואז אומרת לנו מימי: "אני רוצה לספר לכם על היהודים של קסטוריה". מימי סיפרה לנו שהיא זוכרת בתור ילדה שהיתה קהילה יהודית גדולה בקסטוריה וכי כולם חיו בהרמוניה. היא גם סיפרה שאיש לא האמין שיאונה רע ליהודים, אך יום אחד הגיעו הגרמנים לעיירה, ריכזו את היהודים ולאחר מספר ימים שילחו אותם דרך סלוניקי לאושוויץ. מימי סיפרה שכאשר הסתיימה המלחמה, יצאו שניים מסוחריה של העיר בשליחות העיר ועברו בין מחנות הריכוז ומחנות העקורים וחיפשו ניצולים מעירם קסטוריה. וכשהם מצאו אותם, סיפרה מימי, הם דאגו להם לבגדים ונתנו להם כסף, "כדי שיוכלו ליסוע הביתה לפלשתינה".
חיפוש באתר "יד ושם" מגלה 265 רשומות אודות אנשים מקסטוריה שניספו בשואה:
ויקיפדיה מסכמת את חורבן יהדות קסטוריה במלחמת העולם השניה כך:
במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש יוון בידי כוחות גרמניה הנאצית, חולקה הממלכה ל-3 אזורי כיבוש:גרמני, איטלקי ובולגרי. העיר קסטוריה נכללה בשטח השליטה האיטלקי. באביב וקיץ 1941 הועברה כל התנובה החקלאית היוונית הטריה והמאוחסנת למחסני הצבא הגרמני ובשל כך, במהלך 1942 שרר רעב ביוון ממנו נפגעו בעיקר בני הקהילה היהודית. בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית והגרמנים השתלטו על השטח.
כשהחלו רדיפות היהודים סייע ראש הכנסייה בקסטוריה המטרופוליט ניקופורוס לבני הקהילה. ניקופורוס הסתיר 40 מבני הקהילה בתוך הקתדרלה בעיר ושכנע משפחות נוספות לפעול כמותו. מקצת מיהודי הקהילה הצליחו להמלט ליישובים הרריים מבודדים בסיוע תושבים מקומיים וחברי המחתרת היוונית ומקצתם הצטרפו למחתרות השונות. ב-24 במרץ 1944 נערכה אקציה בעיר ובמהלכה נעצרו 763 מתוך 900 בני הקהילה היהודית. היהודים רוכזו בבניין קיאזים ביי ששימש כבית ספר לבנות וממוקם בסמוך למסגד. במהלך הימים הספורים בהם שהו יהודי הקהילה במעצר, סייעו התושבים המקומיים במזון ואמצעי חימום. החיילים הגרמנים הכו את העצורים, שדדו את רכושם ותועדו מעשי אונס רבים. יהודי קסטוריה הועלו על משאיות והועברו לעיר סלוניקימשם שולחו ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ (בירקנאו) ובו נרצחו מרביתם ימים ספורים לאחר הגעתם. מעריכים שכ-30 מקרב המגורשים ניצלו בתום המלחמה…. לאחר תום הכיבוש הנאצי חזר קומץ יהודים לעיר, בשנת 1948 נמנו בעיר 35 יהודים וב-1965 עמד מספרם על 22 נפשות
את כל זה סיפרה לנו מימי באהבה. היה לה חשוב שנדע מה קרה ליהודי קסטוריה. היא הזכירה את משפחת נחמיאס שביתם היתה חברה שלהם.
השם נחמיאס בהקשר של האזור הזה עורר בי זיכרון שלא הצלחתי למקד אותו. רק אחרי שחזרתי לארץ נזכרתי בספרה של ברי נחמיאס: "זעקה למחר 76859…".
בוניקה קסוטו (לימים ברי נחמיאס) ילידת קסטוריה, מספרת בספר את זכרונות השואה שלה (מהגטו בקסטוריה לגטו בסלוניקי ומשם לאושוויץ). בהקדמה לספר כתב אינג' אהרון ח. רוסו, יו"ר המכון לחקר יהדות סלוניקי:
בהיונו מרוכזים במה שקרה בסלוניקי כיון שמספר הקורבנות בה היה רב ביותר, הזנחנו את ערי השדה, וספרה של ברי נחמיאס בא לתקן, אף כי מאוחר, את המעוות. ערים אלה התקיימו ביוון מראשית הקיום היהודי בחצי האי הבלקני. היו בהן קהילות מאורגנות היטבה שבהן התקיימו חיים יהודיים תוססים, ואף יש בהן שהתפרסמו בתחום לימודי היהדות. מעידים על כך ספרי מסעות רבים, שהמפורסם בהם הוא ספר המסעות של בנימים מטודלה.
ברי נחמיאס מתארת את החיים בקסטוריה, אף כי מנקודת מבט משפחתית בעיקר. בתיאוריה היא מחזירה את קסטוריה אל דרך המלך של החיים היהודיים מן השביל הצדדים שהייתה שרויה בו כל השנים.
תיאורה של ברי נחמיאס את קסטוריה תאם לחלוטין את מה שסיפרה מימי:
חיינו בשלום ובהרמוניה עם בני עירנו הנוצרים. בקשרים חברתיים ובעבודה – היו כבוד הדדי, ידידות ואהבה.
אני זוכרת ב- 6 בינואר, ב"חג התאופניה", היה לנו מנהג ללכת לחברה שלי"תאנו קובצי" ולאחל לה מל טוב ביום חגה.
לפני שעזבנו אמרה לנו מימי:
לפני כמה שנים היה לי אורח מישראל. כשהוא נפרד ממני הוא אמר "שלום" והסביר לי שמברכים ב"שלום" כשבאים והולכים. אני ברכתי אותו בבריאות. והוא התעקש על הברכה שלו. בסוף התפשרנו על הברכה היוונית: "יה! (γεια), שהיא גם שלום וגם להתראות.
נפרדנו ממימי ומרגריטה (שנתנו לנו שקיק לבנדר מהגינה שלהן לפרידה) בברכה חמה: (!Ya! Kastoria! (γεια! Καστοριά
—
אז זוהי המלצה חמה על מלון Chloe בקסטוריה, שאלו הם פרטיו:
Hotel Chloe
Antheon & Giasemion
Kastoria 52100
tel: 00 30 24670 21300
fax: 00 30 24670 21308
info@hotelchloe.gr
2 תגובות↓
1 ארנון // 12 נוב, 2017 בשעה 9:21
איזו עלילה נפתלת!
2 חייל וורמאכט במלון // 7 אוק, 2019 בשעה 22:57
[…] באירופה:מלון Chloe Hotel של Mimi Papanaum בקסטוריה שביוון ((!Ya! Kastoria! (γεια! Καστοριά) ועל מלון Hôtel des Marquisats ליד אנסי בצרפת. אני מנסה לא […]
השארת תגובה