משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

יוסי שריד וגנאלוגיה

2 בינואר, 2016 מאת רוני · 9 תגובות

בתחילת חודש דצמבר 2015 נפטר יוסי שריד. בימים אלה חל יום השלושים למותו. כמקובל אצלנו, בקרוב יגלו את מצבתו. במקום אבן על קברו, אציב כאן מצבה לחלק פחות ידוע מפועלו.

אין צורך לסקור את פועלו כעיתונאי, חבר כנסת, שר חינוך ועוד ועוד.
הביוגרפיות האינטרנטיות מספרות שהוא נולד כיוסף שניידר, להוריו יעקב ודובה (לבית גרובר). הויקיפדיה (היודעת הכל, אבל לא הכל בדיוק, כפי שתראו להלן) מציינת שהוריו עלו ב- 1932 מפולין.
אני פגשתי את יוסי שריד ב- 1989 בפולין. מסך הברזל אך עלה והכניסה לפולין היתה באמצעות ויזה קבוצתית. נשלחתי על ידי חברת התיירות דיזנהויז בראש קבוצה של תאומי מנגלה למסע בפולין. המסע יצא לדרך בעידודו של יו"ר הכנסת, דב שילנסקי. למיטב זכרוני, דב שילנסקי נילווה לתאומים במסעם הראשון לפולין. הוא שכנע את התאומים לצאת למסע נוסף. הייחוד במסע הנוסף היה שלתאומים נילוו בני משפחותיהם.
כיו"ר הכנסת דאג דב שילנסקי לכך כי ימצא תקציב מתאים ושלח עם המשלחת 4 חברי כנסת, שייצגו את הסיעות הגדולות: ח"כ הרב יצחק לוי (מפד"ל), ח"כ מיכאל קליינר (הליכוד), ח"כ בנימין (פואד) בן אליעזר (העבודה) וח"כ יוסי שריד (ר"צ). בנוסף, מימנה הכנסת את נסיעתו של הכתב הפרלמנטרי של הערוץ הראשון, אלימלך רם, אשר היה אמור לכסות את המסע עבור כל הכתבים הפרלמנטריים.
הקבוצה הגיע לורשה במפוצל. אני הגעתי ראשון לורשה על מנת להכין את הביקור (דרך וינה). למחרה הגיעו חברי הכנסת (שטסו באל על) ולאחר יום נוסף הגיעה הקבוצה. הקבוצה עצמה הגיעה אף היא באופן מפוצל: רבים הגיעו בטיסה מארצות הברית ואחרים הגיעו בטיסה מתל אביב.
לאחר הגיעם של חברי הכנסת התקיימה פגישת תדרוך עם שגריר ישראל בורשה ולאחריה חברי הכנסת ואני סעדנו ביחד.
המסע המרגש התחיל כאשר הקבוצה הגיעה למחרת היום. משדה התעופה יצאנו לטקס ליד אנדרטת רפפורט ולסיור בורשה.

אנדרטת רפפורט, ורשה, 1989

משלחת תאומי אושוויץ וחברי הכנסת, ורשה, 1989

(כל הזכויות שמורות – המקור: פרטי)

בתמונה ניתן לראות (מימין לשמאל) את חברי הכנסת הרב יצחק לוי, מיכאל קליינר, בנימין (פואד) בן אליעזר ויוסי שריד. משמאלו של יוסי שריד עומדת אווה קור, אחותה התאומה של מרים צייגר מאשקלון. מאחורי מיכאל קליינר עומד מנשה לורנצי ז"ל, שעליו עוד יסופר.

מורשה המשכנו לקרקוב. בבוקר היציאה מורשה עוד ביקרנו בבית הקברות בורשה ומשם דהרנו לקרקוב. זה היה יום שישי והיינו חייבים להגיע לעיר מבעוד מועד, לערוך סיור ולהספיק להכנס לחדרים בבית המלון ולהתארגן לפני כניסת השבת.
תפעול הקבוצה היה מסובך: הוגדרו עבורי (ועבור בתי המלון) 3 קטגוריות של אוכל: אוכל רגיל, פירות וירקות לא שטופים, מים רותחים לחימום ארוחות כשרות ארוזות מראש. בנוסף, התניידנו עם שני אוטובוסים. קיבלנו ליווי של מדריכים מקומיים ובנוסף נילווה אלינו ד"ר גדעון גרייף, איש יד ושם, חוקר השואה ועיתונאי. גדעון הוא איש אשכולות ובעל קריירת עבר של זמר וקריין.

הנסיעה לקרקוב לוותה בעימות עם ראשי הקבוצה: ראשי הקבוצה ביקשו להוסיף ביקור במיידנק. הרב יצחק לוי אמר לי שדב שילנסקי הפציר בו לבקר במיידנק והוא מבקש לבקר שם. הסברתי להם שהדבר לא אפשרי, משום שלא נעמוד בתכנית ולא נספיק להגיע לפני כניסת השבת. בסופו של דבר, יצא הרב לוי למיידנק במונית ביחד עם עוד 3 משתתפים. סוף דבר: הם ביקרו במיידנק אך בוששו להגיע לקרקוב. הקבוצה כבר היתה במלון לאחר שהשלימה את הסיורים לאותו יום קצר. אני עמדתי בפתח המלון עם המפתח לחדרו של הרב לוי והמתנתי לו. השבת עמדה להכנס בכל רגע. ממש ברגע האחרון עצרה המונית בפתח המלון בחריקת בלמים. הרב לוי נכנס למלון בריצה עם המפתח שנתתי לו. ממש בריצה! אלא שהייתי חייב לקבל ממנו את הדרכון שלו והדרכון היה טמון עמוק בתיק. ח"כ קליינר, בחברות רבה ובאדיבות (שחזרה על עצמה בארוע נוסף שהיה בטיול) רץ איתו לחדר וחזר עם הדרכון לקבלה.
לגמרי במקרה, בתזמון מדהים, ביקרה בקרקוב באותו סוף שבוע קבוצה של המועצה האזורית לכיש. פגשתי את החברים מחבל לכיש וביניהם חיה פרידמן ואברהם אוזן. בתפילת השבת בבית הכנסת של הרמ"א אמר לי אברהם שאין לו איש עדות. התגייסנו לענין ובמוצאי שבת נסעתי עם מנשה לורנצי למלון של החברים מלכיש ומנשה סיפר להם על קורותיו בשואה.

קיר המצבות בבית העלמין בקרקוב

קיר המצבות בבית הקברות בקרקוב

(כל הזכויות שמורות. המקור: פרטי)

אבל בואו נחזור ליוסי שריד. בין המשתתפים בקבוצה היה פטר גרינפלד. פטר, תושב אשקלון, הגיע עם אשתו וביתו זיוה. לפטר היה סיפור מדהים. יוסי שריד, בחושיו העיתונאיים המחודדים, קלט שלפטר יש סיפור מיוחד. פטר נמשך ליוסי שריד והתיישב לידו באוטובוס. ושם, בפולין, סיפר פטר ליוסי את הסיפור. הכל קרה באוטובוס שלי והסיפור קרם עור וגידים.
יוסי שריד סיקר את המסע עבור העיתון "ידיעות אחרונות" וגם עבור "גלי צה"ל".
כל זה קרה ב- 1989. רק ב- 2006 פרסם יוסי את סיפורו של פטר: "פפיצ'ק. הוא לא ידע את שמו" (בהוצאת יד ושם – ההוצאה לאור, ידיעות אחרונות, ספרי חמד).

לקראת סוף 1989, 45 שנה לאחר ההתייעצות ההיא, קרא לי יושב ראש הכנסת דאז, דב שילנסקי, ניצול שואה בעצמו, וביקש ממני שאתלווה, עם עוד שלושה חברי כנסת, לקבוצה של "תאומי מנגלה" במסעם לאושוויץ-בירקנאו. הסכמתי, כמובן, ושאלתי את עצמי אם אין זה למעשה המשך המסע של אבי בשעתו בשליחות הג'וינט. תמיד, בכל הדרכים, אני מבקש לצאת בעקבות אבי, ותמיד אני מרגיש שהוא מתחקה על עקבותי.
כשבוע ימים עשינו שם, בפולין, התאומים אתנו, והם דווקא רצו מאוד לשוב ולספר את סיפורם, כל סיפור מעורר פלצות יותר ממשנהו, ואנחנו האזנו להם; מה יש לנו לספר משלנו, לעומתם. רק איש אחד שתק כל הזמן, כאילו נצר את קורותי לעצמו, כאילו עדיין לא החליט אם הוא כבר מסוגל לספר והאחרים מסוגלים לקלוט. השתיקה שלו, דווקא היא שעוררה בי את סקרנותי…. הוא הציג את עצמו: פטר גרינפלד קליינמן מאשקלון, עובד הביטוח הלאומי בעיר. הספרון הזה הוא עליו, הוהוא מוכרח להיכתב, כי אסור לסיפורו שיישכח. לאחר שפתחתי לו הוא נפתח, ובפעם הראשונה סיפר פטר למישהו את כל המוצאות אותו, וה"מישהו" הזה הייתי אני. מי יודע, אולי הבחין בשק שעל גבי והיה מוכן פתאום לטמון בו גם את זיכרונותיו לבל יאבדו".

כריכת הספר

הביקור שלנו באושוויץ היה ביקור מעין-ממלכתי. ליוותה אותנו סגנית מנהל המוזיאון. בעת ביקורנו היתה לנו בקשה חריגה. ביקשנו שיפתחו בפנינו את הארכיון שלהם. באותה תקופה הארכיון היה סגור לגמרי בפני חוקרים, שלא לדבר על פתיחתו לקהל הרחב או הנגשתו. עוצמת הביקור עשתה את שלה. קומץ אנשים הורשו להכנס לארכיון ולערוך חיפוש אחר רשומות. מנשה לורנצי ובנו, פטר ואני (כמובן!) היינו ביניהם. צוות הארכיון ביצע את החיפוש עבור פטר. פטר הראה להם את המספר הצרוב על זרועו A2459. הצוות שלף את מגירות הכרטסת שלהם ואיתר מיד את הכרטיס שלו(כמו כרטיס קטלוג ספריה) ובו נרשם מראה המקום של כל רשימה שבה הופיע מספר זה במסמכים של הגרמנים.

פפיצ'ק סגר מעגל בביקור בארכיון. המספר העוקב היה של אחותו של פפיצ'ק, מרתה. עיון בנתונים העלה מיד שפטר ומרתה היו ב"מרפאה" של ד"ר מנגלה באותו יום בניסוי האחרון שהוא ערך עליהם. פטר פרץ מהארכיון בריצה (הוא התהלך עם מקל) וצעק: "מצאתי את אחותי".

Auschwitz Museum, 1989

מוזיאון וארכיון אושוויץ, 1989

(כל הזכויות שמורות. המקור: פרטי)

אבל הפוסט הזה הוא לא על פטר. לפטר מגיע פוסט משלו, הגם שכבר הזכרתי אותו פעמיים לפחות….(סודות ו"אצו רצו גמדים", 1.2.2007 ו – "בר מצוה ל – 6 ניצולי שואה באשקלון", 21.5.2012) ובינתיים אפשר לקרוא עליו בויקיפדיה.

היום, בראיה לאחור, לאחר הסתלקותו של יוסי שריד, אני מבין שהספר הוא לא רק על פפיצ'ק. הוא גם על פפיצ'ק. הוא בהחלט גם על יוסי שריד ומשפחתו.

הספר נפתח בסיפור המשפחתי:

נולדתי לאימא עצובה….הורי עלו לארץ ב-1934, ורבים מבני המשפחות שלהם נשארו שם, בעיירה הקטנה והנידחת רפלובקה שבפולין… 11 אחים ואחיות היו במשפחתה של אמי, והיא הייתה הבכורה…. אני נולדתי במושבה רחובות בסוף אוקטובר 1940…"

בהקדמה לספר "פפיצ'ק" כתב פרופ' יהודה באואר שהספר:

"לא היה נכתב מן הסתם בלי הקרבה הנפשית שבין פפיצ'ק ליוסי, שהוא היום שריד ולפנים היה שניידר, וגם שם המשפחה הזה – שריד – הוא בעצם גלעד".

יהי זכרו ברוך!

Share

9 תגובות↓

  • 1 אורית לביא // 2 ינו, 2016 בשעה 18:18

    מרתק, ועדיין רב הנסתר על הנגלה.
    מה הביא למינוייך להוביל את הקבוצה?

  • 2 עירית // 3 ינו, 2016 בשעה 12:11

    כן ירבו הסיפורים בבלוג זה ולא משנה מפרי עטו של מי.
    'המספר הצרוב' הוא כלי מחקר גם לפחות בשני סיפורים אחרים:
    סיפור מחקרה של עיינה קימרון אחר אחיו של מר גוסטמן/גוטמן [אם אינני טועה…. ט.ל.ח] שמצא את אחיו התאום וסיכוי שהיו שלישייה…
    סיפור מחקר שעתה קבוצת חיל האוויר לאיתור שמות הקבורים בקבר אחים עליו חקוקים רק המספרים שהיו על ידי הניספים.

  • 3 עירית // 3 ינו, 2016 בשעה 12:13

    סליחה. המשפט האחרון צ"ל:
    סיפור מחקר שעשתה קבוצת קציני חיל האוויר, בעקבות מסעם בפולין, לאיתור שמות הקבורים בקבר אחים עליו חקוקים רק המספרים שהיו על ידי הניספים.

  • 4 ארנון הרשקוביץ // 3 ינו, 2016 בשעה 22:19

    מעניין ומרגש, תודה על השיתוף!

  • 5 צח אוריין // 4 ינו, 2016 בשעה 2:38

    תודה רוני, השיחזור שלך מרתק ומרגש.
    הזדמן לי לפני שנים ספורות לאסוף במכוניתי את יוסי שריד כטרמפיסט לירושלים, ובדרך לבירה עלה במקרה נושא הגנאלוגיה. יוסי שיתף אותי (ונוסע נוסף, חברי ארז, שהצטרף אלינו להצגה בתיאטון החאן בירושלים) בסיפורו הייחודי של אותו פטר. עד אז לא ידעתי על כך דבר…

  • 6 רוני // 4 ינו, 2016 בשעה 23:47

    אורית: נבחרתי ע"י מנכ"ל החברה. זה היה יעד שאף אחד לא הדריך אותו עד אז והוא העדיף אותי.
    עירית: אין כל רבותא במחקר לפי מספרי זרוע. רק צריך למצוא היכן המידע הקושר בין המספר לשם.
    צח: מעגלים נסגרים ונסגרים 🙂

  • 7 אורית לביא // 5 ינו, 2016 בשעה 7:22

    רוני, תודה על התשובה.

    לעירית ורוני, עוד בעניין המידע הקושר בין המספר לשם: עבור יהודי פולין שנשלחו לאושוויץ, החיפוש פשוט. קיים ספר + תקליטור, בפולנית, הכולל את כל השמות לפי המספרים. כתבתי על הספר ועל המידע שבו בעבר: יהודי פולין במחנה אושוויץ http://mishpachtoblogia.co.il/?p=2510

  • 8 רוני // 16 ינו, 2016 בשעה 22:51

    במוסף לשבת של ידיעות אחרונות מאתמול (15.1.2016) פורסמה כתבה של ענת מידן על הכנס הבינלאומי "קרימינולגיה חיובית וקורבנות חיובית" שנערך באוניברסיטת בר-אילן. בדיון מיוחד שנערך בכנס התעמתו שתיים מתאומות מנגלה: יונה לקס (מישראל) ואווה קור (מארצות הברית). את אווה הזכרנו בפוסט הזה. אווה הצהירה לפני לפחות כעשור שהיא סולחת לנאצים. אמירה זו הקימה עליה מתנגדים רבים.

  • 9 Szól a Kakas Már- התרנגול קרא (או: סיגט – ניו יורק – מקסיקו – זכרון יעקב ובחזרה) // 19 אפר, 2017 בשעה 20:55

    […] שאי אפשר לנסוע לשם בלי לבקר. דוקא אני, שכבר הייתי שם ("יוסי שריד וגנאלוגיה", פוסט מיום 2.1.2016), הסתייגתי. […]

השארת תגובה