משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

גרעין של אמת – מותחן חדש על המדפים

16 בפברואר, 2014 מאת אורית לביא · 3 תגובות

 לשכת התיירות של סנדומייז' סמוכה לצלע הצפונית של כיכר העיר המרכזית. שם פגשתי בביקורי הראשון בעיר את המדריכה המקומית דורוטה, אשה צעירה ונעימה מכפר סמוך. שני דברים נחרתו בזיכרוני מהיום שביליתי עם דורוטה במחוז סנדומייז': סבתה, שסיפרה לדורוטה כי בילדותה אסרו עליה להתקרב לבתי היהודים סמוך לחג הפסח; והקתדרלה שבעיר, שהתמונות על כתליה מנציחות באכזריות פיגורטיבית את עלילות הדם, כפי שהצטיירו בדמיונם של הפולנים (לבעלי קרביים חסונים במיוחד: הנה קישור לדוגמה).

דורוטה גם סיפרה על בית הכנסת ברחוב ז'ידובסקה, אשר רצפתו נמוכה ממפלס הרחוב, והיה צורך לרדת במספר מדרגות כדי להיכנס אליו מכניסתו הראשית בעבר, כדי לקיים את הפסוק "ממעמקים קראתיך יה".

כיום נמצא בבניין הארכיון האזורי של סנדומייז' – הארכיון הראשון בו ביקרתי מחוץ לישראל. שם מצאתי את התעודות המשפחתיות המהוהות מראשית המאה ה-19, ושם החל המסע הגנאלוגי הראשון שלי בפולין.

בבניין זה מתחיל סיפורו של זיגמונד מילושבסקי, "גרעין של אמת". הספר יצא לאור לפני שבועות ספורים בהוצאת פן / ידיעות אחרונות, בתירגומה של ענת זיידמן. הגנאלוג היושב בארכיון לפנות בוקר הוא זה אשר רואה לראשונה גופה, המוטלת בבית הקברות היהודי העתיק שלמרגלותיו.

זהו ספר נוסף בסדרה שכתב הסופר על אודות התובע המשטרתי, תאודור שצקי. פיענוח פרשיית הרצח הוא ליבו העלילתי של הספר, והוא מתרחש על רקע יחסי הפולנים והיהודים, בפולין בכלל ובסנדומייז' בפרט.

אם הקורא האירופי המצוי רואה את דמותו של התובע שצקי כגיבור הראשי של הספר – הקורא הישראלי עשוי לראות את יחסי הפולנים והיהודים כגיבור העיקרי, בוודאי בקריאה ראשונה.
רק בקריאה שניה, דמותו של התובע החוקר המשטרתי שצקי מקבלת תווים משלה, דומים אולי לאלה של יוצרה: איש העיר הגדולה ורשה, ואולי אף אזרח העולם, המתוודע לחברה קרתנית היושבת על כורסאות המסתירות תחתיהן שדים מהעבר המכוער, מאיימים כל רגע להתפרץ.

את דעתו של הסופר על חלק מהפולנים בני זמננו, הוא מתמצת בתיאור אחת מהדמויות בספר: "…דמות של פטריוט יפה תואר, איש עסקים הגון, תושב המשלם במועד מיסים גבוהים, מומחה לאמנות, משכיל רב אשכולות, איש העולם הרחב. במילה אחת, אדם נוסף עשוי ללא חת, בן העיר סנדומייז', שאנשיה ישרים, הגונים ואציליים, שרק אחת לכמה זמן מעלים איזה יהודי על הקלשון, או משספים למישהו את הגרון ומשאירים אותו בין השיחים".

ואכן, חלקים רבים בספר מתארים את רבדיה השונים של החברה הפולנית כיום, ויחסה ליהודים – גם אם רבים מהפולנים החיים היום לא ראו מעולם יהודי אלא בדמות הבובות הנמכרות בחנויות הסובנירים. אך במקביל, לעתים נדמה שהחברה הישראלית אינה שונה מאד מהפולנית (וגם החברה הישראלית לא יוצאת נקייה מביקורתו של הסופר, אם כי בעדינות של מבקר מן החוץ; וכאיזון מחמיא הסופר לנשים הישראליות שהן הכי סקסיות בעולם!).

ולעתים, הדמיון בין הפולנים לבין דמות הפולניה הישראלית כפי שהיא מצטיירת בישראל כיום, רב מאד, ומעורר שאלות בדבר הזיקה בין הזהות היהודית לבין הזהות שנשאלה מארץ המוצא. באחד הקטעים היפים בספר, מבהיר הסופר מפיו של הפרופיילר המשטרתי, מדוע "מיץ מרה" הוא הביטוי המאפיין ביותר את השפה הפולנית.

"הוא מסמל מצב נפשי-רוחני טיפוסי של תושבי גדות הוויסלה. את המרירות, התסכול, הלעג, שבבסיסו אנרגיה שלילית ותחושת חוסר מימוש עצמי, את הגישה השלילית והמצב הקבוע של היעדר סיפוק".

גיציה קוחנה, הכוהנת הגדולה לחשיבה שלילית, לא היתה מנסחת את זה טוב יותר.

.

לא ארחיב כאן יותר על הספר ושלל רבדיו. יש הרבה מה לומר, בין השאר על נקודות חולשה רבות שהספר אינו חף מהן. אך הפעם רציתי לכתוב על אחד מגיבורי המשנה שבספר, הגנאלוג רומן מישינסקי.

אהבתי את הכינוי שמעניק המחבר למקצוע הגנאלוג: "בלש הדורות". אך אל תטעו, מילושבסקי ממש לא מחניף  לגנאלוג המצוי – או ללקוחותיו של הגנאלוג המקצועי. הספר רחוק מלחזק את ביטחוננו העצמי.

כך הוא כותב, בין היתר, על הגנאלוג מישינסקי ולקוחותיו:

"בתחילת פעילותו, כמו בספר בלשי, הוא בעיקר המתין לטלפונים ובהה בתקרה, אך בסוף התחילו להגיע לקוחות. מפה לאוזן, ומעבודה לעבודה הם הלכו והתרבו, אך לדאבונו מרביתם לא היו עלמות שחורות שיער עם רגליים ארוכות עטויות גרביונים. באו בעיקר טיפוסים משני סוגים. הסוג הראשון היו משקפופרים מתוסבכים באפודות, עם הבעת פנים של "אכלו לי, שתו לי", שכישלונם בחיים היה כה גדול, שקיוו למצוא את המשמעות והערך שלהם  אצל אבותיהם שנרקבו כבר מזמן. בענווה ובהקלה הם קיבלו את המידע שהם צאצאים של אף אחד משום מקום, כמו ציפו גם למכה הזאת.

לקוחות מן הסוג השני…נתנו מן ההתחלה להבין שהם לא משלמים כסף על מנת לשמוע שמוצאם משושלת של עגלונים שיכורים ונשים נפקניות, אלא כדי לגלות את שורשי האצולה שלהם…".

גם בענייני אתיקה, מוטב לא לקחת דוגמה ממישינסקי:

"מי הוא? היסטוריון לבלר, שבעבור בצע כסף מעלים לפולנים המשופמים את אבותיהם היהודים, ומוצא להם שרשים בקרב האצולה…".

רק כאשר נקרא מישינסקי לסייע בפיענוח תעלומת רצח בת זמננו, הוא חש לראשונה שהוא עושה דבר בעל משמעות [העונג העצום שחשתי למקרא ספר המתחיל בגנאלוג היושב בארכיון סנדומייז' נמחק כלא היה].

ונניח שהלקוח של מישינסקי, ההוא שממנו יש להעלים את שורשיו היהודיים, היה זכאי לירושת ענק מדודה ישראלית שמעולם לא שמע עליה – האם גם אז היה מעדיף לא לדעת על שורשיו? זאת לאו דווקא שאלה תאורטית בימים אלה. האם נכדיו (או ניניו) הנוצריים של הקצב היהודי בעיירה הקטנה בגליציה, שונים מהפולנים הקרתנים, או מהאוקראינים, בני זמננו?

כאמור, בפרק הפתיחה יושב הגנאלוג מישינסקי לפנות בוקר בארכיון סנדומייז', לבדו, ומעלעל בספרי הרישום. אל תנסו את זה! אין שום סיכוי שיתנו לכם לשהות לבד בין מדפי הארכיון, ביום או בלילה. ניתן לשער שזהו חלק מהחופש הפרוזאי שנטל לעצמו הסופר.

לבסוף, בעניין שם הספר, "גרעין של אמת". לפני כשבע שנים, כאשר חבריי ואני התחלנו לכתוב במשפחתובלוגיה, הזכרנו פה ושם את רעיון ה"גרעין של אמת" כפי שהוא בא לידי ביטוי בעיסוקנו (בתמצית, אין לקבל כל סיפור משפחתי כאמת היסטורית, אך בכל סיפור יש גרעין של אמת שיש ללכת בעקבותיו). בינתיים, השימוש בביטוי הזה הפך כה שכיח, עד שהפך לקלישאה. כדי לדעת מה יחסו של הסופר לביטוי, תצטרכו לקרוא את הספר.

Share

3 תגובות↓

  • 1 ארנון הרשקוביץ // 16 פבר, 2014 בשעה 8:09

    אהבתי את "בלש הדורות". מעניין אם התרגום אכן נאמן למקור.

  • 2 אורית // 17 פבר, 2014 בשעה 9:31

    ארנון, התשובה היא כנראה שהתירגום די נאמן למקור, ולפחות, המקור כולל את המילה "בלש" – pradetektyw.

  • 3 רוני // 17 פבר, 2014 בשעה 22:30

    הצניעות היא תכונה פולנית נערצת!

    בעמ' 389 בספר כתוב:

    "דבר המתרגמת
    אני מבקשת להודות מקרב לב לידידי מר עוזי פריידקין על עזרתו בתרגום השירים והחרוזים המופיעים בטקסט, ולחברתי גב' אורית לביא, גנאלוגית שסנדומייז' יקרה לה, על הערותיה החכמות".

    תפורסמנה ההערות לאלתר!

השארת תגובה