משפחתובלוגיה

בעשור האחרון ביקרתי מספר פעמים בבית העלמין באושייק Osiek. בכפר קטנטן זה הקים סב-סבי, מאיר רוזנר, את ביתו, ושם התגורר מאז נישואיו ב-1841, ועד יומו האחרון, כעבור יותר מששים שנה.

ההגדרה "בית עלמין" מחייבת דמיון מודרך. בביקורי הראשון במקום, לפני כעשר שנים, התנדבו תושבים מקומיים להראות לי את בית הקברות, שאף אבן לא נראית בו (בתמונה למעלה).

בביקורי השני בבית הקברות באושייק נלוו אלי גברתנים, צאצאים וצאצאיות של מאיר רוזנר ובני זוגם. הם חפרו, והזיזו, והתלכלכו בבוץ, ועד היום לא הוברר אם האבן שגילו היתה סתם אבן, או אבן ממצבות אבותינו. לאחר הביקור הזה, החלטתי להניח לאבותי ולא לחפור בבית עולמם.

והנה לפני כשנה, בשיטוט אקראי ברשת, קם בית העלמין לתחיה וירטואלית. להפתעתי, התיעוד אודות מקום מנוחתו האחרונה של מאיר רוזנר נשמר בארכיון בפולין, ותואר באתר השטעטל הוירטואלי.

וכך נכתב שם, בתירגום חופשי מאנגלית:
"בית הקברות היה מוקף בשלושה קירות אבן, והקיר הרביעי היה עשוי קורות עץ. שטח בית הקברות נחלק לארבע חלקות, ולקבורה בכל אחת מהחלקות היה מחיר קבוע. המקומות היקרים ביותר, שנחשבו לטובים ביותר, היו במרכז בית הקברות, בשורה הכוללת את קבריהם של הרב טרופר, ושל מאיר רוזנר. עלות מקומות אלה היתה 250 זלוטי. השורות הבאות היו זולות יותר, והקבורה בהן עלתה 150 זלוטי. השורות הבאות עלו 75 זלוטי, ו-25 זלוטי בהתאמה. המקומות האלה היו סמוכים לקירות בית הקברות, ונבחרו בדרך כלל על ידי המשפחות העניות שלא יכלו להרשות לעצמן מקומות יקרים יותר. …".

מקור המידע הוא במסמך השמור בארכיון המחוזי בקיילצה, המתאר את העניינים הכספיים של הקהילה היהודית באושייק, בשנים 1926 – 1932 – שנים רבות אחרי שבני משפחתי עזבו את המקום.

חודשים ארוכים חלפו עד שהמסמך המקורי הגיע לידי. ארכיון קיילצה ביקש ממני להעביר לו 4 זלוטי (4.6 ש"ח) – ואני העדפתי לשלוח שטר בן חמישה אירו בדואר, על פני העברת מט"ח יקרה. לאחר  שבועות רבים של ציפיה, הוחזר לי השטר בדואר, עם נזיפה מנומסת – וללא המסמך המבוקש. המתנתי להזדמנות מתאימה, ולפני זמן קצר נחת סוף סוף המסמך המקורי בתיבת הדוא"ל שלי.

הקריאה במקור שינתה את הרושם שקיבלתי מהקריאה באתר העיירה הוירטואלית (עוד דוגמא לחשיבות השגת מסמכי מקור). מהמסמך המקורי עולה כי הנהלת הקהילה החליטה על תעריפי הקבורה המדורגים ב-1927, למעלה מעשרים שנה אחרי שמאיר רוזנר נטמן במרכז השדה. אין לדעת כיצד התקבלו החלטות הקבורה בעת מותו. אך נוסח ההחלטה מרמז שהיה עמוד תווך בקהילה, שאחרת לא היו מציינים את קברו כנקודת התייחסות מרכזית בשטח.

*   *   *

בימים בהם הפערים החברתיים עומדים במרכז הדיון הציבורי, מצאתי עניין במידרג המחירים המפורט במסמך: המקום היקר ביותר עלה פי עשרה מהמקום הזול ביותר. תהיתי מה היה מקובל אז בערים הגדולות. ובכלל, אם עד כה סופר לא אחת על הקשר העמוק בין גנאלוגיה לבתי קברות, לא מן הנמנע שבחינת התנהלות חברות הקדישא תרחיב את ממדי האובססיה, ואולי גם תלמד דבר או שניים על חיי אבותינו.

*    *   *

העיתונות העברית ההיסטורית מספקת הצצה לשיטות ההמחרה של חברות הקדישא בעבר, ובעיקר בקרב הסוררות שבהן. הנה מקצת מהפרשיות הרבות מאד שפורסמו בנושא סמוך לראשית המאה ה-20.

עיתון הצפירה מדצמבר 1893, מפרסם תלונה אודות החברה קדישא מפעראיסלאוו [1], "החסרה כל סדרים ואין משגיח ורואה חשבון בכל מפעלותיה, וכעיט אל הפגרים כן תתנפל על עזבון איש מת. החברה הזאת שמה לה לחוק לבלתי גשת אל המלאכה לקבור את המת בטרם יתנו לה מכסת כסף אשר יקצבו החברים בכל עת, לא לפי קיצבה קבועה כי אם לפי חפץ החברים בכל פעם, ועפ"ר תיקח יותר מכפי יכולת יורשי המת לתת וכדי בזיון וקצף".

ביוני 1912 פירסם עיתון הזמן כתבה תחת הכותרת "מכתב מוורשה". הכתבה עוסקת ביהודי העשיר י. ס. אדלשטיין מנובומינסק, אשר התלונן בפני השלטונות האזרחיים נגד החברה קדישא של עירו. לפי התלונה, כאשר נפטרה אשתו של מר אדלשטיין, החברה קדישא תבעה ממנו ממון. מר אדלשטיין רצה "לתת לחברה 500 רובל לתקן את בית הכנסת, ו-1000 ר' לקרן קיימת אשר פירותיו יתחלקו מדי שנה ושנה לעניי העיר, אבל החברה דרשה דוקא, שיתן לה תכף את הסכומים האלו". מר אדלשטיין רצה לטפל בקבורת אשתו ללא מעורבות החברה קדישא המקומית, אך זו מנעה זאת ממנו.

כיצד הסתיים הסיפור? נערכו חקירות, הושמעו עדויות, ולבסוף שלושה מאנשי חברה קדישא "נענשו לשבת במאסר הפוליציה ארבעה שבועות". לתשומת לבם של שופטי ישראל: כך נעשה אז לאיש ציבור שהפר אמונים.

[מחוץ לעניין אעיר כי באותו מכתב מוורשה צוין כי החל מאביב אותה שנה, הותר ליהודים "בעלי בגדים ארוכים" לטייל בגן זאקס בעיר, בניגוד לעבר. "ונחוץ להעיר, כי דוקא בעלי הקפוטות אינם מפריעים את הסדר ומתנהגים באופן קולטורי מהרבה מטיילים הלבושים כמנהג אירופה…".]

החברה קדישא של אודסה היתה נושא לכתבות רבות, מאז שגרשו את האינטליגנציה מהתעסקות בצרכי ציבור, והחברה עברה לידי "בעליה החדשים, היהודים הרוסיים האמיתיים" (הזמן, 9 ביוני 1909). מאז החלו ראשי החברה לפשוט את עור התושבים העניים, ולשדוד את האנשים האמידים. מקרובי המתים העניים הם לוקחים דמי קבורה מט"ו עד עשרים רובל, ומכריחים את האביונים למכור לפרקים את הכר האחרון. מהיהודים העשירים הם לוקחים סכומים עצומים, שלא כפי יכולתם של אלה, והם מנהלים משא ומתן תגרני מכוער על יד גווית המת…. אם עשיר הוא המת, דורשים מנהלי החברה דמי קבורה מעשרה עד ט"ו אלף רובל… מאיש אחר, שרכושו הוערך בשלושים אלף, דרשו בשכר קבורת אשתו ששה אלפים רובלים, כלומר עשרים אחוזים מכל הונו…. ".

הנה כי כן, בעוד שבאושייק הקטנה פער המחירים בין האביון לגביר היה פי עשרה, באודסה הגיע הפער עד כדי פי אלף.

*   *   *

מאיר רוזנר נפטר באושייק בשנת 1904, בן 86. עד היום הוא בין שיאני תוחלת החיים המשפחתית. הוא הוליד 14 ילדים עם אשת נעוריו, 12 מהם הגיעו לבגרות. אני ממשיכה ללקט את צאצאיו.

[1] כיום Pereyaslav-Khmelnitskiy שבאוקראינה, פלך קייב – מקום הולדתו של שלום עליכם.