משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

העגבניה שסימנה לי: אנחנו משפחה

12 ביולי, 2012 מאת ארנון · 3 תגובות

הורי סבי, משה הירש ויוכבד חיה (לבית וולקובסקי) הרשקוביץ, עלו ארצה מגלאץ, רומניה, בשנת 1882, בימי העלייה הראשונה, והיו ממייסדי המושבה זכרון יעקב. מבין 10 ילדיהם (שניים נוספים מתו בגיל צעיר), עזבו כמה את הארץ בראשית המאה ה-20 ועקבותיהם נעלמו. בהיעדר אינטרנט ושאר אמצעי תקשורת מתוחכמים אחרים, הקשר עם ענפי המשפחה שהיגרו לא נשמר. כשהתחלתי אני לעסוק במחקר המשפחתי, בקיץ 1999, הצלחתי "לגרד" רק רמזים מועטים אודות בני המשפחה אשר חיו בחו"ל. איתור ענפי המשפחה האבודים הללו היה אתגר מרתק, ובסופו של דבר הצלחתי לאתר את כולם, במאמץ שנפרש על פני שנים; המפגשים עם כמה מן הצאצאים של "הענפים האבודים" היו מרגשים במיוחד. רק לפני כשנה וחצי הצלחתי לאתר את התת-ענף האחרון שהיה בגדר "אבוד": צאצאי נעמי, בתם הבכורה של גוטה וראובן קוזבינר.

על הסיפור המרתק של משפחת קוזבינר סיפרתי כאן לפני שבועיים. תמצית העלילה הרלוונטית לענייננו הנוכחי: גוטה קוזבינר לבית הרשקוביץ, אחות-סבי, היגרה עם בעלה, ראובן, לדרום אפריקה, אי-שם בראשית המאה ה-20. לאחר שנפטרה בגיל צעיר, בשנת 1918, חזר בעלה ארצה עם ילדיהם הקטנים והתגורר בראש פינה או בחיפה במשך כמה שנים, עד ששב לדרום אפריקה עם שני בניו, שם חי עד מותו (הטרגי) ושם הקימו בניו את משפחותיהם והעמידו צאצאים. הבת הבכורה, נעמי, נישאה לבן משפחת פרידמן (ככל הנראה נישאו בישראל), ולאור התנגדות אביה לנישואין – ברחו בני הזוג הכי רחוק שאפשר, לאוסטרליה, שם התגוררו עד מותם ושם העמידו צאצאים. האב לא היה בקשר עם בתו, וכשהחליט סופסוף לחדש הקשר עמה – נהרג בתאונת דרכים עוד בטרם עזב את חופי יבשת אפריקה. לאור הנסיבות, לא רק שלמשפחה בישראל לא היה קשר עם המשפחה בדרום-אפריקה, אלא שלאלו גם לאלו לא היה קשר עם המשפחה באוסטרליה.

את הענף הדרום-אפריקאי של המשפחה איתרתי כבר בתחילת הדרך, ויצירת הקשר עמם הובילה אף למפגשים מרגשים עם אחד מצאצאיהם. לפני כשנה וחצי הצלחתי סופסוף לאתר את הענף האוסטרלי, ומאז אנחנו שומרים על קשרים וירטואליים חמים ביותר.

לפני ימים אחדים, תוך שאני מנצל נסיעה לאוסטרליה לצורך השתתפות בכנס אקדמי, נפגשתי לראשונה עם בני הענף האוסטרלי לאיחוד-משפחות שתוכנן מראש. ולא סתם מפגש מרגש, אלא סופשבוע שלם במהלכו התארחתי בביתם ופגשתי רבים מבני המשפחה אשר התקבצו מכל עבר והפכו את הימים הללו לכאלו שלא אשכח במהרה.

* * *
אם טרם הובן עד כה מדבריי, הרי שאומר זאת מפורשות: הטרגיות אשר ליוותה את "היעלמותה" של נעמי, בתם הבכורה של גוטה וראובן קוזבינר, באוסטרליה הרחוקה, הובילה לכך שהיא נחשבה בעיניי לדמות מרתקת במיוחד בסיפור המשפחתי. העובדה שלא ידעתי דבר אודותיה, בצירוף העובדה שניסיתי במשך שנים רבות לאתר את צאצאיה, הפכה אותה למיסתורית בעיניי. נעמי, אשר היתה בת-דודה ראשונה של אבי, נתפסה בעיניי כבלתי-מושגת (בהקשר הגנאלוגי של המונח). לכן, לא קשה לנחש את התרגשותי כאשר פגשתי לראשונה את בתה, את נכדותיה, ועוד בני משפחה רבים. בפועל, היה זה מפגש ראשון של הענף האוסטרלי עם בן משפחה מן הענפים האחרים של משפחת הרשקוביץ. (קצת לאחר שאיתרתי את בני המשפחה, חיברתי אותם עם קרובת-משפחתם מן הענף הדרום-אפריקאי אשר הסתבר שמתגוררת בסמוך אליהם, ומאז הם נפגשו אותה מספר פעמים ושומרים על קשר חם איתה; היה זה להם הקשר הראשון אי-פעם עם מישהו מן הענף הדרום-אפריקאי.)

סיפרתי כאן כבר בעבר על מפגש משפחתי מרגש עם צאצא של ענף אבוד נוסף למשפחת הרשקוביץ, ועל כך שבן-דודי-השני האמריקאי לא הפסיק לומר בקול רם משך כל ביקורי בביתו: "אני לא מאמין שאתה פה!". המשפט הזה הדהד בראשי במשך כל הביקור המשפחתי באוסטרליה, ולא הפסקתי לומר לעצמי: "אני לא מאמין שאני פה!".

פגשתי את בתה של נעמי (כלומר, בת-דודה-שנייה שלי) ואת בתה שלה; את כלתה של נעמי (בעלה, שנפטר לפני זמן לא רב, היה בנה של נעמי) עם שתי בנותיה – הרי הן הנכדות של נעמי – ובני זוגן; פגשתי גם את בנותיהן של שתי הנכדות הללו עם משפחותיהן. 4 דורות של צאצאי משפחת פרידמן/קוזבינר/הרשקוביץ, הצעיר שבהם בן חודשים אחדים, והמבוגרת – בת 78. יחדיו בילינו ימים נפלאים של שיחות היכרות, שיחות חולין, שוטטויות קצרות במדינת קווינסלנד Queensland, וסעודות שונות ומשונות. למדתי להכיר אותם והם למדו להכיר אותי, והכל היה באווירה חמה ולבבית. משפחתית.

למותר לציין שאת קורותיה של משפחתה של נעמי שמעתי לראשונה מפי צאצאיה.

* * *
בני הזוג פרידמן התגוררו בעיר הורשאם Horsham, אשר במדינת ויקטוריה Victoria, אוסטרליה. בשנות ה-40 של המאה ה-20 החליט יעקב להביא לאוסטרליה את בשורת עצי הזית ושמן הזית, אותה וודאי הכיר היטב מנופי ארץ ישראל של ילדותו. באוסטרליה לא היה ענף הזית מפותח כל כך בעת ההיא. פרידמן בחר לו חלקה, שוטט בעולם כדי לאתר זני-זית מתאימים, ונטע את מה שהפך להיות מטע הזיתים הגדול ביותר באוסטרליה (גם היום): כחמשת-אלפים דונם עליהם נטועים 28,000 עצים. (לשם השוואה, מטע הזיתים הגדול ביותר בישראל, של חברת "חלוצה", השוכנת בקיבוץ רביבים בנגב, שוכן על שטח של 3,000 דונם ומכיל 150,000 עצים.)



קטע מכתבה על תחילת דרכו של יעקב פרידמן בענף הזיתים באוסטרליה (ליחצו להגדלה). מתוך כתבה שפורסמה בעיתון The Argus (מלבורן, אוסטרליה) ביום 5 במרץ 1949 (ע' 4)

בני המשפחה (המבוגרים יותר) סיפרו על ילדותם בחווה רחבת-הידיים אשר סיפקה להם זכרונות רבים וטובים. החווה ממשיכה לפעול גם היום בענף הזית, אך אינה נמצאת כבר בבעלות המשפחה.

בהמשך, נדדו בני המשפחה – חלקם נעצרו במלבורן Melbourne (מדינת ויקטוריה), וחלקם הרחיקו עד לאזור בריסביין Brisbane (מדינת קווינסלנד). סביב מלבורן ובירסביין מתגוררים היום בני המשפחה השונים מן הענף האוסטרלי.

* * *
בד בבד עם סיפוריהם של רחוקי-משפחתי האוסטרליים, אני מספר על תולדות משפחתנו ועל קורותיי שלי, ובתוך כך מביט על פניהם ומנסה למצוא דמיון למי מבני המשפחה. הדבר קשה לי מאוד. וכך, באופן אירוני למדי, ה"דבק" היחיד המחבר בינינו הוא דווקא הנתק המוחלט אשר שרר בין אוסטרליה ודרום אפריקה וישראל במשך 100 שנים כמעט. מאם המשפחה, נעמי, כמעט ולא שמעו דבר על אמה או על אביה, לא כל שכן על בני משפחה אחרים.

עץ המשפחה מעיד על הקירבה המדוייקת בינינו, אך אני מחפש משהו נוסף שירמז לקשר. תחילה, חשבתי שמצאתי תכונה כזו: ציניות-קלה-תוך-שמירה-על-ארשת-פנים-רצינית המלווה את דיבורם של אחדים מן הנוכחים, ואשר בה גם אני מתאפיין. אך כששמתי לב שגם אחדים מן הגברים שבחבורה – אשר קשורים אליי רק דרך נישואין – לוקים באותה ציניות, הבנתי שאולי מדובר בתכונה אוסטרלית נרכשת.

משהו היה חסר לי.

ואז, בארוחת בוקר ביתית, עת כולנו יושבים סביב השולחן הגדול, בזווית העין, קלטתי את העגבניה שנפלה. והורמה. מבטי התמקד בפרוסה אשר אחזה בת-דודתי-השנייה, וידעתי. זה הסימן שחיפשתי.

ביד אחת, אחזה קרובתי פרוסת לחם קטנה, עליה מרחה ממרח כלשהו. את הפרוסה היא הניחה לפני רגע קט על צלחתה, וערמה עליה מן הסלט הירוק אשר בקערית הסמוכה. עלה עלה היא הניחה את רכיבי הסלט על הפרוסה הקטנה, ואלו החזיקו בקושי. וביחד עמם, הוסיפה מקערית הסלט גם עגבניית שרי חצויה, כתם אדום קטן אשר עיטר את הערימה הירוקה המוקפדת. ובשלב מסוים, בחצי הדרך לפה, נפלה העגבניה והתגלגלה על הצלחת. קרובתי הניחה את הפרוסה, החזירה את העגבניה למקומה בראש ערמת הירוק, ורק אז נגסה בלחם.

ואז ידעתי. הנה תכונה המאפיינת אותי – לא סתם תכונה, אלא "שריטה" של ממש – אותה לא ראיתי עד היום אצל אף אדם אחר. כבר סיפרתי על כך מעל במה אחרת, ואיני מתבייש בכך: הניחו לפניי פרוסת לחם ופרודוקטים שונים, ואתחיל מיד בהרכבת המנה. כן, כן, עדיין מדובר בפרוסת לחם, ממרחים וכמה תוספות – אך כל פרט בה יהיה מוקפד. אני לא סתם "זורק" על הפרוסה דברים, אני מעצב אותה, מרכיב אותה, שוזר פרוסה שתהיה נעימה לעין ועריבה לחיך. וכך בדיוק עשתה גם קרובתי.

הנה כי כן, בעודי מסב לארוחת בוקר שקטה ונעימה עם רחוקי-משפחתי אותם פגשתי לראשונה – צאצאיה של נעמי, אשר דמותה בעיניי אפופה קסם ומיסתורין – הבנתי לראשונה, בזכות חצי עגבניה: אנחנו משפחה אחת!

Share

3 תגובות↓

  • 1 מיכל // 13 יול, 2012 בשעה 7:47

    מרגש – ותודה רבה על השיתוף.
    אתה מתאר כך כך יפה, עד שיכולתי להיות קצת באוסטרליה ולברוח מהחום התל-אביבי..

  • 2 אמא/אבא // 13 יול, 2012 בשעה 17:38

    מאוד מענין ובעיקר הסיום.

  • 3 העגבניה שבקוטג’ עוברת מדור לדור — גם אבא יש רק אחד // 23 יול, 2012 בשעה 19:24

    […] אחד אחר מלבדי (ואין לי מושג אם זה מקור לגאווה אם לאו). את הסיפור המלא הבאתי בבלוג "משפחתובלוגיה", אך לא שיערתי את […]

השארת תגובה