משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

משואה לתקומה (באופן האישי ביותר)

18 באפריל, 2012 מאת רוני · 10 תגובות

כשהסתיימה מלחמת העולם השניה, נדדו מיליוני אנשים ברחבי אירופה. נהוג לקרוא לאנשים אלה "עקורים". אנשים אלה נעו ממחנות הריכוז ומחנות העבודה בחזרה לביתם וכאלה שנדדו ממקום מגוריהם לעבר עתיד חדש. לתוך אותם "עקורים" הסתננו גם נאצים שנמלטו למקומות מחסה ואף עריקים מהצבאות השונים. את היהודים שהגיעו למחנות העקורים בדרכם לעתיד חדש (ושלא השתקעו מחדש במקום מגוריהם הקודם) נהוג לכנות כ"שארית הפליטה".

עבור העקורים הוקמו מחנות עקורים, או באנגלית Displaced Persons Camps, הידועים בכינוי DP Camps. את העקורים עצמם מכנים DP. מחנות אלה הוקמו במקומות שונים באירופה ונודעו בקיצור DP Camps. קשה לתאר כמה מחנות עקורים היו באירופה. רשימה מקיפה (אך לא מלאה) שלהם נמצאת באתר המוקדש לנושא זה: http://www.dpcamps.org/.

מחנות העקורים השונים נבדלו זה מזה במאפיינים רבים. בחלק מהם התקיימה פעילות ציונית ענפה והתארגנות לקראת עליה ארצה. רבות נכתב על מחנות העקורים ומחקרים שונים נערכו אודותיהם. ראו לדוגמא חומר של "יד ושם" – http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=8404

עורכי הערך "Displaced persons camp" בויקיפדיה האנגלית מכנים בשם זה גם את מחנות העקורים של פלסטינאים בלבנון, של פליטים בדרפור ועוד.

מחנה עקורים מיוחד במינו הוקם בכפר דייגים איטלקי קטן בשם Fano, על שפת הים האדריאטי, בסמוך לעיר הנמל Ancona. במחנה עקורים זה הוקמה הכשרה לבחורים ובחורות צעירים, על מנת להכשירם לקראת הקמת קיבוץ דייגים בארץ ישראל, על שפת הים התיכון. לשם כך, נשכר מבנה גדול בכפר, שהיה מבנה בית הספר לדייג (Scuola Pescara), ובו שוכנו חברי הגרעין.

שמו של הגרעין היה "מגדלור" וחבריו הוכשרו בבנית סירות, דיג, שיט, תפירת רשתות דייגים ותיקונן ועוד. המחנה פעל במשך כשנתיים, בין השנים 1946 – 1948. בין הקבוצות העיקריות שהגיעו לכפר הדייגים היו "הקבוצה הפולנית" ו"הקבוצה ההונגרית". אמא שלי הגיעה למקום בין הראשונים, ולמרות מוצאה ה"הונגרי" (לכאורה) הגיעה עם "הקבוצה הפולנית", בעוד שאבי הגיע למקום עם "הקבוצה ההונגרית".

תיקון רשתות בפאנו (במרכז קרולה שלומוביץ(גולן))

בשל חברותה של אמי עם הקבוצה הפולנית, נוסח החמין שנהג בביתנו היה הגירסה הפולנית (שעועית, בשר, תפוחי אדמה, עצמות מח, ביצים) ולא הגירסה ההונגרית (עם גריסים) (ראו: "עוד נמשכת שיירת הצ'ולנט" של ארנון – 30.12.2003).

סיפורו של מחנה העקורים בפאנו לא זכה לחשיפה רבה. הוא מצוין כשהוא שזור בקורות חייהם של חלק מהמשתתפים, כמו במקרה של אשר לאור (זיגמונד למנסדורף) באתר מוזיאון לוחמי הגיטאות או בחוברת שהוציאה ליאורה המר, ביתו של אחד הניצולים.

אמא שלי, שהיתה מראשונות ההכשרה, היתה גם בין האחרונות שעזבו את המקום. בעזבה את המקום, קיבלה לידיה עשרות תמונות המתעדות את ההכשרה. אלבום זה נשמר בידיה עד היום.

לפני מספר שנים, מצאתי בארכיון של מוזיאון השואה של ארצות הברית (השוכן בוושינגטון הבירה), תמונה של "קבוצת נוער יהודיה הבונה ספינת דייג "הראשונה" לקראת עלייתם לארץ ישראל":

היתה זו התמונה היחידה באוסף של מוזיאון השואה בנושא מחנה העקורים ב- Fano. פניתי למוזיאון השואה בדואר אלקטרוני והתעניינתי בתמונה. קיבלתי תשובה מהירה ונמסר לי שהזכויות בתמונה הן של ה- Joint וכי ניתן לקבל עותק של התמונה בתשלום. המשכתי בהתכתבות עם מוזיאון השואה והזמנתי מהם את התמונה. לאחר שמסרתי את פרטי כרטיס האשראי לחיוב, פנתה אלי אחת האוצרות מהמוזיאון וביקשה לשאול אותי מדוע אני מתעניין בתמונה.

השבתי לה שהורי הכירו בכפר הדייגים ב- Fano, שניהם עברו הכשרה לקראת עליתם וכי אבי השתתף במפעל העליה ב', עד שהגיע תורו לעלות ארצה. הוא הצטרף לספינת המעפילים "אורכידאה", אשר הפליגה מפורמיה (Formia) באיטליה לעבר ארץ ישראל. בהיות הספינה בלב ים ולאחר שהתגלו על ידי מטוסים אנגליים, קיבל הצוות תשדורת רדיו מהארץ ונצטווה לעצור ולהמתין. בהמשך נמסר לצוות כי עליו לשנות את שם האוניה מ"אורכידאה" ל"מדינת ישראל" ולהכנס לנמל תל אביב כאנית העולים (ולא המעפילים) הראשונה שתכנס מיד לאחר הכרזת העצמאות. וכך היה, הצוות צבע מחדש את שם האניה, וביום 16.5.1948 (יום לאחר הכרזת המדינה) נכנסה האניה לנמל תל אביב (נמל חיפה היה עדיין שטח צבאי סגור, שכן הבריטים טרם השלימו את פינוי כוחותיהם).

סיפורה של "מדינת ישראל" מסופר באתר של הפלי"ם ("סיפר הפלגתה של "מדינת ישראל"). אלא, שיש להוסיף פרט אחד שאינו מופיע שם: שמה המקורי של האניה היה "אורכידאה" וכך הפליגה מאיטליה. יש גם לתקן שגיאה הסטורית: לפי עדותו של אבי, שהיה איש צוות על האניה, הפליגה האניה מנמל פורמיה ולא ממפרץ גאטה. כפי שמתואר באתר הפלי"ם, האניה הפליגה מאיטליה ביום 8.5.1948. באותו יום, זמן קצר לפני ההפלגה, שלח אבי גלויה מפורמיה לאמי, שהיתה בפאנו. הגלויה נשמרה אצל אמי והיא נושאת את חותמת הדואר של פורמיה: 8.5.1948:

 

גלויה ששלח מנחם גולדשטיין (גולן) לקרולה שלומוביץ (גולן) מאי 1946

 

מנחם גולדשטיין שולח גלויה לקרולה שלומוביץ הנמצאת בפאנו

 

 

את כל זה סיפרתי לאוצרת ממוזיאון השואה בוושינגטון. היא מיהרה להשיב לי שמאחר והענין שלי בתמונה הוא אישי ולא מסחרי, הרי שהם ישלחו לי את התמונה ללא חיוב. כעבור מספר ימים הגיעה אלי התמונה בדואר, ארוזה בצורה מושלמת ובגודל גדול, כשהיא מודפסת ברזולוציה מעולה.

אף ללא עזרתה של אמי, זיהיתי בתמונה את אחד מחבריהם של הורי: לאון ירוחם (ירוחים) – מתכופף, השני מימין. אמי זיהתה את מרבית המופיעים בתמונה ואת פרטיהם העברנו למוזיאון השואה.

היתה זו תחילתה של ידידות מופלאה עם מוזיאון השואה בוושינגטון. אוצרת של המוזיאון, אשר הגיעה לישראל מדי פעם כדי לאסוף פריטים עבור המוזיאון, קיבלה מאמי את האלבום המלא, על כל 70 התמונות מפאנו. כל התמונות נסרקו באיכות מעולה על ידי המוזיאון ואמי הוסיפה לכל תמונה את זיהוי האנשים המופיעים בה. המוזיאון דאג להשיב את האלבום על ידי שליח, לאחר שסיים את העבודה. לימים, פנה אלינו המוזיאון מספר פעמים נוספות, כאשר קיבל חומרים הנוגעים לפאנו, על מנת שאמי תסייע בפענוח החומרים.

לאון (אריה) ואַלָה (עליזה) ירוחם, שנמנו על חברי "הקבוצה הפולנית" סיפרו לי שבתקופה שהם היו בפאנו, היה שם ילד יהודי קטן עם כינור, בשם מוניו אמריליו. מוני עצמו אישר לי לאחרונה שאכן עבר בפאנו בדרכו לצ'ילה, ממנה עלה לארץ ב- 1952.

מוני אמריליו הוא המלחין הנודע והאהוב, ששיריו מלווים אותנו שנים רבות. באתר של מוני ניתן להזכר בכל השירים שהלחין מוני.

 כאשר שהה אבי בבארי באיטליה ופעל במסגרת העלאת מעפילים לארץ, הגיע למקום בחור יהודי ודרש במפגיע להפגש עם "מנחם גולדשטיין". הבחור היה אליעזר יליד הונגריה. מדוע הוא ביקש לפגוש את אבי, שאותו לא הכיר? מסתבר שאליעזר שכר חדר בפירט אשר בגרמניה. הדייר הקודם (אותו לא הכיר) היה אבי. בעלת הבית, שחיבבה את אבי, הודיעה לאליעזר שתשכיר לו את החדר רק אם הוא ישאר על שם אבי, וכך קיבל אליעזר, שלא מרצונו, את זהותו של אבי בפני בעלת הדירה. בהיותו בהכשרה אחרת באיטליה, שמע מישהו מזכיר את שם אבי והחליט לחפשו.

ההכרות הזאת בין השניים הולידה חברות אמיצה בין השניים, הנמשכת עד היום. אליעזר הצטרף לגרעין בפאנו ובו הכיר את אשתו לעתיד, דינה, שהיתה חברה בקבוצה הפולנית עם שתי אחיותיה, עליזה ורחל. דינה ומשפחתה באו מהעיירה Lunna אשר בבלרוס. אחיהן הקטן הועלה (ביחד עם עוד 654 ילדים) בצרפת על סיפונה של האניה "אקסודוס" ("מדינת היהודים תש"ז") . המעפילים על סיפונה של ה"אקסודוס", וביניהם זליג הקטן, נשלחו בחזרה להמבורג למחנה עקורים.

 

מסלולה של ה"אקסודוס" (המקור: http://www.exodus1947.org/)

אבי הצטרף לאליעזר בפאנו ושם הכיר את אמי.

בשבת הקרובה יעלה לאקרנים בגרמניה הסרט התיעודי: ENDSTATION SEESHAUPT המתעד את רכבת המוות שיצאה ממחנה הריכוז Mühldorf-Mettenheim לבווריה בחודש אפריל 1945. בין האסירים שהיו על הרכבת היה גם אליעזר והוא מופיע בסרט. בקדימון לסרט אפשר לראות את אליעזר נוסע ברכבת (בתחילת הקדימון) ומשחזר את הנסיעה. חדי העין יוכלו להבחין בתעודה של אליעזר (הכתובה בגרמנית ובה שמו: לואיס סוניוג).

 

לפני מספר שנים הגיעה חוקרת איטלקיה לארץ, וראיינה חלק מהניצולים במסגרת עבודה שכתבה באוניברסיטת בולוניה. החוקרת, Stefania Pirani, היא ילידת פאנו והסיפור של מחנה העקורים וההכשרה שבפאנו ענין אותה באופן אישי.

את מחקרה פירסמה סטפניה באיטקלית, במסגרת בית ההוצאה לאור האיטלקי Pàtron editore S.r.l

דינה ואליעזר הם חברים טובים של הורי עד היום. בקיץ 2010 השתתפתי בכנס השנתי של האגודות הגנאלוגיות היהודיות (IAJGS) שנערך בלוס אנג'לס. הודעתי לאליעזר ולדינה על כך. כבר ביום הגיעי, הגיע אליעזר למלון מלווה בנכדתו ובבעלה, על מנת לפגוש אותי. הפגישה היתה מרגשת מאוד. כשישבנו ושוחחנו, אמרתי לאליעזר שאני מכיר אותו כל חיי, אך מעולם לא שאלתי אותו היכן (בהונגריה) הוא נולד. אליעזר סיפר לי שנולד בכפר קטן בשם Mezőkovácsháza (מֶזוֹ-קוֹבַצְ'-הַזֹה) במזרח הונגריה, קרוב מאוד לגבול הרומני. לאחר שנפרדנו, חיפשתי ב – JewishGen Family Finder מיהם חוקרי הכפר מקרב הגנאלוגים, ולהפתעתי גיליתי שאיש אינו מחפש קרובים מכפר קטן זה.

אליעזר כיבד אותי בכך שהגיע לשתיים מתוך שלוש ההרצאות שנתתי בכנס ולקראת סיומו של הכנס הגיע עם דינה ועם בנם ג'ק,  לבקר אותי והם ארחו אותי במשך יום שלם. הפגישה איתם היתה משמחת מאוד.

בחודש פברואר 2011 צלצל אלי אליעזר. הוא היה מאוד נרגש. הוא סיפר לי שמכר שלו בארצות הברית צלצל לומר לו שהרמטכ"ל החדש, שזה עתה הוכרז על מינויו, בני גנץ, הוא בנה של ילידת הכפר שלהם, מזוקבצ'הזה. אליעזר ביקש ממני לבדוק את המידע.

זכרתי שבני גנץ הוא בנו של נחום גנץ מכפר אחים, שאת שמו שמעתי פעמים רבות. "כפר אחים" קרוי על שמם של האחים אפרים וצבי גובר, שנפלו במלחמת השחרור. הוריהם מרדכי ורבקה גובר היו מחלוצי חבל לכיש, וידידי נפש של משפחתנו. רבקה כונתה "אם הבנים" (ראו הפוסט מ- 22.4.2007: "אם הבנים"). כאשר מרדכי פרש מתפקידו כראש המועצה האזורית לכיש, הציעו תושבי כפר אחים לרבקה ולמרדכי לעבור ולגור בכפר אחים והקצו להם בית. כך אכן היה. רבקה ומרדכי עברו לכפר אחים. בכפר אחים מוצבת אנדרטה לזכר חיילי הכפר שנפלו במערכות ישראל. בראש הרשימה מצויים צבי ואפרים גובר.

בעת שרבקה ומרדכי התגורר בכפר אחים, ראיינה רבקה את תושבי הכפר, ניצולי השואה, והוציאה לאור את סיפוריהם בספר: "אלה תולדות כפר אחים". הספר, עם הקדשה של רבקה להורי, מצוי בספריית הורי. מיהרתי לקחת את הספר מהורי ומצאתי בו את סיפורה של מלכה גנץ, אימו של הרמטכ"ל.

 

רב אלוף בני גנץ, בנם של נחום ומלכה (לבית וייס) גנץ

בספר מתועדות קורות חייה של מלכה וייס ילידת 1928. מלכה אכן נולדה במזוקבצ'הזה.

כאשר אישרתי לאליעזר, שאמו המנוחה של הרמטכ"ל היא אכן ילידת הכפר שלו, הוא נמלא אושר וגאווה. הוא סיפר לי סיפור וביקש שאביא אותו לידיעת הרמטכ"ל החדש:

לפני שנים רבות, בשלהי השלטון הקומוניסטי, הגיע אליעזר לביקור בהונגריה והגיע לכפר מולדתו. הוא מצא את בית הכנסת על תילו, כשהדלתות שבורות והחלונות פרוצים. אליעזר החל בגישושים אצל המקומיים מה עלה בגורלו של ספר התורה. לאחר שנערכו בירורים נודע לאליעזר בידי מי מצוי ספר התורה הבזוז. אליעזר גמר אומר לפדות את ספר התורה ולחלצו למקום מבטחים.

לאחר שנערכו כל הסידורים לשם כך, הגיע אליעזר במכונית ממדינה אירופאית שכנה, מלווה בנכדיו הקטנים. באמצעות מתווך הושלמה העיסקה. אליעזר שילם ממון רב עבור ספר התורה, והגוי שבידיו היה ספר התורה מסר לאליעזר את ספר התורה. אלא שבאותם ימים חל איסור על הוצאת דברי קודש מהונגריה. אליעזר רב התושיה עטף את ספר התורה בשטיח, הניח אותו על המושב האחורי ועליו הושיב את נכדיו הקטנים. וכך, עברו אליעזר, דינה ונכדיהם את הגבול והגיעו לשוויץ. משם הטיס אליעזר את ספר התורה ללוס אנג'לס. ספר התורה עבר שיקום ותיקון והוכנס לבית הכנסת שבו מתפלל אליעזר עד היום.

 

את כל הסיפור המרגש הזה כתבתי לרמטכ"ל בני גנץ בשמו של אליעזר. אליעזר חש שעם הצלתו של ספר התורה ועם מינויו של גנץ ל"חייל מס' 1" נצחו גם הרוח וגם הכח. אין בכוונתי לחשוף כאן את תשובתו הפרטית של הרמטכ"ל לאליעזר, אך אומר זאת, שהיה זה מכתב רגיש, עדין ומרגש.

רק לאחרונה שמתי לב לכך שאבא שלי תלה בחדר העבודה שלו את תמונתו של הרמטכ"ל בני גנץ. אף לא רמטכ"ל אחר היה שם לפניו.

מאפרי הקהילה היהודית בהונגריה קמנו וחידשנו ימינו כקדם במולדת ההסטורית של עם ישראל, ביחד עם אחינו מתפוצות מזרח ומערב. בראש הצבא שלנו, שבו שירתנו ובני משפחתנו משרתים בהווה, עומד ראש-מטה-כללי, בנה של ניצולת השואה מהכפר מזוקובצ'האזה, כפרו של החבר שלנו אליעזר.

משואה לתקומה!

Share

10 תגובות↓

  • 1 ישראל // 18 אפר, 2012 בשעה 10:09

    קראתי הכל בנשימה אחת ואפילו התרגשתי

  • 2 כוכה // 18 אפר, 2012 בשעה 17:08

    רוני יקירי,
    קראתי כל מילה והתרגשתי עד מאד מהסיפור והשזירה האמנותית שרקמת לו.

    ויש לי שתי הארות:
    א. בעניין הרמטכ"ל.
    בכנס הגנאולוגי שהתקיים בירושלים ב 2004, שמעתי בעניין רב את הרצאתו של ה. מרגול (שאתה בוודאי מכיר). מאחר ומשפחתו הגיעה לארה"ב מהעיירה הקטנה בליטא ממנה הגיע אביו של אהוד ברק – מ. עשה תחקיר שלם על המשפחה ונסע לשם כך לליטא בימים בהם היה קשה מאד לקבל חומרים שם. הוא הגיע למסמכי המשטרה שחקרה את הפוגרום שעשו בבית סבו של ברק בראשית המאה ה 20, והוציא אח"כ מסמך לתפארת – שלח בשמחה לרמטכ"ל החדש (שנות ה 90 המוקדמות) ותשובה לא קיבל. וזה מה שמזכיר את המונח היידי: מענטש.

    ב. מחנות העקורים.
    לאחר המלחמה נסעו שליחים רבים לטפל בעקורים ולהעלותם ארצה – תוך "מלחמה" בין הגורמים הפוליטיים – מי יביא יותר מצביעים בפוטנציה… החבר ב., נסע מיגור לגרמניה והחברים פנו אליו עם שמות בני משפחה שאבדו בשואה, אולי במקרה ימצא מי מהם". אבי האופטימי גם הוא העביר שמות ובמחנה ליד מינכן פגש החבר ב. את בן דודו של אבי כשהוא כבר נשוי עם תינוק ופעמיו לאמריקה. ב. שהיה ציוני "שרוף" ידוע – "עבד על הנושא", ובגלל זה המשפחה שינתה כיוון , הגיעה ארצה והצאצאים נמצאים כאן עד היום…

  • 3 רוני // 18 אפר, 2012 בשעה 20:36

    ישראל – תודה. ממך זו מחמאה גדולה 🙂
    כוכה – תודה על תגובתך החמה! לגבי הרמטכ"ל – מדובר באדם מרשים ביותר! לגבי החבר ב. מיגור – מה שמדהים אותי תמיד הוא איך אנשים יצרו קשר אחד עם השני והצליחו להעביר ידיעות (שגם הגיעו) בעולם ההוא.

  • 4 בעז // 18 אפר, 2012 בשעה 21:58

    כמה וכמה דברים שלא לגמרי הבנתי, הבנתי עכשיו.
    מרתק.

  • 5 יחזקאל // 7 פבר, 2013 בשעה 10:00

    ישנן משפחות חרדיות באיזור נ"י שמוצאן משם.
    http://yi.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%90%D7%95%D7%95%D7%90%D7%98%D7%A9%D7%94%D7%90%D7%96

  • 6 ניקול // 10 אוק, 2013 בשעה 17:05

    מרתק , לא יכולתי להפסיק לקרוא ולעשות הפסקות.
    מעניין מאוד איך נסגר מעגל ןנפתח אחר.
    תוך כדי חיפוש חומר על חבל לכיש תושבת המקום לשעבר ומשפחתי הענפה עדין גרים וחקלאים.
    הגעתי דרך המפה לאתר הנ"ל.
    רבקה גובר היתה עבורי אחת הדמויות המרכזיות בחיי כילדה, בזכותו למדתי לאהוב לקרוא , היתה ספרנית בבית ספרי ע"ש דוד שמעוני בנהורה ומרדכי גובר ראש המועצה.
    יתרה מכך היא היתה אורחת הכבוד בחתונת אחותי
    המוכשרת באומנ ות ורבקה גובר מאוד השתדלה לדקם צעירים מהמקום בכישוריהם והפכו להיות חברות למרות הפרש הגילים העצום.
    עד היום אני זוכרת את האשה בשחור יושבת במרפסת ביתנו ומשוחחת עם כל הניגש אליה .
    יהי זכרם ברוך.
    פרט נוסף שמקשר ביני לבין רבקה בעקיפין מאוד,
    תלמיד בשם אפרי הקרוי ע"ש אפרים בנה ם של רבקה ומרדכי גובר היה בן כיתתי בן המזכירה בבית הספר
    חוה לנדאו .
    אותו אפרי היה אהוב ילדותי והיתה ביננו כימיה וחכבוד אחד לאחר , אך בחיים לא גיליתי את מסתרי ליבי , יש מצב שגם הוא הרגיש בדומה בעקבות התנהגותו אלי.
    אהבה תמימה וביישנית שלא נאמר עליה דבר.
    היום בשעה טובה התחילו לאסוף חומר על תחילת הקמת חבל לכיש והעולים שהגעו למושבים – הוגעה הרעיון והמבצע אברהם אוזן שהיה בעבר גם ראש מועצה אזורית חבל לכיש.
    מקווה מאוד לראות את הספר ומעניין למי יוקדש.

    תודה על הסיפור המרתק ומרגש וכיצד נקשרו הקצוות בין הדמויות ובמרחקים בין יבשות וזמנים.

    בהערכה
    ניקול אליאס/מימוני
    לשעבר תושבת מושב זוהר.

  • 7 אורלי // 3 נוב, 2013 בשעה 19:28

    שלום אני מייצגת את בעלי רשת מחונות אורכידאה בישראל. הבעלים קראו אתת הסיפור והתרגשו. אנא צרו עימי קשר. אורלי. 0502053131

  • 8 אקרמן דוד // 4 אוק, 2016 בשעה 10:00

    שלום אני בנו של אקרמן יוסף ז"ל שנפטר ב8.7.16,

    אבי היה בהכשרה בפאנו בנה בו מידו את הספינה הראשונה ,וגם הביא אות לארץ ביולי 49 לנמל חיפה ,בשנת 50 נישרפה בנמל יפו. היה הדייג היחיד מכל אנשי הקבוצה שעסק בדייג עד גיל 86 , היה ממקימי דיג האורות ,בנה ב58 את הספינה מולית העובד עד היום הדייג בנמל יפו ,בשנת 2003 היה בפאנו בהזמנת ראש העיר לרגל יום השואה הבן לאומי 

    יש ברשותי את כל התמונות המקוריות של הקיבוץ בפאנו וכן את המחקר באיטלקית ,כל המעוניין בעוד פרטים מבקש להתקשר לאקרמן דו נייד 0529285851

  • 9 Szól a Kakas Már- התרנגול קרא (או: סיגט – ניו יורק – מקסיקו – זכרון יעקב ובחזרה) // 19 אפר, 2017 בשעה 14:52

    […] הזכרתי כאן את מוני ואת הקשר שלי אליו לפני 5 שנים ("משואה לתקומה (באופן האישי ביותר)", פוסט מיום […]

  • 10 "מבצע קולומבוס" (או: כך חוגגים יום עצמאות) // 28 אפר, 2017 בשעה 11:26

    […] שנים בדיוק קודם לכן (8.5.1948) יצאה מפורמיה (לפי עדות אבא שלי, שהיה איש צוות על האניה) (ולא ממפרץ גאטה באיטליה, כפי שנטען במקומות מסויימים) […]

השארת תגובה