ביום שבת האחרון פגשתי לראשונה את ב' וג'. ב' הוא בן-דוד מדרגה שלישית (סבתא-רבתא שלו היתה אחות של סבתא-רבתא שלי), ועל עקבותיו עליתי רק לפני כמה חודשים, לאחר פריצת דרך במחקר משפחת וולקובסקי אשר היתה עבורי "חור שחור" מזה 12 שנה. המייל הראשון שנשלח בזמנו על ידי היה לביתו של ב' – בחורה צעירה מעט ממני – והיא התלהבה כל כך עד שהתקשרה אליי כעבור שעות ספורות בלבד (ואני שמחתי לגלות סופסוף קרובת משפחה שעובדת בהוליווד ונפגשת עם סלבס "אמיתיים" מדי יום). מיד היא קישרה אותי להוריה. שניהם התלהבו מאוד, אך היתה זו דווקא אמה, ג', שנדבקה בחיידק המשפחתי, ומזה כמה חודשים אנחנו מתכתבים זה עם זו במייל על בסיס יומי כמעט.
כשתכננו את הנסיעה לניו-יורק, לקראת חג ההודיה, הודעתי על כך מיד לג'. הם גרים בשולי פילדלפיה, והצעתי אפילו שנבוא לבקר אותם (שעתיים נסיעה, זה באמת כלום). היא הגיבה מיד, וכתבה שתשמח מאוד לנצל את ההזדמנות כדי להגיע לניו-יורק. וכך היה.
נפגשנו מחוץ למסעדה האהובה מאוד על ב' וג', והם הזמינו אותנו לארוחת צהריים מוקדמת. כשהם יצאו מן המונית, ולאחר נשיקות וברכות שגרתיות, הביטה ג' עליי ואז על בעלה ואז עליי שוב, וטענה שאנחנו דומים. אני לא טוב בהכרעות שכאלו…
עוד לפני שנכנסנו למסעדה, לקחה ג' את הילדון יד ביד אל הדלת הסמוכה – חנות הצעצועים השייכת גם היא לבעלי המסעדה – ו"רמזה" לו כי אם יתנהגו יפה במסעדה היא תקנה להם מתנות. וכך היה.
לאחר הסעודה המשותפת, יצאנו לשוטט ברחובות העיר העמוסים והיפים עם קרובי משפחתנו החדשים. האווירה היתה מצויינת, השיחות זרמו והילדים נהנו אף הם (טוב, קנו להם מתנות…). ב' וג' הראו לנו כמה פינות-חמד, ולבסוף התיישבנו לנוח בגן הבמבוק הנפלא אשר הוקם ברחבת הכניסה לאחד מן הבניינים בשדרות מדיסון.
ובעודנו יושבים שם, שותים קפה ומנסים לעצור את הילדים מלהשתולל (השומר המקומי ביקש זאת במפורש), דיסקסנו קצת את המשותף בין קרובי משפחה, ואת הדברים שעוברים מדור לדור ללא אומר. "למשל," ציין ב', "אני נוטה לבחון מאכלים לפי מרקם ולאו דווקא לפי טעם. אם המרקם לא נראה לי – אני לא אוכל זאת. זה לא משהו שלימדו אותי, זה פשוט קיים אצלי מאז ומתמיד." עוד אני מנסה להבין את פשר התכונה הזו, והנה אני נשאל על ידי ב' ישירות: "האם אתה מסוגל לאכול שני מאכלים שחוברו להם יחדיו מלאכותית?"
טוב, על השאלה הזו אני יכול לענות מיד. כשהכרתי את זוגתי, הכרתי גם שילובים מוזרים של מאכלים שהביאה מביתה. מעל כולם, היו שלושה צירופי-ממרחים שכאלו מוזרים ביותר: ריבה עם חמאה (קודם מורחים על הלחם חמאה, אחר כך מורחים הריבה), קוטג' עם דבש (קודם מורחים את הקוטג', ומעליו מטפטפים דבש), וגם קוטג' עם שוקולד (קודם מורחים השוקולד, ומעליו מורחים הקוטג'; ואפרופו מרקם – הנה מישהו המספר על חוויותיו מן השילוב של קוטג' ושוקולד, והוא אכן מתייחס למרקם ולא רק לטעם). ומאז ועד היום אני לא מסוגל לטעום את הצירופים הללו. יתרה מכך – כשזוגתי אוכלת את השילובים המוזרים הללו אני מתחלחל כולי. והיא מצידה, ללמדכם על המקור למנהג ועל ההקשר המשפחתי, אומרת ש"זה בכלל לא מוזר וזה טעים מאוד, זה טעם של סבתא."
ולכן, כששאל אותי ב' את השאלה המפורשת – "האם אתה מסוגל לאכול שני מאכלים שחוברו להם יחדיו מלאכותית?" – עניתי ב"לא" מיידי, ואף פירטתי בפניו את השילובים המוזרים אותם אני מכיר ומהם אני נרתע. הוא עיווה את פניו, נענע מעט את גופו, ובחלוף רגעי הבחילה, השיב: "בחיים אני לא אוכל את זה, איך אפשר בכלל?".
אז אולי אכן יש דברים מוזרים ונסתרים שמקשרים בינינו ובין רחוקי-משפחתנו. ואולי החיבה לסוגים מסויימים של מזון היא זו שאפשרה לנו מלכתחילה ליהנות יחדיו באותה המסעדה ולהתחיל את היום בחיבור מושלם.
והרי לכם עוד חיזוק לכך שהעדפות המזון עשויות בהחלט להיות מולדות: האמצעי שבילדינו (אוטוטו בן חמש) אימץ בשמחה את השילובים המוזרים שהביאה עמה אמו בגנים שלה. הוא נהנה לאכול פרוסת לחם או בייגל מרוחים חמאה עם ריבה (הוא קורא לריבה "דבש אדום"). אחיו הקטן (אוטוטו בן שנתיים) נדבק ממנו, וגם הוא נהנה מן הפרוסות המרוחות צהוב-אדום. ורק הבכור (אוטוטו בן שמונה) מתחלחל כשהוא חושב על השילובים הללו. תנו לו אותם בנפרד – והוא ייקח בשמחה (חמאה, קוטג', שוקולד), אבל ביחד? מה פתאום! טוב, מישהו צריך להיות ילד של אבא…
תגובה אחת↓
1 אלונה // 30 נוב, 2011 בשעה 20:38
טוב, קודם כל, מדהים איך מתוך הכותרות אני ישר יודעת שאתה זה שכתבת את הפוסט. שנית, שילובי מזון הם גם שילוב של תורשה סביבה. לפחות אצלנו: חמאה וריבה – מתה על זה! (גנים אנגלים)
שוקולד וקוטג׳ – ממש לא, אבל בן ה-9 – כן רבתי, וגם: ריבה ונקניק, שוקולד ונקניק…
השארת תגובה