משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

סופסוף נמצא הקניידלך האבוד

1 ביולי, 2011 מאת ארנון · 2 תגובות

חבריי הפייסבוקיים אומרים לי בחודשים האחרונים (ואולי אף גם קודם לכן) שנראה שאני עסוק כל הזמן באוכל. ואכן, סקירת הסטטוסים שלי מן העת האחרונה, ובפרט מאז המעבר לארצות הברית, מראה שיש צדק בדבריהם. כמה מהם אף אמרו לי שאם לא היו מכירים אותי (כלומר, את מראי) – היו חושבים, על פי כמויות האוכל עליהן אני מדווח, שאני צריך להתחיל בדחיפות בדיאטה חמורה.

ואם כך, הרשו לי להבהיר זאת בצורה ברורה: הצד השני של המטבע הוא שהעדכונים התכופים במדיה החברתית משקפים רק את החלק בחיי בו אני בוחר לשתף. ולפעמים, כל מטרת השיתוף בתחום מסוים היא לחמוק מדיונים בתחומים אחרים. התרגזת על הילד שלך אחר-הצהריים? מה מנחם יותר מאשר לדווח על פיצה מוצלחת?; הבוס שלך עיצבן אותך היום? איך תירגע אם לא בצילום של מרק מהביל?; קמת עייף והפוך ואפוף בגלל בכי תכוף של תינוק? למה לעסוק בזה ולא בסנדוויץ-פרצל?! ובקיצור – יש כאלו אצלם האוכל הוא נחמה. אצלי – הדיווח על האוכל הוא לעתים אסקפיזם.

ועם זאת, הצד הראשון של אותה המטבע הוא זה: אני עסוק הרבה באוכל. אני אוהב לאכול (גם אם אני לא עושה זאת הרבה כפי שעשוי להשתקף מן הסטטוסים שלי), אני אוהב להכין אוכל, אני אוהב לדבר על אוכל, אני אוהב לקרוא ספרי מתכונים, אני אוהב לצפות בתוכניות בישול, אני אוהב לדגום מקומות אוכל משובחים ומיוחדים, אני אוהב לצלם אוכל. ובקיצור – יש דברים בגו!

חיבה לסוגי אוכל מסויימים משתנה אצלי מעת לעת. בעת הזו, למשל, אני נמשך, בין היתר, ללחמים (ולהכנתם מן הבסיס, כולל גידול שמרי פרא ואפיית לחמי שאור ביתיים ומשובחים), לפיצות (פתחתי פיצריה קטנה בבית – אני גם השף וגם הלקוח היחיד…) ולמרקים (תוצאה של החורף הקשה שעברנו כאן שממשיכה להרים ראש גם בימי הקיץ החמים).

אבל למאכל אחד יש לי קבעון מיוחד, ארוך שנים ורב-חשיבות, כזה הזורם בנימיי ובעורקיי, והכי חשוב – בנשמתי. בהתחלה רק אכלתי אותו, אחר כך למדתי אותו, וכשהרגשתי בוגר מספיק – העזתי להכין אותו. ואז התחלתי לצלם אותו ולכתוב אודותיו. כן, הצ'וּנט הוא השריטה העמוקה שלי. על שאלת ה"למה?" כבר עניתי ארוכות לא אחת – בפעם הראשונה, אחרי שהכנתי אותו בפעם הראשונה. בהמשך, כאשר החלטתי שהגיעה העת להוציאו מקופסת המתכונים המשפחתית – פרסמתי את המתכון המפורט והמלא של הצ'ונט המשפחתי המופלא עליו גדלתי. מן התגובות שקיבלתי ממכריי אשר ניסו את המתכון לאחר פרסומו הבנתי שפעלתי נכון.

ולפני ימים אחדים, כאשר החלטתי להצטרף לתחרות במסגרתה נדרשים המתמודדים לספר אודות מנות מיוחדות אשר מרגשות אותם במיוחד – היה לי ברור באיזו מנה אבחר. (ואם בא לכם להצביע עבורי – אשמח ביותר!)

* * *
אבל מעל אוויר-הצ'ונט הרותח ריחפה תמיד שאלה אחת, אשר מאז ילדותי לא הצלחתי לתת לה מענה: מה לכל הרוחות עושה קניידלך בצ'ונט שלי? ולא – כך הסברתי בכל פעם כאשר סיפרתי אודות הרכיב המיוחד הזה אשר מונח אחר כבוד בראש הסיר – לא מדובר בקניידלך מהמרק של פסח! יש צ'ונטים שמכילים קישקע או הֶעלְזֶעלה, ויש כאלו בהם מומרים הנ"ל ב"קוגלי" (אותו נהגו במשפחת סבתה של זוֹשֶׁ להניח דווקא בתחתית הסיר) או "קוגל" או "קיגל" או "קוקלה" – גרסאות שונות למיני בצקים המכבידים עוד יותר על תחושת המלאות שבאה בעקבות אכילת הצ'ונט (או החמין או הטשולנט או הסחינה או הדפינה וכיו"ב). יש מי שמוסיפים קובה או ג'חנון לסיר השוהה בתנור כל הלילה, ויש עוד ועוד… אבל על "קניידלך" של צ'ונט לא שמעתי מעולם!

והנה, אתמול, בעת ביקור בספרייה הציבורית המקומית האהובה עלינו, התבשרתי על ידי הספרנית החביבה כי הספר שהזמנתי – הגיע. האמת היא שבכלל שכחתי שהזמנתי אותו (לפני כשלושה שבועות), אך שמחתי מאוד כאשר נשלף ממדף ה"המתנה" והונח על הדלפק. היה זה ספרה של קלאודיה רודן, "ספר האוכל-היהודי: מסע מסמרקנד לניו-יורק" (The Book of Jewish Food: An odyssey from Samarkand to New York). הספר יצא בשנת 1996 בהוצאת קנופף Knopf הניו-יורקית, ולאחר כשנתיים יצא לאור בעברית (הוצאת מודן) בשם: "ספר הבישול היהודי: מזרח ומערב" – אין לי מושג למה "אוכל" הפך ל"בישול", למה "סמרקנד וניו-יורק" הפכו ל"מזרח ומערב" ולהיכן נעלם המסע (למו"לים הפתרונים). הספר עב-הכרס (668 עמ') הפך ברבות השנים לתנ"ך של האוכל היהודי ולכזה שהיה חלק ממהפיכה בעולם ספרי הבישול בזמנו: לא עוד רק עמודים על עמודים של מתכונים, אלא מתכונים המובאים בהקשר, מבוארים לא רק ביחס למרכיבים או אופן ההכנה, אלא גם בנוגע למיקומם על ציר הזמן (הכללי, או זה של המחבר). וכך, ספרה של רודן הוא לא "ספר מתכונים יהודיים" (למרות שהוא מכיל כ-800 מתכונים כאלו), אלא ספר קריאה מרתק אודות האוכל היהודי לאורך הדורות.

הספר של רודן מחולק ל"העולם האשכנזי" ו"העולם הספרדי", ובכל שער שכזה – לסוגי מאכלים שונים. הטשוֹלֶנְט (Cholent) נחבא לו בפרק הבשר האשכנזי (הדפינה והחמין שוכנים להם בפרק משלהם בעולם הספרדי), והוא היה אחד הנושאים הראשונים שחיפשתי בספר.

והנה, כאשר מתייחסת רודן ל"נלווים" לקדרת הטשולנט, היא כותבת כך (ההדגשה – שלי):

For a cholent knaidlach (dumpling) also referred to as "cholent kugel" (pudding), work 4 tablespoons finely chopped chicken fat into 1 cup (150 g) flour with your hands, add 1 egg, 2 tablespoons grated onion, salt and pepper, and if you like 1 tablespoon finely chopped parsley or 1 teaspoon paprika. Add a little water if the dough is too dry, or a little flour if it is too sticky. Roll into a fat oval loaf or boal and place on top of the other ingredients in the strew. When serving, cut in slices.

כשקראתי את התיאור הזה, חייכתי לעצמי בסיפוק. הנה סופסוף מצאתי את הקניידלך האבוד. ושורשיו הצ'ונטיים מבוססים כעת בתנ"ך של האוכל היהודי. כמונחים יהודיים רבים – כך למדתי בשנים האחרונות מתוך התכתבויות ושיחות ארוכות עם רחוקי-משפחה רבים אותם גיליתי ברחבי ארצות הברית – גם הקניידלך שרד דווקא בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (ממש כמו ש"בובע" ו"זיידע" משמשים עד היום יהודים אמריקאיים בהתייחסם לסבא וסבתא, ונדמה לי שאין אף ישראלי שישתמש במונחים הללו בגלוי).

גילוי זה מחזק את הסברה שאת הצ'ונט אשר העבירה סבתי לאמי, כלתהּ, היא אולי למדה להכין מאמהּ, ילידת ירושלים אשר למדה אותו וודאי מאמהּ, אשר בתורה למדה אותה מנשות העיר הספרדיות (שכן הוא דומה הרבה יותר לחמין הספרדי מאשר לזה האשכנזי, למרות מוצאה המזרח-אירופי המובהק של המשפחה) – אך את הקניידלך הוסיפה אליו רק אחרי שעזבה את בית הוריה והקימה את משפחתה שלה בזכרון יעקב, שם למדה את סודותיו מהנשים המקומיות (ומחמותה?), הרומניות, שיידיש היתה שגורה בפיהן.

וכך, פיסת הבצק הזו מספרת לי את הסיפור המשפחתי, גם בזכות מרכיביה ואופן הכנתה אשר עוברים אצלנו מדור לדור, אך בעיקר בזכות שמהּ אשר נשמר גם הוא לאורך השנים.

Share

2 תגובות↓

השארת תגובה