הנה סיפור שוודאי אספר לילדיי לכשיבינו את משמעותו. הם, בתורם, יוכלו להעביר את הסיפור – עם או בלי שינויים – לילדיהם שלהם, ואלו בתורם יעבירו אותו הלאה. אולי מישהו מצאצאיי יתעד אותו בכתובים (אם אני לא אעשה זאת מתישהו), ואולי יעבור הסיפור הזה כמסורת שבעל פה. הסיפור הזה קל למסירה ולהעברה הלאה, שכן הוא משלב שני אירועים: האחד מחייו של אדם, והאחר מחייה של אומה וקשור להיסטוריה של העת המודרנית שוודאי עוד תסופר רבות. הסיפור הזה קל לציטוט כי הוא משלב עובדה פשוטה ומוכרת עם תאריך שאי אפשר לשכוח. בסיפור הזה יש נימה של צחוק ושל עצב, יש בו הרהורים על גורל ועל משפחה.
כשילדיי יוכלו להבין את משמעותו של הסיפור, אספר להם אותו: התחתנתי ביום בו נפלו מגדלי התאומים. כן, כן, באותו היום ממש. אספר להם איך הבטתי במקרה אל עבר מסך הטלוויזיה תוך כדי ההתלבשות לטקס החתונה בשעת אחר הצהריים. אספר להם איך התעלמתי מכל הדיווחים לאחר שיצאתי מן הבית, לבוש בבגדי חתן, ואספר להם על מה דיברו כל האורחים אשר הגיעו לקבלת הפנים ולטקס החופה ולמסיבה שאחרי. אספר להם שכמעט ולא נרשמו חיסורים מבין האורחים שאישרו השתתפותם, ואספר להם (ואם אוכל, אראה להם את התמונה שמתעדת זאת וברגישות רבה) כי אחד מבני המשפחה ישב ליד השולחן והקשיב כל העת לדיווחים ברדיו מתוך אוזניות שכמו הולחמו לאזניו. ואספר להם איך הדבר הראשון שעשינו עת הגענו לחדר המלון בו בילינו את הלילה שאחרי החופה, היה להיצמד לשידורי החדשות בטלוויזיה, וסופסוף להבין באמת את שאירע במחוזות שאינם מחוזות-חופתנו. ועוד אוסיף, שמדי שנה עת נמלאו העיתונים כותרות שחורות וסיפורי אבל וגון השידורים במהדורות החדשות התקדר – אנחנו דווקא חגגנו את שמחתנו.
כך אספר להם.
וילדיי או נכדיי או ניניי יסתכלו זה על זה ויהנהנו, כי וודאי תהיה זו הפעם המי-יודע-כמה בה הם שומעים את הסיפור.
ואז, בחלוף השנים, ייתכן ויבוא אחד מצאצאיי אשר תיעוד ההיסטוריה המשפחתית חשוב לו לפחות כמו שהוא חשוב לי, וישאל בנימת המלך-הוא-עירום: האמנם? והלוא לי מופיע תאריך אחר ליום הנישואין של אבינו-הקדמון. ובעת העתידית ההוא – בחלוף שניים או שלושה דורות מהיום, לא תישאר בידי צאצאיי כל מזכרת ממשית מיום חתונתי: אלבומי התמונות מזמן הלכו לאיבוד; הכתובה המעוטרת התפוררה מזמן; עדים חיים אשר נכחו במאורע וודאי שלא יהיו קיימים אז. יישאר להם רק הסיפור אשר יהפוך בן-רגע לאולי-בדיה.
נסיונותיהם העתידיים של צאצאיי העתידיים להשיג העתק מרישום נישואיי משלטונות המדינה העתידית אולי יצלחו (בתקווה שהרישומים ישרדו ובתקווה שהנגישות אליהם תשתפר), אך אם יצליחו בכך – הרי שצפויה להם תדהמה. סיפורי אכן עלול להתגלות להם כבדיה, שכן תאריך הנישואין אותו ימצאו ברשויות – אינו זהה לזה אשר בסיפורי.
או אז ייזכר אחד מצאצאיי העתידיים כי טרם חיפש את שמי ואת פרטי נישואיי במאגרים המקוונים הרבים אשר שרדו את כל תלאות הדורות ואת כל חילופי הפורמטים. מי יודע, אולי?… וכשייגש הוא אל אחד מיני אתרים רבים המציעים חיפוש ברשומות רבות – הוא עשוי תחילה לפטור את מה שימצא בהנפת יד. "טוב, יש פה רישום של תעודת-נישואין בו מופיעים שמו המדויק של אבי-הקדמון בדיוק כפי שאיית אותו ושם רעייתו עם שם נעוריה בדיוק כפי שאייתה אותם והשנה – אותה שנה, אבל זהו בכלל רישום ממדינת נוואדה Nevada בארצות הברית, והתאריך לא תואם ליום בו נפלו מגדלי התאומים אם כי אינו רחוק ממנו, רק שבועות ספורים קודם לכן." אך צאצאי המסור לא יוותר, וכיוון שצירוף המקרים נראה לו מוזר מדי, הוא ילך ויברר אצל קרוביו (לא לפני שיבדוק אם לוחות השנה השתנו מתישהו מאז המאורע המתועד ועד לימיו, מה שעשוי להסביר הבדלים בתארוך אירועים).
קרוביו הקרובים של צאצאי העתידי לא ידעו לשפוך אור על התעלומה ("אולי זה קשור לתקופה בה גר בחו"ל?" -"לא, הרישום היה בן עשר שנים כשהחלה התקופה הזו." -אז אולי זה קשור לנסיעות שלו לחו"ל לצרכי כנסים?" -"לא, אלו החלו רק כחמש שנים לאחר הרישום הזה…") , אך הוא לא יוותר ויחפש את זקן השבט. וכשימצא אותו, יספר לו הזקן כי שמע פעם ממישהו ששמע פעם ממישהו כי אבינו הקדמון "התחתן פעמיים". צאצאי העתידי יתמה כעת אף יותר: "אם כך, היו לו שתי נשים באותו שם? אוי, כמה שהוא סיבך אותנו!". הזקן לא ידע לבאר יותר, והתעלומה הזו תשמש כצל לסיפור יום-החתונה-בתאריך-המפורסם.
* * *
ואם כך, אני מצהיר בזאת כאן ועכשיו, למען ימצאו צאצאיי העתידיים את הפרטים הללו בארכיון הדיגיטלי אשר ישרוד וודאי את כל התופת והשאול אשר עוד ייפלו על העולם בדורות הקרובים: התחתנתי פעמיים. עם אותה האשה. ולא התגרשנו בתווך.
דעו לכם, צאצאיי העתידיים, כי בימים ההם – לפני עשור-ועוד מיום כתיבת שורות אלו – היתה זו צורת המחאה הפרטית שלנו בחוק הקיים במדינת ישראל. למען קיום טקס חופה "חוקי" בישראל – היינו, כדי להירשם לאחריו כזוג נשוי – אולצנו לקיים טקס אורתודוכסי. אלא מאי? לא הרשינו לעצמנו לקיים טקס שכזה אשר מכיל אלמנטים המנוגדים לעקרונותינו, ולכן בחרנו לקיים טקס חופה רפורמי אשר עוצב על פי רוחנו. ועל מנת להירשם בכל זאת כזוג נשוי בישראל, נאלצנו להרחיק לחו"ל ולחזור עם אישור על היקשרותנו שם כנשואים על פי החוק שם. וכך עשינו. וזאת הסיבה לשני התאריכים – המוקדם יותר הוא הטקס החו"לניקי, ואילו המאוחר יותר – זה שהתקיים ביום בו נפלו מגדלי התאומים – הוא האמיתי מבחינתנו, ולכן רק אותו ציינו במשך השנים.
ועכשיו אתם יודעים, ואין תהיות. והכל בא ממקור ראשון ובלתי-מוטה. ואפשר לצטט זאת בכל פרסום עתידי.
ונותר לי רק לקוות כי תידרש לכם נבירה בספרי ההיסטוריה (עוד יש דבר כזה אצלכם, ספרים?!) כדי להבין את רוח התקופה ההיא ולהבין את המניעים להחלטתי. אני מקווה כי אתם זוכים לגדול בחברה נאורה יותר המאפשרת לאזרחיה לנהל את חייהם לפי בחירותיהם.
* * *
ואפרופו אנקדוטות על נישואין במשפחתנו, זה מזכיר לי סיפור נוסף שאולי יעבור מדור לדור. הדוד-הקדמון שלכם (ואם תרצו לדייק: אחי-אמה של רעייתי) נהג במשך כל השנים להציג את אשתו היחידה בפני אנשים שפגשוה לראשונה כך: "זו אשתי הראשונה". והם תמהו: "האם התגרשתם?". והוא השיב בשלילה. "האם התחתנת עם עוד אשה?". לא. "ואם כך, מדוע אתה מציג אותה כאשתך 'הראשונה', אם היא עדיין רעייתך ואין ולא היתה בלתה?". ועל כך היה משיב דודכם-הקדמון, בעל דוקטורט במדעים מדוייקים: "וכי אין זה נכון?".
ניתן להגיב↓
עדיין אין תגובות...ניתן להגיב על ידי מילוי הטופס למטה.
השארת תגובה