משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

תרבות השיח הגנאלוגי

28 באפריל, 2011 מאת ארנון · 3 תגובות

כשפסעתי אל עבר דלת החדר הגדול, בקומה העליונה של בניין הספריה הציבורית המקומית, הרגשתי הדרת כבוד. הבניין מפואר, כל כולו גדוש בספרים (נו, אחרי הכל זו הספריה…), רצפתו נקייה ותקרתו גבוהה, והדלת שממול גדולת-מימדים. אך כשלחצתי את הידית למטה ומשכתי את הדלת אליי, צועד פנימה ומציץ אל החדר הגדול, עבר בי רעד קל. בתוך החדר, סביב לשולחן עץ קטן, ספונים בכסאות פשוטים, ישבו בכמעט-מעגל כעשרה אנשים במה שהזכיר לי יותר מכל סצינות מתוך סרטים אמריקאיים המתעדות פגישות של קבוצות "אלכוהולים אנונימיים". (מעניין שהעיסוק המבוּדד-ברובו אשר בחרנו לנו הזכיר בזמנו גם לאורית את אותן קבוצות תמיכה.)

אחרי השוק הראשוני, הנהנתי בפנים מחייכות לחבורה השקטה, מצאתי לי כסא פנוי, וישבתי. מצפה לבלתי-ידוע. הפגישה, אשר נמשכה כשעה ומחצה, היתה שונה מכל מה שידעתי עד כה על פגישות גנאלוגיות. אוסף האנשים אשר התקבץ למקום אינו שייך לארגון כלשהו, וה"מועדון הגנאלוגי" המקומי- אשר נפגש, כאמור, בחסות הספריה הציבורית המקומית – מתקיים כמעין שילוב של קבוצת תמיכה וקבוצת קריאה (Book Club). שני אלו הם מוסדות אמריקאיים ותיקים מאוד המבוססים מאוד בתרבות המקומית, ובבסיסם שתי תמות אשר בהחלט מאפיינות את האומה הזו: האחת, ניתן לכנותה "כיבוד הפרט"; השנייה – "דיבור אודות…". אולי תהיה זו הכללה גסה, אך אם למדתי עד כה משהו על התרבות האמריקאית מחיי כאן בחצי השנה האחרונה, הרי זה ששתי התמות הללו – אשר מתקיימות היטב בסרטים ובסדרות האמריקאיים שכולנו רואים בקולנוע ובטלוויזיה – הן אמת לאמיתה, והמסך הגדול או הקטן לא מפריזים בהם במאום!

אני מתנצל מראש על ההבחנה המכלילה, אבל האמריקאים מכבדים מאד איש את רעהו. בשיחת חולין, בתור בסופר, במפגש רעים או בדיון מקצועי – אנשים מתייחסים זה אל זה בכבוד. כמי שמלווה את ילדיו במסגרות החינוכיות שלהן – בן הארבע בגן פרטי, בן השבע בבית ספר ציבורי – אני רואה כי הזרעים לכך טמונים היטב במערכת החינוך ומגובים בהחלט גם במתרחש בבית (שכן ההורים גדלו גם הם על ברכי החינוך הזה). ובהחלט יש תוצאות. בנוסף (ושוב אני מכליל בטירוף), האמריקאים יודעים לדבר. הם פשוט מדברים יפה. הם מסוגלים לנסח טיעונים ולהשתלב בכמעט כל שיחה. אלופי הסמול-טוקינג? בהחלט! וכשמחברים את שתי אלו יחדיו, מקבלים אנשים אשר יודעים לדבר זה עם זה. אשכרה לשוחח. כן, כן, גם להשמיע, אבל גם להקשיב. (בארצות הברית, אפילו וויכוח הוא לא מריבה, אלא דיבייט.)

ושלוש התכונות הללו – אשר האחרונה היא צירוף-סינרגטי של השתיים הראשונות – הפכו את מועדון הגנאלוגיה בו נכחתי למשהו רב-עוצמה עבורי, כמי שגם אוהב גנאלוגיה וגם מעריך תקשורת מעניינת ומפרה.

את הפגישה פתח "ראש המועדון", שהוא סגן מנהל הספריה הציבורית והאחראי על מדור הקריאה למבוגרים, והוא עדכן אודות אשר התרחש מאז המפגש האחרון של המועדון, בחודש שעבר. בפרט, סיפר הראש על ביקורו בכנס גנאלוגי אזורי אשר נערך במערב הסטייט בראשית החודש, ועל כמה הרצאות מעניינות ששמע. הדיווח היה מסודר, חלקו הוקרא על בסיס הערות שנכתבו בזמן ההרצאות, והקהל הקשיב בשקט. לאחר מכן, חילק הראש כמה דפים, ועבר עם הנוכחים על תוכנם; הנושאים אשר הופיעו בדפים:

חלק מן הנוכחים שאלו שאלה או שתיים בנוגע לאחד הנושאים אשר מדווחים בדפים, ולאחר מכן נערך סבב בין המשתתפים, ומי שהיו בידיו חדשות – עדכן אודותם. האחד דיווח גם הוא (קצרות) מכנס בו היה נוכח. אחרת סיפרה על ספר חדש שיצא ושמומלץ לכולם לקרוא. אחרת עדכנה אודות כנס גנאלוגי בספריה ציבורית בעיר הגדולה הקרובה. הכל, כמובן, נעשה בנעימות ומתוך רצון טוב לשתף. אני רק הצגתי את עצמי, אך רוח השיתוף בהחלט עודדה אותי להביא עמי גם כמה עדכונים/חידושים למפגש הבא.

ורק אחרי זמן מה, הבנתי שמשהו נוסף – מלבד כיבוד הזולת וניהול השיח התרבותי – הלהיב אותי באותו מפגש. פעמים רבות נכחתי במפגשים גנאלוגיים בישראל, ואלו היו מסוגים שונים: הרצאה-אל-מול-קהל (גם כמרצה וגם כקהל), יום-עיון-רב-משתתפים-ורב-מושבים, אירוע חברתי המפגיש גנאלוגים, טיול מקצועי, וכו'. בכולם – ובעצם, בכל מפגש שלי עם ישראלים המתחבבים בגנאלוגיה – בלטה תופעה אחת אשר חירפנה אותי כבר למן ההתחלה. תמיד, אבל ת-מ-י-ד, לא משנה מה הפורמט ומה ההקשר ומי הקהל וכמה נוכחים, תמיד ימצאו הנוכחים סיבות לדבר על המחקר שלהם. גם אם עומד מולם מומחה לנושא מסוים, והם רוצים להציג בפניו שאלה – הם יותר ידברו ופחות ישאלו. נכון, אני מכליל מאוד, אבל צברתי נסיון רב בפגישות עם גנאלוגים, והאבחנה הזו חוזרת על עצמה תמיד, כאשר היוצאים מן הכלל הם אלו המעידים על הכלל, ולא להיפך. וכאשר הדבר התחיל לחזור על עצמו שוב ושוב, מצאתי עצמי מפתח מנגנוני הגנה וסינון יעילים למדי, אשר סייעו לי להתעלם מרוב הפרטים בסיפורים הפרטיים. וחבל שכך, שכן חלקם עשויים היו להיות מעניינים מאוד עבורי, שכן מכל דבר אפשר ללמוד משהו. אבל המסה הכבירה והתדירות הגבוהה הפכו זאת לבלתי אפשרי.

אין לי בעיה עם אדם שמדבר על עבודתו (ואפילו על עצמו). באמת שלא. אבל כשזהו הנוהג, כמעט ובלתי אפשר להרים את הדיון מרמת המחקר-הפרטי לרמת תחום-העיסוק. אי אפשר לדון בנושאים רחבים הקשורים לגנאלוגיה – למשל, אתיקה, הערכת מקורות, ציטוט מקורות, מתודולוגיה – אם כל אחד מן המשתתפים עסוק בהתבוננות רק על חלקת האלוהים הקטנה שלו. תמיד חשבתי שזהו פגם של כלל העוסקים בגנאלוגיה, אך עכשיו נוכחתי לדעת שלא כך הדבר. דיונים שהיו לי עם קולגות מקומיות חיזקו את דעתי שאכן טעות בידי: החולי הזה הוא לא מאפיין של הקהילה הגנאלוגית בכלל. הוא נעוץ בתרבות ולא בתחום התוכן.

בסוף המפגש, בדרכי החוצה, ראיתי את אחד המשתתפים עומד ליד שולחן קטן, מחזיק בידו חוברת, ושני משתתפים אחרים משוחחים עמו אודותיה. ניגשתי אליהם ושאלתי לפשר העניין. האדם הנחמד הציג בפניי את החוברת, וסיפר, במבטא ניו-אינגלנדי משגע, כי הוא אסף את המכתבים אותם שלח וקיבל אביו בימי מלחמת העולם הראשונה, צילם אותם וכרך הכל בחוברת, כדי שיוכל לקוראם ולפענחם בנוחות. הצגת הפריט מן המחקר האישי נעשתה בצניעות רבה והרחק מעיני הזרקורים (כלומר, שלא במסגרת המעגל הראשי ורק לאחר שזה תם), כיוון שהחוברת לכשעצמה לא היתה קשורה לנושאים עליהם דיברו במהלך המפגש. עד שלא פניתי אליו ושאלתי אותו, לא ניסה הבחור "לשווק" לי את עבודתו. הקשבתי היטב להסבריו, ואלו היו מעניינים מאוד – גם ההסברים בדבר מקור המכתבים, וגם אלו אודות הליך עבודתו לקריאתם ופענוחם. כן, אני תמיד אוהב להקשיב ותמיד לומד דברים חדשים, ובפרט כשהדבר נעשה בנעימות, בצניעות, ובלי שמנסים "לדחוף" לי משהו בכח.

Share

3 תגובות↓

  • 1 רוני // 29 אפר, 2011 בשעה 0:39

    זרקת כאן פצצה !!

    נראה לי שאתה בשלב "ירח הדבש" שלך עם אמריקה הגדולה…. ראה בקישור מה צופן לך העתיד 🙂
    http://en.wikipedia.org/wiki/Culture_shock

  • 2 ארנון // 29 אפר, 2011 בשעה 3:31

    רוני, האמן לי שהייתי עדין. ברור שכל הנ"ל נכון גם בתחומים אחרים בהם אני נתקל (ובפרט, בתחום המקצועי) – אך באמת ובתמים חשבתי שה"בעיה" עם הקהילה הגנאלוגית אותה הכרתי עד כה נובעת מעצם היותם גנאלוגים. ומסתבר שטעיתי. גם אני בטוח שיהיה לי הלם תרבותי, אך אני לא חושב שהוא יגיע בעודי ביבשת הגדולה… 🙂

  • 3 כוכה // 29 אפר, 2011 בשעה 9:35

    ארנון אתה כל כך צודק. כשאני מגיעה ליום עיון ופוגשת את החבר'ה, אני מוצאת עצמי מוטרדת מעצם העובדה עליה ננזפתי – איך לא זכרתי. ש X מצא לפני חודש את הדודה בריבוע בעיירה קטנה,ןלכן בשיחה לא הבעתי התפעלותי ואיך Y מצא את הישג המאה – רישום שורה בספר עתיק יומין המבשר על לידת קרוב מדרגה חמישית במאה ה 19. כולם בירכו אותו חוץ ממני – מה שהכריח בושה גדולה והתנצלויות כפולות ומכופלות.

    ומאחר וכולנו מתי שהוא חטאנו בכך, כדאי לשנות סוויטש ולהשתדל לפחות, להתנהג כמו האמריקאים של בוסטון. ולחשוב שהמפגש הבא שאשתתף בו ייצור מצידי לפחות (מצידי ברבים) מאמץ למידה כללי: מקורות חדשים וכיווני מחקר. לו יהי!!!

השארת תגובה