משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

ד"ש מכפור אל כפור

23 בדצמבר, 2010 מאת ארנון · 4 תגובות

לפני ימים אחדים, התווסף ארכיון דיגיטלי של העיתון מעריב מן השנים 1968-1948 לאתר "עיתונות היסטורית", מבית מדרשם המשותף של אוניברסיטת תל אביב (מפעל התיעוד – יהודי ארצות האיסלאם) והספרייה הלאומית (הספרייה הדיגיטלית). ועוד שותפה נכבדה (אך לא "ראשית") לפרויקט המרתק הזה: ספריית "כל ישראל חברים" בפריז. (ולא, אין קשר סמוי בין "מעריב" לבין "ארצות האיסלאם", אלא שהפרויקט כולו הוא תולדה וגלגול של פרויקט אשר מטרתו העיקרית היתה להנגיש מקורות מידע לגבי ארצות האיסלאם, ביניהם מקורות רבים אשר בדפוס; משם, עלה הרעיון להוסיף עיתונים היסטוריים כלליים, ומשם לארכיון עיתונות עברית – קצרה הדרך.)

האתר, המאפשר חיפוש טקסטואלי מלא ברוב החומרים המצויים בו, מאגד כבר 19 עיתונים (10 מתוכם בעברית), ורק לפני חודשים ספורים העלה את ארכיון העיתון "דבר" (שהינו עדיין העיתון הגדול ביותר באתר, מבחינת מספר העמודים), הינו אוצר בלום לחובבי היסטוריה בכלל, אך מחפשי שורשים עשויים למצוא בו חומרים מרתקים על בני משפחתם וסביבתם.

ומה עושה גנאלוג, אשר נחשף לראשונה למקור מידע חדש? כמובן, מחפש בו את שמות בני משפחתו. וכך עשיתי אני. מה רבה היתה הפתעתי לקבל ד"ש מן העבר בדמות כתבה אשר הזכירה את סבי, מרדכי ליבמן-לבנת ז"ל (נולד 1903 בוולוצ'יסק Volochisk, אוקראינה; נפטר 1992 בכפר ויתקין), שהיה מראשוני המתיישבים בכפר ויתקין אשר בעמק חפר. אהבתי אותו מאוד. דמותו השפיעה עליי מאוד בילדותי ובנערותי, ועד היום אני נוצר את זכרו עמי בכל אשר אלך.

ובמה זכה סבי להיות מונצח לעד מעל דפי ההיסטוריה של העיתונות העברית המודפסת? הכל קרה בזכות הכפור.

בחורף התשכ"ד 1963/4 זכה העמק, כך מסתבר, לגל כפור שלא היה כמותו. וכך תיאר את המצב אהרון אבן-חן, אשר חתם ידיעותיו בכינוי "ג. שרוני":

המהלומה הראשונה ניחתה בסופו של דצמבר.

זה היה לילה קר מאוד. הטמפרטורה נעה בסביבות האפס, והתמידה בירידה. מרדכי ליבמן, מושבניק קשיש מכפר-ויתקין, השכים אותו בוקר ויצא לפרדס. כל הלילה כירסמה בו הדאגה.

בלב חרד עבר בין האילנות העמוסים פרי למכביר. הקטיף עמד על הסף. אשר יגור מפניו – אירע בלילה הזה. העלים היו שרופים, קמלים, הפרי קפוא ומצומק. הקרה נעצה את שיניה בפרדס.

בימים הבאים הסתערה הקרה גל אחר גל, כילתה את אשר התחילה, פגשה במטע פגיעה קטלנית. רק כעבור חודשיים ניתן היה לעמוד על ממדי האסון.

הכתבה, כאמור, התפרסמה בקיץ 1964, וכפי שכותרתה רומזת ("הכפור שלא הפשיר בקיץ"), גלי הכפור נתנו אותותיהם חודשים לאחר שחלפו על אדמת העמק. המשבר היה בשיאו:

השבוע יצא ליבמן לקראתנו מתוך פרדסו, כמי שיוצא מבקעת העצמות היבשות. הנוף היה אפור, מחשיד, נוף של מוות. שורות של עצים ערומים, יבשים, כאילו עברה עליהם אש אוכלת. החלק שלא הומשד בקרה, נראה פגוע, עצים נאבקו על חייהם, על חידוש נופם. […] התחיינה העצמות האלה?

מרדכי ליבמן עמד בפאת שדה-הקטל. חרוך-שמש, לבוש גופייה אפורה וידיו גדולות וכבדות. הוא היה פסימי. לגבי חלק מן המטע כבר ברור, שהוא נידון לעקירה ולנטיעה מחדש. ושוב לעבוד. להשקיע ולהמתין שש שנים תמימות עד שיתחיל להניב. […] 8 דונאמים היו לו בסך-הכל. הוא טיפח אותם במו ידיו, מכיר אותם עץ-עץ, כאילו היו ילדיו. הנה, זו חלקת השאמוטי, ושם הוולנסיה, הלמנטינות, הדנסי.

לקריאת הכתבה כולה, לחצו על המקטע

"מעריב", 24 ביולי 1964, ע' 8

שמוטי, וולנסיה, דונמים של פרדסים – ואני יושב כאן, במרחק אלפי קילומטרים מאדמת העמק, ונזכר בביקוריי אצלו. בכל שבת אחר הצהריים היינו נוסעים לבקרו, ובימי הקטיף, ועודנו ילדים – היינו זוכים להגיע לאותם פרדסים, שכבר שכחו את תלאות הקרה. אל תוך שקים וארגזים היינו מעמיסים תפוזים, קלמנטינות, או אשכוליות. וגם אבוקדו. פירות כמו שאי אפשר כבר למצוא היום.

אני יושב כאן, ובחוץ כפור ניו-אינגלנדי טיפוסי לתקופה זו של השנה. וכאן הטמפרטורה צונחת תדיר אל מתחת לאפס-מעלות-צלסיוס. ומכאן, עת אני קורא את הכתבה על סבי, אשר פורסמה בעיתון "מעריב" לפני כארבעים-וחמש שנה והיום זמינה לצפייה פשוטה וחינמית באינטרנט, לא הקור המקומי מציק לי, אלא כל הדברים עליהם לא הספקתי לשוחח עם סבי. הייתי ילד בפרדסים ההם, ולא השכלתי לשאול אותו דבר. אולי גם לא היה עונה, אך אני לא חשבתי לנסות. ואפילו על גל הקור הנורא לא שמעתי מעולם. לא ידעתי כי סבי הופיע בעיתון. והנה, כעת, נשלח לי ד"ש ממנו, ד"ש מן הכפור בדיוק בעת שאני מצוי בכפור.

* * *
למען האמת, על אזכוריו של סבי בעיתון מספר שנים לאחר כתבת-הכפור – ידעתי גם ידעתי. והנסיבות – מעציבות בהרבה. ביום 5 ביוני 1967, יומה הראשון של מלחמת ששת הימים, נפל דודי, הטייס סרן ארנון לבנת (ליבמן) ז"ל, מעל שמי סיני. על מודעת האבל, אשר פורסמה לקראת הבאתו לקבורות – ואשר זמינה גם היא באתר "עיתונות היסטורית" – מופעים בשמם אלמנתו ואביו, הלוא הוא סבי. מתחתיה, מודעת אבל נוספת, עליה חתומה עפרה אליגון. כשלוש שנים נוספות תחלופנה עד שתפרסם אליגון את ספרה, "מספר אחד נפגע" (הוצאת אל"ף, 1970), ובו סיפור חייו ונפילתו של דודי, והוא מתבסס, בין היתר, על פגישותיה של אליגון עם סבי. (ואפרופו משפחתולוגיה, בתה של עפרה אליגון היא היוצרת תלמה אליגון-רוז, ובתה של זו – הזמרת אביגיל רוז.)

מודעת האבל

"דבר", 25 ביוני 1967, ע' 7

אך כאשר פורסמה הכתבה על הכפור, היה עדיין דודי בחיים. וכך מדווח אבן-חן:

ליבמן בן ה-61 עובד כל השנה יחיד את פרדסו. שני הבנים שירתו בצבא – האחד טייס, ואילו השני בחיל-הצנחנים. הם ישובו הביתה מן הצבא – כך חשב ליבמן – יצאנו מטע יפה, מעובד, מכניס. הפרדס בן שמונת הדונאמים הוא מקור ההכנסה העיקרי של המשפחה.

שתי בנותיו של סבי – אמי ודודתי – לא מוזכרות בכתבה: האחת היתה כבר בעלת משפחה, ואילו השנייה – עבדה והתגוררה רחוק מהבית. ומעניין הוא, שגם דודי השני -גם הוא מוזכר בכתבת-הכפור ללא שמו – זה אשר שירת בחיל הצנחנים, זכה בהמשך לאזכור-ללא-שם-נוסף, וגם זאת ניתן לקרוא היום באתר "עיתונות היסטורית".

דודי זה היה מן החלוצים אשר התיישבו בערבה, והוא הקים את ביתו במושב עין-יהב. בפורום "היה היה בערבה", תחת הכותרת הבנאלית "50 שנות התיישבות בלב הערבה" (מיום 24 ביוני 2008), מסכמת תושבת המקום את אשר עבר על המושב בחמישים שנותיו הראשונות. ושם, ברשימה הארוכה והמפוארת, בחלק "שנות השישים בלב הערבה", בין "תחילתו של גן הירק" ו"הפעלת דואר נע בערבה", מופיע גם: "התקפת מחבלים על מרפאת עין-יהב". במהלך ההתקפה נהרג חייל צה"ל וחייל אחר נפצע. דרוש ידע-נוסף-לכתוב על מנת לדעת ש"חבר המשק" אשר סייע בפינוי הפצוע לבית החולים "סורוקה" הוא דודי הצנחן-לשעבר.

"חבר המשק" הוא דודי

"מעריב", 3 בינואר 1968, ע' 1

* * *
סבא אחד ושני דודים. פירורים של סיפורי חיים ומוות. ומחשבה אחת מדכאת (מבחינה גנאלוגיה, כמובן): כל כך הרבה עמודים של עיתונים היסטוריים לנבור בהם, ומה יהיה על הנבירה בעיתונים של היום?

Share

4 תגובות↓

  • 1 איתי בנר // 24 דצמ, 2010 בשעה 0:20

    תודה על הטיפ. איתרתי כבר אזכורים מפתיעים למדי של קרובים שלי. וגם כמה מרגשים.

  • 2 אורית // 24 דצמ, 2010 בשעה 7:45

    מרתק! כבת לנוטע אהבתי מאד את הקטעים אודות סבך והמטע שנכווה. מודעת האבל על דודך הינה כמובן תזכורת יותר כואבת משנות הששים, אבל הקמת מושבי הערבה החזירה אותי שוב לזכרונות ילדות על ימים נמרצים ואופטימיים. חבל שגליונות דבר מאוחרים יותר לא הועלו עדיין לרשת – היה מעניין לראות איך ההיסטוריה המשפחתית נמשכת ממבט על עיתוני.

    הערת שוליים (קטנונית, אבל אם כבר אנו עוסקים בהיסטוריה): עיתון דבר נמצא ברשת כבר למעלה משנה, ולפחות מאז יוני 2009.

  • 3 דרור פרידמן // 25 דצמ, 2010 בשעה 5:39

    היי ארנון!
    מדהים עד כמה העולם צר וקטן, דרכנו מתפצלות ונפגשות לפרקים, מפליאה אותי העובדה על הקווים המקבילים בחיינו למרות קווי הדם השונים…
    ישבתי בסלון של הוריך בזכרון לפני 15 שנה בערך כשהכנתי את מסלול בטיול במושבה ורציתי להכיר מעט את תושביה, דפקתי על הדלת וברב חוצפתי היקראלית שאלתי אם אפשר לקבל אינפורמצי על "ענבלים", אבא שלך בלע כמובן את הצפרדע וישבנו שעה ארוכה כאשר אני דולה ממנו מידע ומשתדל לזכור את הפרטים בראשי, מיד כשיצאתי מביתו/כם רשמתי הכל במהירות בפינקסי!
    ועתה מתברר שלפני ולפנים הצטלבו דרכנו עוד בטרם הגעת לעולם, סבי וסבתי מראשוני כפר ויתקין, דבורה ואייזיק פרידמן ז"ל, אני מכר היטב את הספור של ארנון לבנת ז"ל., סבא שלך שנה את שם משפחתו מליבמן ללבנת אחרי שארנון נהרג. אני מנסה להזכר אם בקרתי אצל ה"זקנים", אגב איך קוראים לאמא שלך? ומה שנת הלידה אם היא מרשה לך לגלות? אני מניח שאם היא בת כפר ויתקין אמיתית היא מתגאה בכל שנה ושנה…
    ותודה על כתובת האתר, הוא מעניין מאד!

  • 4 החי"ת הקדמון // 30 אוק, 2018 בשעה 17:36

    […] המקומית! וכך, חוט נסתר קושר ביני לבין סבי ז"ל. (אגב, מקרה דומה קרה לי לפני כמה שנים עם הסבא השני שלי, אותו הכרתי היטב […]

השארת תגובה