משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

מעשה במעשה

21 בספטמבר, 2010 מאת ארנון · תגובה אחת

פעמים רבות אני נשאל, על ידי קרובים ורחוקים, על ידי מכרים וזרים, שאלה אחת קטנה: "למה?". גרסתה המלאה של השאלה הקצרה הזו, היא משהו בסגנון: "למה מעניין אותך לדעת מי היה סבא-של-סבתא-של-סבא שלך, או לחפש בן-דוד-רביעי-מוזח-פעמיים שלא פגשת אף פעם, או לקרוא מסמך מלפני 150 שנה שהגיע מאיזה ארכיון בכפר נידח במדינה אליה אתה לא מרגיש שום קשר?!".

ובאמת, למה?

במשך שנים של שמיעת השאלה הזו, חככתי בדבר חכוך וחזור, מנסה למצוא תשובות לשואלים, ובפרט – לי. גם כאן כבר התחבטתי בשאלה הגדולה (ומובן שהבנתי שהתשובה שבידי אינה "טובה" מספיק). לרוב, אני מעדיף להגיד כי חשוב לי לשמר את ה"מורשת" המשפחתית, ולעתים אני מנמיך את הרף ומדבר על "הסיפור המשפחתי". כאשר אני נתקל באבות-קדמונים או אמהות-קדמונות או דודנים-קדמונים שמשהו בהם מזכיר לי אותי – אני יודע שיש משהו מאחורי "עץ המשפחה", שמשהו אכן מחבר בינינו, קושר אותי אליהם.

ובסוף בסוף, נמצאת במגירה כלשהי באחורי-הקדקד, הפנטזיה לסכם את הכל בכתב, על מנת שיישאר משהו להעביר הלאה. שאם אכן אותה "מורשת", או אותו "סיפור" הם כל כך חשובים, ואם אני משקיע בהם חלק ניכר מחיי, וחלק ניכר עוד יותר ממחשבותיי – הרי רק ראוי הדבר שגם הבאים אחריי יידעו על מה מדובר. שכן הם חלק מאותו העץ, ההמשך של אותה השרשרת.

וכשכבר שכנעתי את עצמי שה"סיפור" הוא מה שחשוב, בהיותו מסכם, סוגר מעגלים, ובפרט – ניתן להעברה; וכשכבר הבנתי, ביני לבין עצמי, שיש תכלית לכל, שיש יעד ברור ולא מוגדר, בו כל הקצוות ייקשרו; וכשכבר הכנתי תשובה מוכנה לשאלה ה"למה?"… או אז הגעתי לסוף ספרו של אילן שיינפלד, מעשה בטבעת (הוצאת "כתר", 2007), ושוב היטלטלו מחשבותיי ובטחוני התערער עד בלי די.

הספר "מעשה בטבעת" מגולל את סיפורה של טבעת מסתורית ואגדתית, המלווה שתי משפחות מפולין של סוף המאה ה-19 אל ארגנטינה של אמצע המאה ה-20. רק בשלב מתקדם של הספר, מתגלה כי הסיפור אינו מסופר על ידי מספר כל יודע, כפי שניתן אולי לחשוב אם מתעלמים מן המופיע על גבי הכריכה האחורית, אלא על ידי צאצאית המשפחה, המספרת לפרטי פרטים את קורותיהם של אבותיה הקדמונים ובני משפחה אשר חיו בעידנים אותם לא הכירה. את הכל, כך מובן למן הרגע בו נחשפת הדוברת, שמעה מסיפורים שעברו מאם לבת במשך דורות אחדים. סיפורים משפחתיים מרובי-פרטים וגדושי-רגשות, צבעוניים ומדוקדקים.

הספר כולו, כך מסתבר, נועד להעביר הלאה את הסיפור המשפחתי, לתעד כדי שלא יילך לאיבוד, לשמר כפי שהיה, או לכל הפחות כפי שהתקבע בזכרונותיהם של בני המשפחה לאורך השנים. ובקיצור, הספר הוא אודות המעשה בטבעת לא פחות מאשר הוא אודות הטבעת עצמה. הסיפור, אם כך, מהווה את מרכז הכובד של הסיפור, ובו טמון הכל. כך, כאמור, חשתי גם אני בעת האחרונה כאשר נדרשתי לענות על שאלת ה"למה?".

ואז מגיע סוף הספר, שהוא סוף הסיפור. הדוברת, לאחר שגוללה את קורות המשפחה בפני בתה, מסכמת. סוגרת דף. תחילת הסיכום נאמנה לרוח הסיפור-כמהות-הזכרון:

השתדלתי לחיות את חיי במלואם כפי שהבנתי אותם, וביקשתי בכל מאודי גם לסיים את הספר הזה ולתיתו לך בסוג של עדות, כמפת סימנים לעבר נשכח, מודחק, המותקף על ידי רשויות הזיכרון של הקהילה, של העם ושל הארץ הזאת, ששמו לעצמן לטהר את הזיכרון, לנפותו, וכך שמטו מתוכו מעגלי חיים שלמים של שמחה ומכאוב.

אך מיד משתנה הטון. עצם סיפורו של המעשה גרם לגיבורה-המספרת להבין משהו אחר ממה שציפתה, שכן כל מטרתה מלכתחילה היתה לספר:

אבל בסופו של דבר עלי להודות שאין כאן דבר מלבד עצם המעשה, הסִיפֵּר. ואולי המעשה הוא הדבר, ואין בלתו. כלומר, שחזור העבור נדון מעצם טבעו להיות חלקי ופגום. מפואר ומכובד ככל שיהיה הוא נדון, בסופו של דבר, לכישלון. כי לא ניתן לתאר את העבר בלי נושאיו, בני האדם שחיו אותו כהווה, ועם מותם נגזר עלינו לחולל בעולם את מחול החיים הקצר והאכזר שלנו, עד שגם אנו נמצא מתוכו עם מידה מסוימת בלבד של ידיעה. מי היינו, מה עשינו, בשביל מי, בשביל מה.

הסיפור, אם כך, הוא רק נרטיב-חייהם של אחרים, והוא אינו קשור במאוּם לאנשים שמאחורי העובדות. אין לסיפור-חייהם קיום ללא חייהם עצמם. המסר של המספרת לבתה הופך להיות אוניברסלי:

שבי, קראי את סיפור הטבעת, וזכרי: הכול אחד. דור חוזר אחרי רעהו. אנחנו הולכות אחרי אמהותינו. הזמן הוא אותו הזמן, ואין הבדל בין מה שהיה לבין מה שיהיה. אם תרימו את עיניכן מן הספר הזה תוכלו לראות למולכן לא רק את בואנוס איירס ואת דנציג, אלא את הכליזמרים של שדלץ, נושאים איש את קשתו ואיש את חלילו ואיש את מפוחו, ומנגנים את אותו ניגון עצוב, ניגונו של כל יהודי, העשוי מבכי של דורות רבים.

אני מוכרח להודות שאותי קצת העציב הסיכום הזה. סוף הספר רומז לתחילת ספר "קוהלת":

א דברי קהלת בן-דוד, מלך בירושלם. בהבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל. ג מה-יתרון, לאדם: בכל-עמלו–שיעמל, תחת השמש. ד דור הלך ודור בא, והארץ לעולם עמדת. ה וזרח השמש, ובא השמש; ואל-מקומו–שואף זורח הוא, שם. ו הולך, אל-דרום, וסובב, אל-צפון; סובב סבב הולך הרוח, ועל-סביבתיו שב הרוח. ז כל-הנחלים הלכים אל-הים, והים איננו מלא; אל-מקום, שהנחלים הלכים–שם הם שבים, ללכת. ח כל-הדברים יגעים, לא-יוכל איש לדבר; לא-תשבע עין לראות, ולא-תמלא אזן משמע. ט מה-שהיה, הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שיעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש. י יש דבר שיאמר ראה-זה, חדש הוא: כבר היה לעלמים, אשר היה מלפננו. יא אין זכרון, לראשנים; וגם לאחרנים שיהיו, לא-יהיה להם זכרון–עם שיהיו, לאחרנה.

(קוהלת, א', א'-י"א)

בערב ראש השנה האחרון, פרסם הסופר חיים גורי מאמר מרתק במוסף מיוחד של "הארץ". שם המוסף: עָלֶיךָ אֶת חַיֶּיךֶ לְשַׁנּוֹת, והוא עסק בהתחלות חדשות. גורי, אשר דבריו פורסמו בעמוד הראשון של המוסף, התייחס ישירות לדבריו של קוהלת, אמנם בהקשר שונה לחלוטין (תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים). בתחילת דבריו, גורס גורי כי "קשה להתווכח עם קוהלת" (כלומר, אין תכלית לנסיונות החוזרים ונשנים להשיג את השלום המיוחל), אך הסיפא של דבריו היא כבר ברוח שונה לגמרי. מסקנתו של גורי: "שלא בהכרח מה שהיה הוא שיהיה, שיש סיכוי לאחרת. נחיה ונראה ונעשה." היינו, לדידו של גורי נדרשת פעולה כלשהי על מנת לשנות את הגלגל המסתובב כטבעו של עולם.

ואם כך, מה עלינו – חוקרי שורשי משפחותיהם – לעשות על מנת שיהיה סיכוי שתובנותיה המדכאות-מעט של אספרנסה גנץ תהיינה שונות? כיצד ניתן לפעול על מנת להפוך את אותו סיפור להרבה יותר מנרטיב חסר תוחלת?

ייתכן והפתרון טמון בעצם הצבתה של השאלה באופן גלוי וברור. ייתכן ומה שנדרש מאתנו הוא באמת לעשות. לא רק לתעד על מנת לספר, אלא לחקור על מנת לשמר. לא רק בבחינת "דע מאין באת", אלא גם בבחינת "דע מה עליך לעשות". לא רק לאסוף פיסות חיים וחלקי מסורת, אלא להמשיך אותם הלכה למעשה, לשלבם בשגרת היומיום ובהלכות החג. ואם להקצין מעט – לא רק לדעת לומר כי אנחנו שארי-בשר של רבים אשר היו לפנינו, אלא באופן כלשהו, מופשט ומוחשי כאחד, להיות קצת-הם בד בבד עם היותנו הרבה-אנחנו.

Share

תגובה אחת↓

השארת תגובה