משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

30 שנה אחרי, נפתחה הדלת האמריקאית

19 ביוני, 2010 מאת ארנון · 7 תגובות

סיפורה של משפחת הרשקוביץ שלי הוא סיפור מרתק של התיישבות בארץ בימי העלייה הראשונה, אך ברוח התקופה (ההיא) – הוא גם סיפורה של העזיבה את הארץ. מבין עשרת ילדיהם של משה הירש ויוכבד חיה ששרדו (שני ילדים נוספים מתו בילדותם) ואשר התגוררו בבית המשפחה בזכרון יעקב, עזבו שבעה את הארץ בראשית המאה ה-20: שישה מהם ירדו מצרימה והאחת היגרה הישר לדרום אפריקה. מבין השישה שחיפשו את מזלם במצרים, היגרו שניים לארצות הברית, ואחת לאוסטרליה. בסיכומו של דבר, רק שלושה חזרו בסופו של דבר לארץ הולדתם, ישראל. שלושה נוספים, כאמור, לא עזבו אותה.

בהקשר הישיר של בלוג זה, סיפורה של משפחת הרשקוביץ שלי הוא סיפור מרתק של מחקר גנאלוגי אשר שם לו למטרה להתחקות אחר צאצאיהם של כל בני המשפחה. המשימה היתה סבוכה, וגם היום – כמעט 11 שנה מאז התחלתי בחקר משפחותיי – איני יכול לומר כי המשימה הושלמה. ועוד לא דיברתי על נסיונות להתחקות אחר מוצאה של המשפחה טרם הגיעה לישראל – משימה כבדה וסבוכה הרבה יותר.

אחד הסיפורים המרתקים במשפחה קשור לדו-ענף אשר היגר לארצות הברית. היו אלו זאב (וויליאם, וועלוועל) ויעקב (ג'ק), אֶחיו של סבי, אשר היגרו ממצרים לשיקגו (או כמו שרוני נוהג לכנותה, צ'יקגו), נפטרו שם בגיל צעיר ובסמיכות זה לזה, ובהמשך – נדדו צאצאיהם לחוף המערבי, והתיישבו בלוס אנג'לס הגדולה (ככל הנראה, בגלל מזג האוויר הקר בשיקגו; אחרי הכל, מזג האוויר בלוס אנג'לס דומה הרבה יותר למזג האוויר הים-תיכוני אליו היו רגילים). הקשר עם המשפחה בזכרון יעקב התנתק, ככל הנראה, מן הרגע שחצו האחים זאב ויעקב את האוקיינוס הגדול (ואולי עוד קודם לכן?), והקרע שנוצר בין אלו שנותרו פה (להלן: "הענף הזכרוני") ובין אלו שנדדו לשם (להלן: "הענף האמריקאי"), מלווה את ההיסטוריה המשפחתית בסיפורים סוחטי-דמעות עד עצם היום הזה. גם האיחוד המרגש אשר נערך בין צאצאי הענף הזכרוני והענף האמריקאי, אי-שם בסוף שנות ה-70, כ-70 שנה לאחר שנותקו הענפים ואחרי שנים רבות של חיפושים הדדיים כושלים, מלווה את ההיסטוריה המשפחתית בסיפורים סוחטי-דמעות.

כאשר התחלתי להציק לדודי ז"ל, אי-שם בתחילת ימי מחקרי, על מנת שיספר לי על הענפים האבודים של המשפחה, הוא שלף בשלב כלשהו תמונות מן הביקורים ההם, וסיפר לי את הסיפור המרתק אשר הוביל לגילוי ההוא. זהו בהחלט סיפור שראוי להקדיש לו פוסט נפרד (עוד אחד לרשימת הטיוטות הארוכה), ובצער רב אני נאלץ להימנע ממנו, כדי לא לחרוג מן המסגרת הסיפורית שהצבתי לעצמי להפעם.

בתמונות הדהויות ששלף דודי ז"ל מן האלבומים שלו, תמונות בפורמט ריבועי עם פינות מעוגלות, הוא הראה לי את בן-דודו, משה – שניהם קרויים על שם הסבא המייסד – אשר ביקר בארץ לראשונה בשנת 1976 עם אשתו ובנו. בהמשך, ביקר בארץ הבן, ג', לבדו עוד פעמיים נוספות. לאחר מכן, הוא הראה לי תמונות-גומלין של הביקור שערך הוא עם אשתו אצל המשפחה באמריקה. משהו בדיווח על הביקורים שידר לי מרירות, אך לא ידעתי להצביע על כך בדיוק. בנוסף לכך, כאשר שאלתי אותו איך אוכל ליצור קשר עם הענף האמריקאי – הוא טען שאינו יודע, כיוון שאינם בקשר.

היה בכך משהו מוזר מאוד. הרי עברנו את שלב 70 שנות הנתק, לאורכן חיפשו המשפחות משני צדי האוקיינוס זו את זו; עברנו גם את סדרת המפגשים המרגשים משני עבריו של אותו האוקיינוס; ובין המפגש האחרון לזמן בו ישבתי אני אצל דודי עם התמונות הדהויות חלפו לכל היותר 17 שנה – והוא לא יודע היכן הם?!

ואז סיפר לי דודי מעשיה אמיתית לגמרי. כהרגלו.

* * *
בעת הביקור האחרון של צאצא הענף האמריקאי בישראל – היה זה ג', בנו של משה אשר הוזכר קודם לכן – דאג דודי לארח אותו למופת. הימים, ראשית שנות ה-80; המקום, המושבה הקטנה זכרון יעקב; האווירה – מושבתית פרובינציאלית למדי. דודי ורעייתו דאגו לכל צרכיו של קרוב המשפחה האמריקאי. הם פתחו בפניו את דלת ביתם ואירחו אותו שם בחופשיות ובטבעיות. הם לקחו אותם לביקורים בבתיהם של בני משפחה אחרים בארץ. הם ליוו אותו בטיולים בארץ. יותר מכך – דודי, אשר היה נהג ב"אגד", דאג להעניק לקרובו האמריקאי כרטיס אשר אפשר לו להתנייד בתחבורה ציבורית בחינם וככל שיחפוץ. יותר מכך – כיוון שכל הנהגים המקומיים הכירו היטב את דודי וכיוון שכיבדו אותו מאוד – הם דאגו להוריד את "הדוד מאמריקה" בכל מקום אשר יחפוץ ולא רק בתחנה המרכזית הקרובה. בקיצור, היה זה ביקור משפחתי מאוד, עליו ניצח דודי (כהרגלו).

כעבור שנים מעטות, החזירו דודי ודודתי ביקור גומלין לקרוביהם האמריקאיים. הימים, ראשית שנות ה-80; המקום, הערים הגדולות שיקגו ולוס אנג'לס; האווירה – אורבנית אמריקאית למדי. דודי ורעייתו היו נרגשים לקראת הפגישה המחודשת עם בני המשפחה, כולל עם ג' מיודענו. והפגישות אכן היו מרגשות. אלא מאי?

"הם אפילו לא הכניסו אותנו אליהם הביתה, רק לקחו אותנו לאכול במסעדה," סיפר לי דודי במרירות, כאילו התרחש הדבר רק אמש ולא 17 שנה קודם לכן. מסעדה! במונחים של המושבה זכרון יעקב של אותם הימים, ובפרט במונחים של דודי, בהחלט היה מדובר בעלבון גדול. הרי הם היו "המשפחה מישראל" שהגיעה לביקור, ולא רק זאת – אלא ששנים ספורות קודם לכן אירחה בדיוק אותו "משפחה מישראל" את אותה "משפחה מאמריקה". והכניסה אותה לבתיהם!

מאז אי-פתיחת-הדלת ההיא, הן בלוס אנג'לס והן בשיקגו, נותקו שוב הקשרים בין המשפחות. וכמה כאב הדבר לשני הצדדים. ידעתי שהדבר כאב מאוד לדודי, אך רק כעבור שנים אחדות, כאשר הצלחתי לאתר את בני הענף האמריקאי – הבנתי שגם אצל נותר כאב גדול.

* * *
והשבוע, סגרתי מעגל. בעת ביקורי בלוס אנג'ס, בין יום לימודים אחד למשנהו, נערכתי לתאם ביקור אצל בני המשפחה, וביניהם ג' הלה, שהוא לי בן-דוד שני. אתמול נערכה הפגישה, ואני הייתי ערוך בשעה הנקובה מחוץ למלוני, במקום בו קבענו כי יאסוף אותי ג'. לאחר עיכוב קל, ראיתי מרחוק גבר ממוצע-קומה הולך לעברי. ככל שהתקרב אליי, כך הבנתי שמדובר בג'. אי אפשר היה לטעות בו, שכן הליכתו ומבט-עיניו אמרו לי דבר אחד: הוא דומה כשתי טיפות עיניים לדודי ז"ל. כמעט 30 שנה חלפו מאז פגש ג' את בני משפחתו הישראליים.

הפגישה הראשונית היתה מרגשת. מן האופן בו ניהל ג' את השיחה ומן האופן בו הגיב לדבריי – הבנתי שלא רק הליכתו ומבט-עיניו מזכירים לי את דודי, אלא גם אופיו. צעדנו לעבר מכוניתו, נכנסנו אליה, הוא התחיל לנווט את דרכנו בה, ותוך כדי כך ניהלנו שיחה מרגשת מאוד. ג' זה זוכר לפרטי פרטים את ביקוריו בארץ, זוכר שמות, זוכר פנים, זוכר מקומות, זוכר קשרים. הוא חי את היותו צאצא למייסדי זכרון גם בלוס אנג'לס הרחוקה. וכל הזמן הוא המשיך למלמל בקול רם: "אני לא מאמין שאתה פה!".

סיפוריו של דודי הדהדו בראשי לאורך כל הדרך, ולמרות שקבענו זאת מראש – לא הייתי בטוח היכן תנחת המכונית מן המסע המופרך הזה – אני ובן-דודי-השני במכונית אחת, נוסעים על כבישי לוס אנג'לס. כמה שנים חיכיתי לפגישה הזו. וגם כאשר הצביע לעבר הבית בו הם גרים, לא הייתי בטוח כי יעצור שם. בסופו של דבר, עצר ג' את מכוניתו בחנייה שמתחת לבניין מגוריו, הכניס אותי למעלית ופתח בפניי את דלת ביתו, שם פגשתי את רעייתו הנחמדה. והוא לא הפסיק למלמל, עכשיו גם לעבר רעייתו: "אני לא מאמין שארנון הרשקוביץ בבית שלנו!".

וכל מה שעבר לי בראש, תוך כדי התבוננות בחומרים המדהימים ששומר ג' בביתו ותוך כדי השיחה המרתקת, היה רק דבר אחד: מה היה אומר דודי, אם היה יודע שכמעט 30 שנה אחרי אותו עלבון גדול – "הם אפילו לא הכניסו אותנו אליהם הביתה!" – פתחו בפניי בני הענף האמריקאי – אותו ג' עצמו מן התקרית ההיא – את דלת ביתם, ואירחו אותי בו למופת?

Share

7 תגובות↓

  • 1 אסנת חזן // 19 יונ, 2010 בשעה 9:59

    ובמה בכל זאת שונה הביקור הזה מהביקור ההוא? הצלחת לברר?

  • 2 ארנון // 19 יונ, 2010 בשעה 19:24

    אסנת, שאלה מעניינת שאלת. מרוח הדברים ומרוח הסיפורים על הביקורים ההם, אני יכול להבין שהבדל אחד עיקרי מפריד בין הביקורים הללו. אני בא מן ה"עתיד" המשפחתי, הם כולם באו מן ה"עבר" המשפחתי. רוצה לומר, הם – הן ג' והן דודי – הכירו זה את אבותיו של זה, ראשית מסיפורים ואחר כך מפגישות. הם היו בקשר ישיר עם בני דור המייסדים, מהם ינקו ישירות את סיפורי החלוציות של ימי העלייה הראשונה. עבורי, לעומתם, כל הנ"ל הם רק סיפורים רחוקים, וממילא לא הכרתי את בני הדורות הקודמים.

  • 3 אורית לביא // 23 יונ, 2010 בשעה 7:39

    יופי של סיפור!
    ונקווה שדודך לא צפה מלמעלה בביקור. לא נראה לי שזה היה משפר את מצב רוחו.

  • 4 מחשבות קצרות על הגירה | משפחתובלוגיה // 17 נוב, 2010 בשעה 5:30

    […] ואחרי שנים אחדות של המתנה מורטת עצבים – זכיתי גם לפגוש בהם סופסוף. הדוד ג'ק היה מהגר טיפוסי של אותם ימים, אם אפשר לפשט כך […]

  • 5 דרור פרידמן // 24 נוב, 2010 בשעה 10:04

    היי ארנון!
    אני יודע שאני קצת בדיליי ובכל זאת, מה הביא את דודך מדרגה שנייה להכניסך למקדשו/ביתו, הרי כשדודך מישראל לא זכה להיכנס נותק הקשר, לא הבנתי מתשובתך לאורית מה גרם לקרוב מאמריקה לסטות ממנהגו?

  • 6 להוסיף את סבא-רבא וסבתא-רבתא לעגלת הקניות המקוונת | משפחתובלוגיה // 11 פבר, 2011 בשעה 18:41

    […] המפגשים הללו היו מרגשים במיוחד, וחלקם השאירו את חותמם באופן מיוחד על שני […]

  • 7 העגבניה שסימנה לי: אנחנו משפחה // 12 יול, 2012 בשעה 21:54

    […] כאן כבר בעבר על מפגש משפחתי מרגש עם צאצא של ענף אבוד נוסף למשפחת הרשקוביץ, ועל כך […]

השארת תגובה