משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

חמישים שנה (כפול שלוש) בשישים דקות

9 באפריל, 2010 מאת ארנון · תגובה אחת

לפני חודשים אחדים, נכחתי בפגישה-מחודשת מרגשת מאוד. טוב, למען האמת, הייתי זה שארגן את הפגישה, וזאת כחלק ממסע חיפושים אחר ענף משפחתי "אבוד" הקשור למשפחתה של זוגתי. כבר נכחתי בעבר בפגישות-מחודשות, אך לזו היתה ארומה מיוחדת, שונה מבדרך כלל.

כדי לקצר את סיפור המעשה שהוביל לאותה פגישה, אציג את גיבוריה:

  • ח': קיבוצניק בפועל, אמן בנשמתו, איש הארץ הזו. בקי ברזי המשפחה, עמו אני מתייעץ מדי פעם בכל הקשור למחקר המשפחתי, ושמח לחלוק עמו את ממצאיי;
  • י': חיפאי במהותו, פרופסור אמריטוס בתחום מדעי החיים, חייכן, עמו יצא לי לחלוק גם מחשבות אקדמיות וגם מחשבות משפחתיות. בן-דוד מדרגה ראשונה של ח';
  • ג': איש עסקים ותיק, איש העולם הגדול, עזב את ישראל לגרמניה ומתגורר שם מזה עשורים אחדים בעיירה קטנה. בן-דוד מדרגה שנייה של ח' ו-ג'.

שלושת גיבורי הפרשה הם בשנות ה-60 וה-70 לחייהם. שלושתם היו נערים ואחר כך חיילים בישראל של שנות ה-50 וה-60, אז נפגשו רבות, בעיקר בנסיבות משפחתיות. המשפחות של שלושתם היו קרובות מאוד. היתה זו משפחתו של ג' אשר נפרדה מן הארץ בשלב מוקדם יחסית, וכשהפך לאדם בוגר – עשה זאת גם הוא. ח' ו-י' גדלו, בגרו, הקימו משפחות – ונותרו כל העת הזו בקשר.

כשנכנסתי אני לעובי הקורה וניסיתי לאתר את ג' – וזאת על מנת למפות את הענף המשפחתי המנותק-נכון-לעכשיו – פניתי, כמובן, לשני גיבורי הפרשה האחרים. הם ה"משפחתיים" ביותר, ואלו שהכירו אותו ושעשויים לדעת דבר או שניים אודותיו. הפרטים המעטים שידעו לספר לי, הסתכמו ב"אני זוכר שנפגשנו כשהתגייסתי לצבא", ב"אבא שלו למד ואחר כך היה קצין גבוה", וב"הוא נסע לגרמניה" – וכמעט תו לא. האיתור של ג' ומשפחתו היה מאתגר מאוד, אך בסופו של דבר הגעתי אליו, והתכתבנו ארוכות בדוא"ל, הוא מגרמניה ואני בישראל. אחר כך עברנו לשוחח ב"סקייפ". העברית שלו היתה אטית ומהורהרת. זכר העבר נשמע בה בקול צלול ורם. אחר כך עברנו לתכתובות דוא"ל מרובעות-משתתפים: ג', ח', י' ואני. הם סיפרו ונזכרו, הוא זכר ושיתף, ואני בעיקר קראתי כמשקיף מן הצד.

כעבור שבועות אחדים, בישר לנו ג' בשמחה כי הביקור השנתי שלו בארץ מתקרב, וביקש להיפגש. הפעם הבאה ששמעתי ממנו היתה כאשר היה כבר בארץ. הוא התקשר אליי, וסיפר לי שכבר דיבר עם ח', וכי קבע להגיע אליו ולהיפגש שם גם עם י'. וכך הגענו לשבת סביב לשולחן פלסטיק על המרפסת בביתו של ח' בקיבוץ. גם נשותיהם של ח' ושל ג' היו שם, וגם הן, כמוני, היו משתתפות-משקיפות, נוכחות-נפקדות, שכן את הדינמיקה המיוחדת שהיתה שם, בין שלושת הגברים בגילאי ה-60 וה-70 אשר נפגשו יחדיו לראשונה לאחר כחמישים שנה, קשה היה להפריע.

היו שם, כמובן, חיבוקים ולחיצות ידיים חמות. היו שם, כמובן, חיוכים רבים ונוסטלגיה השפוכה על פני הגברים. היו שם, כמובן, סיפורים וחוויות וזכרונות. אבל הדבר המעניין ביותר שהיה שם, לטעמי, אינו קשור ישירות למחקר הגנאלוגי או לפגישה המחודשת.

* * *
יושבים להם שלושה גברים אשר עברו דבר-מה או שניים בחייהם. שלושתם בשנות ה-60 וה-70 לחייהם, אחרי שכבר סיימו-לכאורה את חובת טיפולם בילדיהם. לכולם יש זוגיות יציבה (לאחד מהם – בפעם השניה) ובית חם וחברים. והם יושבים עכשיו יחדיו, אחרי שכמעט חמישים שנה לא עשו זאת, ומביטים לאחור.

וכשכל אחד מהם מתבקש לספר מה עבר עליו מאז בילו יחדיו בנערותם, הם משתהים מעט. והם חושבים מעט לפני שהם עונים. כי איך מסכמים חמישים שנה בכמה משפטים? וברור שמעט המשפטים הופכים להרבה משפטים, ונמשכים לשטף של דיבור. ובעיקר, הופך המבט הזה לאחור, אשר אמור לסכם 50 שנה, לסוג של מבט פנימה. יושבים להם שלושה גברים בשנות ה-60 וה-70 לחייהם ונאלצים – מי יודע אם עשו זאת קודם לכן – להביט על חייהם ולספר אותם. ואיך מספרים חמישים שנה?

מה לא היה שם, במהלך השעה הראשונה בה סיפרו שלושתם את שעבר עליהם? נישואין וגירושין; שירות צבאי שנשכח וקריירה שנסתיימה; הפלגות מעבר לים שלא נשכחו ותינוקות שגדלו והפכו להורים; פרידות כפויות ומסלולי הגירה; נסיונות שכשלו וכאלו שהצליחו; מלחמות שהשפיעו ותאונות ששינו חיים; הורים שהתרחקו, הורים שנפטרו, ילדים שהתרחקו אל מעבר לים וילדים שחזרו בתשובה. ועוד כהנה וכהנה, כיד הדמיון-הטלנובלי הטובה עליכם.

והיו שם המון צמתי-בחירה. ובעיקר היו שם הרבה מאוד געגועים.

* * *
המשורר האמריקאי, אדגר גסט Edgar Guest (נולד 1881, נפטר 1959), פתח את שירו "להביט אחורה" (Looking Back) כך:

I might have been rich if I'd wanted the gold
instead of the friendships I've made.
I might have had fame if I'd sought for renown
in the hours when I purposely played.
Now I'm standing to-day on the far edge of life,
and I'm just looking backward to see
What I've done with the years and the days that were mine,
and all that has happened to me.

הדובר בשיר עובר, כמובן, תהליך של התבוננות והשלמה, ולכן מסיים אותו (כצפוי) בנימה הרבה יותר שלמה:

I've lived with my friends and I've shared in their joys,
known sorrow with all of its tears;
I have harvested much from my acres of life,
though some say I've squandered my years.
For much that is fine has been mine to enjoy,
and I think I have lived to my best,
And I have no regret, as I'm nearing the end,
for the gold that I might have possessed.

החיים אינם דומים לשירים. ואני ישבתי שם, ליד השולחן, מאזין לשלושה גברים בשנות ה-60 וה-70 לחייהם אשר מביטים אחורה בערגה; מביט בעיניהם המספרות סיפור מקביל לזה שמובע במילים; מנסה לזהות את הניואנסים שבבחירת המילים שלהם ואת רגעי השתיקה, ומנסה לקרוא בין השורות. ולא היה לי ספק: לכל אחד מהם יש חרטות, ואף אחד מהם אינו קרוב להשלמה מלאה עם בחירותיו.

ובתוך כך, הסתכלתי לאחור גם אני, באמצע שנות ה-30 לחיי, על הבחירות שלי, והיה לי ברור שאיני שונה מהם. וביני לביני, תהיתי אילו מן החרטות תשכחנה ואילו חדשות תתווספנה, ואיזה געגועים יצטרפו לסל הזכרונות שלי – כשאביט אני לאחור בשנות ה-60 וה-70 לחיי.

Share

תגובה אחת↓

השארת תגובה