משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

חיים או מתים: ביקורי קרובים בכל הזדמנות

5 במרץ, 2010 מאת ארנון · ניתן להגיב

בכל נסיעה לחו"ל, אני בודק את עצמי בפרובינציאליות ישראלית טיפוסית: האם באזור היעד יש לי מכרים או קרובי משפחה, אותם אוכל לבקר? הדבר נכון שבעתיים בנסיעות לחו"ל לבד, אך גם עם המשפחה כבר חוויתי כמה ביקורים מוצלחים. בקיץ שעבר-שעבר זכיתי לביקור משמעותי מאוד, אצל ענף משפחתי קרוב למדי אשר התגלה רק במהלך המחקר המשפחתי לפני שנים אחדות. קדמו לו ביקור אצל קרוב משפחה בלונדון (לא לבד, אך עוד בטרם ילדים) וביקור אצל קרובת-משפחה-שקרבתה-לא-נודעה-עדיין במונטריאול (בהרכב מלא דאז). כל הביקורים האלו היו חווייתיים מאוד, והצטרפו אליהם חוויות אשר נרשמו בעת ביקורים בארץ של קרובי משפחה אשר נהגו כמוני וקבעו להפגש איתי בטרם יצאו מביתם בארצות הברית, אנגליה או קנדה (ואם כך, אולי הפרובינציאליות הזו היא יותר יהודית מאשר ישראלית?).

מובן שקרובי משפחתי פזורים להם גם במקומות שונים בארץ, ואת אותו מנהג של ניצול-ביקור-כדי-לבקר אני משתדל לקיים גם בארצנו הקטנה. וכך, נזדמן לי לפני כשבועיים לבקר שני קרובי משפחה, תוך כדי נסיעות שהיו ממילא מתוכננות.

הביקור הראשון התקיים תוך כדי סיור שערכתי בבית העלמין "נחלת יצחק", אשר על גבול גבעתיים תל אביב. בבית העלמין המקסים הזה (ולא, זה לא אוקסימורון!), כך ידעתי מזמן, טמון בן-דודו של אבי, מקס קנטור ז"ל. הענף אליו מתייחס מקס היה קרוב מאוד אל משפחתנו, אך ברבות השנים נותק עמם הקשר. כאשר התחלתי במחקר המשפחתי, היה זה אחד מן הענפים הראשונים אתם חידשתי את הקשר. את תמונת מצבתו של מקס שלח לי לפני שנים אחדות קולגה אשר ביקר בבית העלמין, וכך קיבלתי אני "פטור" מלבקר במקום בעצמי. בעת הביקור שלי, עוד אני סופר שורות וקברים, נוכחתי לראות את דיווחיו של הקולגה הלכה-למראה: הקבר של מקס מוזנח. מוזנח מאוד. שיח גדול מכסה את רובו, מותיר רק אזור קטן קריא. החלק האופקי של המצבה מכוסה כולו בשכבה עבה למדי של בוץ, אותה לא ניתן היה לגרד ביד. כיוון שזמני דחק בי, הסתפקתי בצילום האזור שהיה חצי-זמין (לחצו להגדלה).

כמה ימים לאחר הביקור בבית העלמין, נזדמן לי להגיע למשכן לאמנות, עין חרוד, במסגרת טיול מחלקתי מתוכנן-מראש. במוזיאון, כך ידעתי כבר לפני שנים רבות, עובדת קרובת משפחה אחרת, בתו של משה כרמי, דמות ידועה מאוד בהיסטוריה של הקיבוץ. כשהגענו למוזיאון, נפרדתי לרגע מקבוצתי, ושאלתי את עובדי המקום אם קרובתי – בת דודה שנייה של אבי, ליתר דיוק – נמצאת שם במקרה. "כמובן," היתה התשובה, ומיד הפנו אותי אליה. ניגשתי. הצגתי את עצמי. ההתרגשות היתה רבה מאוד. אצל שנינו. הגשתי לה מעטפה, ובה מכתב קצר אשר הכנתי מראש (למקרה והיא לא תהיה שם, ואצטרך להשאיר לה ד"ש כתובה), ותדפיס של שני פוסטים מכאן אשר כתבתי אודות אביה. לאחר שיחה קצרה, חזרתי לקבוצתי, לסיור מודרך במוזיאון, ובטרם עזבנו את המקום – ניגשתי שוב להיפרד גם מקרובתי.

הפגישה הזו, ממש כמו ה"פגישה" עם מקס קנטור ז"ל, עשתה לי טוב. הרגשתי שאני הלכה-למעשה מגשים את אחת מן המטרות אשר הצבתי לעצמי בראשית המחקר המשפחתי: לא רק לחקור את תולדות המשפחה ולתעד אותן, אלא גם ליצור קשר עם בני המשפחה, ולא רק על מנת להסתייע בהם – אלא על מנת להתוודע אליהם. וכך, בהפרש של ימים ספורים, התוודעתי אל קרובה חיה ואל קרוב שנפטר זה מכבר. שתי הפגישות הללו זימנו לי תובנות מעניינות על ענפי המשפחה הנוגעים בדבר, אם משיחה ואם מהתבוננות.

וככל שעץ המשפחה הולך וגדל, גדלים גם הסיכויים שבביקור במקום כלשהו – בארץ או בחו"ל – יזדמן לי לפגוש קרובי משפחה. חיים או מתים. וכך אני משוכנע שעוד נכונו לי פגישות רבות שכאלו, וסקרן לדעת אילו התוודעויות ותובנות יספקו לי מפגשים עתידיים אלו.

Share

ניתן להגיב↓

  • עדיין אין תגובות...ניתן להגיב על ידי מילוי הטופס למטה.

השארת תגובה