משפחתובלוגיה

על צידו האחורי של שאלון מטעם "מועצת הפועלות – המדור לדור ההמשך", כתבה אמא טיוטה בפולנית, וכשהדף נגמר היא המשיכה לכתוב בצידו השני, כתב ידה רומס את מילות השאלון השכובות על גבן. הדף הוצפן יחד עם טיוטות אחרות, ומכתבים, ותצלומים של אינספור מחזרים, במגירה שהיתה בארון הקיר בחדרה. הטיוטה נותרה שם למעלה מעשרים שנים אחרי מותה, עד שגם אבא מת, ואז הונחה למשך כחמש-עשרה שנים נוספות בתיבת הארכיון המשפחתי שאני שומרת.

*  *  *
בשנה שעברה הקדשתי זמן רב להכנת מפגש משפחתי רב-משתתפים בפולין. מאמצי למצוא את כתובת בית המשפחה בלודז' עלו בתוהו: אפשר היה להיוולד בלודז', להתייתם מאם, להוציא תעודת בגרות, להתקבל לאוניברסיטה, להכלא בגטו הסגור – מבלי שכתובת המגורים שלך תופיע באף אחד מהמסמכים הנלווים לכך. נואשת, פשפשתי בתיבת המשפחה, מנסה למצוא רמז כלשהו על מקום מגורי אמא בעיר. הדף המסתורי הוצא מהארון, ונשלח לתירגום.

היתה זו טיוטת מכתב שכתבה אמא לאירקה, חברתה הטובה מלודז'. אירקה לא עזבה מעולם את פולין, וקשר מכתבים עמה היה נדיר ביותר. ובטיוטה שכתבה לה אמא, היא נתנה דרור לכל המחשבות שלא היתה מעזה לבטא בפני איש מחבריה בישראל. אינני יודעת אם אכן המכתב נשלח, אך הטיוטה לא הושלכה.

*   *    *

היכן מוצב הגבול שאל לנו לעבור אותו כאשר אנחנו חוקרים את ההיסטוריה המשפחתית? האם כל מה שהותירה אמא אחריה מותר לנו? האם הטיוטה נותרה במגירה מתוך ידיעה שיום אחד נקרא בה, או אולי מותה החטוף לא איפשר לה להשמיד מבעוד מועד את מה שהיה שלה בלבד?

ומה לגבי עצמנו? האם כל מה שהסתרתי ממשפחתי בחיי ראוי להקרא על-ידיהם אחרי לכתי? כולל שירי הבוסר מגיל 16, שמשום מה אני מתקשה לגרוס אותם כבר עתה? ואם אינני רוצה שיקראו את הפתקים, המכתבים וההגיגים שאני שומרת מאז ימי בית הספר – מתי הזמן הנכון להשמיד אותם? ומה יהיה אם אתחרט, על העדרה של רק עוד הזדמנות אחת להציץ בפתקי אהבה מצהיבים.

במסגרת עיסוקי הגנאלוגיים, פגשתי באשה שלאחר מות אמה מצאה בין חפציה יומן ארוך יריעה, המתאר בעיקר את הרומנים האסורים של האב. היא לא סלחה לאם שחשפה אותה, בין אם במתכוון ובין אם לא, לצד המשפחתי האפל והמיוסר.  ואם כך הבעיה אינה רק מה אנו רוצים שייחשף לאחר לכתנו, אלא מה הוגן להותיר לנשארים. גם אם התיבות הפרטיות שלנו אינן מכילות סודות קשים לעיכול, עצם קיומן מחייב את הנשארים לנבור, למיין, ולשאת ברגשי אשמה – בין אם ישליכו את התיבות חתומות כפי שהן, ובין אם יחדרו לעולמות שהיו סגורים.

*   *   *

לידיה פלם כתבה על כך ספר: איך רוקנתי את בית הורי. רבות כבר נכתב על ספר זה, אך אני התוודעתי אליו באיחור ניכר. הקריאה בספר מזמנת הפתעה במחציתו, ודומני שעליה טרם נכתב: אמה של הסופרת היא גנאלוגית, וזה כלל לא מוצא חן בעיני הבת. וכך היא כותבת:

"… היו שם בעיקר שורות של תיקים, של כרטסות ושל מסמכים שאספה אמי על מנת לכונן את אילן היוחסין הכפול של משפחתה, וכן גם כמה שבבי מידע ביחס למשפחתו של אבי. היתה זו עבודה עצומה שהיא ביצעה בסבלנות, בתשומת הלב, בחוש הסדר ובשאיפה לשלמות שאפיינו אותה.

האם הייתי צריכה להפוך למנהלת הארכיון של חייהם? להפוך את ביתי למוזיאון של עברם? מקדש לאבות הקדומים? למרות הבריאות שבשמירת קשר חזק עם שורשייך, האין אלה הופכים למסוכנים ברגע שהם חורגים מן האדמה ופולשים לחלק העליון של העץ, נכונים לחנוק אותו?"