משפחתובלוגיה

גנזך המדינה הוא הארכיון הממלכתי של מדינת ישראל. בתפר שבין שכונת מגורים ואזור תעשיה בלתי-מודרני-בעליל, ניצב הבניין הבלתי-מרשים-בעליל אשר משכן את המופקדים על שימור ההיסטוריה של מדינת ישראל (החומר עצמו נמצא ברובו במחסנים בקרבת מקום). הגנזך פועל מתוקף חוק הארכיונים, התשט"ו – 1955 (להלן: חוק הארכיונים), המגדיר את כל הנחוץ לפעילות הארכוב והביעור במדינת ישראל.

חוק הארכיונים מהווה מזה שנים רבות מוקד לביקורת, לתלונות ואף לתביעות. כך, למשל, קבע מבקר המדינה בשנת 2004 (דו"ח 54ב') כי הטיפול בשימורן של רשומות אלקטרוניות בישראל הוא – איך לומר זאת בעדינות? – לא ממש מספק… גם האפשרות של "חוקר מורשה" לעיין במסמכים שונים בארכיון צה"ל נדונה בשנים האחרונות רבות, הן בבג"צ (ראו קישורים בנושא באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל) והן בדו"חותיו של המבקר (למשל, בדו"ח 47, 1996 או בדו"ח 50ב', 1998). בעבר, נרשמו גם יוזמות פרטיות לתיעוד נאות של "הזכרון הקולקטיבי" הישראלי. אגב חשוב: הביקורת על עבודתו של הגנזך לא באה רק מבחוץ, כי אם גם מבית…

בשנים האחרונות, ישנה הבנה בקרב הנוגעים בדבר כי חוק הארכיונים אכן מיושן, וכי יש צורך להחליפו. תהליך בכיוון זה כבר החל, וב – 17 באפריל 2008 יצאה משולחנה של היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה (אליו כפוף גנזך המדינה) טויטת "תיקון תקנות הארכיונים (עיון בחומר ארכיוני המופקד בגנזך)". את מסמך הטיוטה אפשר לראות כאן (קובץ PDF), בתוך הודעה שנמסרה לבג"צ, במסגרת דיון הקשור לעניין (את שאר התכתובות בנושא זה בין הגופים המעורבים – ניתן, ומומלץ, למצוא כאן). הדיונים בנוגע לשינויים בחוק הארכיונים לא החלו בשנת 2008, אלא שנים רבות קודם לכן. כבר בשנת 1996, במסגרת דיוניה של ועדת משנה לתקשוב ומידע של ועדת הכלכלה, הומלץ – בסעיף הנוגע לחוק הארכיונים, כי יש "לשנות את עקרון חוק הארכיונים מגישת 'הכל נשמר חוץ ממה שאושר לבער', ל'הכל יש לבער חוץ ממה שהוגדר לשמר'. בנוסף, יש להפנים לתוך החוק את שיטות אחסנת המידע החדשניות, והבעייתיות הנגזרת מהן" – עקרון לו גנאלוגים רבים וודאי לא מסכימים.

אמש, במפגש עם גנז המדינה, ד"ר יהושע פרוינדליך – במסגרת יום עיון בגנזך – זכו חברי פורום "שורשים משפחתיים" לשמוע מפיו דברים מפתיעים ומטלטלים, ולא בנושאים הקשורים לסוגיות הנדונות בבג"צ, אלא למה שנוגע לכל אחד ואחד מהם (כלומר, מאתנו). אמנם – וזאת חשוב לציין כבר למן ההתחלה – סיים הגנז את דבריו בהסתייגות: "הדברים שאמרתי, נעשו מתוך כוונה להרגיז אתכם, וכנראה הצלחתי" – אך אין בכך כדי להמעיט בחשיבותם, ובפרט כאשר הם נאמרים מפי הגנז הראשי של מדינת ישראל ומייצגים את עמדתו בנושא.

* * *

במסגרת ההיערכות לחוק הארכיונים החדש (אשר נמשכת, כאמור, כבר תקופה ארוכה, וודאי תימשך עוד תקופה ארוכה), התייחס הגנז להגדרה של "חומר ארכיוני" כפי שמופיעה בחוק הקיים. החוק מתייחס לחומרים ארכיונים "המצויים בכל מקום שהוא ושיש בהם ענין לחקר העבר העם, המדינה או החברה, או שהם קשורים לזכרם או לפעולתם של אנשי שם" (סעיף 1(2) בחוק הארכיונים, תשט"ו – 1955). בסיפא של המשפט, פתח הגנזך והדהים את כל היושבים באולם, אני רוצה להוסיף: "ולחקר המשפחה". שקט בחדר. ליחשושים. ה"אבל" היה מיידי.

הבעיה העיקרית, לדבריו של הגנז (אשר נכנס לתפקידו לפני כארבע שנים), היא דיסציפלינרית. רוב אנשי הגנזך – כלומר, אלו המהווים את שדרת הניהול המקצועית של המוסד – הם אנשים שהתחנכו על ברכיהם של מדעי הרוח, ובפרט על מדע ההיסטוריה. ככאלו, הוא מסביר, הם מתעניינים בהכללה. הפרט אינו מעניין אותם. חשוב לציין בנקודה זו, כי התת-ענף המחקרי המכונה מיקרו-היסטוריה הוא צעיר, יחסית, והחל להתפתח רק בשנות השבעים של המאה העשרים (למתעניינים – סקירה מעניינת בנושא, מתוך כתב העת למיקרו-היסטוריה, Journal of Microhistory); לפיכך, אין לצפות למסה קריטית של תומכים מכיוון זה, אלא בעוד כמה עשרות שנים, אם וכאשר יתפסו הם מקום של כבוד בהובלת המחקר ההיסטורי.

ובחזרה לגנז… העולם המכליל, לדבריו, הוא זה שמכוון אותו ואת אנשיו. עם זאת, הוא מוסיף סייג על סייג, "אני רואה מה קורה בארכיונים בעולם." עוד כשהיה צעיר יותר, הוא מספר, וכאשר הגיע לארכיונים שונים בעולם כדי לעסוק במחקר היסטורי, שם לב החוקר פרוינדליך כי בשולחנות שמסביבו יושבים אנשים שונים ממנו. "הם היו כסופי שיער והסתכלו בכל מיני רשימות. הם עסקו בחקר משפחה". כיום, כאשר הוא מבקר בארכיונים מקבילים בעולם ונפגש עם קולגות, הוא רואה את המציאות נכוחה: "בניו-זילנד, למשל, 90% מהאנשים שבאים לארכיון המרכזי – מחפשים את שורשיהם," הוא מדגים. "אני רואה את זה, אני לא מבין את זה, אני לא מסכים לזה, אך אני חייב להתייחס לכך. יש לי מחויבות לציבור." אז אם הכל כל כך טוב, מדוע הכל כל כך רע? אמנם, יש עניין הולך וגובר בנושא בקרב הציבור בישראל, אך פרוינדליך מסכם את הבעיות הכרוכות האיסוף חומר הקשור למחקר המשפחתי בגנזך המדינה:

• החוק לא מאפשר זאת (מתוקף ה"הגדרות" בחוק הארכיונים)
• המחשבה של אנשי הגנזך אינה מכוונת לעיסוק בפרט
• אין תקציב לנושא

בקיצור, הוא מסכם: "מדינת ישראל אינה מממנת את חקר המשפחה". המדינה אמנם שומרת רשומות חיים (Vital Records), אך היא עושה זאת כי היא צריכה אותם, ולא כי היא רוצה שמישהו מן הגנאלוגים בעתיד ימצא אותם. כך, למשל, רבים מן החומרים במשרדי הממשלה השונים אינם מגיעים כלל לגנזך. ליתר דיוק, כ – 90% מן החומר מבוער (כלומר, מושמד) בחלוף תקופה כלשהי המוגדרת בתקנות. כך, למשל, תיקים אישיים מבתי ספר – אשר בוודאי נדמים כאוצר בלום בעיני גנאלוגים רבים – מבוערים במשרד החינוך בחלוף 100 שנה ממועד פתיחת/סגירת התיק. אחת המאזינות מאנשי הפורום נזעקה בשלב הזה: "אבל המדינה בעצמה מעודדת את חקר המשפחה," אמרה, ומיד דייקה בדבריה: "משרד החינוך מחייב מדי שנה עשרות אלפי תלמידים לערוך עבודות 'שורשים' – אז מדוע היא עושה זאת?" תשובתו היתה נחרצת: "אם כך, משרד החינוך טועה בחייבו זאת."

ולמרות הכל, וככל הנראה משיקולים "פוליטיים" – היינו, תקציביים, תדמיתיים וכדו' – לאחרונה, אסף אל חיקו גנזך המדינה שני מאגרי מידע גדולים וחשובים בעבור ציבור הגנאלוגים, ואותם הוא חשף באזנינו אמש לראשונה:

• 700 מיכלים של ארכיון חברת אורו (URO), שהיא הגוף המטפל בתביעות פיצויים של ניצולי שואה נגד גרמניה, כולל כ – 70,000 שמות בכרטסת.
• 200 מיכלים של חברת הביטוח ג'נרלי, אשר טיפלה בתביעות רבות של ניצולי שואה ושל צאצאי קורבנות שואה בדרישה לשלם להם פיצויים בגין פוליסות ביטוח חיים מלפני המלחמה.

ושוב, בהיפוך על היפוך, מספר זאת הגנז, ומיד מסתייג: "למרות שהוריתי לאסוף את החומר הזה, שאחרת היה נזרק, זה נעשה בניגוד לשיקול דעתי ולא בנפש חפצה, אלא רק מתוך עניין לציבור".

לסיום דבריו, חוזר הגנז לשתי המילים אשר ברצונו להוסיף בחוק הארכיונים החדש: "ולחקר המשפחה". "אני לא ישן בלילה בגלל שתי המילים האלה," הוא אומר, ומוסיף: "אם זה אכן יקרה – גנזך המדינה יקרוס".

ואם כך, מה הפתרון, לדבריו? וייתכן שבכך טמון הפתרון לשאלה מדוע אמר הגנז את הדברים הללו דווקא לקהל שישב מולו, ובידיעה שלא יתקבלו באהדה. שתי ההצעות שהעלה הן אלו:

1. הקמתו של "ארכיון לחקר המשפחה", אשר יתופעל על ידי ארגונים גנאלוגים ועל ידי הקהילה הגנאלוגית בישראל
2. גיוס מתנדבים מקרב הקהילה הגנאלוגית בישראל, לסיוע בטיפול בחומרים המעניינים את חברי הקהילה.

לפחות לגבי ההצעה השניה ישנם, כמובן, סייגים לא מעטים, ובראשם: המתנדבים צריכים להיות בעלי סיווג בטחוני מתאים וצריכים לדעת לטפל בחומרים הרלוונטיים (הרישומים של אורו, למשל, הם בגרמנית).

* * *

מן הפגישה עם הגנז הראשי יצאתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, אני מבין שהיתה לו מטרה מסויימת בהצגת הדברים כפי שהובאו (גם אם טרם פענחתי עד תום את מטרתו). מצד שני, אני מסתכל בקנאה על מה שקורה במדינות אחרות, בפרט בכל הנוגע לתיעוד רישומי חיים (תעודות לידה, נישואין, פטירה). הזמנת תעודות שכאלו – בכפוף לתקנות ומגבלות מסויימות – היא דבר שבשגרה ברבות מן המדינות המתוקנות. ואין מדובר על הדפסת תעודה על פי נתונים ארכיוניים (כפי שניתן לעשות, במקרים מסויימים, בארץ), אלא בהעתק של המסמך המקורי, ובנוהל פשוט למדי.

ואם כך, האם ישתנה משהו, במידה ואכן תתווספנה שתי המלים "ולחקר המשפחה" לחוק הארכיונים החדש? והאם בכלל יש סיכוי לתוספת הזו? בינתיים, עצם הצגת הדברים כהווייתם על ידי האדם המופקד על שמירת החומר הארכיוני במדינת ישראל ובפני קהל שזה עניינו העיקרי, היא חשובה ביותר, ועל כך יש לברך.