משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

תעודות ההוקרה לחללי תש"ח הגיעו ליעדן

26 באפריל, 2009 מאת ארנון · 6 תגובות

1948. הנה מוטלות גופותיהם. במשמר הירדן, בדרכם לשלוט על הירדן ההררי ועמק החולה; במלכיה, במסגרת התכנית לחסום את פלישתו של הצבא הלבנוני; בצפת, בדרכם לשחררה; בצדי הכבישים בגליל העליון, תוך כדי מבצע "חירם".

הימים – ימי לחימה. את הנופלים בקרב טומנים בבית העלמין הקרוב ביותר. עם שוך הקרבות, מועברות חלק מן הגופות למקומות קבורה אחרים, וזאת בתנאי שהיה מי שדאג לכך. בחלוף השנים, מוגדרים חלק מן החללים ככאלו שמקום קבורתם לא נודע. וכיוון שרבים מן הנופלים היו עולים חדשים, בחלקם כאלו שהגיעו לבדם מאירופה הקרועה של אחרי המלחמה, בחלוף השנים אין מי שיזכור אותם.

אך יש כמה שזוכרים. ובפרט אחד.

2005. הנה מוזכרים שמותיהם. אוליצקי שלמה. בולה אלכסנדר. ברל יצחק. גליק יצחק. דוד שלמה. וייסבורד רבקה. לישינסקי נתן. וולקר דב. מולדבסקי שמואל. עבדו חנן. פוליקמן שלמה. פולקובסקי סלי. פלקוביץ חיים. פישר אברהם. פרמנט דב. צפניה חיים. קאופמן מרדכי. רוקח אליעזר. שמואלביץ יהודה. שמואלי איתמר. בזה אחר זה הם לא-עולים לבימת הכבוד בטקס חגיגי אשר נערך בצפת. כמעט 60 שנה לאחר שנלחמו על שחרור צפת ועל הגנת סביבותיה, מקבלים חיילי תש"ח אות "יקיר צפת", והתעודות המהודרות מודפסות גם בעבור הנופלים. באין מי שייקח עבורם את התעודות, מחליט מפקדם-דאז של חלק מן הנופלים ליטול על עצמו את המשימה הנכבדה: לא רק להנציח את זכרם בכך שיקבל בעבורם את אות "יקיר צפת", אלא לפעול באופן אקטיבי על מנת לאתר את קרובי משפחותיהם ולהעניק להם את התעודות.

למן הרגע בו לקח על עצמו ישראל ריבה את המשימה הנכבדה, הוא לא שקט. ריבה היה מפקד מחלקה באחת הפלוגות של גדוד 11. כמו במקרים מסויימים בעץ המשפחה, גם לגדודים בצבא יכולים להיות כמה אמהות. אמו-מולידתו של גדוד 11 היתה חטיבת לבנוני – החטיבה המרחבית הצפונית שהיתה שייכת לחי"ש (חיל השדה) של ארגון "ההגנה", ואילו אמו-המגדלת היתה חטיבת עודד – אשר הוקמה בימי מלחמת העצמאות, במסגרת ההיערכות להקמת חטיבות סדירות ולגיוס כל הכוח המסוגל ללחימה.

את עוז-נפשו, את דבקותו במטרה, את נחישותו, ובעיקר את הרעות שבו – העתיק ריבה משדות הקרב הספוגים בדם חבריו וחייליו אל שדות איתור-הקרובים. כשם שהיו זרים לו מרחבי מלכיה, כך זרים היו לו מרחבי האיתור. אך מאלו גם מאלו לא נרתע.

2007. הנה מוזעק כח סיוע. ביום אחד של חודש מאי 2007, אני זוכה לשיחת טלפון שתשנה את התקופה העתידה-לבוא אצלי, ותשאב אותי לפרשייה מרתקת. מן העבר השני של הקו נשמע קול של אדם מבוגר, והוא מסביר לי לאט ובבהירות מי הפנה אותו אליי ומה הוא, בעצם, מבקש ממני. באותה הזדמנות, סיפר לי ריבה כי ימים ספורים קודם לכן השאיר הודעה בתיבה הקולית של התכנית "המדור לחיפוש קרובים" של ירון אנוש (המשודרת מדי יום חול ברשת ב').

בזמן השיחה ההיא עם ישראל ריבה, הבנתי שאין לי אפשרות אחרת אלא להיעתר לבקשתו. כל כך הרבה דברים התחברו לי באותה שיחה: ראייתי את המחקר הגנאלוגי כדרך-חיים שלקחתי אל עצמי; החיבור המשפחתי העמוק שיש לי לנופלי מערכות ישראל, המגולם בשמי; החיפוש אחר אתגרים מורכבים. נעתרתי לבקשתו, ויחדיו יצאנו לדרך, ביחד עם אילן שטייר – היסטוריון וארכיונאי, חוקר במילואים ביחידת אית"ן (היחידה לאיתור נעדרים של צה"ל) – אשר היה החוט המקשר בין ישראל לביני, ושהינו בעל רקע נרחב, כמו שרק למעטים יש, באיתור נעדרים.

ההתחלה. התנועה זורמת. בהתחלה הכל זרם. טוב, ככה זה, במקרים רבים, בהתחלה. וטוב שכך, אחרת המוטיבציה להמשך עלולה לרדת פלאים.

הנה, לדוגמה, סיפור האיתור הפשוט של משפחתו של החלל יצחק גליק (נולד 1930, בודפשט Budapest, הונגריה; נפל בקרב מלכיה, 6 ביוני 1948), כפי שניתן להביאו בקצרה: אותרו שני דפי-עד ב"היכל השמות" המקוון של "יד ושם" אודות Jeno (יהושע) Glick, בן ברוך ודבורה, יליד 1920/6 (יש סתירה בין שני הדפים), תושב בודפשט. שם המשפחה, שמות ההורים, שנת הלידה, מקום המגורים – הכל מעיד כי ייתכן וזהו אחיו של יצחק. המעיד: אחיו של יהושע, אשר מסר עדות כפולה אודות אחיו, פעם אחת בשנת 1979 ופעם שניה בשנת 1999. בטופס החדש יותר הוסיפו אנשי "יד ושם" מקום למילוי פרטים אישיים של המעיד, וכך עשה גם הנ"ל. לכן, קל היה להתקשר אליו ולשאול אותו אם הוא אכן קשור לחלל שלנו. שיחת טלפון קצרה הוכיחה: נמצא אחיו של יצחק גליק ז"ל, וכעבור זמן קצר נמסרה לו התעודה עם שמו של אחיו עליה.

כך, תוך ימים ספורים "פוצחו" תשע "תעלומות" וקרוביהם של תשעה מן החללים אותרו. ה"פיצוח" המהיר הראה כי כל אחת מן ה"תעלומות" לא היתה באמת תעלומה גנאלוגית, כי אם מחסום קטן, אותו ניתן בקלות לפתוח באמצעות המפתחות המתאימים. "תעלומות" שכאלו נדמות למי שאינו מכיר את עולם המחקר הגנאלוגי כבלתי-פציחות, אך למי שבקי בבסיסיו של החיפוש המשפחתי – ברור כי מדובר בסדך הכל באוסף קטן של מנעולים להם מצורפים הוראות הפעלה ברורות (וכבר סיפרתי כאן בעבר על "תעלומה" נוספת שהתגלתה כפציחה-בעליל-ובקלות). במקרה דנן, 6 מתוך 9 הפיצוחים המהירים הותנעו על ידי איתור דפי עד רלוונטיים: ללא ספק, "היכל השמות" – על אפשרויות החיפוש הרבות שבו – הוא המקום הראשון בו מומלץ לנבור כאשר עוסקים במשפחות שלפחות חלק מענפיהם חיו בזמן השואה באירופה. היתרון הגדול של המאגר המדהים הזה הוא לא רק במידע על הנספים, אלא דווקא במידע העצום שהוא מספק על החיים (ממלאי דפי-העד) ועל הקשרים המשפחתיים שבין המתועדים במאגר וביניהם לבין המעידים.

כבר בתחילת הדרך, היה ברור שאין זו משימה שכדאי לעשותה לבד, והפעם – מעבר להודעות-מדי-פעם בפורום "שורשים משפחתיים" – אפשרתי גם מקום לעבודה שיתופית של ממש. דף מיוחד אשר פתחתי בוויקיגניה, האתר השיתופי העברי לגנאלוגיה יהודית, הגשים כמה מטרות:

  • ניהול שוטף ופשוט של עשרים פרשיות-מחקר במקביל
  • זמינות המידע במרחב המקוון הציבורי, כולל הנגשתו למנועי-חיפוש
  • אפשרות לשתף בחיפושים כל מי שימצא לנכון

כל אחת מן המטרות הללו הוכיחה את עצמה הלכה למעשה: יומן המחקר המקוון אפשר לי לדעת בכל רגע נתון מה מצבה של כל אחת מפרשיות המחקר; חיפושים באינטרנט שהובילו לדף המיועד סייעו בפיצוח חלק מן התעלומות; ומדי פעם הצטרפו לחלק מן המחקרים גם אחרים, אשר תרומתם לא תסולא בפז. נוסף לכל אלו, קריאה בדיעבד של יומן המחקר יכולה ללמד רבות אודות הדרך בה פוסעים חיפושים משפחתיים, ובפרט אודות הסבלנות הנדרשת במהלכם.

גלים עולים. גלים יורדים. ניהול במקביל של מחקרים רבים אינו משימה פשוטה. כאשר מוסיפים לכך פרוייקטים נוספים במחקר המשפחתי האישי, עניינים אחרים הקשורים למחקר הגנאלוגי (ניהול פורום, למשל, או כתיבה בבלוג גנאלוגי…), ועוד כהנה וכהנה סוגיות הקשורות ליומיום האישי, המשפחתי והמקצועי – ברור כי לא ניתן להקדיש את כל תשומת הלב כל הזמן לאיתור יקירי-צפת-חללי-מלחמת-השחרור. ברור גם כי לא כדאי לעשות כך, שכן מחקר גנאלוגי מטבעו דורש זמן. לעתים, דווקא ברגעים בהם לא עוסקים בעניין מסוים – צץ רעיון לפיצוחו. וכך, נוהל המחקר המדובר בכמה גלים, ביניהם הפרידו תקופות של יובש, שבאו, בדרך כלל, אחרי תקופות של חוסר-הצלחה באיתור.

כאמור, בימים הראשונים לתחילתו של "מבצע ריבה", כבר פוצחו תשעה מקרים. תשע משפחות שאותרו תוך פחות משבועיים. לאחר הפסקה קצרה של כחודש, הגיע הגל השני, ועוד חמש משפחות אותרו תוך שלושה שבועות. מקרים אלו לא היו בהכרח קשים-יותר-לפיצוח מאשר אחיהם שפוצחו מוקדם יותר. רוב הפיצוחים הללו, מן הגל השני, לא היו בזכות "דפי עד", אלא בזכות מקורות שונים ומגוונים, אם כי זמינים למדי.

הנה, לדוגמא, תיאור האיתור של משפחת החלל שמואל מודבסקי, אשר עלה ארצה עם הוריו בשנת 1921. משפחתו התגוררה בחיפה. על פי המסופר אודותיו, היה שמואל מורה בבית הספר ה"ריאלי" בחיפה, שירת בצי הבריטי בעת מלחמת העולם השנייה, ובעת נפילתו היה "בעל משפחה". ראשית, אותרו קברים של "מועמדים" להיות הוריו במאגר מקוון של חברה קדישא חיפה (עוד בטרם עלה לאוויר-הרשת האתר החדש והידידותי-להפליא). לאחר מכן, נבדקו פרטים לגביו אצל אדם המעורב בפעילות לשימור מורשתם של לוחמים יהודיים בצי הבריטי בימי מלחמת העולם השניה, ותשובתו היתה כי אין בידיו מידע. בהמשך, נוצר קשר עם האדם היחיד המופיע בספר הטלפונים של "בזק" ושמו כשם החלל – אולי הוא קרוב משפחה שנקרא על שמו? מסתבר שלא. גם אנשי בית הספר ה"ריאלי" אינם יודעים דבר אודותיו. לבסוף, בשיחה עם אנשי "חברה קדישא" בחיפה, הם איתרו פרטים מתוך כרטיס הפטירה של המועמדת-להיות-אמו (נפטרה בשנת 1966), והפנו לשמות שני בנים אחרים שלה. שיחה לאחד מהם – לאחר שאדם בן מאה(!!!) ענה מן העבר השני של הקו – הבהירה כי הוא אכן אחיו של שמואל "שלנו". תמה עוד פרשיה. במבט לאחור, ברור כי את הפרשיה הזו ניתן היה לפתור בקלות, לו רק היתה מתבצעת השיחה ל"חברה קדישא" חיפה בשלב מוקדם יותר, אך בשלבים המוקדמים יותר טופלו סוגיות הקשורות לפרשיות אחרות.

לאחר "הגל השני", הגיעה תקופה שקטה ארוכה למדי של כעשרה חודשים, ואז הגיע "הגל השלישי", ובמהלכו אותרו בני המשפחות של איתמר שמואלי (מאי 2008), סלי פולקובסקי (יולי 2008), חיים צפניה (אוגוסט 2008).

שתיים מהצלחות "הגל השלישי" אירעו בזכות חזרה למקורות מידע אנושיים, ובפרט: שיחות עם אנשים אשר הכירו את החללים ודליית פרטים מהם. לאחר השלמת הפרטים, סייעו אנשי השגרירות הישראלית בוושינגטון הבירה (האמריקאית) ואנשי HIAS – ארגון יהודי לסיוע לעולים, אשר הוקם בארצות הברית בשנת 1881 – באיתור קרובי המשפחה המבוקשים.

המקרה של שמואלי הוכיח את הצורך בקיומו של תיעוד מקוון לחיפוש, שכן בכך היתה טמונה ההצלחה. אחיינו של מולדבסקי, הקרוי על שמו, חיפש אזכורים של דודו בגוגל, והגיע להודעה העוסקת בפרשיות האיתור בפורום "שורשים משפחתיים", שם הוזכר איתמר. את שם משפחתם החליפו קרוביו, לאחר נפילתו של איתמר, לאיתמרי, ולכן הנסיונות לחפש אותם בשם שמואלי עלו בתוהו. וכן, המקרה של שמואלי הוכיח היטב גם את הצורך בביקורה של אלת המזל…

אין ייאוש בעולם המחקר הגנאלוגי. לפני כחודשיים וחצי, כמעט שנתיים לאחר אותה שיחת הטלפון ההיא ואחרי תקופת יובש של כחצי שנה, החלטתי כי הגיעה העת לסיים את "מבצע ריבה". הפיצוח האחרון מבין שלושת המקרים שהגיעו לשלב זה לא מפוענחים עשוי ללמד רבות על סוגיות הקשורות לאיתור קרובי משפחה (ואנשים בכלל).

מה ידענו על החלל מרדכי קאופמן בתחילת הדרך? כמעט כלום… שמות ההורים, שנת לידה, תאריך עליה לארץ ומקצוע בארץ (שען). מקום הלידה צוין כ"צ'כוסלובקיה", ועם חילופי הגבולות ושינויי הישויות המדיניות באירופה לאורך השנים – לך תדע למה התכוון הכותב. הרי כיום אין ישות מדינית בשם זה: יש צ'כיה ויש סלובקיה, ובנוסף – יש שטחים שהיו שייכים היסטורית מתישהו ל"צ'כוסלובקיה", וכבר מזמן פזורים להם במדינות שכנות שונות.

לאחר שבמשך השנה הראשונה לחיפושים לא חלה שום התקדמות באיתור בני משפחתו של מרדכי, הגיעו בשורות "טובות" ממכר של מרדכי מן הימים ההם: המכר ידע לספר כי למרדכי היו שני אחים שהיגרו לאוסטרליה, וכי הם התגוררו, ככל הנראה, באזור מלבורן Melbourne. נו, זה כבר "המון" מידע… ואז הגיע אותו יום לפני כחודשיים וחצי, בו החלטתי שיש לשים סוף (טוב) לפרשה. החלטתי לנסות את מזלי. באותה התקופה הייתי בהתכתבות עם קולגה מן האגודה לגנאלוגיה יהודית של אוסטרליה (ויקטוריה) בהקשר אחר לחלוטין, אך החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהפנות אליה שאילתה בנושא. סיפרתי לה על הפרשה כולה, והיא היתה נרגשת מאוד. למחרת היום, שיגרה דוא"ל ברשימת תפוצה פנימית של אגודתה. לא חלפו להן שעות אחדות, וכבר קיבלה מענה מפתיע: המשיב היה לא אחר מאשר עמיתהּ הוותיק לאגודה, אשר ידע לספר לה כי שמע על מרדכי קאופמן ז"ל כבר לפני שנים. זאת, כיוון שנהג להתפלל באותו בית הכנסת עם… אחיו של קאופמן! זאת ועוד: לאחר שמסר לה העמית את פרטי האח, הבינה הגברת האוסטרלית כי גם היא מכירה את המשפחה, שכן כילדה היא נהגה לקנות ממתקים בחנות של משפחת קאופמן – אותה המשפחה ממש! לא חלפו להם ימים רבים, וכבר התקשר אחיו הצעיר של מרדכי לביתו של ישראל ריבה, והשניים ניהלו שיחה נרגשת.

מה למדתי מפרשת קאופמן? כמה דברים חשובים (בסדר אקראי):

  • אין לזלזל במידע מועט
  • אין לפסוח על אף נתיב חיפוש ואין לוותר על אף מקור אפשרי
  • ש – 6 דרגות של הפרדה עשויות להתברר כשלוש דרגות של הפרדה בלבד ככל שמדובר בעם היהודי. (כשמדובר באוכלוסיה מצומצמת יותר, נהוג לחשוב כי שתי דרגות בלבד מפרידה בין כל שני אנשים מן המגזר הדתי-לאומי.)
  • וכבר אמרתי שלפעמים צריך מזל?…

תם ונשלם. ועכשיו נזכרים? עוד אנו בשיאו של גל-הפיצוחים האחרון, שתי פרשיות עדיין נותרו עלומות, והנה אני זוכה לשיחה נוספת מיוזם "מבצע ריבה", הלוא הוא מר ריבה בכבודו ובעצמו. במשך השנתיים האחרונות שוחחנו אינספור פעמים, ואף נפגשנו פעם אחת, כאשר הזמנתי אותו להיות אורח של כבוד באחד ממפגשי פורום "שורשים משפחתיים". כזכור, ימים ספורים לפני שהתקשר אליי אז, בחודש מאי 2007, השאיר הודעה במשיבון של "המדור לחיפוש קרובים" – פינתו היומית של ירון אנוש ברשת ב', במסגרתה עולים לשידור אנשים המחפשים קרובי-משפחה או מכרים ש"אבדו" לאורך השנים. והנה כעת, כמעט שנתיים לאחר ההודעה ההיא שהשאיר, זכה ישראל לטלפון מהפקת התכנית. "האם זה עדיין רלוונטי?" שאלו אותו, כאילו פרסם מודעה למכירת דירתו, והוא סיפר כי רק 2 משפחות מתוך ה – 20 טרם אותרו. העלאתו לשידור במסגרת "המדור" לא היתה זו שסייעה בשני הפיצוחים האחרונים.

כעת הכל מאחור. אמנם, את מנוחתי מטרידים כבר "מבצעים" אחדים נוספים, אך מבצע כמו "מבצע ריבה" הינו מסוג של "פעם בחיים". עשרים משפחות זכו להוקרה מאוחרת על תרומתם של יקיריהם, אך העיקר שזכו.

ואני יודע שבפועל היו אלו 21 משפחות שזכו לסגירת מעגל, שכן ישראל ריבה – מי שרוב החללים היו מפלוגתו ומי שלקח על עצמו לאתר את משפחותיהם – ובעצם, כל משפחתו – אשר חיתה מאז ומתמיד בצל הסיפורים אודות הקרבות הקשים ההם של תש"ח – זכו לסגירת המעגל הגדולה מכולם. "עכשיו," סיפר לי ריבה בשיחתנו האחרונה, "כשהכל הושלם בהצלחה, הבנות שלי לוחצות עליי לכתוב ספר על ימי המלחמה." אצלי, הספר הזה כבר ברשימת ההמתנה.

Share

6 תגובות↓

  • 1 חתול // 26 אפר, 2009 בשעה 13:32

    איזה אורך, אבל פשוט מרתק.

  • 2 אריה // 26 אפר, 2009 בשעה 21:59

    סיפור מרתק (רק כעת ראיתי אותו לראשונה) ואולי אולי יש לי קשר ליקירת צפת היחידה רבקה וייסברוד. במשפחתי המורחבת נמצאת משפחת וייסברוד ונדמה לי שיש שם רבקה. אבדוק זאת בהמשך ואם יש קשר אדווח עליו.

  • 3 חוה גנדליס // 14 אפר, 2013 בשעה 15:16

    אני בת אחותו של שלמה אוליצקי
    אשמח לעמוד בקשר

  • 4 ארנון // 14 אפר, 2013 בשעה 17:27

    תודה על התגובה, חוה. אצור אתך קשר במייל.

  • 5 עומר אבידן // 9 נוב, 2013 בשעה 15:41

    חנן עבדן ז"ל היה אחיו הצעיר של סבי המנוח. את האנדרטה שהקימה משפחתו לזכרו ברחוב בר גיורא 16 בחיפה, חיללו והרסו ואת לוחות המתכת גנבו. ספסל האבן נותץ והשלט "פינת מרגוע לעוברי אורח" גם הוא איננו. רק ארבעת הברושים, לזכרם של ארבעת הנופים ברכב המשוריין, נותרו כעדות אילמת לכאב שהותיר אחריו
    (כיום הבניין שייך לעיריית חיפה, שהקימה במקום הוסטל לאוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים). אני שמחה לראות כי גם היום ישנם אנשים שאכפת להם ושעושים ימים כלילות בכדי לכבד את אלו שנפלו למעננו.

  • 6 עומר אבידן // 9 נוב, 2013 בשעה 15:42

    * נופים=נספים

השארת תגובה