משפחתובלוגיה

רפלקציה. כמעט ארבע שנים חלפו מאז נחשפתי לראשונה למונח הזה. הרפלקציה כיכבה בהרצאות ובשיעורי הבית, והיא היתה לי סימן. הלוא כל התהליך שהוביל אותי למקום ההוא בעת ההיא היה הליך של רפלקציה – על חיי, על המסלול המקצועי שעברתי, על הבחירות שבחרתי – והנה אני מסוגל סופסוף לְשׁיֵים את שעבר עלי ולומר בפשטות: בסך הכל עשיתי רפלקציה. מאז, אני מקפיד לא רק לעבור הליך עצמי של רפלקציה, אלא מודע לקיומו ומסוגל להבחין בדיוק מתי הוא מתחיל ומתי הוא מסתיים. והנה כעת, יום ראשון, 13 ביולי 2008, קצת אחרי תשע בערב (שעון מקומי), אני מתיישב ליד שולחן קטן בקצהו של שדה תעופה עצום, מוציא את המחשב הנייד מן התיק, ומחליט "לעשות רפלקציה". לפני כשעה, נפרדו ממני בדמעות – סנטימטרים ספורים לפני התור לבדיקות הבטחון, מנסות לדחות את הרגע – א' וב', אותן פגשתי לראשונה כשלושים שעות קודם לכן שתי קומות מתחת לאותה הנקודה.

* * *

את הרגע בו הבנתי שיש בידי קצה חוט לגילויים של קרובי משפחה מצד הוריו של סבי, איני יכול לשכוח. היה זה לפני חמש שנים כמעט. ישבתי בביתו של בן-דודי, הוא לצדי, ומסביבנו – ערימה של תמונות, גלויות, מעטפות ופתקים, אשר "שכבו" להם אי-שם מאז נפטר סבי. עיניי סרקו תמונה אחר תמונה, מכתב אחר מכתב. "מי זה?" ו"מי זו?", ו"וואו" נשמעו שם בהמונים. ולפתע, מתוך הערימה, צצו שתי מעטפות, עליהן הופיעה באנגלית כתובתו של סבי כנמען. התאריך על החותמות לקח אותי אחורה, אל שנות השבעים של המאה העשרים. הפכתי את המעטפות, ומן הצד השני הופיעו שמות שלא הכרתי. פתחתי את המעטפות, לגמרי לא מוכן למה שאני עתיד למצוא בהן. מן המכתבים – אשר היו כתובים באנגלית פשוטה, בכתב יד מחובר (אך קריא בהחלט), החלו להופיע מולי מילים. נסיעה. ביקור. משפחה. אחד המכתבים קיפל בתוכו תמונה. בתמונה הופיעו סבי ודודתי, ולצדם שני אנשים מבוגרים – בערך בגילו – אותם לא הכרתי. התמונה צולמה במרפסת הקדמית בביתו של סבי, שם נהגתי להסתובב בביקורינו השבועי אצלו, בשבת אחר הצהריים.

קריאה חפוזה במכתבים (מי יכול להתאפק ברגע שכזה?!) העלתה את התמונה כולה: באמצעות אחד מן המכתבים הללו, יצרה קשר עם סבי בת-דודתו ("אנחנו בני-דודים, כיוון שאמא שלך, מרים, ואמא שלי, יטה, היו אחיות"), אשר התגוררה באותה העת בניו-ג'רזי, ארצות הברית, לקראת טיול לישראל בו השתתפה. על פי המכתב השני, הפגישה היתה מוצלחת. בארצות הברית התגוררו באותה העת שני אחים ואחות של אותה הגברת – כולם בני-דודים ראשונים של סבי. ואני יושב בביתו של בן-דודי, מרחק פסיעות ספורות מביתו של סבי ז"ל, ותוהה איך זה שאיני יודע מכל זה. חמש שנים ויותר (נכון לעת ההיא) שאני שב ושואל את כל אחד ואחד מבני המשפחה אם ידוע להם משהו – אפילו הדבר הקלוש ביותר – על קרובי משפחה מצד כלשהו של המשפחה, והם בשלהם: לא יודעים כלום. והנה, אני מחזיק בידיי עדות חותכת לכך שדודתי פגשה קרובת משפחה מארצות הברית ("יכול להיות שאני זוכרת משהו," היא אמרה לאחר שעימתתי אותה עם התמונה).

תוך שבועיים בערך כבר התבהרה התמונה כולה. בארצות הברית חיו אז (ועדיין חיים היום) שלושה בני-דודים ראשונים של סבי, חיים ובועטים ומעמידים צאצאים אשר מגדילים את עץ המשפחה ומהווים קרקע פוריה למחקר של משפחת ברומברג Brumberg מן העיירות קוזמין Kuzmin וקרסילוב Krasilov, אשר נמצאות היום במערב אוקראינה, והיו שייכות לחבל ווהלין Volhyn ההיסטורי. דוא"לים נרגשים החלו לחצות את האוקינוס, ואף זכיתי לדבר טלפונית עם אותה הגברת אשר ביקרה בארץ, האחות הבכורה לבני-הדודים של סבי, אשר היתה בת 96 באותה העת. הגילוי של הענף החדש, הוביל לגילויים של ענפים נוספים הקשורים אליו, ומאפס אחים של אם-סבי, צצו להם "פתאום" חמישה – כל אחד מהם מעשיר את עץ המשפחה ומאפשר לגלות קרובים חדשים, אך כל אחד מהם גם טומן בחובו תעלומות מחקריות מרתקות.

מבין כל צאצאי הענף החדש, נוצר קשר חם במיוחד עם שתי האחיות א' וב' (להלן: א"ב), אחייניות של אותה בת-דודה-מאמריקה אשר ביקרה בזמנו בארץ. "משהו" שקשה להגדירו חדר מבעד למעטה הדיגיטלי המנוכר, והיה ברור מתכתובת הדוא"לים שגם אצלן התרחש דבר-מה בעקבות הגילוי. גם אצלן התחוללה סערה (ובלי קשר, כמה חודשים לאחר מכן אכן התחוללה סערת שלגים באזור מגוריהם, ואני קיבלתי מיד בדוא"ל תמונות משעשעות של מכוניות אשר מכוסות בשלג עד לגג).

כמו לא היו מספיק הפתעות במחקר של ענף משפחתי זה, באחד הימים נחתה בתיבת הדואר (לא דוא"ל) שלי מעטפה חומר מן האחיות א"ב. בתוך המעטפה – צילומים של מכתבים ישנים אשר מצאו בביתו של אביהם, תוך כדי חיפושים אחר חומרים מעניינים. "אולי אתה תבין מה זה," הן כתבו לי. ועוד איך שהבנתי. המכתבים נכתבו בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, והיו כתובים ביידיש. לא צריך היה להיות מומחה ליידיש כדי לפענח את תאריך המשלוח ואת החתומים על המכתבים. השולחים היו הוריו של סבי, ולנו היתה זו הזדמנות נדירה וחד-פעמית להציץ לרגע לחייהם, כפי שתיארו אותם לבני משפחתם בארצות הברית. את רוב החומר היה קשה לפענח – איכות הצילום ש/ל היתה גרועה, והכתב היה קשה לקריאה. המעט שתורגם צייר תמונה בלתי-מלבבת בעליל של קושי קיומי בלתי נסבל וזעקה נואשת לעזרה. ברגע שהצלחתי – בסיועם של אנשים טובים – לתרגם חלק מן המכתבים לעברית, שלחתי לא"ב תרגום של הטקסט לאנגלית. ב' בכתה (כך היא סיפרה לי בדוא"ל חוזר). "אף פעם לא ידעתי," היא כתבה, "שככה התנהגה המשפחה שלנו: אחים שלהם ביקשו מהם עזרה, והם לא סייעו. לא ככה חינכו אותנו ההורים שלנו." פעם הכל היה אחרת, נאלצנו להסכים, נזכרים שגם למהגרים היהודים בניו-יורק בראשית המאה העשרים היו חיים קשים.

לי היה ברור שפגישה עם מישהו מן המשפחה הזו היא רק עניין של זמן. לא היה קשה להמר שהאחיות א"ב הן המועמדות הראשונות לביקור שכזה. וכשידעתי שאני עתיד לנסוע בקיץ לארצות הברית (בנסיעה נוספת מחוץ לחופשה המשפחתית), הבנתי שהגיע הרגע. לאחר שהודעתי להן שאשמח לבקר אותן, ב' הודיעה לי מיד שביתה פתוח בפניי, וכי אם רק ארצה – אוכל ללון אצלה. כיוון שהיה לי רק לילה אחד להישאר באזור – הסכמתי.

בצירוף מקרים מרתק, זכיתי בחודשים האחרונים לכמה פגישות עם רחוקי-משפחה אשר מתגוררים בצפון אמריקה, שלוש מהן התקיימו בארץ, שתיים מהן במגרש הביתי של הקרובים. כל הפגישות הללו היו מרגשות, מרתקות, מעשירות ומופלאות. כולן היו, במובן מסוים, הזויות משהו. אך אין ספק שהמפגש עם א"ב ובני משפחתן היה יותר מאיחוד משפחתי. המפגש הזה הוא בהחלט ציון דרך אשר מסמן שינוי משמעותי בקשרים המשפחתיים והאישיים בינינו.

* * *

מחר – החלק השני (קישור)