משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

ירושלים 1917, לונה 1942: הרהורים לחנוכה (פוסט אורח)

10 בדצמבר, 2007 מאת ארנון · 2 תגובות

לכבוד חג החנוכה, ביקשתי מרות מ, קולגה למחקר הגנאלוגי שהפכה לידידה, לפרסם כאן את הרהוריה לחג. כיוון שאני מכיר את סיפוריה הקשורים לחג, ידעתי שהתוצאה תהיה מרגשת. הרי היא לפניכם.

* * *

חג החנוכה הינו אחד החגים האהובים עלי. מאז שהתחלתי לעסוק בגנאלוגיה, אינני יכולה שלא להרהר על חג החנוכה בירושלים לפני תשעים שנה ועל השיר "מעוז צור ישועתי" ששרו יהודי העיירה לונה במחנה המעבר קילבאסין (Kilbasin) שליד גרודנה Grodno, בילארוס, לפני שישים וחמש שנה.

הרהורים על חג החנוכה לפני 90 שנה

עם פטירתה של אמי ז"ל בשנת 1987, התברר לי שיש בידי מידע דל ביותר על משפחתי מצד אמי. ידוע היה לי, שאמי נולדה בירושלים בשנת 1912 והתייתמה מהוריה בהיותה כבת ארבע. אמי, בהיותה בחיים, סירבה לדבר על ילדותה, אולי משום שהייתה זו ילדות קשה שעברה עליה בבית יתומות בירושלים. לאחר פטירתה, התעורר אצלי רצון עז להתחקות אחר סודות ילדותה. מתוך התעודות שהותירה אמי, למדתי שלמדה בבית ספר לבנות א' (לֶמֶל) בירושלים. על כרטיס הציונים מכיתה א' (שנת 1919), חתומים במקום המיועד להורים: ש' זילברשמיט-גולדשמיט. על תעודת בית הספר מכיתה ג' כתוב: לכבוד הנהלת המעון לבנו'י (לבנות ישראל). מכאן הסקתי, שהגב' זילברשמיט-גולדשמיט הייתה, כנראה, בשנת 1919 המנהלת של המעון לבנות ישראל שבו גדלה אמי בילדותה. זו הייתה נקודת הפתיחה.

לאחר מכן, המשכתי לחפש מידע על תולדות המעון מתוך ספרים שונים על ירושלים. במקביל, שוחחתי עם הרב פישל וינגרטן, מנהל בית היתומות הכללי ע"ש וינגרטן בירושלים, שהפנה אותי אל אישה כבת 90, שהתגוררה בלוס אנג'לס (בשנת 1990), ושהייתה בזמנו מדריכה במעון לבנות ישראל. שלחתי לה מכתב וקיבלתי ממנה תשובה מפורטת עם סיפור המעון וכן גם שתי תמונות של חניכות וביניהן אמי, שהייתה הקטנה בבנות. שתי התמונות, שצולמו בשנת 1917 (בערך) מופיעות במאמר על "מעון לבנות ישראל" שהתפרסם בפורום "שורשים משפחתיים".

לפני כשבועיים, ביום 28.11.2007, התפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" תמונה של תשע ילדות שאוחזות בידן נר ומסודרות בצורת חנוכייה. התמונה נמצאה בארכיון הציוני, ועל גבה צוין כי מדובר בבית היתומות על שם וינגרטן בירושלים. נראה שהתמונה צולמה לפני כשישים שנה. קוראי העיתון נשאלו אם מישהו/מישהי מזהה את אחת מהבנות המצולמות. כמה מחבריי לפורום "שורשים משפחתיים", שבעיניהם אני נחשבת (כנראה) "מומחית" לילדות יתומות בירושלים, הפנו את תשומת לבי לכתבה וחיכו לתגובתי. ואז נזכרתי, שבקלסר שלי בנושא "יתמוּת בירושלים" ישנו מאמר בשם "חנוכה החשמונאית", שהתפרסם בעיתון "העברי" בניו יורק ביום כ"ב כסלו תרפ"ח (7.12.1917), יומיים לפני ערב נר ראשון של חנוכה, היום שבו מסר ראש העיר הערבי בירושלים כתב כניעה לצבא הבריטי. המאמר מתייחס לחג החנוכה של השנה הקודמת. להלן קטע מתוך המאמר:

"ומי שלא ראה את הדלקת הנרות בלילה הרביעי של חנוכה זה בחוץ, שלפני בית היתומות של אפרים כהן [הכוונה למעון לבנות ישראל], לא ראה מימיו באמת מחזה עמוק ונוגע בנפש… והנה בתוך חשכת הלילה, שכבר כיסה את הארץ, המון עם, אנשים, נשים וטף, התחיל להתאסף בחוץ, שלפני בית היתומות, ובראש כל הקהל האדון זוטא, מנהל בית הספר העברי לבנות, וחנוכייה ענקית של עץ בידו. ובתוך דומיית הלילה התחיל האדון אביעזר ילין לקרוא ברכת ההדלקה ולהדליק את הנר, והיתומות ומחנכותיהן מעבר להחומה, מעל ה[?] ומתוך החלונות, ענו "אמן" בקול גדול, עז ומתוק יחד. ויחד כולם קראו "הנרות הללו אנו מדליקים" ואחר כך ענו בקול זמרה משותף, מעבר מזה מתוך הקהל ומעבר מזה מתוך היתומות, את השיר "מעוז צור ישועתי" בעוז ובהתלהבות, שקשה באמת לתאר באומר ודברים."

כשהדלקנו השנה את החנוכייה ושרנו את שירי חג החנוכה, חשבתי על אותן ילדות יתומות, שצפו באירוע שהתרחש לפני 90 שנה. הלוואי שיום אחד תימצא תמונה מאותו אירוע מרגש, שאליעזר בן יהודה היה עד ראייה לו ואולי גם אמי ז"ל, שהייתה אז כבת 4, צפתה בחלון והביטה.

הרהורים על שירת "מעוז צור ישועתי" לפני 65 שנה

אבי נולד בשנת 1910 וגדל בעיירה לונה Lunna, הנמצאת במרחק 38 ק"מ דרומית-מזרחית לגרודנה (גרודנו; Grodno), כיום ברוסיה הלבנה. בשנת 1932 עלה לארץ, התיישב בקיבוץ בית אלפא ואחרי כמה שנים עבר לתל אביב, שם פגש את אמי, ילידת ירושלים. בערך בשנת 1970 כתב אבי (ביידיש) שלושה סיפורי זיכרונות על העיירה לונה. כנראה התכוון אבי להמשיך ולכתוב, ואולי אף לאגד בחוברת את קובץ זיכרונותיו מהעיירה, אך לא הספיק לעשות כן עקב מחלתו הממושכת ופטירתו בטרם עת.

לפני כחמש שנים (בשנת 2002), מצאתי את המחברת הישנה עם סיפורי זיכרונות שאבי כתב על העיירה. סיפורי הזיכרונות תורגמו לי מיידיש לעברית ומאותו רגע נשאבתי ונסחפתי לתוך העיירה. התחלתי להתעניין בהווי החיים בעיירה לפני השואה ובאנשים המוזכרים בזיכרונותיו של אבי. חשתי שהעיירה מתעוררת בקרבי לחיים. בד ובד קיימתי סדרת פגישות וראיונות עם כמה מיוצאי העיירה. תוצאות המחקר פורסמו בחוברת בשם: "היה הייתה עיירה קטנה ושמה לונה" (2005), וחלקן אף הועלה לאתר אינטרנט מיוחד המוקדש כולו לעיירה.

בשנת 1938, ערב מלחמת העולם השנייה, מנתה האוכלוסייה בלונה 2,522 נפש, מתוכם בערך שני שלישים יהודים (1,617 נפש) והיתר נוצרים – קתולים ופרבוסלבים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, עבר אזור גרודנה – ולונה בתוכו – להיות תחת שלטון ברית המועצות (לפי חוזה ריבנטרופ-מולוטוב). לאחר הכיבוש הגרמני של אזור גרודנה ביוני 1941, רוכזו יהודי לונה בגטו בעיירה וולה (Wola), שהייתה מחוברת ללונה. ביום 2.11.1942 גורשו יהודי לונה מהגטו בוולה למחנה המעבר קילבאסין, שליד גרודנה. לקילבאסין הובאו יהודים מכל העיירות שבסביבה וכן גם יהודים מגטו גרודנה. כל שבוע יצא ממחנה המעבר קילבאסין טרנספורט של מגורשים, אשר לדברי הגרמנים נשלחו למקומות עבודה. אנשי המחנה כבר ידעו שהטרנספורטים נשלחו להשמדה בטרבלינקה, אך הם עדיין לא ידעו על מחנה ההשמדה באושוויץ.

ביום 5.12.1942, במוצאי שבת, נר שלישי של חנוכה, כחודש לאחר הגיעם לקילבסין, הגיע תור הטרנספורט של יהודי לונה. שרה (זלוטויאבקו) גראדובסקי, בת העיירה לונה, שהייתה כבת שלושים, פצחה בשיר "מעוז צור ישועתי" ויהודי לונה הצטרפו אליה בשירה ליד המחפורת שבה התגוררו. יהודי לונה, אליהם צורפו יהודים משלוש עיירות שבסביבה, התאספו במרכז המחנה ומשם הוצאו במסע רגלי לתחנת הרכבת לוסוסנה (Lososna) שליד גרודנה, שם הכניסום לקרונות בתנאים נוראים למסע האחרון, שנמשך שלושה ימים. כאשר עברה הרכבת, סמוך לביאליסטוק, את פרשת הדרכים אשר בה פונה המסילה לטרבלינקה והם לא הופנו לדרך זאת, החלו הנוסעים בה לקוות, שמא בכל זאת שולחים אותם לעבודה ולא להשמדה.

ביום שלישי בבוקר, 8.12.1942, יום חמישי של חנוכה, הגיע לאושוויץ הטרנספורט של 2,500 יהודים מלונה ומהעיירות שבסביבה. רוב היהודים שהיו בטרנספורט (כ – 90%), ביניהם כ – 1,550 יהודי לונה, נשלחו באותו יום להשמדה בתאי הגזים במחנה בירקנאו. היתר, שנבחרו בסלקציה, נשלחו לעבודות כפייה שונות. ביניהם היה גם זלמן גראדובסקי (בעלה של שרה זלוטויאבקו), יליד סובלק (Suwalk) שהתגורר בלונה לפני המלחמה, שנשלח ליחידה המיוחדת שנקראה "זונדרקומנדו". זלמן גראדובסקי, שהיה ממנהיגי המרד של הזונדרקומאנדו, שפרץ באושוויץ-בירקנאו ביום 7.10.1944, נהרג במהלך המרד. גראדובסקי כתב יומן ותאר ברשימותיו את המסע ממחנה המעבר קילבאסין למחנה ההשמדה אושוויץ ואת ההתרחשויות במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. לפני המרד היה גראדובסקי משלשל לתוך בקבוקים את גיליונות הנייר עם רשימותיו ובשעת היציאה לעבודה היה מבריחם וטומן אותם בתוך האדמה. בשנת 1945, לאחר שחרור מחנה אושוויץ, נמצאו גיליונות הניר עם רשימותיו של גראדובסקי בתוך אפר ליד אחד מהקרמטוריום. יומנו מופיע בספר: "מגילת אושוויץ" מאת בער מרק (גרסה עברית בהוצאת ספרית פועלים, 1978). פנייתו אל הקורא בגוף שני מצמררת:

"בוא אלי, אתה אזרח העולם החופשי, אתה שהמוסר האנושי והחוק ערבים לקיומך ולביטחונך, ואספר לך איך רמסו פושעים מודרניים ורוצחים שפלים את מוסר-החיים ואת חוקי הקיום השחיתו".

לקראת חג החנוכה קראתי שוב את רשימותיו של זלמן גראדובסקי על המסע מקילבאסין, שיצא במוצאי-שבת, ערב יום שני של חנוכה, והגיע לאושוויץ ביום שלישי, יום חמישי של חנוכה, בדיוק לפני 65 שנה. ניסיתי לבדוק האם בין תיאוריו המצמררים יש אזכור לחנוכה, אך לא מצאתי. טלפנתי לבן העיירה לונה אשר שרד את אושווויץ ושוחחתי אתו על זיכרונותיו מלפני 65 שנה. הוא חזר שוב ושוב על שירת "מעוז צור ישועתי" שארגנה שרה (זלוטויאבקו) גראדובסקי לפני צאתם למסע מקילבאסין לאושוויץ. לדבריו, "כשהיינו דחוסים בתוך הקרונות, היו הרבה צרות. היה רעב וצמא, מחלות ובני משפחה נצמדו אחד לשני והיו טרודים רק בהישרדות. אף אחד לא הזכיר את חנוכה".

בחג החנוכה הנוכחי, שנת התשס"ח, כשאנו מדליקים את נרות החנוכה ושרים את השיר "מעוז צור ישועתי", אני חושבת על זוג הגיבורים שרה (זלוטויאבקו) וזלמן גראדובסקי, על סבתי ובני משפחתי שלא זכיתי להכירם, ועל כל יהודי לונה, שבמהלך המחקר שלי על העיירה למדתי להכירם ולכבדם. אני מהרהרת כיצד הצטרפו כולם אל שרה (זלוטויאבקו) גראדובסקי בשירת "מעוז צור" לפני שיצאו למסע האחרון. במוצאי שבת האחרון, כשהדלקנו חמישה נרות חנוכה, הדלקנו גם נר נשמה לזכרם.

Share

2 תגובות↓

  • 1 אורית // 10 דצמ, 2007 בשעה 18:59

    רותי, ברוך בואך!
    מרגש ועצוב לקרוא את סיפורי החג שלך, על רקע היסטוריית הוריך.
    כאשר למדתי ב"בר אילן", המרצה ליהדות כינה את חנוכה "חג הגננות". הוא התכוון לכך שמשמעותו ביהדות אינה רבה, אך עבור הגננות, החג משופע בסמלים, שירים ומאכלים.
    אך רשימתך מזכירה לי שחלק ממנהגי החנוכה נטועים עמוק בהיסטוריה שלנו, ומשמעותם רחבה בהרבה מזו המצטיירת מסיפורי הגן.
    תודה על השיתוף!

  • 2 רחל // 11 דצמ, 2007 בשעה 8:43

    מרגש, תודה על השיתוף.

השארת תגובה