משפחתובלוגיה

עלם צעיר ישב באחת הפינות הנידחות בנמל התעופה בבוקרשט, עור פניו צח כשל נער, ומשקפיו העגולים הותירו רושם שעתידו האינטלקטואלי מובטח. אך מבטי התמקדו בקנאה דווקא במחשבו הנישא, משאת נפש בלתי מושגת מאז היציאה למסע ועד אותה השעה. עם נסיעתנו, מחשבי הפרטי נשלח לחופשת שיקום בבית מרפא לשכמותו – שגיאה שלא תחזור על עצמה במסעות השורשים הבאים.

התיישבנו לצידו של הנער-איש, בתקווה ששעות ההמתנה הארוכות שעוד נותרו לנו עד לטיסה ארצה יאפשרו יצירת קשר עמו, ודרכו אל העולם האינטרנטי, ואולי כך תפתר סוף סוף התעלומה שמלווה אותנו ימים אחדים.

סמוך לשורת המושבים ניצבה מכונה אוטומטית לקפה, ולאכזבתנו גילינו שהיא דוממת, חסרת אונים. אז פצה העלם את פיו ובקול ידידותי המריץ אותנו לפנות אל המכונה שבקצהו השני של האולם, שאמנם פעלה. שעה קלה בלבד נותרה עד ששכננו, שכבר ידענו שהוא צ'כי, נחפז לטיסתו. נסיונותינו לפתור את התעלומה באמצעות המחשב שלו לא עלו יפה. הוא קם מכסאו, והחל לגלול כבל חשמלי אליו היה מחובר מחשבו. לאחר מכן נטל כבל אחר, חיבר את מכונת הקפה לשקע החשמל שמאחוריה והזרים בה חיים חדשים.

ימים אחדים קודם לכן ביקרנו בארכיון בבוטושן. אם אולמות הארכיונים בפולין בהם ביקרנו בעבר הזכירו חדר קריאה לכתבי יד נושנים בספריה הלאומית, הרי שבארכיון בבוטושן חשתי כי נקלעתי אל מרתפי השטאזי, לפחות כפי שאלו מצטיירים בדמיוני. מסדרונות צרים ואפלים, חשופי בטון שפניו החליקו מעומס השנים, קירותיהם משוחים בצבע שמן כחול בחציים התחתון – ולובש מדים ניצב בכל פינה ומבטו מאיים.

משימתנו העיקרית בארכיון היתה לאתר את תעודת הנישואין של ישראל יעקב רוקנשטיין ושרה צ'רנה פלר, אשר נישאו בבוטושן במחצית השניה של המאה ה-19. מילאנו טפסים ארכניים, ונתבקשנו לשוב ביום המחרת כדי לשמוע על תוצאות החיפוש.

אלא שבאתו יום חבורתנו הקטנה התפצלה: אנו עזבנו את העיר כבר באותה השעה, משאירים מאחורינו את ט', קרובתנו הקשישה, נכדתו של ישראל יעקב דנן וילידת העיר. לפיכך הטלנו עליה את המשימה.

כאשר שבנו כעבור יומיים לאסוף אותה, ביקשתי מייד לראות את הממצאים. ואז סיפרה לנו ט' שבארכיון נמצאה תעודת נישואין של "ישראל יעקב רוקנשטיין ושרה טלפלרו". מאחר ששם האשה לא היה מוכר לה – היא הודיעה לפקיד הארכיון שזו אינה התעודה המבוקשת והותירה אותה מבויישת במרתפים הקודרים.

את התיסכול שהציף אותי יבינו מן הסתם רק חברי הגנאלוגים. "ומנגד תראה את הארץ" הוא אולי משל מרחיק לכת, אך כך בערך חשתי באותם הרגעים. בהעדר התעודה לפנינו, לא יכולנו אפילו לבדוק אם שם האב של ישראל יעקב שבתעודה מתאים לשם שמצאנו יומיים קודם לכן על מצבתו של הסבא בבית הקברות בעיר.

אין צורך בנסיון רב-שנים של מחקר שורשים כדי לדעת שהמסמכים הרשמיים גמישים מאד בעובדות שהם מציינים, ושמות בפרט. רבים מאבותינו אימצו שמות משפחה ככורח המוטל עליהם מצד השלטונות, ולא התייחסו אליהם כאל מורשת משפחתית שיש לשמרה. לעתים כינוי שדבק באדם מסויים החליף את שמו הרשמי, לעתים תורגם השם משפה לשפה אך משמעותו נשמרה, ולעתים הוחלף השם לחלוטין משיקולים שונים הקשורים לקשרי האדם עם הרשויות.

המתח, אם כן, בשיאו: האם שרה טלפלרו המופיעה בתעודה היא שרה צ'רנה פלר שלנו? או אולי היתה לישראל יעקב אשה נוספת, לפני שרה צ'רנה, שאף שמה שרה? ואולי אף התגורר בעיר במחצית השניה של המאה ה-19 יהודי נוסף הנושא את השם ישראל יעקב שטיינברג?

את תהליכי הזמנת התעודה נאלצנו להתחיל מחדש, והפעם כבר בתכתובת. אך בינתים, הסקרנות אינה מרפה מאתנו. "טלפלרו", הבהירו לנו דוברי רומנית, הוא מוכר סוליות. אך מה מקור השם פלר לא ידענו, והאפשרות שהשם מתקשר למילה הגרמנית "ליקוי, חסרון", נראתה לא סבירה. תהיתי אם יש קשר בין מגרעת זו לבין מגרעת הנעל, אך התאוריה נדחתה מכל וכל.

אלא שכמזדנגפת בדימוס, זכרתי את חנויות הנעליים והתיקים "פל", ולא ויתרתי בקלות על האפשרות ש"טלפלרו" ו"פלר" הם תאורים של אותו בעל מקצוע.

בהעדר גישה לאינטרנט, את המשך הבדיקה נאלצתי כבר לעשות בהגיענו לארץ (דבר ראשון בבוקר, כמובן!). ידידי חיים בפורום יידיש לא אכזב גם הפעם, עם תשובתו הזריזה: פל הוא עור, במשמעותו כחומר גלם. ואם כך, פעללער עשוי להיות מי שעיסוקו בעורות.

תשובה לשאלה אם שרה צ'רנה פלר היא שרה טלפלרו אין עדיין בידינו. אך כך או אחרת, נראה שאבות הענף היו מגזע סנדלרים או בורסקאים. צאצאי הענף עשויים מעור אחר, אך הם צועדים יחפים: חלקם כפשוטו, כפות רגליהם משנעות עפר מהגינה אל רצפת הבית הצחה, ואחרים, הגנאלוגים שביניהם, השבים ממסע שורשים וידיהם ריקות למחצה.