משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

אושפיזין בבלוג: גבי גולן כותב לבנו היוצא לפולין

28 בספטמבר, 2007 מאת רוני · 5 תגובות

האורח שלי היום הוא בן דודי, גבי גולן. גבי היה אורח קבוע בסוכת הורי במשך שנים. דודי האהובים, יוחנן ומרים (מימי) (לבית שנפלד), התארחו אצלנו תמיד בסוכות, בתקופה שעוד נהוג היה להישאר לישון. כך נהנינו כולנו מהחברותא של הסוכה והמשפחתיות. גבי הוא אבא של נעמה, עומרי ויעל.

בניגוד לבן דודי היקר רוני, אינני נוטה לעיסוק ב"משפחתולוגיה" כלל, ובוודאי שלא באינטרנט. ובכל זאת, החלטתי לקבל את הזמנתו של רוני להתארח במשפחתובלוגיה ולחלוק עם הגולשים מכתב שכתבתי לפני כשנתיים וחצי לבני עמרי, שהיה אז תלמיד בכיתה י"א וכיום משרת ביחידה מובחרת בחיל הים.

במרץ 2005 עמד עמרי לפני מסע לפולין, יחד עם עוד כ- 100 תלמידים מביה"ס התיכון בו למד. היתה זו הפעם השנייה בה אחד מילדי עומד לפני המסע לפולין, וכל ההתלבטויות שעברנו לפני נסיעתה של ביתי הבכורה, נעמה, 4 שנים קודם לכן צפו ועלו מחדש.

אינני רוצה להיכנס כאן לדיון בדבר התועלת, חוסר התועלת או אפילו הנזק שבמסעות הנוער לפולין: אשתי ואני החלטנו, לאחר שהבענו את דעתנו, להשאיר את ההחלטה הסופית בידי הילדים. וכך החליטה נעמה לצאת למסע, וארבע שנים מאוחר יותר עברנו את אותו התהליך עם עמרי שהחליט גם הוא להצטרף למסע. השנה שוב עברנו את התהליך המוכר עם ביתנו הצעירה יעל: גם היא החליטה לצאת למסע.

מסורת היא לצייד את בני הנוער היוצאים למסע לפולין במכתב מן ההורים הנמסר להם בערב שבת במהלך השהיה בפולין. מטרת המכתב, כפי שהוסבר לנו, הינה לחזק את בני הנוער ולהזכיר להם את הבית והמשפחה התומכת בארץ.

במקרה של עמרי, אשתי הודיעה קטגורית שהמשימה מוטלת עלי, וכך מצאתי את עצמי לילה אחד מול המחשב, לאחר ששעות קודם לכן התהפכתי על משכבי חסר מנוחה כאשר המכתב מתנסח לו בראשי.

הקלדתי את המכתב בכאב רב, תוך שברור לי שלא למכתב כזה התכוונה מחנכת הכיתה, אך המילים קלחו להן מעצמן והחלטתי למסור את המכתב כדי שיימסר לעמרי במהלך המסע ולחכות לתגובות.

התגובות הפתיעו אותי לחלוטין. אבי יוחנן, ז"ל, שנפטר לפני כמעט שנה, התרגש ממנו מאד. כניצול שואה בעצמו שבמשך שנים טיפל בהתנדבות בניצולים אחרים ראה במכתב חיבור בין שלושת הדורות במשפחתנו וללא ידיעתי הפיץ אותו לקרובי משפחה ולידידיו.

עמרי עבר חוויה דומה כאשר המכתב נמסר לידיו בפולין, הראה אותו למחנכת שביקשה ממנו לקרוא את המכתב בפני שאר המשתתפים במסע. עם חזרת המשלחת לארץ, נערך טקס סיום המסע במשולב עם טקס ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה בנוכחות כל המשתתפים במשלחת והוריהם. התבקשתי לקרוא את המכתב כחלק מן הטקס, כאשר אבי יושב בקהל. אם כתיבת המכתב הייתה חוויה קשה עבורי, קריאתו בפומבי בנוכחותו של אבי הייתה קשה שבעתיים.

כאשר ביקש ממני רוני לפרסם את המכתב ב"משפחתובלוגיה", ציין שהוא שומר את העתק המכתב שקיבל מאבי על מנת לקרוא אותו בפני בנו, יואב, כאשר יעמוד לפני המסע לפולין.

לא לגמרי נהיר לי מדוע זוכה המכתב האישי-פרטי הזה לתהודה כזו, אך מאחר וכך המצב אני חולק אותו אתכם בדחילו ורחימו, ומתנצל מראש אם קלקלתי למי מן הגולשים את שמחת החג.

גבי גולן
ספטמבר 2007

* * *

רחובות, 3.3.05

עמרי היקר,

אתה נמצא כעת במסע אל העבר, ממנו, כך אני מקווה, תפיק תועלת לעתיד. העבר הזה הוא נורא, כואב ובלתי ניתן לתפיסה. גם כאשר תראה (או אולי כבר ראית) את המקומות בהם נעשו המעשים האיומים יקשה עליך להאמין שאכן היו אלה "בני אנוש" שעשו את המעשים הנוראים האלה באחרים.

אני חי כל חיי עם הידיעה שאמא שלי, סבתא מימי שלך, חוותה את המקום הארור על בשרה. והמקום ההוא נשאר צרוב בבשרה ובנפשה לעד. כי מי שהיה שם לעולם לא יוכל לשכוח. ומי שהיה שם יכול רק לספר לנו, וגם אם נתאמץ בכל מאודנו לא נוכל אלא להקשיב. כי להבין את הכל לא ניתן, ולהרגיש את שהרגישו מי ששרדו לעולם לא נוכל.

כשהתאבלנו עליה, במהלך השבעה, צפיתי לראשונה בקלטת בה סבתא מימי מתארת את שעבר עליה. רק אז התחלתי להבין. כל חייה ניסתה אמא שלי לחיות כאילו דבר מכל זה לא קרה. בוודאי ניסתה להגן עלי ועל דיתה, שלא נדע יותר מדי, שחס וחלילה לא נושפע אנחנו ממה שעבר עליה. ואכן, מאמציה הצליחו חלקית: אני חייב לומר שהעובדה שאמא שלי היא ניצולת שואה מעולם לא הטרידה אותי יותר מדי. לא הבנתי. כי איך אפשר להבין? ואולי גם נוח היה לי לא להבין. עד לאותו יום בו צפיתי לראשונה בקלטת. למעשה, למרות כל מה שידעתי על השואה, כל הספרים, כל הסרטים, כל תכניות הטלוויזיה, שום דבר לא גרם לי להתחיל להבין עד ששמעתי את אמא שלי מספרת על השואה הפרטית שלה.

ומתוך כך התגבשה אצלי ההכרה שאני למקומות בהם חוותה אמא שלי את החוויות האיומות הללו לעולם לא אגיע. לא אגיע כי אני כועס, לא מבין, לא תופס איך ניתן לעולל דברים איומים כאלו. לא אגיע כי אני חושש שלא אוכל לעמוד בביקור כזה, כאשר מילותיה של אימי ילוו אותי בכל רגע ורגע שם.

אתה, בני שלי, הדור השלישי. מרוחק קצת יותר מן הדור הראשון, אולי (ואינני בא אליך בטענות) כבר פחות זוכר את סבתא, פחות נתון להשפעה של הידיעה וההכרה כי מישהו שהוא עצמך ובשרך עבר את התופת ההיא ושרד אותה, מישהו שחווה את אימת הפגישה עם המפלצת הד"ר יוזף מנגלה על הרציף ההוא באושוויץ.

כשנעמה יצאה למסע לפולין, לא כל כך הבנתי מה יש לה לחפש שם. גם היום אני לא לגמרי מבין. האם זאת הסקרנות? האם זה הרצון להשתכנע שאכן היו דברים מעולם? או אולי רק זרימה עם הזרם, לנסוע לאן שמקובל עם החבר'ה?

האם הביקור שם משנה אצלכם משהו? מחזק משהו? אני מקווה מאד שכן. ואני גם יודע שהמסע אינו קל, ושהתכנית עמוסה וכבדה, ושהטקסים עצובים ומדכאים. ואני שואל את עצמי האם בכך מכריחים אתכם לנסות להבין, או סתם להיות עצובים ולהזיל דמעה לרגע? האם לביקור שם תהיה השפעה חיובית עליך לאורך זמן? ימים יגידו. ואני מקווה בכל ליבי שלא תיפגע ממה שראית וחווית וממה שעוד תראה ותחווה. ושתדע לעשות שימוש נכון בתובנות שיתגלו, זאת תקוותי, לפניך.

וכאשר יהיה לך קשה, ותהיה עצוב, ותחשוב אולי על מה שסבתא שלך, ועוד רבים אחרים עברו במקום בו ביקרת (ואולי עוד לא), תזכור בבקשה שני דברים: האחד, שמותר לבכות, ואין זו בושה. והשני, שאנחנו כאן בארץ, אוהבים אותך מאד ומחזקים אותך מרחוק, בחיבוק אוהב.
ואם תרצה לדבר איתנו בטלפון, ולהקל על עצמך אל תהסס לרגע, אנחנו כאן בשבילך תמיד.

שתהיה לך שבת שלום, ואני מקווה שתוכל גם להנות (עם כל החברים) מן הרגעים היפים שבין הרגעים הקשים, ומן ה"ביחד" המתפתח במסעות אלו.

באהבה רבה,
אבא

נ.ב: אני מתנצל על כך שהמכתב מודפס: באם הייתי כותב בכתב ידי המשובח לא היית מצליח לפענח הרבה…

* * *

מחר תתארח בסוכת הבלוג צביה אגור, ותהרהר על שורשים ועלים, וגם על הגבעולים שסוככו על סוכת בית אבא.

Share

5 תגובות↓

  • 1 חוה // 30 ספט, 2007 בשעה 7:14

    מכתב מרגש, תודה על השיתוף.

    שני ילדי, הבת והבן סירבו להצטרף למסע ובסתר ליבי שמחתי עם החלטתם. אם היו בוחרים לצאת למסע לא הייתי מתנגדת ואולם אני חושבת שרצוי שהמסע יערך בגיל יותר מבוגר ולא במסגרת בית ספר.
    אני ביקרתי בטרנזינשטט לפני מספר שנים וממש לא התכוונתי להגיע לשם. תוך כדי נסיעה בדרכים ראיתי את השלט המורה את הכיוון לגטו (לא יכולתי להתעלם ולכן נסעתי). יכולה להגיד שהזעזוע ביד ושם היה הרבה יותר קשה עבורי מאשר הזעזוע שחשתי שם.

  • 2 ארנון // 30 ספט, 2007 בשעה 8:09

    חוה, אני מסכים לגמרי עם דברייך, וזאת אני אומר לאחר שהייתי "שם" במסגרת משלחת בית ספרית, אי-שם בימי סוף התיכון… היום אני מבין שהייתי צעיר מדי בכדי לקלוט ולהבין, וכי הריטואל שנוצר סביב הנסיעות האלו השכיח מזמן מלב כולם את המטרה האמיתית שלהם.

  • 3 רוני // 2 אוק, 2007 בשעה 16:28

    אני הייתי "שם" כאשר הוטל עלי ללוות את תאומי מנגלה במסעם השני לפולין. זה היה מזמן. אין לי ספק שבבוא היום אמליץ בפני בני להשתתף במסע וודאי שארצה להצטרף כ"הורה מלווה" (אם כי ממה ששמעתי לאחרונה,מספר המקומות מצומצם).
    מכתבו של גבי הוא כל כך קולע וכל כך נוקב, ואני בטוח שהוא מבטא רגשות שרבים מאיתנו חולקים והיו רוצים לבטאם בדרך שבה עשה זאת גבי.

  • 4 דבורה // 18 אוק, 2012 בשעה 23:27

    שלום,
    מכתבך נוגע ללב! בחפשי ברשת לקראת כתיבת מכתב עבור תלמידיי היוצאים למסע נתקלתי במכתבך ומצאתי לנכון לצוטט ממנו חלק עבור תלמידיי…
    תודה על שיתופך!

  • 5 "באוזניי שמעתי בקישוורדה את השקט הנמשך, הממלא את החסר" // 17 אפר, 2018 בשעה 9:30

    […] כשרון הכתיבה עובר בתורשה, כנראה (ראו: אושפיזין בבלוג: גבי גולן כותב לבנו היוצא לפולין, […]

השארת תגובה