משפחתובלוגיה

אחדים מהרבנים הוציאו לאחרונה שם רע למסורת היהודית, בהחמירם בהלכות השמיטה – תוך גרימת נזק רב לחקלאים מחד, ולצרכני התוצרת החקלאית מאידך (כלומר, לכולנו). אך מי שחוזר למקורות ומוותר על התיווך של רבני זמננו, ימצא דווקא נחמה מתוקה בכל הקשור לענייני ראש השנה.

ראשית, לא ראש-שנה אחד – אלא ארבעה היו לנו!עצם הרעיון שחג הכיסנים* יתרחש ארבע פעמים בשנה ממלא אותי שמחה, גם אם חלק מה"ראשים" לא יהיה מלווה בריחות הסתו שאין להם מתחרים. אךהרעיון של ראשי-שנה מרובים חשוב לא רק לגרגרנים: האוהבים תאריכים סמליים להתחלות חדשות אינם צריכים להמתין זמן רב מדי, ואלה המקבלים "החלטות שנה חדשה" ואינם עומדים בהן יכולים לתקן זאת, בממוצע, אחת לרבעון:

"ארבעה ראשי-שנים הם: באחד בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול – ראש השנה למעשר בהמה… באחד בתשרי – ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות, באחד בשבט ראש השנה לאילן…" (מסכת ראש השנה).

כזכור, בימי קדם החלה השנה דוקא בחודש ניסן, שנחשב לחודש הראשון. אך את השנים החלו למנות בחודש השביעי, הוא תשרי – סיבוך נוסף לחברי הגנאלוגים שמסמכי המשפחה שלהם עתיקים דיים :-).

בעוד שראש השנה בניסן היה רב משמעות לרמים ולנישאים – המלכים והכהנים, ראש השנה בתשרי היה החג העממי – חג החקלאים, אנשי המטעים והירקות. וזוהי סיבה נוספת, מבחינתי, לדבוק במסורת הקדומה (גם אם ציון המועד בתשרי אינו מיוחס רק למניעים חקלאים)!

הרייטינג של החקלאות בימינו נמוך למדי. מי עוד זוכר במקומותינו את הימים בהם העיסוק בחקלאות היה הביטוי הציוני האולטימיטיבי! ומי עוד זוכר את תרומת החקלאות לשימור הסביבה…

לא זה הזמן והמקום להרחיב על המדיניות האנטי-חקלאית הנמשכת בעשורים האחרונים, אשר מאלצת גם את אחרוני החקלאים שאהבו את מלאכתם למצוא את פרנסתם בשדות זרים להם ולרוחם. ואלה אשר עדיין מוצאים סיפוק בנביטת התבואה ובהנץ הפרי – נאלצים לעשות זאת תחת קיתונות של רותחין ששופכים עליהם גם אלה הנחשבות נאורות.

כפי שהבחינו כבר הקוראים המתמידים, החקלאות היתה חלק בלתי נפרד מחיי-ילדותי. כאשר הרחקתי מהבית,מכתביו של אבא כללו דיווחים ענייניים בנוסח "בבית הכל בסדר.  הענבים מחכים להבשלה, הפרות – להמלטה, והפרגיות – לזריקה". כמסורת אבותינו הקדומים, חגגנו את חג האסיף ברוב-עם, אם כי תוך מיקוד מסויים: בסוכות נערכה חגיגת סיום הבציר.

אם אדלג מספר דורות לאחור, נראה שהחקלאות לא היתה עיסוק מרכזי בקרב אבותינו ממזרח אירופה. זוהי אולי אחת הסיבות לכך שהקשר בין ראש השנה לבין החקלאות הועם במרוצת הדורות. כיום, החקלאים היחידים שנהנים מעדנת-מה בראש השנה הם מגדלי הדגים, הדבוראים, וגם מגדלי הרימונים המעטים. וכדי לא לקפח את הדקלאים – זוהי הזדמנות אחרונה השנה להזכיר כי הדבש המוזכר ב"ארץ זבת חלב ודבש" היה מופק מתמרים. שנה טובה ומתוקה מתמר!

____________________________________
* כיסנים במרק הם חלק ממסורת החג בעדה שלי: הכיסים המלאים מסמלים שפע. אך יש המציעים הסברים אחרים.