משפחתובלוגיה

אפילוג תחילה. אם אביט על שעבר על משפחתי בשבעים השנים האחרונות – זמן שני דורות – הרי שאבחין בחלוקה דיכוטומית ברורה. מצד אחד, משפחתו של אבי, אשר נמצאת על אדמת הארץ הזו מימים ימימה (המאחרים שביניהם הגיעו לכאן בראשית ימי העלייה הראשונה), וברור היכן היה כל אחד מבני המשפחה לפני שני דורות ומי היו שכניו וחבריו. ומן הצד השני, משפחתה של אמי, אשר לפני שני דורות קרעו את עצמם רוב בניה ובנותיה מסביבתם הקרובה, עלו כחלוצים צעירים והשאירו את שכניהם וחבריהם מאחור. כמה הייתי נותן, לו יכולתי לחזור לרגע לאחור וללוות את סבתי וסבי מצד אבי בימיהם הראשונים בכיתה א'. אך עוד הרבה יותר הייתי נותן, לו יכולתי לחזור לרגע לאחור וללוות את סבתי וסבי מצד אמי בימיהם הראשונים בבית הספר.

לצערי הרב, אני שקוע בקסמו של המחקר המשפחתי עד מעל לצוואר, לעתים באופן שמשבש את מחשבתי ממש. לכן, כאשר שמעתי על מיני-פגישת-מחזור של שני תלמידי כיתה א', במרחק שני דורות ואלפי קילומטרים, לא יכולתי שלא להתרגש.

* * *

קיץ 2007, שיחות טלפון מסכמות. פרופ' צבי חשין אומר:

אני לא מאמין שיש עוד שני אנשים בארץ הממלאים את כל התנאים ששנינו ממלאים, ולכן הסיכוי למקרה שכזה הוא 1 ל – 6,000,000.

פרופ' אלישע אפרת נזכר בערגה:

זו היתה עיר שכוחת אל, לחוף הים הבלטי, על גדות נהר הוויסלה. אף פעם, עד לאותו מקרה, לא פגשתי מישהו משם.

ור', הנאמנה למחקר גנאלוגי מעמיק ויסודי, פוסקת בנחרצות:

אם זה היה קורה לי, באותו היום כבר הייתי מתקשרת לברר!

אני מהנהן (אך היא לא רואה זאת מעברו השני של הקו) בהסכמה.

מוצאי יום העצמאות תשס"ז, 24 באפריל 2007, ירושלים. הכל כבר מוכן לטקס. באולם קבלת הפנים, מסתובבים להם נרגשים חתני פרס ישראל לשנת תשס"ז, כשהם מלווים באורחיהם ולבושים במיטב מחלצותיהם. שניים מהם עומדים להיות נרגשים ביותר עוד בטרם יתחיל הטקס. אחד מהם, פרופ' אלישע אפרת, ניגש לשני, עמיתו לפרס, פרופ' צבי חשין. לאחר הברכות ההדדיות על קבלת הפרס, מפתיע פרופ' אפרת את פרופ' חשין בשאלה "תמימה": "מי היתה המורה שלך בכיתה א'?" חשין – אשר בינתיים הגיעו שמועות בנושא לאוזניו, ענה בפשטות: "הגב' נחמן", ואז ידע פרופ' אפרת כי הערכותיו היו נכונות. זו היתה גם מורתו שלו בימים ההם. וכך, עומדים להם שני הפרופסורים הנכבדים, חנוטים בחליפה-מי-יודע-כמה-חלקים ובשיער מאפיר, מסביבם תפאורה מוקפדת, תקרובת איכותית ומכובדים רבים נוספים, והם מחליפים חוויות משותפות מכיתה א' בבית הספר היהודי בגדנסק Gdansk (הידועה גם בשמה הגרמני דנציג Danzig), פולין. בלהט השיחה, עוברים השניים לדבר בגרמנית, ואפילו נזכרים בספוג ובמטלית של ה"גְרִיפֶל" (Griffel) אשר היטלטלו מילקוטיהם של ילדי המקום.

ינואר 2007, ירושלים. ההכנות לטקס חלוקת פרסי ישראל לשנת תשס"ז בעיצומן. במהלך הטקס ובטרם יוענק הפרס לכל אחד מן הזוכים יוקרן, על גבי מסך גדול שייתלה באולם, סרטון קצר המספר את סיפורו של הזוכה. כאשר מגיע איש ההפקה לפגישתו עם פרופ' אלישע אפרת, על מנת לתעד את סיפורו, הוא מציין בפניו פרט טריוויה נחמד. על מנת להתכונן לפגישה, קרא איש ההפקה את קורותיו של פרופ' אפרת. "מעניין," הוא אומר לו, "שיש עוד זוכה השנה שנולד בדנציג ובאותה השנה בה אתה נולדת". לאחר ששמעה זאת ר', חברתו של פרופ' אפרת, החלו גלגלי השיניים במוחה להסתובב במרץ. ר' היא גנאלוגית ותיקה ומנוסה, ולכן קראה היטב את הפרטים המופיעים בקורות החיים של השניים. על פי אלו, עלה פרופ' חשין ארצה בשנת 1936, כאשר היה בן 7, ופרופ' אפרת עלה ארצה בשנת 1939 והוא בן 10. ר' היא גם בעלת דוקטורט בסטטיסטיקה, אך במקרה הזה כל מה שנדרש על מנת להגיע למסקנה הברורה הוא חשבון פשוט: בכיתה א' היו שניהם עדיין בדנציג. באותה העת, כך היא לומדת, היה בדנציג רק בית ספר יהודי אחד. מעבר לסקרנות הכנה שהפגין, לא עשה פרופ' אפרת דבר בנדון, ובפרט לא עשה את הפעולה הפשוטה והבסיסית שכל גנאלוג היה מבצע מייד. הוא לא התקשר לפרופ' חשין על מנת לברר האם אכן למדו יחדיו בילדותם. ר' היתה כבר מזמן מתקשרת…

שנות השישים, אוניברסיטת תל אביב. שני חוגים חדשים מוקמים ברחבי הקמפוס. בפקולטה למדעי הרוח נוסד על ידי ד"ר (כיום פרופ' אמריטוס) משה ברוור וד"ר אלישע אפרת החוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם. בפקולטה להנדסה, הקים פרופ' חשין את המחלקה למכניקה, חומרים ומבנים (כיום, בית הספר להנדסה מכנית). לאור השתייכותם לשתי פקולטות נפרדות ולשני תחומי דעת שונים לגמרי, לא נפגשו אפרת וחשין מאז הגיעם לאוניברסיטת תל אביב, למרות שרק מרחק קצר מפריד בין משרדיהם (ר' איור למטה). גם כאשר כיהנו, במקביל, כדיקנים, לא נפגשו בישיבות ההנהלה, כיוון שפרופ' אפרת לא הופיע בישיבות הללו.

מפת אוניברסיטת תל אביב, עליה מסומנים החוג לגיאוגרפיה (פרופ' אפרת) ובית הספר להנדסה מכנית (פרופ' חשין)

שנות הארבעים, בצפון ובאזור ירושלים. לאחר עלייתו ארצה, התגורר הילד צבי חשין עם משפחתו בחיפה, שם השלים את לימודיו (כולל לימודים גבוהים בטכניון); את שירותו הצבאי עשה בגליל. הילד אלישע התגורר עם משפחתו בירושלים, שם התחנך (כולל לימודים גבוהים באוניברסיטה העברית); שירותו הצבאי עבר עליו בפרוזודור ירושלים.

1939 (חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה), ברחבי אירופה. אלישע אפרת הספיק להיות בגטו, בטרם יצא למסעו אל מחוץ לאזור הקרבות ("ההורים שלי התעכבו. זה הגורל של מי שמחכה לרגע האחרון. היו כאלו שהגיעו לארץ בתוך פחות משבוע"). נדודיו הובילו אותו לפולין ולהונגריה ולרומניה ולבולגריה, עד שלבסוף הצטרף לאניית מעפילים והגיע ארצה באופן בלתי-לגאלי בחודש מאי 1939. יחד עם משפחתו, השתקע בירושלים.

1936, דנציג-ישראל. משפחתו של צבי חשין מקבלת סרטיפיקטים ופספורטים, אורזת את חפציה בצורה מסודרת, עולה על אניית נוסעים ועוגנת, תוך פחות משבוע, בארץ ישראל. יחד עם משפחתו, השתקע צבי בחיפה.

1936, דנציג. כאשר הגיעו צבי ואלישע לגיל בו אפשר להתחיל את הלימודים בבית הספר, שלחו אותם הוריהם לבית הספר היהודי היחיד שהיה בעיר (משפחות יהודיות רבות שלחו את ילדיהם לבתי ספר לא-יהודיים, על מנת שיתערו בחברה האירופית). בבית הספר, פגשו שני התלמידים הנרגשים את המורה, הגב' נחמן, אשר תרגלה אותם בכתיבה תמה באמצעות הגְרִיפֶל (Griffel) – עפרון עשוי חרס, איתו כותבים בחריטה על לוח אישי מיוחד, עשוי גם הוא חרס ונתון במסגרת עץ, אשר בצידו הימני חור בו היה מושחל חוט אליו היו קשורים ספוג רטוב (למחיקת הכתוב) ומטלית (לניגוב); הספוג והמטלית היו מיטלטלים מילקוטיהם של ילדי דנציג. האם הבחינה המורה במשהו שונה אצל שני תלמידיה אלו? האם שיערה בנפשה את שהעתיד טומן להם? אם היתה יודעת ששניים מתלמידיה בדנציג של שנת 1936 ייפגשו כעבור 71 שנים כשני זוכים של פרס ישראל בארץ הקודש – היתה וודאי מתמוגגת. ולו היתה יודעת המורה הגב' נחמן, ששניים מתלמידה בדנציג של שנת 1936 ייפגשו כעבור 71 שנים בקבלת הפנים למקבלי פרס ישראל ויעלו זכרונות משותפים מכיתתה – היתה וודאי מאושרת עוד יותר.

1929, העיר החופשית דנציג. בתום מלחמת העולם הראשונה, הוקמה בשטחה של פולין העיר החופשית דנציג, אשר היתה תחת חסותו של חבר הלאומים. הכניסה לעיר החופשית לא הצריכה ויזה או דרכון, ולכן יהודים רבים הגיעו אליה מרחבי אירופה, והתיישבו במרכזה העתיק. בשנת 1929, התווספו לקהילה היהודית בעיר, אשר מנתה כ – 10,000 איש, שני עוללים שזה עתה נולדו: הירש (ואולי קראו לו חבריו הרשל'ה?), אשר משפחתו התגוררה ברחוב Kolenmarkt, ואליש'קה, אשר משפחתו התגוררה לא הרחק משם, ברחוב Frauengasse (ר' איור למטה).

לבו של האזור העתיק של דנציג במפה משנת 1920, בו ניתן לראות את הרחובות Frauengasse (פרופ' אפרת) ו – Kohlenmarkt (פרופ' חשין)

* * *

פרולוג לסיום. לפני כשלושה חודשים, התקיים כנס מחזורים של בוגרי בית הספר ניל"י בזכרון יעקב, במלאת לו 120 שנים (או קצת יותר…). כמה חודשים קודם לכן, כאשר חזרתי לבית הספר במסגרת ההכנות לכנס, נתקפתי גלים עזים של נוסטלגיה. העלייה החדשה משער הכניסה אל עבר בניין המנהלה, חדר המנהלת וחדר המזכירה הצמוד לו (ובמקרה דנן – גם המזכירה עצמה), כיתות הלימוד הישנות בבניין הלימודים הראשי, חדר השרת (סליחה, היום קוראים לו "אב הבית") מתחת למדרגות – הכל נשאר כמעט אותו דבר כמו לפני 20 שנה, כאשר עזבתי את המקום. נכון יותר: אני כמו חזרתי 20 שנה לאחור, אל הימים העליזים ההם.

את בוגרי בית הספר אני פוגש פה ושם, ובעצם הפגישה עם האנשים אין, מבחינתי, חידוש או ריגוש. אך הפגישות הללו מצליחות להזניק אותי לאחור, להסיע את שגרת חיי ברֶוורְס מהיר אל עבר שגרה אחרת, אל מקום אחר. האדם, לדברי טשרניחובסקי, אינו אלא קרקע ארץ קטנה, תבנית נוף מולדתו. ונדמה שאין דרך טובה יותר לחזור אל אותה הארץ, אל אותה הקרקע ואל אותו הנוף, מאשר להיפגש עם מי שהיה איתך אז באותו המקום.