הקריאה אינה מומלצת לחובבי רשימות קלילות.
במסגרת הדיון על העדר הסיוע לניצולי שואה, כתב יהונתן קלינגר כי איש אינו יודע אילו סיוטי-לילה עוברים על סבו בשעה שהוא ישן. לעצם הדיון, אני דווקא מזדהה עם עמדתו של סבר פלוצקר, ששום קשיש אינו צריך לדעת חרפת רעב והעדר טיפול בריאות ורווחה, בין אם הוא ניצול שואה ובין אם לאו. זאת למרות שלפי הגדרת אמו של פלוצקר, רבים מבני משפחתי "ראו נאצים בעיניהם". חלקם חשו את אימת מגפי-הגרמנים הצועדים לעבר מחבואם, ורבים עוד יותר נספו מידי בעלי מגפיים אלה.
סיוטי-הלילה של סבי וסבתי תמו עוד ב-1942 או 1943, כאשר נורו בארון בו קיוו למצוא מסתור בדירתם בגטו ורשה. סבי השני ניצל מהתופת, אך לפי התמונות – הזקין מאד במהלך חמש השנים בהן נכלא בגטו לודז'. מחלתו הכריעה אותו לפני למעלה מחמישים שנה, ולא זכיתי להכירו.
אך כמחזיקת תיק התיעוד המשפחתי, רציתי להביא את המעט שהצלחתי לרשום מסיוטיו של אחד מהקרובים לי ביותר, שהצליח להאריך שנים. בניגוד לסבא של קלינגר, הוא לא ציפה אף להגיע לגיל ששים. בעוד הוא ורעייתו מסתתרים על גג בנין נטוש, תחת שלגי סוף דצמבר 1944, הם סיפרו, "אנחנו נשבענו, 24 שעות אחר-כך לא רוצים לחיות – רק לראות את הסוף של הייקים* ".
תיעוד הסיוט הוא מהמעט שנאמר בעברית, ולא בשפת אמו בה הרבה להתבטא בימיו האחרונים, ואשר אותה לא הבנתי.
* * *
הוא ישב בכורסה לצד מיטתו בחדר הטיפול הנמרץ במחלקה הפנימית, המזרון היה חשוף, עטוף ניילון בלבד. במבט ראשון אמרתי בלבי, זה הסוף. הפנים התפוחים, העיניים הלחות. אבל אחר כך הוא החל לשוחח אתי, בעברית הפעם, ונחישותו גרמה לי לחשוב שהמבט הראשון הטעה.
הוא שאלני אם באתי באניה. "לא, עם האוטו", השבתי. ואז אמר, "אני מבקש, קחי אניה, וארגז, ותזרקי אותי לים". ומיד הוסיף: "אני מבקש, את יכולה להזמין לי מונית?", "כן, אני יכולה, ולאן אתה רוצה שהמונית תקח אותך?, "לבית חולים", והלא אנו בבית חולים, והתסכול האינסופי ניכר בפניו. "אני מבקש, את יכולה להזמין מגן דוד אדום….", ולאן…
ואז המשיך להתאונן על כך שתשע זה לא תשע, ואז אמרו שיבואו באחת עשרה, ומאחת עשרה זה נהיה שתיים, וכל הזמן הזה בלי אוכל, בלי שתיה, איך אפשר לעמוד זמן כה ארוך בתחנת הרכבת. שאלו מי יודע לעבוד עם חוטים ואני אמרתי, ואז אמרו שישלחו אותי לקורס באנגליה… ואמרו לבוא בתשע, ואז דחו שוב לאחת עשרה…
את העוגה שהבאתי אכל בתאווה. אבל אחר כך כשהביאו את ארוחת הערב הודיעני שבחדר אינו יכול לאכול שהרי איש מת על מיטתו הלילה, וביקש שאקחנו אל המדרגות מחוץ למחלקה. אך גם התאונן שאין הוא יכול עוד ללכת, אז איך אפשר… באין אונים לא נעניתי להפצרותיו, הבטחתי שאתייעץ עם הרופא, אולי באופן חד-פעמי ניתן יהיה להביא כסא ולקחתו לטיול קטן בחוץ. והאח איגור אמר, אם היית שומעת את כל מה שאמר היית מזדעזעת —
יומיים אחר כך כבר פסענו בעקבותיו לחלקת הגאולה
מאי 2002
_____________________________________________
* היקים היה הכינוי המקובל עליהם לגרמנים, ולא ליהודים הגרמנים.
2 תגובות↓
1 חוה // 8 אוג, 2007 בשעה 19:06
צמרמורת
2 מיכל // 10 אוג, 2007 בשעה 12:03
אכן לחלקת הגאולה ליויתם אותו .
זכרו לברכה.
מיכל.
השארת תגובה